מזרח ומערב

נפתח בתמונה של שתי קערות.

הקערה הימנית עשויה חרס. הקערה השמאלית עשויה עץ.
הקערה הימנית יוצרה בקוריאה לפני כארבעה מאות שנה. הקערה השמאלית יוצרה בדנמרק לפני כשישים שנה.
הקערה הימנית משמשת לתה. הקערה השמאלית משמשת לסלט.
הקערה הימנית נראית "לא משהו". הקערה השמאלית נראית "טוב מאוד".
הקערה הימנית נקראת Kizameon והיא נחשבת לקערת התה היפה ביותר בעולם. לקערה השמאלית אין לא שם ולא תואר.
הקערה הימנית יוצרה בידי יוצר אלמוני. על הקערה השמאלית מוטבע שם היוצר.
הקערה הימנית עולה (עשרות) מיליוני דולרים והיא "לא למכירה". הקערה הימנית עולה עשרים (אולי שלושים) דולר.

כדי "להבין את הקערות" אין מנוס מלהבין קצת (הרבה) את ההקשר התרבותי שלהן. הקערה הימנית נוצרה בקוריאה במאה השש עשרה. הקערה (וכמוה מאות אלפים של קערות דומות) יוצרה על ידי קדר קוריאני, ככל הנראה בחצר האחורית של ביתו, על גבי אובניים לא סימטריים, ונשרפה בתנור מאולתר. הקערות המוצלחות היו נמכרות לעשירים או מיוצאות ליפן ולסין. הקערות הפחות מוצלחות היו משמשות את משפחתו המורחבת של הקדר. לקדר לא היו יומרות אומנותיות - לא מבחינת מקוריות העיצוב ולא מבחינת רמת העבודה.

הקערות הגיעו ליפן. שם במקביל להתפשטות ולהתפתחות טקס התה (הבודהיזם והזן), החל מעמדן לנסוק. הקערות התאימו בדיוק לעקרונות הדתיים של טקס התה - הערצה של הדברים הפשוטים, הבלתי מושלמים, חסרי הייחוד, חסרי השאיפות, שיופי וכיעור שוכנים בהם בו זמנית, שהפגמים שבהם נוצרו בהסח הדעת. כך, במשך שנים התגבשה האסתטיקה היפנית של חפצים, אסתטיקה שברבות השנים קיבלה את השם וואבי-סאבי. האסתטיקה הזאת קשורה קשר הדוק לתרבות (לדת) היפנית, וכנראה שאי אפשר באמת להבין את האסתטיקה בלי להבין את ההבטים הדתיים שלה.

אי אפשר בלי לציין את ההבט האירוני. קערה שזכתה להערצה בזכות היותה "סתם" קערה, לא תואר לה ולא הדר, הפכה לקערה בעלת שם ובעלת מחיר. ככל ששמה יוצא לפניה ומחירה עולה, כך היא מתרחקת ממהותה הראשונית.

הקערה השמאלית נוצרה בדנמרק לפני כשישים שנה, כחלק מגל "המודרניזם". הקערה נשענת על מסורת בת מאות שנים של עבודות עץ, ומלאכות יד אחרות. בסקנדינביה - הפיזור הגיאוגרפי, תנאי האקלים הקשים, המשאבים המוגבלים והאיומים החיצוניים הביאו להתפתחות תרבות מפוארת של אומנות (craftsmanship). כבר מגיל צעיר ילדים היו יוצרים חפצים - תחילה לשימוש עצמי, ובהמשך לטובת הבית והחווה. במשך מאות שנים התפתחה אסתטתיקה של מינימליזם, שימושיות וקיימות (sustainability).

התרבות הסוציאל-דמוקרטית המיוחדת לסקנדינביה, שמעמידה את האדם במרכז, הביאה את תרבות האומנות, שהתפתחה במשך שנים, לשלב הבא - ייצור מסחרי של חפצים שימושיים, מינימליסטיים, בני קיימא, במחיר שווה לכל נפש.

גם בחזית הסקנדינבית התרחשה תקלה מצערת. המחירים הנמוכים הביאו להדרדרות האיכות, לשימוש בחומרים ירודים ולעידוד מחלת הצרכת (צרכנות יתר) - הכל בניגוד לעקרון הקיימות. מישהו אמר איקאה?

אז מה היה לנו ? אסתטיקה אחת שמבוססת על עקרונות דתיים, ואסתטיקה אחת שמובססת על עקרונות חילוניים. מצוידים בשתי הדוגמאות - היפנית והסקנדינבית - נדבר בשבוע הבא על תרבות ואסתטיקה של חפצים ישראלים - דתיים וחילוניים יש לנו בשפע.

מן הגורן ומן היקב

הלילה הקודם התחיל מאחור מדי ונגמר מוקדם מדי. היום עבר עלי בסידורים כאלה ואחרים. התקווה לכתוב רשומה בנושא גימורים (לקראת מפגש פורום הנגרות של תפוז ביום שישי הקרוב) נגוזה לה לנוכח העייפות וחוסר הריכוז. על מנת שלא להותיר את הקוראים הנאמנים בלא חומר קריאה, ליקטתי עבורכם כמה נושאים.

זוכרים את הסירה העתיקה מדובר עליה כתבתי באחת הרשומות הקודמות? ובכן בניית הסירה התקדמה, ולאחר שלושה חודשים של עבודה מאומצת, ב - 16.5.2012, נשלמה העבודה, והסירה הורדה ברוב טקס אל המים. מיד עם ההורדה אל המים התגלה כי הספינה דולפת ושוקעת, ולא נותרה ברירה אלא למשות אותה בזריזות בטרם תאבד במצולות. אני ממליץ לבקר בבלוג של רובין ווד, לעקוב אחר תהליך הבנייה המרתק ואחר ההתמודדות של הבונים עם הכשלון.

ובמעבר חד. שקיעתה של רשת Kika ושל רשתות נגרות מקומיות נוספות ביססו עוד יותר את מעמדה של Ikea כשליטה הבלתי מעורערת של סצינת הריהוט לבית. אבל יש גם אנשים שמנסים לשחות נגד הזרים ולהוכיח כי אפשר לחיות גם בלי הענק הכחול-צהוב. הנה קישור לשתי חוברת פרי עטו של Thomas Billas שנקראות בפשטות How to make it without Ikea. עיינו בחלק הראשון ובחלק השני - הנאתכם מובטחת.

ושוב, במעבר חד. קצת קידום של בית הספר בו אבלה בשנה הקרובה - Centre for Furniture Craftsmanship. הנה קישור לרשימת הקורסים לשנת 2012. ביוני מתארח בבית הספר Doug Stowe שעל הבלוג שלו המלצתי בעבר. ביולי מתארח בבית הספר Peter Follansbee (בתמונה מימין, מפצל גזע עץ) שגם הבלוג שלו מומלץ מאוד. לפוקדים את בית הספר (ולאלה שסתם נקלעו לסביבה) מובטח אירוח על בסיס חצי פנסיון עם נגיעה ישראלית.

נסו ותהנו - עדיף בקיץ.

איקאה, בכל זאת ...

כנראה שלא תנוח דעתי עד שאתייחס לשריפה (באיקאה, כמובן).

שמעתי את המנכ"ל מסביר כי השריפה כילתה את תכולת החנות במהירות רבה כל כך כי מדובר ברהיטים מעץ, שכידוע בוער מהר מאוד (הציטוט אינו מדויק, אך זאת הייתה רוח הדברים). כנגר אני חייב לצאת להגנתם של העצים, שהמנכ"ל המכובד הוציא דיבתם רעה. לא בדקתי לעומק, אבל אני די בטוח שרוב התכולה של החנות איננה רהיטים, אלא חפצים כאלה ואחרים שאינם עשויים מעץ. גם לגבי הרהיטים - רובם המכריע אינו עשוי עץ אלא מה שמתקרא "תוצרי עץ". רוב הרהיטים באיקאה (ובחנויות אחרות) בנויים משבבית (מה שנקרא סיבית) או מסיבית (מה שנקרא MDF) מצופים מלמין או פורמיקה. שבבית או סיבית הן עץ (זול) מרוסק שמעורבב עם הרבה דבק על מנת ליצור לוחות, אותם מצפים בפלסטיק (מלמין או פורמיקה). המנכ"ל התכוון לומר, איפוא, כי השריפה כילתה את תכולת החנות במהירות רבה כל כך כי מדובר ברהיטים עשויים לוחות של תערובת דבקים (רעילים) ורסק עצים, המצופים בפלסטיק - שילוב היוצר חומר בעירה מצוין.

אי אפשר להתעלם מהצדק הפואטי שאחד ממקדשי תרבות הצריכה והסיפוק המיידי נשרף תוך פחות משעתיים.

באנגליה אנשים מזמינים רהיטים ומתגאים בעובדה שהם נמצאים ברשימת ההמתנה של הנגר (לעיתים מספר רב של חודשים). בישראל אנשים מזמינים רהיט, הנגר האמיץ אומר שזמן ההספקה הוא שמונה שבועות, מתחיל משא ומתן שבסופו זמן ההספקה מתקצר לארבעה שבועות (והמחיר יורד בעשרים אחוז), כעבור שבוע מתקשרים לשאול "מה קורה", ואחרי שבועיים נוסעים להפוך שולחן כי הרהיט עוד לא סופק. קל להבין איזה רהיטים מתקבלים בתהליך שכזה.

David Pye בספרו (המשעמם משהו) The Nature and Art of Workmanship מציע לנטוש את ההבחנה בין "עבודת יד" לבין "ייצור ממוכן". פאי מציין, בצדק רב, כי במה שנקרא "עבודת יד" יש שימוש נרחב במכונות ובמה שנקרא "ייצור ממוכן" יש לא מעט עבודה ידנית. פאי מציע להשתמש בפרמטר של רמת הסיכון שכרוכה בייצור (בניית) המוצר (רהיט, במקרה שלנו). ככל שרמת הסיכון עולה הרי שמדובר בעבודת אומנות (craftsmanship), וככל שרמת הסיכון יורדת הרי שמדובר בייצור המוני. נגר שבונה שולחן מסובך ולא סטנדרטי, שלבנייתו הוא מביא את יכולותיו ואת הכלים שהוא משתמש בהם אל הקצה (חיתוך קשת באמצעות ראוטר המורכב על מחוגה באורך 3.70 מטר) נוטל על עצמו סיכון רב (ואיני מתכוון לסיכון גופני). חברה כמו איקאה שבונה באמצעים ממוכנים מאות או אלפי ארונות זהים ביום נוטלת על עצמה סיכון אפסי.

אי אפשר להזכיר את תרבות הצריכה בלי להמליץ על הספר Affluenza: The All-Consuming Epidemic (שפעון: מגפת הצריכה). הספר דן בתרבות הצריכה המערבית בצורה קריאה, מעניינת ומעוררת מחשבה. גם אם הספר שטחי, פופוליסטי ומניפולטיבי לעיתים (כיאה לספרים מן הז'אנר הזה) - הוא עדיין קריאה מומלצת. קנו את הספר (הרי הכותבים צריכים לחיות ממשהו), הקדישו שעתיים לקריאתו תוך כדי צקצוק בלשונכם, ומיד תרגישו הרבה יותר טוב עם עצמכם - הרי אתם לא מכורים לצריכה, זה האחרים שמכורים.



וכן, גם לי (כמו לכולם:-) יש כמה רהיטים שמקורם באיקאה.