זווית זוועתית

בשעה טובה, העבודה על השעון הסתיימה לה, כמעט. אני עדיין תר אחר מחוגים מוצלחים יותר (כאלה שלא ייראו זולים מדי), אבל חוץ מזה הפרויקט הקשה, המסובך, המעניין והארוך הגיע לסיומו המוצלח. הנה תמונה (חובבנית) של התוצר הסופי. גובה - 190 ס"מ, רוחב - 36 ס"מ, עומק - 12 עד 15 ס"מ.

לפני הפרויקט הגדול הבא, החלטתי להשתעשע בבניית ארון תצוגה (Display Cabinet) קטן. כבר כמה שנים אני מתהלך עם הרעיון של בניית ארון ברוח הארונות היפניים - טנסו (Tansu).

מדובר בארונות ניידים שהיו בשימוש נפוץ ביפן מאמצע המאה ה - 17 ועד לתחילתה של המאה ה - 20. לארונות היו שימושים רבים - החל מכספת באוניה וכלה בארונות מטבח, ולפיכך הם באים במגוון גדלים, צורות וסגנונות. בכל זאת, שני אלמנטים משותפים לכל הארונות. הראשון - הארונות בנויים עץ מלא, השימוש ב - Frame and Panel איננו נפוץ במיוחד, ופורניר כלל איננו בנמצא. השני - הארונות משופעים בפרזול שמשמש הן לחיזוק המבנה והן כאלמנט דקורטיבי.

אני, אינני חובב גדול של פרזולים, ולפיכך החלטתי להמיר אותם בעץ כהה שיספק את האלמנט הדקורטיבי. בנוסף, החלטתי על מבנה של Frame and Panel - מבנה שמתאים יותר לעידן ההסקה המרכזית ו/או מיזוג האוויר.

ראשית "עטפתי" את קצות המסגרת (Frame) שנבנתה מאשא בעץ כהה - וונגה. בתמונה הראשונה רואים את קצות המסגרת "מגולחים", ובתמונה השנייה רואים את העטיפה מוכנה להדבקה, בסיועו של מרסלו טייפ.

ברוח המסורת היפנית, ועל מנת להדגיש את הפינות הכהות החלטתי להשתמש במחבר Three Way Mitre שידוע גם בכינויו The Mighty Mitre. הרעיון הוא לחבר את שלושת רכיבי המסגרת, שנפגשים בפינה, בזווית של 45 מעלות.

בניית המחבר מתחלקת לשלושה חלקים - חיתוך החלקים, חיתוך גרזים עבור הסינים הצפים (floating tenons), הדבקה.

את חיתוך החלקים ביצעתי באמצעות מסור שולחן. לפני שניגשים לעבודה חייבים לוודא שחתך הרוחב של כל החלקים זהה, והוא ריבוע מדויק. בשלב הראשון, חותכים את קצה החלק בזווית של 45 מעלות. בשלב השני, מסובבים את החלק ב - 90 מעלות, וחותכים שוב בזווית של 45 מעלות. כמה הערות:

• אני ממליץ להצטייד (מבעוד מועד) בלא מעט חלקים עודפים עליהם ניתן להתנסות.
• אני ממליץ לוודא שהזוויות שנחתכות בשני הצדדים של כל אחד מן החלקים נחתכות על אותן פיאות (לא שאתם תטעו, אבל בכל זאת ....).
• ישנן דרכים שונות לחיתוך זווית של 45 מעלות. אפשר לעבוד עם גובל ישר ולצודד את הלהב בזווית של 45 מעלות, או לעבוד עם להב ישר ולעבוד עם גובל בזווית של 45 מעלות. אני מעדיף את הדרך השנייה - קל להגיע לרמת דיוק גבוהה, והחתך יוצא נקי יותר.

חיתוך הגרזים עבור הסינים הצפים הוא - באופן מפתיע למדי - משימה מסובכת. בכל קצה של חלק נחתכים שני גרזים - אחד בכל מישור משופע. בסך הכל, כל פינה מחוברת באמצעות שלושה סינים צפים שנכנסים לתוך שישה גרזים. שימו לב כי את הגרזים צריך לחתוך במישור המשופע במאונך לחתך המקורי (הריבועי) של החלקים. יש לא מעט שיטות לחיתוך הגרזים, אבל במסגרת "חוק שימור הגועל נפש" אף אחת מהן היא לא להיט גדול. מי שחפץ בהסברים נוספים מוזמן לנבור באין ספור המדריכים המצויים ברשת.

אם חשבתם שהרע מכל כבר מאחוריכם - טעיתם. ההדבקה היא האתגר הגדול באמת של המחבר. הכל "נוזל" לכל הכיוונים, ואין שום נקודת אחיזה לקליבות. ההמלצה שלי היא להתחיל בהידוק ראשוני של המחברים באמצעות סלוטייפ, ואז לעבור להידוק רציני יותר תוך הסתייעות בקליבות סרט (Band Clamp), בלוקי סיוע (שבתיה עוזיאל, מנוחתה עדן, הכינה עבורכם מראש), וקליבות רגילות. כל האמצעים כשרים. מדובר בתהליך איטרטיבי - אל תנסו להדק מיד בהתחלה קליבה אחת "עד הסוף" - כל העסק יקרוס. אני ממליץ לעבוד עם דבק בעל זמן פתיחה ארוך (מישהו אמר אפוקסי ?), ולדאוג למישהו שיוכל לבוא ולסייע במקרה הצורך.

אז הנה הזווית והארון שלי (אחרי ניקוי ראשוני). חתך הרוחב של המסגרת הוא 14 מילימטר מרובע, ומידות הארון הן: רוחב - 36 ס"מ, גובה - 36 ס"מ, עומק - 12 ס"מ.

ועוד לא אמרנו מילה על Four Way Mitre ...

אפקט הדומינו

המצאתו של משחק הדומינו מיוחסת לסינים, וסט אבני הדומינו הסיני הקדום ביותר מתוארך לשנת 1120 לספירה. על פי המסורת הסינית המשחק הומצא על ידי לוחם סיני רב מעללים במטרה להעסיק את חייליו, ולהשאיר אותם ערים במהלך שמירות לילה (מעניין מה המ"כ שוקרון היה אומר על זה). אבל, סט אבני דומינו קדום יותר נמצא בקברו של תות ענח אמון, והוא מתוארך לשנת 1355 לפני הספירה. בין אם הגיע מן המזרח הרחוק או מן המזרח התיכון, המשחק מצא דרכו אל איטליה במאה ה - 18, ומשם התפשט לאירופה כולה.

אנחנו, כידוע, נגרים רציניים שאינם מכלים זמנם במשחקי דומינו בטלים. אנחנו מכלים זמננו במשחקים אחרים, כאלה שדורשים כלי משחק יקרים בהרבה - מכשיר דומינו מבית היוצר של חברת פסטול.

הקוראים הנאמנים זוכרים ודאי כי אני עסוק כעת בבניית שעון, וכי החלטתי לבנות אותו תוך שימוש בלוחות רחבים ודקים שיכופפו ויחוברו זה לזה בחיבור אלכסוני. הלוחות הללו אינם יכולים להחזיק את עצמם, ולא נותר לי אלא לבנות קונסטרוקציה פנימית שתחזיק את השעון. מדובר בשש מסגרות אופקיות,  ובין כל שתיים מהן מחברים ארבעה מוטות אנכיים - סך הכל 64 מחברים של סין וגרז (mortice and tenon). מאחר שלא ממש התחשק לי להעביר יום שלם בחיתוך ובהתאמה של סין וגרז, החלטתי לבחור בפתרון קל יותר - מכשיר הדומינו.

מכשיר הדומינו הומצא על ידי חברת פסטול, ויצא לשוק בשנת 2006. מדובר במכשיר איתו קודחים שני גרזים, ומחברים ביניהם באמצעות סין חופשי (loose tenon) שנראה כמו אבן דומינו. מדובר במכשיר עם מקדח שמבצע שלוש תנועות בו זמנית (1) תנועה סיבובית (2) תנועה ימינה ושמאלה (3) תנועה קדימה ואחורה. שתי הראשונות מבוצעות על יד המכשיר עצמו, בעוד השלישית מבוצעת על ידי המפעיל.

למכשיר מנעד גדול מאוד. באמצעות החלפת המקדח ניתן לשנות את עובי הגרז. באמצעות הזזת כפתורים כאלה ואחרים ניתן לשנות את רוחב הגרז, את עומק הגרז, את הזוית של הגרז, ואת המרחק שלו מהדופן. אביזרים נוספים מאפשרים למקם את הגרז במרחק קבוע מן הקצה, ומאפשרים לקדוח גרז גם בגדם של חתיכות עץ קטנות במיוחד. חרף הפעולה הדי אלימה שמבצע המכשיר, הוא נשאר יציב מאוד (הרבה יותר מראוטר, למשל) ומבצע חיתוכים נקיים, מדויקים והדירים. כך, בסיועה של הנדסה גרמנית משובחת, השלמתי את ביצוע כל המחברים תוך שעתיים.

בכל זאת, כמה הערות (הרי פטור בלא כלום אי אפשר):

1. כל נסיון להפעיל את המכשיר עם מקדחים קהים או בלי חיבור לשואב אבק יסתיים במפח נפש (במקרה הטוב) או בתאונה (במקרה הרע). ברגע שהמקדח איננו חד או שהנסורת איננה מפונה המכשיר מתחיל לקפץ בעצבנות.
2. צינור שאיבת האבק ממוקם כך שהוא מפריע להפעלת המכשיר - או שמחזיקים את המכשיר בצורה לא נוחה או שמשתפשפים בצינור (המחוספס).
3. יש נטייה להשתמש במכשיר גם במקרים בהם יש יתרון ברור לשימוש בסין אינטגרלי (השיטה המסורתית) או בלשון חופשית (loose tongue) ארוכה. המכשיר איננו פתרון קסם לכל בעייה.
4. מחיר, מחיר, מחיר. המכשיר הבסיסי עולה בארה"ב כ - 800 דולר (לשם השוואה ראוטר טוב עולה כ - 150 דולר). למחיר זה צריך להוסיף את האביזרים הנלווים (כמה מאות דולרים) ואת אבני הדומינו (15 סנט לאבן). אם עוד אין לכם שואב אבק (של פסטול, כמובן) זה הזמן להצטייד באחד (1,200 דולר לעסקת חבילה של דומינו ושואב אבק). צאו וחשבו כמה מחברים צריך לעשות על מנת להחזיר את ההשקעה במכשיר.

שורה תחתונה - מכשיר טוב מאוד ויקר מאוד. עבור נגריה שעושה הרבה מחברים של סין וגרז זו השקעה משתלמת מאוד. לנגר החובב אני מציע להשקיע את הכסף בצעצועים אחרים. לכל מי שנמצא בין שני הקטבים הללו אני מאחל התלבטות ארוכה ונעימה.

הבלוג יוצא לחופשה בת שבוע במונטריאול הסמוכה (שש שעות נסיעה). לפיכך נתראה בעוד שבועיים. בינתיים - היזהרו מפטישים, ושיהיה לכם חג עצמאות שמח.

אצבעות

כל מי שנמצא בסביבת ילדים קטנים מכיר כמה "שירי אצבעות" (שהם תת קבוצה של "שירי משחק"). הותיק מביניהם הוא שירם של רבקה דוידית ודוד זהבי "אצבעות לי עשר יש" (כך היו המילים במקור עד ששונו לגרסא מודרנית יותר "עשר אצבעות לי יש").

הנה "שיר אצבעות" נוסף - הפעם של אלון אולארצ'יק - "בחור אנלוגי בעולם דיגיטלי".

מה הקשר לאצבעות? המילה "אנלוגי" באה מיוונית ומשמעותה המקורית היא "פרופורציה, יחס". בשעון אנלוגי קיים יחס בין התקדמות המחוגים להתקדמות הזמן. קיימים לא מעט שעונים אנלוגיים שבהם אין כלל ספרות, ובכל זאת ניתן להסתכל ולדעת מהי השעה. המילה "דיגיטלי" באה מלטינית ומשמעותה המקורית היא "אצבע". משם התגלגלה המילה לייצג "ספרה", ובהמשך התגלגלה למשמעות של "ייצוג באופן בדיד (ספרתי)". בעידן המודרני קיבלה את המשמעות הקשורה בעולם המיחשוב.

הנה עוד כמה אצבעות. מדובר במגירות שאני בונה עבור ארון (מספר אי זוגי של מגירות שהולכות וגדלות ככל שיורדים למטה). מאחר שהארון מאוד מרובע, ומאחר שחשתי שאיני שרוי במצב המדיטטיבי הנחוץ לחיתוך כמה עשרות זנביונים, החלטתי ללכת על "מחבר אצבעות" (finger joint).

למחבר הזה יש שני יתרונות בולטים:

1. חיתוך המחבר באמצעים ממוכנים (מסור שולחן או ראוטר בתוך שולחן) קל לביצוע. הסכנה המרכזית היא איבוד הריכוז עקב העבודה המשעממת שחוזרת על עצמה.
2. שטח ההדבקה שמקבלים (גם אם בוחרים באצבעות עבות למדי) גדול מאוד, מה גם שמדובר בהדבקה לאורך הגרעינים.

למחבר הזה יש שלושה חסרונות בולטים:

1. איתחול העבודה (setting) חייב להיות מדויק מאוד. סטייה קלה של 1/10 מילימטר, והאצבעות יהיו הדוקות / חופשיות מדי. סבלנות היא שם המשחק.
2. המחבר עצמו אינו מעניק חוזק מכני (לעומת סין וגרז או זנביונים). ברוב המקרים, שטח ההדבקה הגדול והדבקים המודרניים מפצים על כך.
3. שטח ההדבקה גדול מאוד. כל נסיון להדביק לבד כמה עשרות אצבעות בדבק צהוב (PVA) נדון לכשלון. אפשר להזמין בני משפחה / חברים / שכנים לסייע במשימה - להפקיד כל אחד על גיזרת אצבעות ולקוות לטוב. אפשרות אחרת היא להשתמש בדבק עם זמן פתיחה ארוך (מאוד). קיימים דבקים אפוקסיים עם זמן פתיחה רשמי של 40 דקות (בפועל מדובר בכשעה) שמתאימים מאוד להדבקה כזאת.

קיימים ברשת (ובספרים) אין ספור הסברים ומדריכים המפרטים צעד אחר צעד את דרך בניית הג'יג, האיתחול שלו ואופן העבודה. אני מצרף כאן את הג'יג שלי. ניתן לראות את המזחלת ואת פין המיקום. לצורכי הדגמה הנחתי את דופן המגירה על הג'יג אחרי שהיא כבר נחתכה כולה, והרמתי את להב המסור מעלה כדי שיתגלה במלוא הדרו.


מחר (יום שני) יום ההדבקה. מדובר בסך הכל בקצת יותר משש מאות שיניים שצריך להדביק. מישהו מתנדב לעזור בניקוי שאריות הדבק?

גם מלכים צריכים כסא

בעשרה לדצמבר שנת 1936 התפטר המלך אדוארד השמיני ממשרתו, וקטע בכך תקופת מלוכה קצרה שהחלה בעשרים לינואר אותה שנה. אדוארד, שהיה צריך לבחור בין מלוכה לבין חתונה עם האישה שאהב (Wallis Warfield) בחר באישה. אדוארד התאהב בוואליס ורצה לשאת אותה לאישה, אלא שהיו לה שתי מגרעות - היותה גרושה והיותה אמריקאית (לא ברור מה יותר גרוע). בלחץ הכנסייה, הממשלה, בתי הפרלמנט ודעת הקהל הוא נאלץ לבחור בין השתיים - מלוכה או אישה. לאחר ההתפטרות והחתונה הפכו וואליס ואדוארד לדוכסית ולדוכס מווינדזור (Duchess and Duke of Windsor).

השבוע נסעתי עם העזר לעיירה הסמוכה בחיפוש אחר שטיח - מהסוג שנראה סביר ואינו מחייב מכירת כלייה על מנת לרוכשו. נחלנו כישלון חרוץ, ועל מנת להתאושש עצרנו לקפה ומאפה ב - Atlantic Baking Co. מקום נחמד, שמגיש קפה סביר (שזה הרבה מאוד, כאן באיזור) ומאפים טובים מאוד. בעודנו משוחחים (פרטים באחת הרשומות הקרובות) הבחנתי כי אנו יושבים על כיסאות ווינדזור (Windsor Chairs).

קיימים כיסאות ווינדזור שנבנו כבר במאה השש עשרה על ידי בוני גלגלים, שהתבססו על כסאות וולשיים ואיריים. במאה השמונה עשרה הפכה ווינדזור (שבמחוז ברקשייר) למרכז הסחר של הכסאות האלה, ומכאן הם קיבלו את שמם.

הכיסאות האלה מגיעים במגוון צורות וגדלים, אך לכולם מאפיינים משותפים:

• המושב בנוי עץ מלא
• הרגליים וגב הכסא חרוטים (עגולים)
• הרגליים וגב הכיסא הם חלקים נפרדים
• הרגליים וגב הכיסא מחוברים למושב באמצעות סין וגרז עגולים. על פי רוב הסין הוא "סין עובר" (through tenon), והוא מחוזק באמצעות טריז (wedge)
• החלק המעוגל של הגב (ולעתים גם הידיות) בנויים עץ מכופף, שכופף באמצעות אדים
• הרגליים נוטות מעט באלכסון (הצידה והחוצה), הרגליים מחוברות באמצעות קושרות צידיות, והן עצמן מחוברות באמצעות קושרת אמצעית נוספת

מקורם של הסין והגרז העגולים בכיסאות ווינדזור הוא בגלגלי העץ שנבנו במאה השש עשרה - החלק החיצוני של הגלגל חובר באמצעות חישורים (שפיצים, spokes) מעוגלים אל חלקו הפנימי (הציר) של הגלגל. בניית והתאמת סין וגרז עגולים קלה בהרבה מבניית סין וגרז רגילים (מרובעים), ובמיוחד כשמדובר בחיבור לתוך קשת. במסגרת "חוק שימור האנרגיה" המחבר העגול קל יותר לביצוע, אך הרבה פחות חזק מהמחבר המרובע. על מנת לשפר את חוזקו של המחבר מוחדר הטריז לתוך הסין. כיום, עם השימוש בדבקים מודרניים נותר הטריז בעיקר כאלמנט עיצובי, אך הכסאות הראשונים שנבנו בדרך זאת חוברו ללא דבק כלל או תוך שימוש בדבקים חלשים.

גם מבנה הרגליים והקושרות  מצדיק פסקה משל עצמו. הרגליים שנוטות באלכסון מגדילות את בסיס הכסא. מעבר לכך, בעת ישיבה על הכסא מופעל על הרגליים כוח שגורם להן להתרחק זו מזו, אבל אותו כוח גם גורם לקושרות לשמור על הרגליים במקומן. למעשה, כאשר יושבים על הכסא, מבנה הרגליים והקושרות יחזיק מעמד גם ללא כל דבק. המהנדסים / פיסיקאים שבין הקוראים מוזמנים לבצע את החישובים הנדרשים ולשלוח אלי - אני מבטיח לפרסם את החישובים  הנבחרים בבלוג, ולזכות את שולחיהם בתהילת עולם.

מחר, יום שני, אני מפסיק לשבת עם כסאות כאלה ואחרים. מחר אני מפסיק את החופשה שלי במיין ומתחיל לעבוד בבית הספר - Centre for Furniture Craftsmanship. חוויות ותובנות - בשבועות הקרובים.

רבי עקיבא היה נותן בהם סימנים

שביל האפלצ'ים (Appalachian Trail) הוא שביל הליכה שאורכו 3,515 ק"מ. הוא משתרע בין Springer Mountain שבמדינת ג'ורג'יה לבין Mount Katahdin שבמדינת מיין. הר קטדין נמצא לא הרחק (שלוש שעות נסיעה ועוד מספר שעות הליכה) מהמקום בו נגור במיין, כך שהסיכוי שבאחד הימים נעפיל אל הפסגה גבוה למדי. בשנת 1948 הושלמה ההליכה הראשונה לאורכו של כל השביל - אדם בשם Earl Shaffer הלך לאורכו של כל השביל מדרום לצפון. כמה שנים לאחר מכן הוא השלים הליכה נוספת לאורכו של כל השביל - הפעם מצפון לדרום. בשנת 1988, בהיותו בן שמונים, הוא השלים הליכה נוספות לאורכו של כל השביל.



שביל האפלצ'ים מסומן בצורה צנועה ביותר - מלבן צבע לבן בגודל 5 * 15 ס"מ. הטכנולוגיה בה משתמשים לצורך הסימון פשוטה למדי - טובלים מברשת ברוחב 2 אינץ' בפח צבע לבן, מעבירים על העץ המסומן, וממשיכים הלאה. הדיוק (שמימלא איננו נחוץ במקרה זה) נדחק לטובת הפשטות והמהירות.

אחד מכלי הסימון החשובים ביותר בנגרות הוא מד הסימון (Marking Gauge). המכשיר משמש לסימון קווים ישרים במקביל לדופן. מד הסימון מורכב משלושה חלקים (ולא, הוא לא הומצא בצה"ל): מוט, ראש ואמצעי סימון. את הראש מניעים על גבי המוט עד שמקבלים את המרחק הרצוי בינו לבין אמצעי הסימון. אז מקבעים אותו אל המוט באמצעות הבורג. כעת נותר להצמיד את הראש אל הדופן של חתיכת העץ אותה רוצים לסמן, ולסמן באמצעות אמצעי הסימון.

בתמונה שלמעלה ניתן לראות את שתי הואריציות העיקריות. למעלה - מד הסימון הקלאסי (של סטנלי, במקרה זה) בנוי עץ, המוט מרובע, ואמצעי הסימון הוא מסמר. למטה - מד הסימון המעוגל (של וריטס, במקרה זה) בנוי מתכת, המוט עגול, ואמצעי הסימון הוא עגול מתכת. למרות שמד הסימון המעוגל נחשב למודרני הרי שקיימות גרסאות מוקדמות למדי שיוצרו ע"י סטנלי.

לכל אחת מן הואריציות יש יתרונות וחסרונות. מד הסימון הקלאסי הוא פשוט, קל לבנייה עצמית (יש עשרות תוכניות ברשת), ונוח מאוד לסמן איתו את נקודת ההתחלה של הסימון. מדי הסימון האלה נוטים לאבד את הדיוק ברבות השנים (שחיקת הבורג, התעקמות אמצעי הסימון), ולעיתים קרובות סימון הקווים באמצעותם איננו נוח. מד הסימון המעוגל מדויק מאוד, הוא שומר על רמת הדיוק לאורך שנים, וקל מאוד לסמן איתו את הקווים. מדי הסימון האלה נוטים להיות יקרים יותר, לא מעשי לבנות אותם לבד, וקשה מאוד לסמן באמצעותם את נקודת ההתחלה של הסימון.

בן דוד של מד הסימון הוא מד הסימון הכפול המשמש לסימון סין וגרז. הרעיון הוא לסמן את שני הצדדים של הסין / גרז בעת ובעונה אחת במקביל לדופן. גם כאן יש שתי גישות. הראשונה היא להעביר שני מוטות עם אמצעי סימון דרך הראש (למעלה). השניה היא להרכיב את שני אמצעי הסימון על מוט הסימון (למטה). היתרון המרכזי שבסימון כפול הוא שגודל הסין / גרז נשמר קבוע גם אם גודלן של חתיכות העץ (אותן מסמנים) שונה.



ונסיים בשירם של הדודאים (שנכתב על ידי יוסי גמזו ללחן אירי מסורתי) - סימן שאתה צעיר.

הבו לי נקודת משען וארים את העולם

נכון שלא חשבתם כי בלוג בנושא נגרות יעסוק בארכיטקטורה של אסמים (barns) בארצות הברית במאה התשע עשרה? אבל הבה נתבונן בתמונה הבאה:

גם בלי להיות מומחה לאסמים ניתן לראות כי מדובר כאן במשהו מיוחד למדי. כמעט כל האסם "תלוי באויר". הצורה הזאת של אסמים אופיינית למזרח טנסי. בסקר מבנים חקלאיים שנערך בארצות הברית בשנות השמונים, נמצאו 321 אסמים כאלה - 316 מתוכם נמצאו בשני מחוזות במזרח טנסי. לא ברור מדוע בחרו החקלאים בארכיטקטורה זו (ומדוע היא לא התפשטה לאזורים נוספים). מי שמתעניין מאוד בנושא והפרוטה מצויה בכיסו ($300 לחדש או $103.90 למשומש) מוזמן לרכוש את הספר East Tennessee Cantilever Barns.

אסם שבנוי בצורה כזו נקרא Cantilever Barn. המילה cantilever היא צירוף של שתי מילים - המילה lever שמשמעותה מנוף והמילה cant שמשמעותה (בהקשר זה) זווית. התרגום הלא מוצלח לעברית הוא "שלוחה". המשמעות של המילה היא קורה (או גוף) שבולט החוצה ונתמך אך ורק בקצה אחד. מקובל להשתמש במונח הזה כאשר הקורה או הגוף בולטים בצורה משמעותית מנקודת התמיכה שלהם. הדוגמאות המתבקשות הן מרפסת (בולטת), או מדף שמחוזק אך ורק בצד אחד (מקובל במדפים תעשייתיים או במדפים "צפים").

לפני מספר שבועות פנו אלי בבקשה לתכנן ולבנות שולחן קפה לסלון די גדול. הדרישה הכמעט יחידה שהוצבה בפני הייתה לבנות שולחן שניתן להפרדה לשני חלקים - רוב הזמן השולחן ימוקם במרכז החדר כיחידה אחת, ובעת הצורך ניתן יהיה להפריד אותו לשתי יחידות שימוקמו בצדי החדר וישמשו את האורחים להנחת מגדנות ומשקאות.

אז כמאמר השיר "חיפשתי חיפשתי ושוב חיפשתי ..." - החלטתי לבנות שני שולחנות שלוחתיים. כאשר השולחנות צמודים הרגליים האנכיות נראות כרגליים רגילות של שולחן אחד, והרגליים המקושתות נראות כאלמנט עיצובי. כאשר השולחנות מופרדים הם עומדים בפני עצמם, אך יש תחושה של חוסר איזון שגורמת למתבונן לחפש את השולחן השני על מנת להגיע לאיזון סימטרי.

המשטח העליון של השולחנות בנוי משני לוחות (דובדבן) המחוברים זה לזה לאורכם באמצעות שתי לשונות חופשיות (double loose tongue). אני מעדיף לשונות חופשיות על פני ביסקוויטים / למלו - זה מחבר חזק בהרבה עם שטח הדבקה גדול לאין שיעור ביחס לביסקוויטים. לאחר שחיברתי את הלוחות חתכתי אותם לרוחבם עבור שני השולחנות.

הרגליים האנכיות נבנו אף הן מחיבור שני לוחות באמצעות שתי לשונות חופשיות. הרגליים חוברו אל המשטח העליון באמצעות סין וגרז כפולים (double mortice and tenon). אמנם בניית מחבר זה מסובכת יותר מבניית סין וגרז רגילים, אך שטח המגע (וההדבקה) כפול וכך גם עוצמתו של המחבר.

אני מתחיל בחריצת הגרזים באמצעות ראוטר (בעלי הידיים היציבות, הפנאי והסבלנות מוזמנים להשתמש בכלים ידניים :-). את חיתוך הסינים ניתן לבצע באמצעות ראוטר או מסור שולחן. בכל אופן אני מתחיל בחיתוך הצדדים החיצוניים של שני הסינים (כאילו מדובר בסין אחד רחב), עד שאני מקבל סין שרוחבו כרוחב שני הגרזים והמרווח שביניהם. כעת אני מנקה בצורה סימטרית את המרווח שבין הסינים - מתחיל בחריץ צר באמצע, ומתרחב אט אט עד שאני מגיע לשני סינים ברוחב הרצוי ובמרחק הרצוי.

על הרגליים המקושתות נדבר ברשומה הבאה. בינתיים - שם טוב לוי, שלמה יידוב ושלמה גרוניך בביצוע מופלא לשיר שניים סינים - אמנם בלי וידאו, אבל שווה האזנה.