איזה שעון בן חיל

השמועות אודות מותו של החורף היו מוגזמות. כמו שני מנהלים שעורכים ביניהם חפיפה ומותירים את הארגון כולו בתהייה מי בעצם מנהל את ההצגה, כך גם החורף והאביב. כולם יודעים שהאביב הוא הבוס החדש - כולם חוץ מהחורף שמסרב לצאת לגמלאות. אמש קפצנו למכירת קדם עונה של קיאקים וקנואים. המכירה נערכה בטמפרטורות שנשקו לאפס, ברוח מקפיאה שאיימה להעיף את המוכרים, הקונים והסירות גם יחד. בקיצור - אירוע מיינרי סוריאליסטי טיפוסי.

בנייתו של ארון המשקאות הסתיימה לה. כזכור לקוראים הנאמנים התלבטתי קשות לגבי הרגליים. לבסוף קיבלתי את ההחלטה המתבקשת - לתלות את הארון על הקיר. מרגע שקיבלתי את ההחלטה העניינים התקדמו במהירות. הכנסתי את דלתות הטמבור למקומן (הדלתות נכנסות דרך הסתעפות אחורית במסילה), וחיברתי את הידיות (שמחוברות לטמבור לאחר שהוא נמצא כבר במקומו). התקנתי את חוסמי ההסתעפות על מנת שהטמבור ייסע במסילה ולא ייצא החוצה. התקנתי את הגב ואת התחתית של הארון, ולסיום התקנתי את המתלים הנסתרים (שנמצאו בחנות השלישית בה ביקרתי, וגם שם טענו בתוקף שמה שאני מחפש "לא קיים", אבל אני מוזמן להסתכל במדפים האחוריים). כעת נותר להמתין לצלם, שיבוא וייעשה את מלאכתו.

הפרויקט הבא (שגם הוא מצטייר כרב אתגרים) הוא בניית שעון גבוה (Tall Clock, Grandfather Clock). הרעיון הוא לעשות פרפרזה על השעון הקלאסי הפשוט מבית המדרש של ה - Shakers. לקחתי את העיצוב מרובה הואריאציות של Alan Peters, שבו השתמש לבניית ספסל, שולחן קפה, שולחן כתיבה, ועוד. העיצוב הפשוט והנקי מבוסס על קווים יפניים (וקוריאניים) אותם הפנים Peters במהלך שהותו במזרח הרחוק.

הורדתי את הרגליים, וסובבתי את המשטח בתשעים מעלות - ממצב אופקי למצב אנכי. את המשטחים העבים יותר (שעכשיו נמצאים למעלה ולמטה) עיגלתי קלות, הוספתי דלת במשטח הדק (האמצעי), שעון במשטח העליון, ואת כל העסק היטתי קלות קדימה. כאן למטה דגם (בגודל מלא) שבניתי מעץ זול (צפצפה), קרטון ונייר דבק אדום. גובהו של השעון 190 ס"מ, רוחבו 36 ס"מ, ועומקו משתנה מ - 12 ס"מ למטה ועד ל - 15 ס"מ למעלה.

כל שנותר כעת הוא לבנות את השעון, וכאן מתחילות הצרות. ישנן ארבע דרכי בנייה אפשריות:

(1) MDF מצפוה פורניר
היתרון: ניתן לעצב את ה - MDF לצורה הרצויה בקלות יחסית ותוך סיכון נמוך (מקסימום - מוסיפים פילר). הדבקת הפורניר על הבסיס פשוטה למדי.
החסרון: בסוף זה נראה ומרגיש כמו MDF מצופה בפורניר.
השורה התחתונה: "אנחנו" לא עושים דברים כאלה.

 (2) לוח אחד של עץ
היתרון: תהליך הבנייה מייגע אבל פשוט למדי ונטול סיכונים (הראוטר עובד שעות נוספות תוך כדי רכיבה על "מזחלות" כאלה ואחרות). נראה ומרגיש כמו עץ מלא.
החסרון: קשה מאוד להשיג לוח עץ במימדים כאלה (במיוחד עץ אלון quarter sawn, שזה מה שאני רוצה), וגם אם מוכנים להתפשר (עץ, גודל) צריך לקחת משכנתא על מנת לקנות את הלוח.
השורה התחתונה: לפני מאתיים שנה (עם מלאי עצים "בלתי מוגבל") זה היה פתרון הגיוני, אבל לא בימינו אלה.

(3) לוחות עצים מודבקים זה לזה (באותה דרך שבה משתמש Alan Peters)
היתרון: תהליך הבנייה מייגע מאוד אבל פשוט למדי ונטול סיכונים (הראוטר עובד שעות נוספות תוך כדי רכיבה על "מזחלות" כאלה ואחרות). נראה ומרגיש כמו עץ מלא.
החסרון: הקווים האנכיים שבין העצים המודבקים (שבמקרה של ספסל הם אופקיים ומסתכלים עליהם מלמעלה) מאוד בולטים לעין, ומאפילים על העיצוב. קניית עץ בכמות כזאת אולי לא מחייבת לקחת משכנתא, אבל בהחלט לא מדובר במשהו זול (בסביבות 600 דולר, בהערכה זהירה).
השורה התחתונה: פתרון טוב ויקר שפוגם במידה מסוימת בעיצוב הנקי והמעוגל.

(4) לוחות עצים רחבים ודקים שיכופפו ויחוברו זה לזה בחיבור אלכסוני (mitre). לוקחים לוח עץ בשם AB, ומפצלים אותו באמצע לאורכו (מסור סרט טוב, להב חדש וחד, ניסיון, סבלנות ועצבי ברזל). כך מקבלים שני לוחות שהם book matched, אותם נכנה AB ו - BA. כל אחד מן הלוחות נחתך לשלושה חלקים. מחברים את AB1 ל - BA1, את AB2 ל - BA2, ואת AB3 ל - BA3. עכשיו אנחנו מוכנים לעבודה האמיתית - כמה כיפופים, כמה חיתוכים, כמה ליכסונים והשעון מוכן (אשרי המאמין:-).
היתרון: מראה מרשים מאוד, נקי וסימטרי. עלות נמוכה של העץ, שכן משתמשים בכמות קטנה של לוחות די סטנדרטיים.
החסרון:מדובר בפרויקט מורכב מאוד, שלא לגמרי ברור איך מבצעים אותו. אחרי שמכופפים את החלק האמצעי (2) צריך לחתוך אותו לפי העקומה של החלקים העליון (1) והתחתון (3), את החלקים העליון והתחתון צריך לחתוך לפי העקומה של החלק האמצעי. אם זה לא מספיק - הכל צריך להיות מלוכסן, כדי שלא ייראו את החיבור. ובל נשכח, כמובן, את החיבור של החזית לצדדים (הצהובים) שגם אותו צריך לחתוך לפי העקומה וללכסן.
השורה התחתונה: אם יש אפשרות קשה - למה לא לבחור בה ?

אלד, המורה של התשעה חודשים (בהזדמנות זו אני רוצה להמליץ על הכתבה שהוקדשה לו ב - Fine Woodworking) שיכנע אותי לבחור בחלופה האחרונה. כשהוא שמע שהחלטתי לשמוע בעצתו אמר לי: "אתה משוגע. התכוונתי לשכנע אותך, לא התכוונתי שתשתכנע".

אלכסון הוא אסון

לפני מספר שבועות הלכתי לאסיפת הורים בבית הספר. לא נעים להודות, אבל היה די מעניין. המנהלת דיברה על השינויים שבתי הספר נתונים בהם. היא הציעה להתבונן על שלושה פרמטרים - זמן, מקום ותוכן. היא ציינה כי בעבר (ובהווה) כמות השעות שילד נדרש ללמוד הייתה קבועה, מקום הלימוד היה קבוע, אבל תוכן הלימודים היה משתנה מילד ליד - מגמות שונות, עמידה בבחינות גמר, בתי ספר עיוניים או מקצועיים וכיו"ב. הטענה שלה הייתה כי בעתיד תוכן הלימודים יהיה קבוע ("כולם בארה"ב חייבים ללמוד בקולג', אחרת הם פשוט לא ישיגו עבודה בעולם הגלובלי") אבל מקום הלימוד וכמות השעות יותאמו לכל ילד באופן ייחודי, הרבה הודות לשימוש נרחב במחשב.

אני חושב שדרך ההסתכלות של המנהלת הנכבדת מעניינית, אבל אני ממש לא מסכים עם המסקנה שלה. אני חושב שגם תוכן הלימודים לא יהיה קבוע. מבחינה אישית, יש הרבה נערים ונערות שלימודים אקדמיים בקולג' ובאוניברסיטה לא מושכים או מתאימים להם. מבחינה כלכלית, גם בעולם גלובלי, יש צורך אמיתי באנשים יצרניים - בנאים, שרברבים, מוסכניקים, ספרים, חקלאים ונגרים. מבחינה חברתית יש צורך באומנים (artists) ובאומנים (craftsmen), שבמקרים רבים הכשרתם איננה אקדמית.

בבית הספר "שלי" (CFC - Centre for Furniture Craftsmansip) מקום הלימוד הוא הדבר היחיד הקבוע. זמן הלימוד מתשנה מתלמיד לתלמיד - יש כאלה שהולכים בחמש, ויש כאלה שמבלים בבית הספר לילות וסופי שבוע. תוכן הלימודים קבוע אבל גמיש - חלק מן הפרויקטים מוגדרים מאוד (ארון כלים), חלק מוגדרים באופן כללי (שרפרף), וחלק חופשיים לחלוטין (פרויקט גמר).

מה שמייחד את בית הספר הוא שכולם לומדים מכולם. תלמידים פותרים בעיות בדרכים מקוריות ומעניינות ומצליחים לעורר השתאות גם בקרב מורים ותיקים.,עמיתים (fellows) באים מארצות אקזוטיות (ניו-זילנד, ישראל) ומביאים איתם דרך הסתכלות שונה על עולם הנגרות. מורים שהתחנכו בבתי ספר שונים מביאים איתם את הדרכים "הנכונות" שלהם.

השבוע למדנו כולנו תעלול מקורי פרי מוחו הקודח של דייויד אפפל-בראון. גם דייויד וגם אני בנינו קופסאות שדפנותיהן חוברו בצורה אלכסונית (מה שמתקרא mitre joint בלעז). הפתרון הקלאסי למחבר כזה הוא חיבור באמצעות לשון חופשית שנכנסת לתוך חריץ שנחרץ בשתי הדפנות המחוברות. הפתרון הקלאסי בעייתי משתי בחינות - חריצת החריץ בניצב לקו החיתוך לא כל כך קלה לביצוע, חיבור הקופסא מחייב חיבור כל הדפנות בעת ובעונה אחת. נגרים רבים משתדלים להימנע מחיבורים כאלה, במיוחד אם מדובר בקופסאות עמוקות.

דייויד שינה את הצורה של הלשון החופשית לצורת האות L. השינוי הזה מפשט את המחבר בצורה דרמטית. ראשית - החריצים נחרצים במקביל לדופן, הם אינם תלויים כלל בקו החיתוך, ולמעשה חורצים אותם לפני החיתוך האלכסוני. שנית - חיבור הדפנות יכול להתבצע בצורה סדרתית, שכן כעת מדובר בהדבקה של סין צף (floating tenon).

ייצור הלשון החופשית פשוט אף הוא. מדביקים ריבועים של לביד זה על גבי זה, עד שיוצרים עמוד ארוך של ריבועי לביד. חותכים את העמוד לאורכו על פי המימדים החיצוניים של ה - L. חותכים (בזהירות !!!) את העמוד לאורכו על פי המימדים הפנימיים של ה - L. אם לא משתמשים בלשון רצופה אלא במספר לשונות קצרות (בסגנון למלו או דומינו) - חותכים את העמוד הארוך לפרוסות בגודל הרצוי.

ונסיים בקצת נוסטלגיה - דובי דוברמן מלמד אותנו כי "אלכסון מזמין אסון" - הוא כנראה לא הכיר את שיטת דייויד.

שוב נדרשים לשיטה

חופשת הפסח שהסתיימה לה אתמול הוליכה אותנו אל הדרום. ברשומה קודמת שיבחתי כבר את הדרום - בעוד רוב עמישראל נמשך אל הצפון הסואן והפקוק, אנו שמים פעמינו אל המרחבים השקטים והפתוחים של הדרום. על פי רוב אנו מדירים רגלינו מטיולים מאורגנים, אבל הפעם חרגנו ממנהגינו והצטרפנו לטיול גלישה (סנפלינג) של החברה להגנת הטבע.

ביום הראשון של הטיול ביקרנו וגלשנו בנחל פרת / ואדי קלט (כל אחד מוזמן לבחור את השם על פי "הנרטיב" המתאים לו). שילוב של חופשת פסח ויום שישי הביא למקום יהודים וערבים (ישראלים ופלסטינים), שהתערבבו אלה באלה, והפליאו לצלות בשר ולהעלות עשן. הפקח שהשגיח על המתרחצים בבריכה המיר את את משפטי האינתיפדה שלו - JIB EL HAWIYA, ROOCH MIN HOON למשפטי פיקוח הולמים - SAGARNA EL BIRKA, ROOCH MIN HOON.

למחרת, השכמנו קום, טיפסנו כשלושים דקות במעלה נחל רחף, ואת שאר היום בילינו בגלישה במורד הנחל. הגלישה במפל האחרון (משהו כמו 40 מטר, רובם בשיפוע שלילי) סיפקה לגולשים האמיצים אפשרות להנות מן הנוף. הנגר שבינינו ניצל את הגלישה להתבונן בעצים - בהם עצי שיטה - ולהרהר בפוטנציאל הטמון בהם.


 השיטה (Acacia) היא סוג של עץ או שיח שמונה כ - 1,300 מינים. רוב המינים נמצאים באוסטרליה (כ - 950). בישראל אנו מוצאים מספר סוגים של שיטה - שיטה סלילנית, שיטת הסוכך, שיטת הנגב ושיטה מלבינה. לצערינו, אנו מוצאים בארץ גם את השיטה המכחילה, שהוא מין פולש שהובא לארץ מאוסטרליה על יד הבריטים בשנות העשרים של המאה הקודמת. השיטה המכחילה היא אחד מן המינים הפולשים המזיקים ביותר, ומתנהלת נגדה מלחמת חורמה.

השיטה מוזכרת פעמים מספר בתורה. השיטה שימשה לבניית ארון הברית, המשכן, המזבח, ומזבח הקטורת. גם כיום משתמשים במינים שונים של שיטה לבניית רהיטים. קיים שימוש נפוץ ב - Australian Blackwood וב - Australian Myall Wood שניחן בריח טוב (ויכול לשמש כתחליף לארז הלבנון). לשיטה שימושים נוספים - כמזון, כחומר ברפואה עממית, כבושם, כמקור לצבע, וכיו"ב.

בשנים האחרונות מתרחשת תופעה מדאיגה של תמותת עצי שיטה בנגב ובערבה. הסיבות לתמותת העצים אינן ברורות, ונעשה מאמץ מחקרי נרחב על מנת להבין את הסיבות לתמותה ועל מנת לשפר את מצבם של העצים שעודם חיים. בנובמבר 2011 נערך כנס בנושא, והמתעניינים מוזמנים לעיין בחוברת התקצירים של ההרצאות שניתנו בכנס.

ונסיים באיזכור נוסף (בלחנו של דובי זלצר, ובביצועה של נתנאלה) של השיטה בתנ"ך, הפעם מישעיהו מ"א, י"ט - אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁטָּה, וַהֲדַס וְעֵץ שָׁמֶן; אָשִׂים בָּעֲרָבָה, בְּרוֹשׁ תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר--יַחְדָּו.