יום ראשון, 23 בדצמבר 2012

אחרי החגים

ביום שישי יצאנו לחופשת חגים (Christmas ולאחריו New Year) שממנה נשוב בשנת 2013. כל שעה יפה לסיכומים, ויפה שעה אחת קודם.

David Upfill-Brown עוזב אותנו וחוזר לאוסטרליה. דייויד - איש מקסים, נגר מופלא ומורה נהדר - שהה בבית הספר כאומן אורח ולאחר מכן לימד את הקורס הקצר (12 שבועות). אני ממליץ בחום למי שמזדמן לאוסטרליה לקחת את אחד הקורסים שלו, או לפחות לבקר אותו בסדנה. דייויד יחזור ללמד כאן בבית הספר בשנת 2014.

Michaela Stone שבה לבית הספר כאומנית אורחת. מיקיילה עוסקת בציור, פיסול, כיור, תכשיטנות, ובניית רהיטים - בעיקר אם הם מכופפים (או לפחות בעלי זוויות לא ישרות). בלוגרית מקומית הקדישה לה לפני כמה שבועות רשומה נחמדה.

Yuri Kobayashi שבה לבית הספר לתקופה נוספת כאומנית אורחת. יורי למדה נגרות ביפן, הגיעה לארה"ב לפני כעשר שנים במסגרת חילופי סטודנטים, שבה ליפן לתקופה קצרה, ולאחר מכן החליטה לקבוע את מקום מושבה בארה"ב. הנגרות שלה שונה מזו המוכרת לנו בעולם המערבי (מושכים ולא דוחפים), וגם האסתטיקה שלה שונה ומיוחדת. ברבות השנים איבדה יורי את היכולת לבנות דברים פשוטים ו/או ישרים.





 במעבר חד נספר על תאונה שארעה בבית הספר ממש טרם היציאה לחופשה. אחד מהתשעה חודשים (כפי שמכונים כאן הסטודנטים של הקורס הארוך) הצליח לנסר כשליש מהחלק העליון של הזרת שלו. כמה הערות:
  • כשעובדים בלחץ (לסיים מתנות לחג ולצאת לחופשה), בלי מגן להב, ומנסים לסלק מהלהב שאריות עץ עם היד תוך הסתכלות לצד השני - הסיכוי שהיד תפגוש את הלהב גבוה למדי.
  • במפגש בין להב ליד - הלהב תמיד (אבל ממש תמיד) מנצח.
  • בארה"ב אם יש לך זרת חתוכה אבל אין לך ביטוח רפואי, אתה שם פלסטר ומקווה לטוב.
ונסיים בעדכון מזג אוויר. השלג שירד בתחילת השבוע שעבר נמס לו כתוצאה מטמפרטורות גבוהות (5 מעלות צלזיוס) וגשמים עזים. אבל, אנו צפויים כעת לשבוע קר (מתחת לאפס במשך היום והרבה מתחת לאפס במשך הלילה) מלווה בשלגים. ככל הנראה, התקווה ל - Christmas לבן תתגשם, או שמא יש לומר תשתלג.

יום ראשון, 16 בדצמבר 2012

רהיט עירוני

ירד או לא ירד? יהיה או לא יהיה? אלא השאלות שמעסיקות רוב הזמן את האנשים שמסביב. השבוע, בעקבות הטבח בבית הספר בקונטיקט, התחלפו השאלות הרגילות בשאלה "למה זה קורה לנו?" אירועים כאלה מציתים מיד את הויכוח אודות הזמינות הבלתי נסבלת של כלי נשק בארה"ב. אני לא מתיימר להיות פסיכולוג או סוציולוג (אני בכלל בלשן - זה מהמילים לא מהמשטרה) אבל אני חושב שחברה שמצמיחה מדי כמה חודשים מישהו שנוטל נשק ויוצא למסע רצח, חייבת להבין שמדובר בתופעה תרבותית עמוקה שדורשת טיפול - זמינות הנשק אמנם מסייעת, אבל היא אינה חזות הכל.

ובחזרה לשאלות השגרתיות - ירד שלג או לא ירד שלג? יהיה ערב Christmas לבן או לא? לכל אחד דיעה (לפחות אחת) שנסמכת על תחזית מטאורולוגית המבוססת על מעוף הציפורים ושירת הצרצרים. אנחנו מצפים לשלג השבוע, אבל לא בטוח שהוא ייערם. גם אם הוא ייערם - לא ברור מה עומד לקרות בשבוע הבא. בקיצור - קשה להתנבא, בעיקר לגבי העתיד. ההתנבאות לגבי העבר קלה קצת יותר. בחמישה בפברואר שנת 1950 ירד בתל אביב שלג. בשעות הערב החל לרדת שלג שכיסה את העיר, צבע אותה לבן, ומספק עד היום נושא לשיחה עבור זקני תל אביב.

הפעם הקודמת בה תל אביב הייתה "עיר לבנה" החלה בשנות השלושים של המאה העשרים ונמשכה עד לקום המדינה. מדובר במצבור של אלפי בתים שנבנו בסגון הבינלאומי באזור שמכונה היום "הצפון הישן". שני גורמים אחראים לכינונה של העיר הלבנה:
  • תוכנית מתאר לעיר גנים שהוכנה על ידי האדריכל הבריטי פטריק גדס, ואושרה על ידי מועצת העיר בשנת 1927.
  • עלייתם לארץ, בשנות השלושים, של אדריכלים יהודים ממוצא גרמני. אדריכלים אלה הביאו איתם את סגנון האדריכלות הבינלאומי, שהתפתח באירופה בתקופה שבין מלחמות העולם. רובם למדו בבית הספר "באוהאוס", שהיה מוביל הסגנון הבינלאומי - סגנון של בנייה פשוטה ופונקציונלית.
כבר שנים אני משתעשע ברעיון של בניית רהיט בהשראת העיר הלבנה. כשהגעתי לכאן, החלטתי שזה יהיה הפרויקט הראשון שלי. עיינתי - חזור ועיין - בספרה (המצוין) של ניצה מצגר-סמוק "בתים מן החול" ולבסוף נפל הפור על רחוב פינסקר 23 - בית מינץ ואלנברג (בית העוגן) פרי תכנונו של האדריכל פנחס היט.


View Larger Map

בשלב מוקדם החלטתי שלא לבצע העתקה מדויקת של הבית, אלא להתמקד בשני מאפיינים. הראשון - הניגוד בין האופקי (המרפסות) והאנכי (חדר המדרגות). השני - חדר המדרגות כיחידה עצמאית הבולטת קדימה ולמעלה. החלטתי גם לבנות את הארון על רגליים - בתחושות שלי ארון בלי רגליים הוא ארון מטבח (או ארון אמבטיה), וזה ממש לא היה הכיוון שרציתי ללכת אליו. החלטתי גם לוותר על החלונות בחדר המדרגות - מה שנראה יפה מאוד בבניין נראה מצועצע ומקושקש בקנה מידה של ארון.



בתחילה נבנה הארון עם שמונה רגליים, ובעקבות המלצה (משובחת) שקיבלתי, החלטתי להוריד את שתי הרגליים הקדמיות המרכזיות. חיתוך הרגליים התבצע בשלב מאוחר של הבנייה, והיה מלווה בדפיקות לב חזקות.

בחירת הידיות הייתה מסע יסורים ארוך. בשלב כלשהו הציעה הרופאה ללכת על משהו שקוף, ומשם הדרך לזכוכית הייתה קצרה. היישום היה מסובך קצת יותר (מציאת זגג טוב באיזור התבררה כמשימה בלתי אפשרית, וכך מצאתי עצמי משייף את ידיות הזכוכית על אבן יהלום על מנת ליישר אותן), אבל אני מאוד מרוצה מהתוצאה.

ולנו לא נותר אלא להמתין עוד שבועיים ימים כדי להשיב על השאלה - יהיה Christmas לבן או לא יהיה?

יום ראשון, 9 בדצמבר 2012

פלא יועץ

אני צופה לאחרונה בסדרה הבריטית עטורת השבחים אודות המלך הנרי השמיני (The Tudors). קשה שלא לתהות האם באמת כל מה שהעסיק אותם היה מין, שקרים, ואלימות. אבל למה להיתלות באילנות זרים כאשר אפשר לדלג כשלושת אלפים שנה אחורה לימי מלכותו של דוד. גם שם הסיפור המקראי רצוף אותם מאפיינים. בשלב כלשהו (לפרטים נוספים אתם מוזמנים לפשפש בזיכרונכם או פשוט לגשת לתנ״ך) מחליט אבשלום, בנו של דוד, למרוד באביו ולבצע הפיכה.

אל אבשלום מצטרף היועץ אחיתופל. אחיתופל מתואר במקרא כיועץ טוב מאוד, וכך היו גם העצות שהעניק לאבשלום. אחיתופל הציע לאבשלום לשכב עם פילגשי דוד, ובכך להצהיר בגלוי על רצינות כוונותיו. אבשלום קיבל את העצה, והמטרה ההסברתית הושגה. העצה השניה שהעניק אחיתופל לאבשלום הייתה להתנפל על מחנה דוד בעודו עייף ומצומצם. אבשלום דחה את העצה (סוכן כפול של דוד בסיוע יד האלוהים), וסוף הסיפור ידוע - המרד נכשל ואבשלום נהרג.

העצות שהעניק אחיתופל היו אכזריות ולא מוסריות, אבל בהחלט היו עצות טובות ששירתו את האינטרס של אבשלום. ברבות הימים קיבל המושג ״עצת אחיתופל״ משמעות של ״עצה רעה״ - ככל הנראה בשל אופיין של העצות ובשל התדמית הציבורית החיובית ממנה נהנה דוד המלך. אחיתופל, אגב, בשומעו כי עצתו השנייה לא התקבלה (ומתוך הבנה כי סופו של אבשלום מתקרב) שב לביתו ושם קץ לחייו. מעניין כמה מיועצי מק-קינזי היו נוקטים צעד דומה.

כפי שסיפרתי התחלתי לבנות מנורת הליקס. האתגר הגדול בבניית המנורה הוא יצירת ההליקס עצמו. מדובר בהדבקת שכבות (למינציה) תלת ממדית של שכבות בארוך שלושה וחצי מטרים. ברור שהפתרון של תבנית ותבנית הידוק לא יכול לעבוד, כך שצריך לחפש פתרונות יצירתיים יותר. כאן הגיע תורם של היועצים להכנס לתמונה.

התייעצתי עם לא מעט אנשים (ומספר לא פחות של אנשים השיאו לי עצתם בלי שנשאלו) וקיבלתי שלל עצות. לחלק הראשון של הבעייה - יצירת מבנה כלשהו סביבו יכרך ההליקס - יש פתרון פשוט למדי. יוצרים גליל בקוטר ובגובה המתאימים, ומסביבו כורכים גובלים המגדירים את הנתיב של ההליקס. לאחר יומיים רועשים ומאובקים במיוחד (במהלכם נחתכו והודבקו זו על גבי זו 60 דיסקיות MDF, סומן נתיבו של ההליקס והודבקו הגובלים) היה בידי הגליל המבוקש.

לחלק השני של הבעייה - הידוק השכבות המודבקות - אין פתרון פשוט כל כך. חלק מן היועצים הפטירו בנון-שלנטיות "just put it in the bag" (תרגום: אני מציע להשתמש בשקית הוואקום). בחמש הדקות הראשונות זה נראה פתרון מבריק. כשחופרים קצת לעומק מבינים שצריך להכין שקית וואקום מיוחדת (גלילית) על מנת ליצור לחץ אחיד, ובנוסף צריך למצוא קסם כלשהו שיחזיק את השכבות במקומן עד שהשקית מתרוקנת מאוויר והוואקום נכנס לפעולה. פתרון אחר עירב בניית מנואלה ענקית שתסובב את הגליל, ושימוש במשקולת (דלי מים שיועבר דרך רצפת החדר) על מנת להדק את השכבות.

מאחר שכובע הקסמים שלי נשאר בארץ ולא ממש התחשק לי להיזכר בתור ״הישראלי שעשה חור ברצפה״, בחרתי בפתרון אחר. החלטתי להדק את השכבות באמצעות בלוקים קטנים שממוקממים בצפיפות לאורך נתיבו של ההליקס. הבלוקים מהודקים, באמצעות אומים, על מוטות הברגה שהודבקו אל תוך הגליל. לאחר יומיים של עבודה (במהלכם נחתכו 256 מוטות הברגה, נקדחו 256 חורים בגליל, הודבקו 256 מוטות הברגה למקומם, נחתכו 128 בלוקי הידוק ונקדחו 256 חורים בבלוקים) הייתי מוכן להדבקה.

 אני חש את את המתח באוויר, ולכן אציין מיד כי ההדבקה עברה בשלום. השתמשתי בדבק אפוקסי עם מקשה איטי, כך שעמדה לרשותי למעלה משעה להשלים את הידוק הבלוקים. בנוסף, השתמשתי במקדחה (הקלה והמופלאה) של festool על מנת להדק את האומים. חמישים ושש דקות אינטנסיביות מתום ערבוב הדבק הסתיים לו התהליך.

 ונסיים בהערה אודות הכותרת - פלא יועץ הוא שם אחד מספריו של הרב אליעזר פאפו שחי לפני כמאתיים שנה. מדובר בספר מוסר שדן בנושאים שונים ומסודר על פי הא"ב. עיון ברשימת הנושאים מגלה כי סוגיות בתחום הנגרות לא מצאו את מקומן אל בין דפי הספר.

יום ראשון, 2 בדצמבר 2012

סוד הגן הנעלם

הנציגה הצעירה של המשפחה הולכת לגן ילדים מקומי בשם People Place (מקום של אנשים). אני יודע ש"אסור לההשוות", אבל ההשוואה לגני הילדים הישראלים שחווינו במהלך השנים בלתי נמנעת.
  • בסוף כל יום הגננות והילדים אוחזים ידיים ושרים שיר פרידה (goodbye song). קשה מאוד שלא להזכר במוסד "המנגנת" הישראלית העכשווית - אותה אישה שנוזפת בילדים ובהורים "למה לא שומעים אותכם", תוך שהיא דופקת בחוזקה על האורגן (או מפעילה את נגן התקליטורים), ונותנת קולה בשירה רועמת. לי, אגב, אין מה להתלונן - המנגנת שלי הייתה דתיה בן דור.
  • בישראל, עם ירידת הטמפרטרות מתחת לעשרים מעלות ו/או ירידת מספר טיפות גשם מוכרז מיד "מצב חירום חורפי", במסגרתו ננעלים כל הילדים בתוך הגן על מנת שלא יצטננו, חס וחלילה. כאן ברור לכולם כי למעט מצבי קיצון של סופת שלג חזקה, הילדים משחקים בחוץ - נא להביא בגדים הולמים, ולא לשכוח לסמן אותם. השבוע האחרון היה קר למדי (בצהריים, בשיא החום, הטמפרטורות נשקו לאפס מלמטה) - הילדים שיחקו בחוץ, והיו מאושרים.
הבה נדלג לגן ילדים אחר - Berrybrook School שנמצא במחוז דוקסברי שבמדינת מסצ'וסטס. גן הילדים הזה זוכה לאחרונה להתעניינות רבה, ולאו דווקא בתחום החינוכי. ההתעניינות באה מצד העולם הנגרי. Peter Follansbee (התמונות המופיעות בהמשך לקוחות מהבלוג שלו) התחיל לפזר רמזים בכיוון כבר באוגוסט השנה, אבל הפרסום המלא והרשמי הופיע לפני כשבוע בבוסטון גלוב.

בגן הילדים נמצא מחסן ישן בגודל 5 * 10 מטר. Michael Burrey, מומחה לשיחזור רהיטים הגיע (בנסיבות שאינן ברורות לי) לגן הילדים על מנת לבחון את המחסן. במקום התגלה אוצר בלום - סדנה (נגריה) מושלמת מהמחצית השנייה של המאה ה - 18. הגילוי מוגדר על ידי מומחים "נדיר שבנדירים", "גילוי של פעם בחיים". מדובר בסדנה הישנה ביותר בארה"ב, שעודנה נמצאת במקומה הראשוני.


בסדנה נמצאים שני שולחנות עבודה מקוריים. האחד פצוע ומצולק מכלי עבודה שונים. השני, ששימש להקצעה, נשמר חלק לחלוטין. השולחן מוקם הרחק מהאח, על מנת ששבבי ההקצעה לא יתלקחו. לשולחן זה הוספה, בשלב מאוחר יותר, מחרטה שמונעת בכוח הרגל. במקום נמצאים מתקנים לאחסון כלי עבודה שונים, וגם שירבוטים על הקירות. על פי הרישומים, הסדנה הייתה שייכת לנגר ידוע בשם Luther Sampson. כרגע נעשים מאמצים לגייס כסף על מנת להתחיל בפעולות שימור ראשוניות של הסדנה.

בפעם הבאה שאתם מזדמנים לגן של הילד (הנכד), אני מציע לבדוק היטב את המחסנים שמסביב.


יום ראשון, 25 בנובמבר 2012

ביקור בעיר הגדולה

לרגל חג ההודיה ולאות הזדהות עם תושבי הדרום, החלטנו להדרים אל העיר הגדולה ניו יורק. יצאנו מהבית בשעה 16:30 והגענו אל ניו יורק קצת אחרי חצות. נסיעה ארוכה למדי, אבל החלופה (נסיעה של שעה ומחצה לשדה התעופה של פורטלנד, טיסה לניו יורק, ונסיעה לתוך העיר) לא פחות מייגעת והרבה יותר יקרה.

הנסיעה במכונית חסכה מאיתנו וממזוודותינו חשיפה לגילוי בן 117 שנה - קרני רנטגן. החודש, בשנת 1895 גילה הפיסיקאי הגרמני ווילהלם רנטגן את קרני ה - X, שמאוחר יותר זכו לכינוי קרני רנטגן. על גילויו זה הוא זכה בפרס הנובל הראשון לפיזיקה, אותו קיבל בשנת 1901. בהערת אגב נציין כי לא רק שאת כספי הפרס הוא תרם לאוניברסיטה בה עבד, הוא גם סרב לרשום פטנט על הגילוי - איש מוזר.

בשעה שהרופאה והילדים בילו ב - Americam Museum of Natural History, אני חציתי את הסנטרל פארק לעבר ה - Metropolitan Museum of Art על מנת לחזות בעבודתם של רנטגנים אחרים - אב ובנו - אברהם ודייויד רנטגן. השניים ניהלו חברת בוטיק לרהיטים, שנוסדה בשנת 1742, פעלה במשך שישים שנה, והתפרקה בתחילת המאה התשע עשרה.

הרהיטים שהחברה ייצרה הצטיינו ברמת אומנותית (craftsmanship) מדהימה ששולבה עם רמה הנדסית גבוהה ביותר. התוצאה הייתה רהיטים המשלבים מראה עשיר ומפואר (בסגנון רוקוקו וניאו-קלאסי) עם ריבוי המצאות ותעלולים (מגירות נסתרות, תאים עולים ויורדים וכיו״ב). במקביל לעבודת הייצור, הקדישה החברה מאמצים רבים לשיווק בינלאומי - איתור לקוחות פוטנציאליים (עשירים) והתאמת הרהיטים לטעמם האישי.

בתערוכה מוצגות כשישים עבודות. השלב הראשון, מבחינתי, היה להתגבר על המראה של הרהיטים. מדובר ברהיטים שנוצרו לפני למעלה ממאתיים שנה, ובעדינות המתבקשת אפשר לומר כי הטעם העיצובי השתנה משהו במהלך שתי המאות האחרונות. אחרי שמתגברים על המראה עומדים משתאים לנוכח הרהיטים, מתוסכלים שאסור לגעת ולהתעסק, ומסופקים חלקית הודות לסרטונים המדגימים את דרך פעולתם.

מייקל, המורה שלי, אמר לי פעם כי אם אתה רואה בתערוכת רהיטים מישהו שמתכופף ומתבונן מתחת לרהיטים היה סמוך ובטוח שמדובר בנגר. על מנת שלא לאכזב אותו התכופפתי (תחת מבטם העוין של השומרים) והתבוננתי מתחת לרהיטים ומאחוריהם. הופתעתי לגלות כי כל החלקים שאינם גלויים לעין הושארו ברמת גימור נמוכה ביותר - פשוט עץ גס. בפעם הבאה שאצפה את החלק האחורי של ארון בפורניר הכי זול בסביבה, אוכל לומר לעצמי - הרנטגנים אפילו את זה לא טרחו לעשות.

אתמול חזרנו מהעיר הגדולה אל הכפר השקט, ולא נותר אלא לסיים בשירו של מאיר בנאי ״וביניהם״.
 
 

יום ראשון, 18 בנובמבר 2012

שיעור בגיאומטריה

הליקס (Helix) היא עקומה חלקה במרחב. החפצים בדיון מתמטי מעמיק מוזמנים למצוא את מבוקשם במקומות אחרים. אנחנו נפנה לכמה דוגמאות:
  • קפיץ
  • DNA
  • מקצוע עובי (thicknesser באנגלית, planer באמריקאית)
  • מנורה
כולנו יודעים כי קפיץ הוא הליקס - יש אפילו המתרגמים את המילה "הליקס" למילה "קפיץ". כולנו גם יודעים כי מבנה ה - DNA הוא הליקס כפול, אבל מה עושים כאן מקצוע העובי והמנורה?

בשבוע שעבר הגיע לבית הספר מקצוע עובי מכובד של חברת POWERMATIC.  המקצוע מצויד במספר רב של סכינים, שמסודרים במבנה של הליקס. רוב המקצועות החדשים והמקצועיים מצוידים בסכינים מסוג זה. יש הסכמה גורפת כי הגימור המתקבל תוך שימוש בסכינים כאלה (ובמיוחד כשמדובר בעצים מאתגרים) טוב בהרבה מזה המתקבל תוך שימוש בסכינים הקלאסיים. יש גם הסכמה כי מכונות המצוידות בסכינים אלה שקטות בהרבה מאלה המצוידות בסכינים הקלאסיים.

למרבה הצער, המכונות המצוידות בסכיני ההליקס יקרות בהרבה מאלה המצוידות בסכינים הקלאסיים. אבל, אם מחשבים את העלות הכוללת של השימוש במכונות החדשות לאורך זמן, כולל עלות החלפת הסכינים, נראה כי למעשה הן זולות יותר (החפצים בדיון מעמיק יותר מוזמנים לדלג למאמר הבא).

לפני די הרבה שנים בניתי מנורה בצורה של הליקס. אני מאוד אוהב את העיצוב של המנורה, ובמיוחד את טבעות הצל שהיא מטילה על הקירות. אהבתי מאוד גם את האתגר שבבניה - הדבקה של עשר רצועות ארוכות של פורניר מסביב לגליל לאורך "שביל" שמוגדר על ידי מוטות עם תבריג אליהם מחוברים clamping blocks.


חרף אהבתי למנורה אני חייב להודות בשתי בעיות. הראשונה - מקור האור נמוך מאוד. השנייה - ברבות השנים, ובהעדר תמיכה חיצונית, החל הקפיץ לנטות על צידו.החלטתי לבנות מנורה חדשה (למעשה אני מעוניין לבנות סדרה של מנורות) שתשמור על האופי של המנורה המקורית ותפתור את שתי הבעיות שהזכרתי.

התחלתי בשירבוטים במחברת, ומשם עברתי למודלים ממוחשבים ב - SketchUp. עוד כמה דיונים על המודלים הממוחשבים ועברתי לבנות מודל מוחשי בגודל מלא (1). הייתה הסכמה כי ההליקס צריך להכנס קצת פנימה וצריך פתרון לקצה העליון של הרגליים - כך נולד לו דגם מספר (2). כובע הטבחים נראה די טפשי, והרגליים היו צריכות עוד עידון - כך נולד לו דגם מספר (3) - הרגליים מתחדדות מלמטה למעלה, ההליקס (שלא כמו בדגם) יעשה ארבעה וחצי סיבובים עד למעלה, שם הוא יפגוש טבעת עבה (פי שלושה מאשר בדגם).


זהו זה - עכשיו נותר רק לבנות את המנורה. ביום שישי התחלתי להקציע את העץ עבור ההליקס (כהכנה לחיתוך של רצועות פורניר בעובי 1.5 מ"מ ובאורך 3.5 מטר) תוך שימוש במקצוע העובי החדש, זה שמצויד בסכינים המסודרים בצורת הליקס.

לאור האירועים אסיים באיחולי "שבוע טוב". לדרומיים, למרכזיים ולצפוניים (ממרחק של 8,600 ק"מ המרחק בין שדרות לתל אביב הוא בגדר טעות מדידה), לאלה שקיבלו צו 8 ולאלה שרכשו חלונות 8 (לא בטוח מה מסוכן יותר :-) - שיהיה לכולם שבוע טוב.

יום ראשון, 11 בנובמבר 2012

כריכים

האיש הראשון שמתועד אוכל כריך (סנדוויץ', בלעז) הוא ככל הנראה הלל הזקן, שחי במאה הראשונה לספירה. מסופר כי בתקופת בית המקדש, הלל הזקן "היה כורך פסח מצה ומרור ואוכל ביחד, לקיים מה שנאמר: על מצות ומרורים יאכלהו." אנשי יחסי הציבור של הלל כנראה לא היו מוצלחים כל כך, וכך נפקד מקומו מספר ימי ההיסטוריה הקולינרית כממציאו של הכריך.

במאה השמונה עשרה הצליח ג'ון מונטגיו במקום בו נכשל הלל הזקן. ג'ון מונטגיו היה הרוזן הרביעי של סנדוויץ' - עיירת חוף מנומנמת במחוז קנט שבאנגליה. הרוזן נודע בחיבתו הרבה למשחקי קלפים. על מנת שלא יצטרך להפסיק את המשחקים, היה אוכל חתיכות בשר בין שתי פרוסות לחם. אנשים החלו לבקש את המאכל ש (הרוזן) סנדוויץ' אוכל, ומשם הדרך לשימוש במילה הגנרית "סנדוויץ'" לתיאור כריך הייתה קצרה.

מי שמצפה לבידים (וגם עצים מלאים) בפורניר יודע כי צריך לצפות את הלביד משני הצדדים, גם אם אחד הצדדים לא יהיה גלוי לעין. הסיבה לכך היא הצורך לשמור על איזון בין שני הצדדים של הלביד - אם האיזון מופר, הלחות הנספגת בכל אחד מן הצדדים תהייה שונה, ועד מהרה הלביד יתעוות. מאחר שההתעוותות מהירה מאוד (עניין של שעות ספורות), המהדרין מקפידים לצפות את הלביד בפורניר משני הצדדים בעת ובעונה אחת.

במקרים רבים חותכים בצורה מדויקת את החתיכה אותה רוצים לצפות בפורניר, מדביקים עליה פורניר שגדול במעט מהמידה (5 מ"מ לכל כיוון), ממתינים לייבוש הדבק ונפטרים משאריות הפורניר. הדרך המקובלת בימינו להיפטר מן העודפים היא באמצעות ראוטר עם כרסום ישר עם מיסב. המיסב רץ על דופן הלביד והכרסום מגלח את הפורניר המיותר. אם הדבקנו פורניר משני הצדדים בעת ובעונה אחת אנחנו בבעיה - המיסב (והבורג שמעליו) לא יצליחו להכנס בין שני דפי הפורניר (ואם מדובר במיסב תחתון, קרוב לראוטר, העסק פשוט לא יעבוד).

כמה אפשרויות לפנינו לפתרון הבעייה. אפשר לחזור לימי קדם ולגלח את הפורניר באמצעות מקצוע - תענוג מפוקפק למדי עם תוצאות בינוניות ומטה, במיוחד כשצריך לגלח את צד הפורניר שהוא הגדם (end grain). אפשר לרוץ לחנות ולקנות כרסום ישר עם מיסב שממוקם באמצע (בתמונה משמאל שלקוחה מהקטלוג של WPW) - פתרון יקר שעשוי להיות בעייתי אם הלביד דק או שהצטבר הרבה דבק על צד הלביד (תופעה שכיחה כאשר מדביקים את שני הצדדים בעת ובעונה אחת.

הפתרון השלישי הוא להשתמש בג'יג הכריך. הג'יג מפתיע בפשטותו וביעילותו. כורכים חתיכת פורמייקה ישרה בין שתי שכבות דקות של לביד (או כל חומר אחר). במרכז הכריך חותכים חור עגול. את הגי'ג מחברים לשולחן ראוטר, כאשר הכרסום עובר דרך החור והקצה שלו מיושר עם קצה הפורמייקה. כעת מעבירים את הלביד עם שתי שכבות הפורניר, כאשר דופן הלביד מוצמדת לפורמייקה, והכרסום מגלח לו את שתי שכבות הפורניר.



כמה הערות:
  1. חשוב שהפורמייקה תהייה ישרה (מה שנקרא באנגלית dead straight).
  2. הפורמייקה צריכה לבלוט (מחוץ לכריך) יותר מאשר הפורניר בולט (מעבר ללביד).
  3. מומלץ להשתמש בכרסום בעל קוטר גדול ככל האפשר - כך זווית התקיפה קהה יותר והחיתוך טוב יותר.
  4. מומלץ לבצע את הגילוח ב - climb cutting, במקרה של שולחן ראוטר מניעים את הלביד עם הפורניר מצד שמאל אל צד ימין (הפוך מכרגיל). כך מקטינים את הסיכון של שבירת הפורניר ומשפרים את איכות החיתוך.
  5. הפורמייקה הדקה מתמודדת היטב עם שאריות הדבק על דופן הלביד - בוודאי טוב יותר מההתמודדות של מיסב.
בתאבון.

יום ראשון, 4 בנובמבר 2012

ממתקים וכלים

לא כך כך נעים להודות, אבל מי שיבקר בימים הקרובים במטבח שלנו יגלה ארון עמוס ממתקים - מזכרת מתוקה מליל כל הקדושים (Halloween) שחגגנו ביום רביעי האחרון. מהלכו של החג - ילדים מחופשים עוברים לעת ערב בין בתים מקושטים במוטיבים של דלעת, שואלים בנימה מאיימת  trick or treat (תעלול או ממתק), ומקבלים מבעלי הבית הנסחטים ממתקים אותם הם מוסיפים בחדווה לשקית השלל שלהם. בקיצור - סחיטה באיומים.

סביר להניח שבצעירותו נהג גם הנרי סטאדלי (Henry Studley) לאסוף ממתקים בליל כל הקדושים ולאחסנם בארון. כשבגר והפך לבונה עוגבים ופסנתרים הוא החל לאסוף כלי עבודה, ועל מנת לאחסנם בנה את אחד מארונות הכלים המפורסמים ביותר. סטאדלי בנה את ארון הכלים שלו בסביבות שנת 1900. רוחבו - 50 ס"מ, גובהו - 99 ס"מ, עומקו - 24 ס"מ. הארון נפתח כמו ספר, והוא בנוי מהגוני, רוזווד, וולנאט, אבוני, שנהב ואם הפנינה. לכל אחד משלוש מאות כלים המאוחסנים בארון מקום מיוחד משלו, לעיתים בשלוש שכבות. הארון מוצג במוזיאון הלאומי להיסטוריה אמריקאית, והעיתון Fine Woodworking הקדיש לו מאמר ופוסטר.

התשעה חודשים (כך מכונים בקיצור התלמידים של הקורס הארוך בן תשעת החודשים) השלימו השבוע את בניית ארון הכלים שלהם. מדובר בפרוייקט בו התלמידים נדרשים לבנות רהיט על פי עיצוב מוכתב מראש (הם רשאים לעצב את פנים הארון על פי בחירתם). אמנם לא מדובר בארון של סטאדלי, אבל עדיין מדובר בפרויקט מסובך למדי. תמונות של ארונות נוספים ושל תהליך העבודה ניתן למצוא באלבום הפייסבוק של בית הספר (כל התמונות הן של מרק ג'וליאנה).

אחד האתגרים של הפרויקט הוא שהתלמידים נדרשים לבצע את ההדבקה לבד - כשמדובר ברהיט גדול עם הרבה מחברים מדובר בתענוג מפוקפק למדי. נכנסתי אל הבניין של התשעה חודשים כשהתלמיד האחרון סיים להדביק את הארון שלו תחת עיניו הבוחנות של אלד (Aled) המורה. האלכסונים נמדדו, ולמרבה הצער הם לא היו שווים. התלמיד הסתכל באלד במבט מתחנן "תיישר לי את הקופסא". אלד הסתכל אלי במבט מתחנן "זה הארון השניים עשר שלי, אני כבר לא יכול לראות אותם יותר". אני הסתכלתי במבט מתחנן בארון הכרסומים "איפה אתה מתחבא כרסום 8 מילימטר".

אלד והתלמיד התגברו על הייאוש הרגעי, ובסיוע קליבה ארוכה דחסו את האלכסון הארוך. אני נאלצתי להסתפק בכרסום של 5/16 אינץ' - לא מה שרציתי, אבל מספיק קרוב.

יום ראשון, 28 באוקטובר 2012

אצבעות

כל מי שנמצא בסביבת ילדים קטנים מכיר כמה "שירי אצבעות" (שהם תת קבוצה של "שירי משחק"). הותיק מביניהם הוא שירם של רבקה דוידית ודוד זהבי "אצבעות לי עשר יש" (כך היו המילים במקור עד ששונו לגרסא מודרנית יותר "עשר אצבעות לי יש").

הנה "שיר אצבעות" נוסף - הפעם של אלון אולארצ'יק - "בחור אנלוגי בעולם דיגיטלי".



מה הקשר לאצבעות? המילה "אנלוגי" באה מיוונית ומשמעותה המקורית היא "פרופורציה, יחס". בשעון אנלוגי קיים יחס בין התקדמות המחוגים להתקדמות הזמן. קיימים לא מעט שעונים אנלוגיים שבהם אין כלל ספרות, ובכל זאת ניתן להסתכל ולדעת מהי השעה. המילה "דיגיטלי" באה מלטינית ומשמעותה המקורית היא "אצבע". משם התגלגלה המילה לייצג "ספרה", ובהמשך התגלגלה למשמעות של "ייצוג באופן בדיד (ספרתי)". בעידן המודרני קיבלה את המשמעות הקשורה בעולם המיחשוב.

הנה עוד כמה אצבעות. מדובר במגירות שאני בונה עבור ארון (מספר אי זוגי של מגירות שהולכות וגדלות ככל שיורדים למטה). מאחר שהארון מאוד מרובע, ומאחר שחשתי שאיני שרוי במצב המדיטטיבי הנחוץ לחיתוך כמה עשרות זנביונים, החלטתי ללכת על "מחבר אצבעות" (finger joint).

למחבר הזה יש שני יתרונות בולטים:
  1. חיתוך המחבר באמצעים ממוכנים (מסור שולחן או ראוטר בתוך שולחן) קל לביצוע. הסכנה המרכזית היא איבוד הריכוז עקב העבודה המשעממת שחוזרת על עצמה.
  2. שטח ההדבקה שמקבלים (גם אם בוחרים באצבעות עבות למדי) גדול מאוד, מה גם שמדובר בהדבקה לאורך הגרעינים.
למחבר הזה יש שלושה חסרונות בולטים:
  1. איתחול העבודה (setting) חייב להיות מדויק מאוד. סטייה קלה של 1/10 מילימטר, והאצבעות יהיו הדוקות / חופשיות מדי. סבלנות היא שם המשחק.
  2. המחבר עצמו אינו מעניק חוזק מכני (לעומת סין וגרז או זנביונים). ברוב המקרים, שטח ההדבקה הגדול והדבקים המודרניים מפצים על כך.
  3. שטח ההדבקה גדול מאוד. כל נסיון להדביק לבד כמה עשרות אצבעות בדבק צהוב (PVA) נדון לכשלון. אפשר להזמין בני משפחה / חברים / שכנים לסייע במשימה - להפקיד כל אחד על גיזרת אצבעות ולקוות לטוב. אפשרות אחרת היא להשתמש בדבק עם זמן פתיחה ארוך (מאוד). קיימים דבקים אפוקסיים עם זמן פתיחה רשמי של 40 דקות (בפועל מדובר בכשעה) שמתאימים מאוד להדבקה כזאת.
קיימים ברשת (ובספרים) אין ספור הסברים ומדריכים המפרטים צעד אחר צעד את דרך בניית הג'יג, האיתחול שלו ואופן העבודה. אני מצרף כאן את הג'יג שלי. ניתן לראות את המזחלת ואת פין המיקום. לצורכי הדגמה הנחתי את דופן המגירה על הג'יג אחרי שהיא כבר נחתכה כולה, והרמתי את להב המסור מעלה כדי שיתגלה במלוא הדרו.


מחר (יום שני) יום ההדבקה. מדובר בסך הכל בקצת יותר משש מאות שיניים שצריך להדביק. מישהו מתנדב לעזור בניקוי שאריות הדבק?

יום ראשון, 21 באוקטובר 2012

אלכסון הוא אסון

לפני מספר שבועות הלכתי לאסיפת הורים בבית הספר. לא נעים להודות, אבל היה די מעניין. המנהלת דיברה על השינויים שבתי הספר נתונים בהם. היא הציעה להתבונן על שלושה פרמטרים - זמן, מקום ותוכן. היא ציינה כי בעבר (ובהווה) כמות השעות שילד נדרש ללמוד הייתה קבועה, מקום הלימוד היה קבוע, אבל תוכן הלימודים היה משתנה מילד ליד - מגמות שונות, עמידה בבחינות גמר, בתי ספר עיוניים או מקצועיים וכיו"ב. הטענה שלה הייתה כי בעתיד תוכן הלימודים יהיה קבוע ("כולם בארה"ב חייבים ללמוד בקולג', אחרת הם פשוט לא ישיגו עבודה בעולם הגלובלי") אבל מקום הלימוד וכמות השעות יותאמו לכל ילד באופן ייחודי, הרבה הודות לשימוש נרחב במחשב.

אני חושב שדרך ההסתכלות של המנהלת הנכבדת מעניינית, אבל אני ממש לא מסכים עם המסקנה שלה. אני חושב שגם תוכן הלימודים לא יהיה קבוע. מבחינה אישית, יש הרבה נערים ונערות שלימודים אקדמיים בקולג' ובאוניברסיטה לא מושכים או מתאימים להם. מבחינה כלכלית, גם בעולם גלובלי, יש צורך אמיתי באנשים יצרניים - בנאים, שרברבים, מוסכניקים, ספרים, חקלאים ונגרים. מבחינה חברתית יש צורך באומנים (artists) ובאומנים (craftsmen), שבמקרים רבים הכשרתם איננה אקדמית.

בבית הספר "שלי" (CFC - Centre for Furniture Craftsmansip) מקום הלימוד הוא הדבר היחיד הקבוע. זמן הלימוד מתשנה מתלמיד לתלמיד - יש כאלה שהולכים בחמש, ויש כאלה שמבלים בבית הספר לילות וסופי שבוע. תוכן הלימודים קבוע אבל גמיש - חלק מן הפרויקטים מוגדרים מאוד (ארון כלים), חלק מוגדרים באופן כללי (שרפרף), וחלק חופשיים לחלוטין (פרויקט גמר).



מה שמייחד את בית הספר הוא שכולם לומדים מכולם. תלמידים פותרים בעיות בדרכים מקוריות ומעניינות ומצליחים לעורר השתאות גם בקרב מורים ותיקים.,עמיתים (fellows) באים מארצות אקזוטיות (ניו-זילנד, ישראל) ומביאים איתם דרך הסתכלות שונה על עולם הנגרות. מורים שהתחנכו בבתי ספר שונים מביאים איתם את הדרכים "הנכונות" שלהם.

השבוע למדנו כולנו תעלול מקורי פרי מוחו הקודח של דייויד אפפל-בראון. גם דייויד וגם אני בנינו קופסאות שדפנותיהן חוברו בצורה אלכסונית (מה שמתקרא mitre joint בלעז). הפתרון הקלאסי למחבר כזה הוא חיבור באמצעות לשון חופשית שנכנסת לתוך חריץ שנחרץ בשתי הדפנות המחוברות. הפתרון הקלאסי בעייתי משתי בחינות - חריצת החריץ בניצב לקו החיתוך לא כל כך קלה לביצוע, חיבור הקופסא מחייב חיבור כל הדפנות בעת ובעונה אחת. נגרים רבים משתדלים להימנע מחיבורים כאלה, במיוחד אם מדובר בקופסאות עמוקות.


דייויד שינה את הצורה של הלשון החופשית לצורת האות L. השינוי הזה מפשט את המחבר בצורה דרמטית. ראשית - החריצים נחרצים במקביל לדופן, הם אינם תלויים כלל בקו החיתוך, ולמעשה חורצים אותם לפני החיתוך האלכסוני. שנית - חיבור הדפנות יכול להתבצע בצורה סדרתית, שכן כעת מדובר בהדבקה של סין צף (floating tenon).

ייצור הלשון החופשית פשוט אף הוא. מדביקים ריבועים של לביד זה על גבי זה, עד שיוצרים עמוד ארוך של ריבועי לביד. חותכים את העמוד לאורכו על פי המימדים החיצוניים של ה - L. חותכים (בזהירות !!!) את העמוד לאורכו על פי המימדים הפנימיים של ה - L. אם לא משתמשים בלשון רצופה אלא במספר לשונות קצרות (בסגנון למלו או דומינו) - חותכים את העמוד הארוך לפרוסות בגודל הרצוי.

ונסיים בקצת נוסטלגיה - דובי דוברמן מלמד אותנו כי "אלכסון מזמין אסון" - הוא כנראה לא הכיר את שיטת דייויד.


יום ראשון, 14 באוקטובר 2012

עצים עתיקים ותרופות חדשות

כפי שסיפרתי לפני שבועיים, לאחר שנחלנו - זוגתי ואני - כשלון חרוץ במציאת שטיח החלטנו להתנחם בקפה ומאפה. זוגתי גם יפה, גם אופה וגם רופ(א)ה. ברבות השנים היא למדה לדבר על double through tenon ואני למדתי להגיד "מחקרים הראו שאנטיביוטיקה לא עוזרת לכאב אוזניים". בעודנו לוגמים את הקפה התמקדה לה השיחה בעצי Yew (טקסוס) - הרופאה התמקדה בשימושים הרפואיים והנגר התמקד בשימושים הנגריים.

השם yew הוא שם כולל למשפחה של עצים (Taxaceae) שכוללת מספר מינים. מדובר בעצים מחטניים וירוקי עד. העצים נמצאים בשימוש האדם זה אלפי שנים. אחד מחפצי העץ העתיקים ביותר ששרדו הוא ראש של חנית - הראש עשוי עץ yew ומעריכים כי נוצר לפני 400,000 שנה. yew שימש גם ליצירת קשתות - בימי הביניים יוצרה באנגליה כמות כל כך גדולה של קשתות שכמעט הביאה כלייה על העץ. רק המצאת הרובה, וירידת מעמדן של הקשתות, הצילה את העץ מן הגורל האכזר.

הליבה של העץ (חומר הגלם) בעלת צבע כתום-צהוב-חום, והשכבה החיצונית בעלת צבע לבן-קרם. לעיתים קרובים העץ משובץ "עיניים" ואזורים של קליפה שגדלה בתוך העץ עצמו. העץ משמש לנגרות פנימית (רהיטים) וחיצונית (גדרות, שערים וכיו"ב)/. מן העץ מייצרים גם פורניר - אך הוא שביר מאוד ומצריך שימוש זהיר. למרות שהעץ משתייך למשפחת העצים הרכים (sodtwoods) הוא קשה וכבד למדי.

 עצי yew ממלאים מזה אלפי שנים תפקיד חשוב בהקשר המיתולוגי, דתי. בתרבויות רבות שמור לעצים אלה מעמד מיוחד - בהקשר למוות, ללידה מחדש, ולחיי נצח. עצי yew עתיקים נמצאים בחצרות של כנסיות (ומקומות פולחן שקדמו לנצרות). אחד העצים העתיקים ביותר באירופה הוא עץ yew שגילו מוערך בין אלפיים לחמשת אלפים שנה. העץ ממוקם בכנסייה בכפר הסקוטי פורטינגול (Fortingall). מי שמעוניין בסיור מודרך מוזמן לצפות בסרט הבא.


View Larger Map
  

עצי yew משמשים ברפואה מזה שנים. אבן סינא (רופא, פילוסוף ומדען פרסי שחי בין השנים 980 - 1037, ונחשב לאבי הרפואה המודרנית) המליץ על תרופה לטיפול בבעיות לב, שמופקת מעצי yew. בתרבויות רבות העצים שימשו להפקת תרופות שונות ומשונות לאורך ההיסטוריה. כל חלקי העץ רעילים מאוד, למעט פירות הדמה האדומים. סוסים, בקר וחזירים פגיעים מאוד לרעל שבעצים - צריכת כמות קטנה של עלים (אפילו הם יבשים) עלולה לגרום למוות.

בשנות השישים ערך מכון הסרטן הלאומי האמריקאי (NCI) סקר, בו נבדקה פעילות אנטי סרטנית של כאלף מיני צמחים. בסקר נמצא כי קליפת עץ yew מאזור וושינגטון הכילה חומר פעיל אנטי סרטני - taxol (או paclitaxel). בהמשך התגלה כי למעשה החומר מיוצר על ידי פטרייה שחיה בקליפת העץ. לאחר מספר מחקרים קליניים אושרה התרופה לשימוש בשנת 1992. קיימת גם תרופה מקבילה שמופקת מעץ yew אירופאי - taxotere (או docetaxel). ברור היום כי שתי התרופות הללו שינו לחלוטין את הטיפול בסוגי סרטן רבים.

עד מהרה התברר כי על מנת לספק את דרישות השוק לתרופות יש צורך בכמויות עצומות של קליפות עצים. שוב עמדו עצי ה - yew בפני כלייה, שכן תהליך ההפקה חייב את כריתת העצים. שוב ניצלו העצים מהגורל האכזר - הפעם, הודות לפיתוחה של שיטת ייצור המסתמכת על תרביות תאים.

ונסיים בשיר קלטי אודות אותו עץ yew עתיק.

יום ראשון, 7 באוקטובר 2012

שבוע ראשון - דו"ח מצב

נפתח בביצוע (משנת 1964) של פיט סיגר לשירו של טום פקסון - What did you learn in school today. נכון, השיר תורגם לעברית ע"י חיים חפר ובוצע ע"י הדודאים, אבל המילים המקוריות והביצוע הזה מוצלחים בהרבה.



השבוע הראשון בבית הספר - Centre for Furniture Craftsmanship מאחורינו, ומוגש לכם בזה סיכום קצר.

  • זכיתי, בשבוע אחד, לפגוש את פיטר פלמינג (Peter Fleming), דייויד הייג (David Haig), אלד לואיס (Aled Lewis), כריס פיי (Chris Pye), דייויד אפפיל-בראון (David Upfill-Brown). כולם אנשים נחמדים, נגרים מעולים, שמחים ללמד וללמוד. אף לא אחד מהם אמריקאי.
  • הסדנאות מרווחות ומוארות. כל כלי ידני או חשמלי שאפשר לחשוב עליו נמצא שם - הכל תוצרת החברות המובילות. חדר המכונות מרווח ומכיל את כל המכונות המתבקשות (והפחות מתבקשות) - כולן מחוברות למערכת שאיבה חזקה. נקווה שהחימום לא יכזיב אותנו בחורף.
  • הדרך לאפס תאונות משלבת מכונות עם מנגנוני הגנה (Saw Stop), מקלות דחיפה בצורות ובגדלים שונים שפזורים ליד כל המכונות, ריבועי עץ צבועים באדום בוהק שפזורים ליד כל מכונה ומהווים תזכורת להשתמש במקלות הדחיפה, הקראה של הוראות בטיחות בפתיחתו של כל שבוע ותיחקור אירועים חריגים בסיומו של כל שבוע. ובשביל הבטחוניות - איסור עבודה עם המכונות כאשר אין אדם נוסף בבניין.
  • כיפוף אדים של עץ שיובש בתנור (Kiln dried) נדון לכשלון. השבוע, במסגרת קורס בנושא כיפוף עץ, נערכו נסיונות חוזרים ונשנים לכופף עצים (שיובשו בתנור) לאחר חימום באדים. כל הנסיונות הסתיימו במפח נפש - העץ נסדק / התפוצץ / נשבר תחת הלחץ של עשרה נגרים חסונים שניסו להצמיד אותו לתבנית העקומה. מישהו אמר כיפוף באמצעות הדבקת שכבות ?
  • קיימת הסכמה גורפת בין כל המורים (נגרים מהשורה הראשונה) שבניית רהיטים אומנותיים איננה מתכון להתעשרות. במקרה הטוב היא מבטיחה חיים יפים, ובמקרה הסביר חיים. ההסכמה הזאת איננה עוצרת די הרבה אנשים מלשלם סכומים ניכרים (18,600 דולר לקורס בן תשעה חודשים) על מנת להצטרף למשפחת הנגרים אומנים.

משעמם, לא יהיה פה.

יום ראשון, 30 בספטמבר 2012

גם מלכים צריכים כסא

בעשרה לדצמבר שנת 1936 התפטר המלך אדוארד השמיני ממשרתו, וקטע בכך תקופת מלוכה קצרה שהחלה בעשרים לינואר אותה שנה. אדוארד, שהיה צריך לבחור בין מלוכה לבין חתונה עם האישה שאהב (Wallis Warfield) בחר באישה. אדוארד התאהב בוואליס ורצה לשאת אותה לאישה, אלא שהיו לה שתי מגרעות - היותה גרושה והיותה אמריקאית (לא ברור מה יותר גרוע). בלחץ הכנסייה, הממשלה, בתי הפרלמנט ודעת הקהל הוא נאלץ לבחור בין השתיים - מלוכה או אישה. לאחר ההתפטרות והחתונה הפכו וואליס ואדוארד לדוכסית ולדוכס מווינדזור (Duchess and Duke of Windsor).

השבוע נסעתי עם העזר לעיירה הסמוכה בחיפוש אחר שטיח - מהסוג שנראה סביר ואינו מחייב מכירת כלייה על מנת לרוכשו. נחלנו כישלון חרוץ, ועל מנת להתאושש עצרנו לקפה ומאפה ב - Atlantic Baking Co. מקום נחמד, שמגיש קפה סביר (שזה הרבה מאוד, כאן באיזור) ומאפים טובים מאוד. בעודנו משוחחים (פרטים באחת הרשומות הקרובות) הבחנתי כי אנו יושבים על כיסאות ווינדזור (Windsor Chairs).

קיימים כיסאות ווינדזור שנבנו כבר במאה השש עשרה על ידי בוני גלגלים, שהתבססו על כסאות וולשיים ואיריים. במאה השמונה עשרה הפכה ווינדזור (שבמחוז ברקשייר) למרכז הסחר של הכסאות האלה, ומכאן הם קיבלו את שמם.

הכיסאות האלה מגיעים במגוון צורות וגדלים, אך לכולם מאפיינים משותפים:
  • המושב בנוי עץ מלא
  • הרגליים וגב הכסא חרוטים (עגולים)
  • הרגליים וגב הכיסא הם חלקים נפרדים
  • הרגליים וגב הכיסא מחוברים למושב באמצעות סין וגרז עגולים. על פי רוב הסין הוא "סין עובר" (through tenon), והוא מחוזק באמצעות טריז (wedge)
  • החלק המעוגל של הגב (ולעתים גם הידיות) בנויים עץ מכופף, שכופף באמצעות אדים
  • הרגליים נוטות מעט באלכסון (הצידה והחוצה), הרגליים מחוברות באמצעות קושרות צידיות, והן עצמן מחוברות באמצעות קושרת אמצעית נוספת

מקורם של הסין והגרז העגולים בכיסאות ווינדזור הוא בגלגלי העץ שנבנו במאה השש עשרה - החלק החיצוני של הגלגל חובר באמצעות חישורים (שפיצים, spokes) מעוגלים אל חלקו הפנימי (הציר) של הגלגל. בניית והתאמת סין וגרז עגולים קלה בהרבה מבניית סין וגרז רגילים (מרובעים), ובמיוחד כשמדובר בחיבור לתוך קשת. במסגרת "חוק שימור האנרגיה" המחבר העגול קל יותר לביצוע, אך הרבה פחות חזק מהמחבר המרובע. על מנת לשפר את חוזקו של המחבר מוחדר הטריז לתוך הסין. כיום, עם השימוש בדבקים מודרניים נותר הטריז בעיקר כאלמנט עיצובי, אך הכסאות הראשונים שנבנו בדרך זאת חוברו ללא דבק כלל או תוך שימוש בדבקים חלשים.

גם מבנה הרגליים והקושרות  מצדיק פסקה משל עצמו. הרגליים שנוטות באלכסון מגדילות את בסיס הכסא. מעבר לכך, בעת ישיבה על הכסא מופעל על הרגליים כוח שגורם להן להתרחק זו מזו, אבל אותו כוח גם גורם לקושרות לשמור על הרגליים במקומן. למעשה, כאשר יושבים על הכסא, מבנה הרגליים והקושרות יחזיק מעמד גם ללא כל דבק. המהנדסים / פיסיקאים שבין הקוראים מוזמנים לבצע את החישובים הנדרשים ולשלוח אלי - אני מבטיח לפרסם את החישובים  הנבחרים בבלוג, ולזכות את שולחיהם בתהילת עולם.

מחר, יום שני, אני מפסיק לשבת עם כסאות כאלה ואחרים. מחר אני מפסיק את החופשה שלי במיין ומתחיל לעבוד בבית הספר - Centre for Furniture Craftsmanship. חוויות ותובנות - בשבועות הקרובים.

יום ראשון, 23 בספטמבר 2012

היא כבר כאן

לפני שבועיים טיפסתי עם הבנות (העזר, הבת והכלבה) על - Maiden's Cliff, שנמצא עשר דקות נסיעה מן הבית. עלייה מתונה למדי של קצת פחות ממייל, ואנחנו בפסגה. התרמוס נפתח, הקפה נלגם, הנשימה שבה לסידרה, והתפנינו להתבונן בנוף. מצד ימין (צפון מערב) מתגלה לו אגם מגנטיקוק במלוא הדרו. מצד שמאל (דרום מזרח) מתגלים קצה האגם והאוקינוס האטלנטי, אלא שהמראה מופרע על ידי צלב מתכת גדול ולבן.

לו היינו מטיילים במקום לפני שנת 1864, הרי שהיינו מטפסים על צוק מגנטיקוק. הטרגדיה שארעה במקום בשבעה למאי, שנת 1864 היא הגורם לשינוי שמו של הצוק ולהצבתו של הצלב. ביום זה עלתה אל הצוק קבוצת בנות - Elenora French, אחותה, חברותיה ומורתן. על הצוק נשבה רוח עזה. הרוח העיפה את כובעה של אלינורה, היא רדפה אחריו והצליחה לתופסו. כאשר התיישבה בקצה הצוקה, וניסתה לשים את הכובע על ראשה, הגיע משב רוח עז שהעיף את אלינורה מן הצוק. באופן פלאי אלינורה שרדה את הנפילה (כמאה מטר), אך נפטרה מספר ימים לאחר מכן - ככל הנראה כתוצאה מפציעות פנימיות. שמו של הצוק שונה לשמו הנוכחי (Maiden באנגלית היא עלמה צעירה, ריבה), ובמקום הוצבו צלב ולוח זכרון.

במיין יש גם נפילות הרבה פחות טראגיות. נפילות שמתרחשות מדי שנה ומסבות למקומיים ולתיירים הנאה מרובה. מדי שנה, עם בואו של הסתיו, מתרחשת השלכת - העלים משנים את צבעם, ולבסוף נושרים. כדי להבין (ולו גם באופן שטחי) את התופעה צריך להתחיל בהתחלה.

הסיבה שהעלים ירוקים היא הימצאותו של כלורופיל. הכלורופיל לוכד את קרני השמש, ומפיק אנרגיה שמאפשרת לייצר את המזון של העץ - סוכרים שנוצרים ממים ומפחמן דו-חמצני. תהליך הייצור משתמש גם בכלורופיל עצמו, כך שיש לחדש כל הזמן את מלאי הכלורופיל בעלים.

בסוף הקיץ (תחילת הסתיו) עם התמעטות שעות האור והירידה בטמפרטורות, העץ אוטם את בסיס העלים באמצעות שכבת שעם מיוחדת, זרימת הנוזלים והמינרלים אל ומן העלים נפסקת, וכתוצאה מכך כמות הכלורופיל בעלים יורדת. כתוצאה מהירידה בכמות הכלורופיל "מתגלים" להם פיגמנטים אחרים (שתמיד היו שם) - כתומים, אדומים וסגולים. הצבע החום שמתגלה, איננו פיגמנט כי אם הצבע של דפנות התאים, שמתגלה בהעדר פיגמנטים אחרים.  בסופו של התהליך נושרים להם העלים מן העץ, והוא נשאר עירום עד לבוא האביב.

ההסבר המקובל להתנהגות זו של העץ היא שבסתיו ובחורף האנרגיה שדרושה על מנת להחזיק את העלים בחיים גדולה יותר מהאנרגיה שניתן להפיק מהמזון הנוצר בהם. לפיכך, עדיך להיפטר מהעלים עד לבוא האביב. ככל הנראה, יש סיבות נוספות - מלחמה במזיקים, צמצום אובדן מים, וצמצום נזקים מכניים מרוחות עזות ושלג.

אנחנו, שנמצאים על החוף החמים, מצויים רק בתחילתה של השלכת. צפויים לנו עוד כמה שבועות של הנאה צרופה עד שנאלץ להסתפק באורן לבן ובשאר עצים מחטניים. בכל אופן, היא כבר כאן - השלכת.

יום ראשון, 16 בספטמבר 2012

הדואר בא היום

נפתח בשירה של נעמי שמר "הדואר בא היום"

   הדואר בא היום
   באוטו האדום
   ולי נתן
   מכתב קטן
   מכתב עם בול

   אולי הוא מאבי?
   אולי מתל אביב?
   אולי האח
   כתב לי כך
   מן הטיול?

   הדואר ממהר
   וטס מן החצר
   לכל מקום
   יבוא יום יום
   שלום שלום!


כדרכי בקודש להתרכז בפרטים קטנים ובלתי חשובים שימו לב כי נעמי שמר חורזת את המילה "אבי" עם המילה "אביב". היא פשוט הכירה היטב את נטייתם של הישראלים (ושל עמים אחרים) להשמיט עיצורים בסופי מילים. היא השתמשה בשיטה הזאת בשירים נוספים (למשל - אם תרצי שאראה לך את העיר באפור / בואי ונטייל בה על אבני מרצפות).

השנה (היהודית, יש לומר במקומות שזה לא מובן מאליו) מתחילה לה עוד מעט קט, ואנו  נדרשנו למנהג השנוטובות. השנה החלטנו לחזור לטכנולוגיה הישנה של שליחת כרטיסי ברכה אמיתיים, כאלה שמגיעים לתיבת הדואר בתוך מעטפה עם בול.

הרכבנו את רשימת התפוצה, ועבדכם הנאמן הלך אל סניף הדואר המקומי על מנת לרכוש בולים. הייתה בידי רשימה של כמויות בולים על פי ארצות היעד: ארצות הברית - 8, קנדה - 1, אוסטרליה - 1, אנגליה - 2, הולנד - 1, ישראל - 18. נכנסתי אל סניף הדואר המקומי, שם חיכתה לי הגרסא הנשית של ניומן מהסניף ברוקלנד.

אני: אני רוצה לקנות בולים לכמה ארצות.
היא: כן ..
אני: שמונה לארצות הברית, אחד לקנדה, אחד לאוסטרליה, שניים לאנגליה, אחד להולנד, שמונה עשר לישראל.
היא: רגע, רגע ... נתחיל עם ארצות הברית וקנדה ... (מגישה לי שמונה בולים לארצות הברית ואחד לקנדה) ...מה עוד?
אני: בול אחד לאוסטרליה.
היא: כל הבולים לאירופה זהים, מה הכמות הכוללת שאתה צריך?
אני: (מנסה שוב, היא בטח התבלבלה בין אוסטרליה לאוסטריה בגלל המבטא) אוסטרליה?!
היא: כל הבולים לאירופה זהים, מה הכמות הכוללת שאתה צריך?
אני: (מנסה שוב, די משועשע) אוסטרליה?! ישראל?!
 היא: כל הבולים לאירופה זהים, מה הכמות הכוללת שאתה צריך?
אני:  עשרים ושניים, בבקשה.
היא: (מגישה לי עשרים ושניים בולים לאירופה) בבקשה. עוד משהו?

אני עוד יכול לקבל את זה שישראל היא חלק מאירופה (אנחנו הרי שנים עובדים על עצמינו ועל כולם שאכן כך הם פני הדברים), אבל לחשוב שאנגליה היא חלק מאירופה - זה כבר ממש מוגזם !


שירות הדואר האמריקאי (USPS - United States Postal Services) נוסד בשנת 1775, והוא מוזכר במפורש בחוקה האמריקאית. שירות הדואר מעסיק מעל ל - 574,000 אנשים, ומפעיל 218,000 כלי רכב - צי הרכב הגדול בעולם. באיזורים של בתים פרטיים, שמרוחקים זה מזה, הדואר מחולק ע"י דוור שנוסע במכונית עם הגה בצד ימין ועם דלת פתוחה. הדוור עוצר את המכונית ליד התיבה, ומכניס לתוכה את הדואר. קיימות, כמובן, הנחיות ברורות לגבי מיקומה של התיבה - גובהה וריחוקה מצד הדרך.

קיימים לא מעט פתרונות למיקום התיבה על פי ההנחיות. הנה מספר דוגמאות מהסביבה הקרובה לביתי. בצד שמאל - הפתרון הפשוט ביותר. מוט באדמה שאליו מחוברת התיבה. באמצע - הפתרון הנפוץ ביותר. מוט אופקי שמחובר למוט אנכי, ונתמך באמצעות מוט אלכסוני. בצד ימין - פתרון נפוץ למדי. מוט אופקי המחובר למוט אנכי באמצעות halving joint, ונתמך באמצעות מוט אלכסוני.



והנה עוד כמה פתרונות. בצד שמאל - (קצת קשה לראות, אבל ...) על מנת להמנע מבניית המחבר, השתמשו בשני קרשים אופקיים המחוברים משני הצדדים של המוט האנכי. התמיכה האלכסונית נמצאת מצד ימין של המוט האנכי, והיא תומכת גם בעציץ הדקורטיבי. באמצע - מסיבה לא ברורה המוט האופקי חובר נמוך מדי, ולכן היה צורך לבנות הגבהה לתיבה. שימו לב גם למצוף (אחרי הכל, אנחנו בקמדן, מיין) מצד שמאל. בצד ימין - המבנה הרגיל, אלא שהפעם התיבה תלויה מתחת למוט האופקי.



לא משנה אם קיבלתם שנטובה בדואר, בדוא"ל, בטלפון, במסרון, או (שומו שמיים) פנים אל פנים - העיקר, שתהייה לכולנו שנה טובה.

יום ראשון, 9 בספטמבר 2012

שייק רהיטים

בשבוע שעבר חגגנו את ״יום העבודה״  - חג אמריקאי שבא לציין את תרומתם הכלכלית והחברתית של הפועלים. סוף השבוע הארוך זימן לנו את האורחים הראשונים שלנו (קרובי משפחה של העזר) שבאו לחגוג איתנו את Camden Windjammer Festival. הפסטיבל נחוג בקמדן, מזה כעשרים שנה, והוא בא לציין את המורשת הימית העשירה של קמדן.

בהערת אגב היסטורית - בלשנית נספר כי windjammer הוא סוג של ספינות שהחלו להיבנות בסוף המאה התשע עשרה. בתקופה הזאת החלו לבנות ספינות ממתכת (כתחליף לעץ, שהיה בשימוש עד אז) - כך התאפשר לבנות ספינות גדולות יותר ומהירות יותר. מקור השם הוא במילה ההולנדית jammeren שמשמעותה יללה. הכבלים והשרשראות של ספינות המתכת הגדולות והמהירות היו מייללים בעת השיט - יללות שהעניקו לספינות את שמן.

לאמריקאים יכולת מרשימה לשמר ולהלל את עברם. הציניקנים יאמרו כי בשל העבר הקצר (יחסית) מלאכת השימור לא כל כך קשה והצורך בדברי הלל רב עד מאוד. אנחנו, הישראלים, מצטיינים בכל הקשור לשימור ההיסטוריה הרחוקה (מאוד), אבל מתקשים משהו בתחום ההיסטוריה הקרובה. אולי בתמורה לכך שאנו נלמד אותם את ההבדל בין ישן לבין עתיק, הם ילמדו אותנו איך לקחת משהו ישן ולהפוך אותו לפסטיבל קהילתי שוקק חיים.

בכל הנוגע לכת השייקרס (Shakers) האמריקאים בהחלט מתעלים על עצמם בשימור (ולעיתים בשכתוב) ההיסטוריה. בהתחשב בכך שבתקופת הזוהר של הכת היא מנתה לא יותר מ - 4,000 חברים, קשה שלא להתרשם מהחלק המוקדש לה (במישרין ובעקיפין) במורשת האמריקאית - במיוחד בזו של New England.

כת השייקרס, שהאמינה בהופעתו השנייה של ישו, נוסדה באנגליה במאה ה - 18. בשנת 1774 הם היגרו לארצות הברית, בעקבות מנהיגתם האמא אן לי. הם שאפו להקים כאן קהילות שידמו את החיים הטהורים של ישו - חיים שיתופיים, ללא תאוות בצע, ללא שחצנות, וללא תאווה. השייקרס ייסדו בארה"ב תשע עשרה קהילות, מהן נותרה כיום רק קהילה פעילה אחת - Sabbathday Lake.

השייקרס ייצרו רהיטים (וחפצים) רבים. כאז כן עתה, הפופולריות של רהיטי השייקר גבוהה מאוד - רהיטים מקוריים נמכרים במחירים גבוהים מאוד, ורהיטים עכשווים "בסגנון השייקר" מיוצרים הן באופן מסחרי והן ע"י נגרים אומנים.

השייקרס העמידו את השימושיות לפני הכל - "כל דבר יכול להחשב מושלם, אם הוא עונה על הצורך שלשמו הוא תוכנן". הרהיטים שהם בנו מאופיינים בקווים פשוטים וסימטריים, והם נעדרים קישוטים שאינם תורמים לשימושיותו של הרהיט. רעיונות דומים ניתן למצוא - מאוחר הרבה יותר - אצל הארכיטקט לואיס סאליוון ("form follows function"), אצל פרנק לויד רייט, אצל אנשי הבאוהאוס, אצל המעצבים סקנדינבים המודרנים, ואצל עוד רבים וטובים.

 את העיצובים הפשוטים השלימה רמה גבוהה מאוד של אומנות (craftsmanship). השייקרים ראו בעבודה דרך נוספת לעבוד את האל - "בצע את עבודתך כאילו יש לך עוד אלף שנים לחיות וכאילו אתה עומד למות מחר" - ולפיכך שאפו לבצע כל מלאכה בצורה הטובה ביותר. השאיפה התבטאה גם בשיפור מתמיד של כלי ושיטות העבודה - השייקרים המציאו את המסור החשמלי, את הצפורן (חוד) המתכתית לעט, את המטאטא השטוח (כפי שאנו מכירים כיום), את מכונת הכביסה, ועוד המצאות כאלה ואחרות.

נסיים בשיר שייקרי "מתנות פשוטות" שנכתב והולחן בשנת 1848 ע"י המכובד ג'וזף ברקט. השיר "התגלה" לעולם כאשר אהרון קופלנד שילב אותו ביצירתו "אביב באפלצ'ים" (ומשם "הושאל" למקומות נוספים). ראשית המילים, ולאחריהן המנגינה.

'Tis the gift to be simple, 'tis the gift to be free
'Tis the gift to come down where we ought to be,
And when we find ourselves in the place just right,
'Twill be in the valley of love and delight.
When true simplicity is gain'd,
To bow and to bend we shan't be asham'd,
To turn, turn will be our delight,
Till by turning, turning we come 'round right.



יום ראשון, 2 בספטמבר 2012

מתנדנדים ברוקלנד

ביום רביעי נסענו לעיירה הסמוכה, רוקלנד, בנסיון שני להוציא לילדים דרכונים אמריקאיים. הגענו מצוידים בטפסים מודל 2012 ממולאים בעט שחור, בשלל מסמכים ובהרבה סבלנות. את פנינו קיבל דייויד - פקיד נחמד ונכון לסייע. עד מהרה התחוור לו גודל הצרה אליה נקלע, אך הוא שמר על חוש הומור וקור רוח. דייויד סיפר לנו כי הוא עוסק בהנפקת דרכונים במשך שתיים עשרה שנה, וזאת היא הפעם הראשונה בה הוא מנפיק דרכונים לזרים (המכונים ברגישות האמריקאית aliens).

מילוי הטפסים ארך כארבעים וחמש דקות, והנציגה הצעירה מצאה את התהליך משעמם משהו. בנסיון להפיג את שעמומה (ואת שעמומי שלי) החילותי לנדנד אותה על הידיים תוך שירה שקטה (בכל זאת אנחנו מייצגים את מדינת ישראל בפני אנשי מיין) של השיר נדנדה מאת חיים נחמן ביאליק.

נַד, נֵד, נַד, נֵד
רֵד, עֲלֵה, עֲלֵה וָרֵד!
מַה לְמַעְלָה?
מַה לְמָטָּה? –
רַק אֲנִי,
אֲנִי וָאָתָּה;
שְׁנֵינוּ שְׁקוּלִים
בַּמֹּאזְנָיִם
בֵּין הָאָרֶץ
לַשָּׁמַיִם.

כמעט כולנו מעוותים קצת את המילים המקוריות, ושרים: "מלמעלה עד למטה". אבל המילים המקוריות הן בפירוש: "מה למעלה? מה למטה?" עיון חפוז בתלמוד בבלי (סדר מועד, מסכת חגיגה, י״א, ב׳) מגלה שם פירוט של הדברים שאסור לו לאדם לעשות (שכן הם שקולים להטלת ספק בקיומו של האל): "כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור". ביאליק, שהיה תלמיד ישיבה ויצא בשאלה, הגניב לשיר זה (וליצירות רבות נוספות) את מערכת היחסים המורכבת שלו עם האל ועם הדת. וכעת, צאו וחישבו מיהו אותו "אתה" בהמשכו של השיר.

בנג'מין פרנקלין נחשב לממציאו של כיסא הנדנדה, אבל אין לכך כל עדות היסטורית. כסאות הנדנדה הומצאו, ככל הנראה, בתחילת המאה השמונה. הרעיון התבסס על עריסות מתנדנדות שהיו בנמצא כבר במאה השש עשרה, ועל סוסי נדנדה שפותחו לאחר מכן. בשנת 1860 בונה לראשונה נגר גרמני כסא נדנדה מעץ מכופף. בהמשך פותחו גם כסאות נדנדה עם בסיס קבוע ומושב תלוי, שמתנדנד באמצעות קפיצים או באמצעות מערכת צירים ומתלים. המעמיקים לחקור מוזמנים לדלג לאתר של designboom ולקרוא שם חומר נוסף.

Sam Maloof שנולד בשנת 1916 ונפטר בשנת 2009 החל לבנות כסאות נדנדה בשנות החמישים. כסאות הנדנדה שיצאו תחת ידיו הם יצירות אומנות מדהימות (כפי שרואים בתמונה שמימין). למרות ההערכה הרבה שזכה לה (שלוותה בפרסים ובתארי כבוד לא מעטים) הוא סרב להגדיר עצמו "אומן" ותמיד דבק בהגדרה "נגר". יש ברשת לא מעט סרטונים המתעדים את עבודתו, ואני חותם רשימה זאת באחד מהם. אי אפשר שלא להעריץ את השליטה שלו בעבודה עם מסור סרט, ואי אפשר שלא להזדעזע מרמת הסיכונים שהוא לוקח. אבל, כמו שאומרים, אם אתה עובד בצורה מסוכנת עד גיל 93 אתה חי הרבה מאוד שנים.


יום ראשון, 26 באוגוסט 2012

החיים בפריפריה

למי שנמצא כאן אך ורק בגלל נגרות, וצלח איכשהו את שתי "רשומות האווירה" האחרונות מזומנת גם השבוע אכזבה. בשבוע הבא נשוב - במלוא האון - לעסוק בנגרות, אבל עד אז הנה עוד "רשומת אווירה".

המעבר מישראל לארה"ב היה עבורינו לא רק מעבר בין מדינות, אלא גם מעבר מחיים במרכז לחיים בפריפריה. לא שקודם חיינו במרכז תל אביב, אבל עשר דקות מכפר סבא / רעננה / נתניה מיקמו אותנו בהחלט במקום די מרכזי. מיין (Maine) מונה 1.3 מיליון תושבים המפוזרים על פני 91,000 קמ"ר (בישראל, לשם השוואה, 7.5 מיליון תושבים המפוזרים על פני 20,000 קמ"ר). עיר הבירה של מיין, אוגסטה, מונה 19,000 תושבים. העיר הגדולה במיין, פורטלנד, מונה 66,000 תושבים. שתי הערים האלה מרוחקות מאיתנו מרחק נסיעה של שעה וחצי.

האזור שבו אנו גרים מספיק מרוחק כדי שהפשיעה לא תגיע אליו. אנשים משאירים את הבתים פתוחים. אנשים משאירים את המכוניות פתוחות, ברוב המקרים עם המפתח בתוך מתג ההתנעה. אחד האנשים שגרים כאן סיפר לנו שבאחת החופשות שלו מן הקולג' הוא השתמש במכונית של אביו. כשחזר הביתה, הוא נטל עימו את המפתחות מן המכונית והכניס אותם לתוך הבית. אביו שאג עליו בתגובה למעשה הנפשע: "למפתחות של המכונית יש מקום אחד בלבד - מתג ההתנעה".

האזור שבו אנו גרים מספיק מרוחק כדי שאנשים ברחוב ממש ידברו זה עם זה (בואו נודה על האמת - זה לא שיש להם הרבה עיסוקים אחרים). ביום השני כאן נכנסו אל בית הקפה השכונתי. המקום מגיש קפה טוב מאוד, אבל מתעקש להגיש מזון "בריאות" שהותיר את הילדים מאוכזבים משהו ("אין כאן שום דבר נורמלי לאכול"). ראינו לידינו אבא עם שני ילדים, אוחזים בידיהם מזון "נורמלי" (קרואסון שוקולד). שאלנו בנימוס אם הם קנו את הקרואסון בבית הקפה, וקיבלנו הסבר כי השיטה היא לקנות את המזון ה"נורמלי" במאפיה ואז לבוא לשבת בבית הקפה. בתום ההסבר התעקש האבא לתת לנו את אחד הקרואסונים. התנהגות כמעט ישראלית.

האזור שבו אנו גרים הוא מספיק מרוחק כדי שתפעל בו רק חברת טלפונים סלולריים אחת - verizon. כל הדיבורים על תחרות (שמביאה להשתכללות השוק ולירידת מחירים) נמוגים להם כשמדובר בפריפריה. אני מציע לכל מי שמקטר על החברות הסלולריות בארץ שיבוא לכאן, וינסה את מזלו. בלי להלאות אתכם בכל הפרטים אספר כי נדרשו שלושה ביקורים למרכז השירות ומשהו כמו שש שעות עד שזכינו לקבל שני טלפונים עובדים, שיכולים אפילו לקבל ולהוציא שיחות לחו"ל. והתעריפים - אמנם לא תעריפי אורנג' של הימים העליזים אבל מאוד רחוקים מתעריפי רמי לוי.

האזור שבו אנו גרים הוא מספיק מרוחק כדי שנחשב לאקזוטיקה בעייתית. הלכנו להוציא לילדים דרכונים אמריקאיים (עוד אחת מן הדרישות של הבירוקרטיה האמריקאית). מלאנו את הטספים, הצטיידנו בתעודות לידה ובדרכונים ישראלים, ושמנו פעמינו לסניף הדואר בעיירה הסמוכה. במקום קיבל את פנינו ניומן (או לפחות הכפיל שלו) מהסדרה סיינפלד. הבחור הבין כי מדובר במקרה בעייתי, ואנחנו הבנו כי היום לא נצא עם דרכונים לילדים.

הוא: (עיון מעמיק בטפסים) יש לכם טופס I-123 ?
אנחנו: לא, יש לנו טופס I-234.
הוא: זה לא מתאים.
אנחנו: זה כן מתאים, הנה רשום כאן בטופס.
הוא: (עיון מעמיק בטפסים) זה טופס משנת 2008 ?!
אנחנו: זה הטפסים שנתנו לנו בקונסוליה בירושלים, הם עדיין בתוקף.
הוא: (עיון מעמיק בטפסים) מילאתם את הטפסים בעט כחול ?
אנחנו: כן, לא כתוב שאסור למלא בעט כחול.
הוא: הנה הטפסים של שנת 2012, כאן כתוב שחייבים למלא בעט שחור. קחו את הטפסים החדשים, מלאו אותם בעט שחור, והתקשרו לקבוע פגישה (כך אוכל לוודא שאני לא אהיה פה לטפל בכם).
אנחנו: (מנסים להסתיר את החיוך) להתראות.

בקיצור - החיים בפריפריה אינם פשוטים, אבל מי חושב על זה כשהוא שוחה בשעות הערב בנהר המגנטיקוק (Megunticook) שנמצא במרחק של עשר דקות הליכה מן הבית.

יום ראשון, 19 באוגוסט 2012

אף מילה על נגרות

הוצאת המטלטלין מן המזוודת כמעט והושלמה לה, והגיע הזמן להוציא גם את הבלוג מן האריזה.

יום רביעי, ה - 8.8.2012, הוקדש לגמיעת המרחק בין רעננה לקמדן, מיין (Camden, Maine). מצוידים בשלושה ילדים, כלבה אחת, ארבעה הורים (שלנו), שמונה מזוודות, כלוב ענק לכלבה, כסא בטיחות אחד, עגלה אחת, וארבעה תיקי יד הגענו לשדה התעופה בשיירה בת שלוש מכוניות.

שלב ה"ארזתם לבד?" עבר בזריזות. גם שלב השיקוף היה קצר (שתי מזוודות נבדקו, השלישית תקעה את המכשיר. שני נסיונות איתחול של מכונת השיקוף הסתיימו במעקף אלגנטי - הדבקת מדבקות אישור על כל המזוודות תוך נעיצת מבט עמוק בדרכונים שלנו).

עברנו לתור של לופטהנזה. בעוד אנחנו מנסים להבין באיזה תור עלינו לעמוד ניגשה אלינו האחראית והזמינה אותנו לתור צדדי. מה אומר ומה אספר - השירות של לופטהנזה היה פשוט נהדר. נשלחתי לשלם עבור הטסת הכלבה ועבור מזוודה אחת עודפת ("על כיסא תינוק אני לא מחייבת, ושמונה מזוודות פחות חמש שמותר לכם יוצא בדיוק מזוודה אחת עודפת"). על הכלוב של הכלבה הודבקו אין סוף מדבקות - חלקן מדבקות זיהוי וחלקן מדבקות This side up. הסתובבנו עוד שעה קלה עם הכלבה, לפני שהכנסנו אותה לתוך הכלוב, ובלב חושש מסרנו אותה למסע הארוך.

הגענו לפרנקפורט, עברנו את שדה התעופה מצד אל צד, המתנו שלוש שעות, ועלינו לטיסה לבוסטון. כשישבנו במטוס מחכים להמראה, ראינו את הכלבה מצטרפת אלינו (הארגז במרכז התמונה). לאחר טיסה ארוכה ומייגעת, נחתנו נחיתה קשה למדי ("אמרתי לכם שהייתם צריכים לטוס אל-על"), המתנו ארוכות לעגלה, ופתחנו בשלב הסופי של המסע הבירוקרטי לתוך ארצות הברית.

הצטרפנו לתור של בדיקת הדרכונים, המתנה ארוכה, בדיקה ראשונית על ידי פקידה (סליחה, קצינת הגירה) שעיינה במבט חמור סבר במסמכים מן הקונסוליה, המתנה נוספת, בדיקה שניה על פקיד (סליחה, קצין הגירה) רם דרג שעיין במבט משועשע במסמכים מן הקונסוליה, טביעת אצבעות, חתימה על טפסים, מפגש מרגש עם הכלבה ("אל תוציאו אותה מן הכלוב עד שלא תעברו את המכס"), איסוף המזוודות, מעבר דרך המכס, עיון ממושך במסמכים של הכלבה, והנה אנחנו בתוך ארה"ב.

לקחנו את הרכב השכור ("מה? אין לכם מספר טיסה חזרה? מה אני אמלא בטופס?"), ופתחנו בנסיעה ארוכה של ארבע שעות מבוסטון אל קמדן. התקווה להגיע באור יום אל הבית החדש לא הצליחה לעצור את סיבוב כדור הארץ (ליהושע היו כנראה קשרים טובים יותר), וכך הגענו בתשע וחצי בערב אל ביתינו החדש. חושך מוחלט מסביב. חושך שבהשוואה אליו ניווט בלילה חסר ירח במכתש רמון נראה כמו משחק ילדים באור זרקורים. את פנינו קיבלה ליסה (מישהי נחמדה שהעזר פגשה בעת ביקורה הקודם בקמדן), כשהיא מצוידת במפתחות לבית, שמיכות פיקניק, ועוגיות. נכנסו פנימה, וגילינו שהבית לא חובר לחשמל. התרסקנו על השטיחים ושמיכות הפיקניק, התכסנו בבגדים, ושקענו בשינה עמוקה.

השכמנו קום, והתחלנו לעכל היכן אנו נמצאים.


יום ראשון, 22 ביולי 2012

אורזי המזוודות

הבית ארוז. נשארו כאן כמעט אך ורק הדברים שאנחנו לוקחים איתנו - בגדים, קצת ספרים, קצת חפצים אישיים וכלי נגרות, כמובן. עלות השילוח הגבוהה והמחירים הנמוכים בארה"ב גרמו לנו להצטרף בלב כבד אל תרבות הצריכה המערבית.

אני ממתין לשיחה עם הבודק הביטחוני.

הוא: ארזתם לבד?
אני: כן, זה מה שאנחנו עושים בשבועות האחרונים.
הוא: יש לכם נשק או משהו שנראה כמו נשק?
אני: לא משהו מיוחד - כמה סכינים, שני סטים של מפסלות, כמה מקצועות וכמה מברגים.

גם הבלוג אורז את עצמו לכמה שבועות. תודה לקוראים הנאמנים, ולהתראות מעברו השני של האוקיינוס. הודעה על יציאה מן האריזה תינתן בפורום וב - facebook.

איל

יום ראשון, 15 ביולי 2012

גיל הפרישה

סבא של אשתי הכריז לא מזמן שהגיע לרגע בו הוא בילה יותר שנים בפנסיה מאשר בעבודה. ככל הנראה, הכרזתו הגיעה לאוזנו של הממונה על הביטוח במשרד האוצר, וגם הוא הבין שכדאי לעשות משהו לגבי הפנסיה של תושבי ותושבות המדינה. הגדרת הבעייה פשוטה למדי - אנחנו חיים יותר אבל לא הגדלנו את מספר השנים בהן אנו עובדים וחוסכים. מתמטיקה פשוטה, גם אם לא כל כך עריבה לאוזן.

בתוך כל הדיון בנושא הפנסיה שמתרגש עלינו בימים האחרונים נזכרתי במאמר שקראתי על מוריס פרנקלין.


מוריס נולד בשנת  1920 במזרח לונדון. הוא נולד וגר (יחד עם אחד עשר אחים ואחיות) בקומה שמעל לבית המלאכה לחריטה של אביו - מה שהיום נקרא גלריה. מוריס החל לעבוד אצל אביו כחרט מתלמד בשנת 1933, והוא עודנו עובד באותו בית מלאכה (שהחליף מאז בעלים).

לפני מספר שנים הוא התבקש על ידי המלכה לחרוט חלקים עבור גרם מדרגות שנשרף בטירת ווינדזור. לאחר שהעבודה הושלמה, המלכה הזמינה את מוריס לשיחה. במהלך השיחה היא אמרה לו: "בטח הייתה לך ילדות קשה במזרח לונדון?" הוא השיב לה: "הייתה לי משפחה אוהבת. זה כל מה שצריך בשביל ילדות שמחה. לא צריך ארמונות בשביל זה."

אני מניח שמוריס איננו מכיר את מיקי או נתן (מהרשומה הקודמת) אבל גם הוא אומר: "העבודה יצירתית, ובסוף היום אתה רואה מה עשית. אני גאה בכל מה דבר שאני עושה, אחרת לא הייתי עושה אותו."

עוד ציטוט מופלא מן המאמר: "אני מתעורר כל בוקר, פורש ידיים לרווחה. אם אני לא מרגיש עץ - אני יודע שאני יכול לקום."

אני ממליץ לכולם לקרוא את המאמר או לכל הפחות להנות מן התמונות.

וכמו שאמר לי פעם נגר מאזור התעשייה בנתניה - נגרים לא מפסיקים לעבוד, הם מתים בנגריה.

יום ראשון, 8 ביולי 2012

מזרח ומערב

הבה נחזור אל שיעורי הספרות בבית הספר, ונתענג על שירו של רבי יהודה הלוי

לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב
אֵיךְ אֶטְעֲמָה אֵת אֲשֶׁר אֹכַל וְאֵיךְ יֶעֱרָב
אֵיכָה אֲשַׁלֵּם נְדָרַי וָאֱסָרַי, בְּעוֹד
צִיּוֹן בְּחֶבֶל אֱדוֹם וַאֲנִי בְּכֶבֶל עֲרָב
יֵקַל בְּעֵינַי עֲזֹב כָּל טוּב סְפָרַד, כְּמוֹ
יֵקַר בְּעֵינַי רְאוֹת עַפְרוֹת דְּבִיר נֶחֱרָב.


השיר מתאר את כמיהתו של רבי יהודה הלוי, שישב באותה תקופה (המאה ה - 12) בספרד, אל ארץ ישראל. לא צריך להיות מומחה מדופלם לשירת ימי הביניים כדי לעמוד על הניגודים הרבים בשיר, באמצעותם מובעת הכמיהה. המיקום הפיסי בספרד (מזרח) לעומת המיקום הנפשי במערב (ארץ ישראל), המצאות ישראל תחת שלטון נוצרי (חבל אדום) לעומת המצאות ספרד תחת שלטון ערבי (כבל ערב), השפע החומרי בספרד לעומת השפע הרוחני בארץ ישראל.

יום חמישי האחרון זימן לי ניגודים רבים. יצאנו, פורום הנגרות של תפוז, לסיור בצפון בתיזמורו ובניצוחו של יהודה רב הפעלים. הסיור החל בביקור במפעל WPW. המפעל, הממוקם בכרמיאל, מייצר נתבים וכרסומים לראוטר, מקדחים ושקענים. המפעל, שהוקם בשנת 1959, מנוהל כיום ע"י מיקי - בנו של אחד משלושת המייסדים.

לאחר הסבר קצר בחדר ישיבות ירדנו אל רצפת הייצור עצמה. כאן זומן לי הניגוד הראשון. המפעל הוא מפעל hi-tech של תעשיית low-tech. באולם הייצור שורר רעש, שאריות שבבים ושמן מפארים את הרצפה, מוטות מתכת וכרסומים (בשלבים שונים של עיבוד) מונחים על מדפים שכובשים להם כל שטח רצפה פנוי. אבל (וזה אבל גדול מאוד) כל תהליך הייצור נעשה תוך שימוש במכונות משוכללות ויקרות שנשלטות ע"י מחשב. חלק מן המכונות הן מכונות מסחריות וחלק מן המכונות הן מכונות שפותחו במיוחד עבור המפעל.

הניגוד השני שזומן לי הוא הפער בין האמונה הרווחת "היום, הכל מיוצר בסין" לבין המציאות. מדובר כאן במפעל שמעסיק ארבעים עובדים, שעוסק בייצור בארץ הקודש, מייצא למדינות רבות, ומתחרה בהצלחה בייצור הסיני. מיקי הסביר כי למרות שהמוצרים שלהם יקרים יותר (משל המתחרים הסיניים), חברות רבות מוכנות לשלם את תוספת המחיר בזכות האיכות העדיפה וההדירה.

מהמפעל בכרמיאל נסענו לבקר את תערוכת הבוגרים של בית הספר עץ הדעת של נתן וונטהוף שנמצא בקיבוץ בית העמק. נתן, נגר אומן שרכש הכשרתו בהולנד, שב לארץ בשנת 2009 ומאז הוא מנגר, מלמד ומעמיד דור חדש של נגרים. תערוכת הבוגרים הייתה מרשימה ביותר - עבודות יפות, שברובן לא יביישו נגרים ותיקים.

המעבר מהמפעל אל הנגריה היווה את הניגוד השלישי לאותו יום. מצד אחד מפעל מתכת רועש וממוכן שעוסק בייצור סדרתי (ומשתדל מאוד שהכרסום הארבע מאות שמיוצר יראה בדיוק כמו הכרסום הראשון שמיוצר), בו כל אחד מופקד על חלק מיצירת המוצר השלם. מצד שני נגריה שקטה, שעוסקת בעיבוד עץ, לרוב באמצעות כלים ידניים, מתגאה במקוריות וביחודיות של מוצריה (הרהיטים), ובה אדם אחד אחראי על יצירת המוצר מתחילתו ועד לסופו.

חרף ההבדלים שבין המפעל לבין הנגריה יש גם הרבה מן המשותף. בשני המקרים מדובר בעבודה שבסופה יש מוצר מוחשי, שאפשר לגעת ולמשש. בימינו, בהם גם החברים הם חברים וירטואליים, מתמעטים האנשים שתוצר עבודתם הוא משהו מוחשי. בשני המקרים מדובר באנשים שנהנים וגאים במה שהם עושים (באנגלית זה נשמע טוב יותר - they take pride in what they do). המבט של מיקי כשהוא מסביר ומלטף את אחד מן הכרסומים החדשים שלו זהה למבט של נתן כשהוא מסביר ומלטף את אחד מן המקצועות שלו.

לפני סיום - תודה רבה ליהודה על ארגון הביקור. תודה רבה למיקי על האירוח הלבבי ועל ההסברים המלומדים. תודה רבה לנתן על האירוח הלבבי ועל הפחת אופטימיות שיש מקום לנגרות אומנותית גם בארץ. תודה אחרונה לערן על התמונות מן הביקור.

ונסיים בשיר "עולם הפוך" פרי עטו של אביגדור המאירי (אף הוא איש של ניגודים - רביזיוניסט ואיש שמאל קיצוני, אנטי ממסדי וזוכה פרס ישראל, מחבר "מעל פסגת הר הצופים" ושירי שטות לתיאטרון הקומקום).