נפתח בהתנצלות כנה בפני כל
אותם קוראים נאמנים שרכשו צירים של brusso, בנו בזריזות ארון כדי שיוכלו
להשתמש בהם, ומחכים בכיליון עיניים לרשומה הבאה בנושא צירים. ובכן,
תאלצו להמתין עוד מעט קט - אני מקווה שבשבוע הבא אוכל להענות לדרישות הקהל
בתחום הבוער של התקנת צירים.
נמתיק את המשכה של הרשומה בשיר what a wonderful world בגרסא העברית של מאור כהן.
היום שלי לא היה כל כך מוצלח.
השעון מראה 08:30 - אפשר להתחיל את יום העבודה.
באתי
בבוקר לנגריה על מנת לגלות שהמסור איננו עובד - האמת, כבר ביום שבת הוא לא
עבד (נא לא לשאול האם ולמה הייתי בנגריה במהלך סוף השבוע). הרמנו והורדנו
את המפסקים השונים בידענות רבה, אבל המסור התמיד בסרובו לעבוד. פתחנו את
המסור, הענקנו לו את הניקוי הדו-שנתי, אבל המסור התמיד בסרובו.
הצעד
המתבקש היה לקרוא לחשמלאי, אבל בעליו הגאה של המסור הוא נגר מן הדור הישן -
מאלה שיודעים לעשות הכל לבד, וקוראים למומחה רק לאחר שכלו כל הקיצין והנזק
שהם גרמו גדול מן התקלה אותה ניסו לתקן. בכל אופן, לאחר שעה נוספת של
נסיונות תיקון, נקרא החשמלאי. החשמלאי הגיע בזריזות, הרים והוריד מפסקים,
נגע עם הטסטר פה, נגע עם הטסטר שם, והמסור קם לתחייה. יאמר לזכותו שהוא היה
הגון דיו לומר שאין לו מושג מה הוא עשה ולמה המסור שב לתפקד.
השעון מראה 11:30 - אפשר להתחיל את יום העבודה.
הפועל
(הלא יהודי, לא ישראלי) בנגריה החל לחתוך מבנה גדול וגבוה על המסור, וכן
אתם מנחשים נכון, התאונה המתבקשת קרתה. המבנה התנדנד, היד נשלחה לתמוך בו,
אחת האצבעות גילתה שהמסור תמיד, אבל תמיד, מנצח. חתך עמוק ומכוער - פציעה
קלה ביחס למה שעלול היה לקרות.
השעון מראה 12:00 - אפשר להתחיל את יום העבודה.
אם
חשבתם שמכאן העניינים לא יכולים להדרדר - טעיתם. יצאתי להתקנה - אותו
תהליך מייגע (תמיד) של התקנת ריהוט (מטבח, ארונות קיר, ארונות אמבטיה
וכיו״ב) בבית הלקוח. זה לא שאני לא אוהב התקנות - אני שונא התקנות. יש
אנשים ששואבים הנאה רבה מהתמודדות עם רצפות וקירות עקומים, מכיוונון של
דלתות ומגירות, מסגירת המרווחים בין הארונות לקירות (הלבשות), מקידוח חורים
לצינורות מים וגז, מעמידה על סולם תוך כדי החזקת ארון וקידוח חורים בגבו
על מנת לחברו לקיר.
אני
אינני נמנה עם האנשים הללו. אני אוהב רהיטים שעומדים בפני עצמם (מה שמתקרא
בלעז free standing). המירב שאני מוכן לעשות זה לכוונן את הרגליות של
הרהיט אם הרצפה עקומה והשטיח איננו עבה מספיק. אבל, כמו שכולנו יודעים, לא
תמיד עושים רק את מה שאוהבים. כך מצאתי עצמי מבלה את היום בכל אותן משימות
שאני לא ממש מחבב.
השעון מראה 19:30 - אפשר לסיים את יום העבודה ולהתגלגל הביתה.
וכמו שאמא שלי אומרת: "מחר זה גם יום".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה