הלא רק פעם בשנה

תחילתה של המסורת בשנת 1912 בתל אביב. ביוזמתו של המורה אברהם אלדמע צעד לו הקרנבל הפורימי הראשון בארץ הקודש. בשנת 1932 גברה ה"עדלאידע" של י.ד. ברקוביץ' על ה"פּוּרָה" של ביאליק, על ה"אסתורת" של טשרניחובסקי, ועל ה"צהלולה" של שלונסקי, והפכה לשם הרשמי של הארוע.

מדי שנה מפיקים ילדי "התיכון לחינוך סביבתי" שבמדרשה עדליאדע רבת רושם, שעיקר תפארתה בובות הענק שמתוכננות ונבנות על ילדי התיכון. מדובר בשישה שבועות של עבודה מאומצת - בניית שלד מתכת, חיבור צינורות פלסטיק עבים, חיבור צינורות פלסטיק דקים, הוספת בקבוקים וכדורי נייר (קבובות, בעגה המקומית) לתוספת נפח במקומות הנדרשים, עטיפה בקרטון, עטיפה בעיסת נייר, הוספת עזרים מיוחדים (ספוג, נייר גרוס וכיו"ב), ולבסוף - צביעה.

אז ... למי שלא היה כאן אתמול (והיו רבים מאוד שהיו - במונחי פריפריה כמובן) הנה כמה תמונות שישכנעו אותכם שממש כדאי להגיע לכאן בפורים הבא. קרדיט על התמונות: התיכון לחינוך סביבתי, עמירם ציונוב, ומשפחת גילת על צלמיה השונים.

את העדלאידע הובילה שכבת י"א (מחזור ל"ז) עם הנושא "מפלצות".

גריפין - גוף אריה, ראש עיט, אוזני סוס, רגלי וכנפי נשר.

סאלי במלוא הדרה

לא לשכוח את בו

לאחר המפלצות הגיע תור "הכפר" של שכבה ט'.

כן - השבשבת (והאישה) מסתובבת

שכבה י' המשיכה את המצעד עם "דוקטור סוס".

לורקס

לורקס בעבודה

Cat in the Hat
חתול תעלול

הורטון משתרך מאחור

"היער הקסום" של שכבה י"ב חתם את העדלאידע.

דרקון דו-ראשי

חיבור ראש הדרקון באמצעות מנוף שהובא ברגע האחרון

עידכונים לגבי השכבה המנצחת - בהמשך השבוע.

צעצועים לקטנים ולגדולים

הוא נולד בשנת 1886. בתחיל דרכו הוא הוכשר כחנווני, אך המשיך כשוליה בתחום הצורפות. בשנת 1919 נולד לו בנו הראשון - אוטו (Otto), והשאר - היסטוריה. Kay Bojesen התחיל להשתעשע ביצירת צעצועים מעץ עבור בנו, לא מעט בהשפעת הצעצועים שאביו שלו (שהיה מוציא לאור של עיתון דני סטירי) הכין עבורו בעת היותו ילד. בויסן שאף ליצור צעצועים פשוטים, יפים, ועמידים. צעצועים שישקפו את הדרך בה הילד רואה את העולם, שיעודדו אותו לשחק, ושיעוררו בו חיוך - The lines need to smile.

בויסן עיצב וייצר צעצועים רבים. אוסף החיות נחשב בעיני רבים לגולת הכותרת של עבודתו. בשנת 1934 הוא עיצב את כלב התחש. בשנת 1951 הצטרף הקוף, ולאחריו הדוב בשנת 1952, הפיל בשנת 1953, וההיפופוטם בשנת 1955. בשנת 1957, שנה לפני מותו של בויסן, הצטרפה לחבורה גם הארנבת (הזכויות לכל התמונות שייכות ל - Rosendahl Design Group).

חביבם של בויסון והקהל היה, ועודנו, הקוף. האישיות שבויסון הצליח להעניק לקוף פשוט מדהימה. הידיים והרגליים נעות (תוך הפעלת כוח קל) ונשארות במקומן, כך שניתן להעמיד את הקוף ב"פוזות" שונות. כפות הידיים והרגליים המעוקלות מאפשרות לתלות את הקוף על חפצים שונים, כמו גם לתלות עליו חפצים שונים. הקוף, המיוצר בעבודת יד משילוב של טיק ולימבה, מגיע בשלושה גדלים - 20 ס"מ, 28 ס"מ, 60 ס"מ.

בשנת 1931 בויסון פתח בקופנהגן חנות בשנת Den Permanente (הקבוע, התמידי). החנות היתה קואופרטיב של מעצבים ואומנים (craftsmen), והיא הציעה למכירה רהיטים וחפצים דנים. במשך תקופה ארוכה ניתן היה להשיג את צעצועי החיות של בויסון אך ורק בחנות זאת. בסוף שנות השמונים נסגרה החנות (חרף שמה המחייב) לאחר מותו של בויסון ושל אישתו. נדמה היה כי גורלן של החיות נחרץ. בשנת 1991 נכנסת לתמונה Rosendahl Design Group. הקבוצה הדנית רוכשת מיורשיו של בויסון את זכויות הייצור והמכירה של הצעצועים השונים, ובכללם החיות האהובות.

לפעמים, כל מה שצריך זה כמה ילדים בסביבה על מנת לשנות את הקריירה, ולזכות בתהילת עולם.

מתנות לשנה החדשה

סוף סוף הגיע "אחרי החגים", ולפנינו ישורת ארוכה של חודשיים תמימים (!) לפני פרוץ חג החנוכה. רגע לפני שניכנס לשיגרה - הנה חווה אלברשטיין שרה "מתנה לראש השנה", מילים: לאה נאור, לחן: מתי כספי.

חווה אלברשטיין קיבלה במתנה נוצה, עלה אדום, טיפת גשם וציור בחול של שמש ושמיים ופרח עם גבעול. אנחנו נעסוק במתנות אחרות - אנחנו נדבר על המתנות של פרויבל (Forebel Gifts).

פרידריך פרויבל (1782 - 1852) היה איש חינוך גרמני, שהניח את היסודות המודרניים לחינוך של ילדים בגיל הרך. הוא המציא את גן הילדים, תוך שהוא שם דגש על כך שילדים הם יצורים יצירתיים ועל כך שמשחק הוא המנוע ללמידה (אני מניח שהשר פירון היה אומר "למידה משמעותית"). על מנת לתמוך בעקרונות אלה הוא פיתח אוסף של עשרים משחקים - המתנות של פרויבל. המתנות הן רצף שמסודר מהמוחשי אל המופשט, מהפשוט אל המורכב. המתנות נועדו הן למשחק עצמאי של הילד והן למשחק של הילד עם האם או עם הגננת (התנצלותי הכנה - שיוויון בין המינים לא היה ממש על הפרק במאה ה-19).

המתנה הראשונה - כדורי צמר
שישה כדורי צמר סרוגים. לכל כדור צבע שונה, ומכל כדור משתלשל שרוך. פרויבל ראה בכדור צורה מושלמת, טהורה. כדורי הצמר קלים ונעימים למגע.

המתנה השניה - כדור, גליל וקוביה
שלושה גופים: כדור, גליל וקוביה - כולם בגודל של 2 אינץ' (51 מ"מ). הגופים עשויים עץ, ללא גימור. הגופים מוגשים לילד בתוך קופסת עץ. בנוסף לגופים, המתנה כוללת מעמד, שלושה חוטים ומקל עץ קטן. הגופים מתחברים אל החוטים בנקודות שונות המהוות צירי סיבוב שונים. הילד יכול לסובב (בעזרת המקל המושחל בתוך החוט הכפול) את הגופים, ולהתרשם מגופי הסיבוב שנוצרים. הכדור שבמתנה השנייה זהה לכדור שבמתנה הראשונה (למעט שינוי החומר והתכונות הנגזרות מכך).

המתנה השלישית - שמונה קוביות
שמונה גופים זהים - קוביות בגדול של1 אינץ'. הגופים מוגשים לילד בתוך קופסת (קוביית) עץ עם מכסה. הופכים את הקופסא, מושכים החוצה את המכסה, ומקבלים קוביה גדולה המורכבת משמונה הקוביות הקטנות. בנוסף לגופים, המתנה כוללת משטח עליו מצוירת רשת ריבועים בגודל זהה (1 אינץ'), שעליה ניתן להניח את הקוביות.

המתנה הרביעית - שמונה תיבות
שמונה גופים זהים - תיבות בגודל של 1/2 * 1 * 2 אינץ'. התיבות מוגשות לילד בתוך קופסת עץ, בדומה למתנה השנייה. ניתן לשחק עם שמונה התיבות, או להוסיף למשחק את הקוביות מהמתנה השלישית.

המתנה החמישית - קוביות ומנסרות
שלושים ותשעה גופים - 21 קוביות, 6 חצאי קוביות, 12 רבעי קוביות. הגופים מוגשים ליד בתוך קופסת עץ גדולה יותר של 3 אינץ'. המתנה החמישית מאפשרת לילד לבנות מבנים מורכבים יותר, וחושפת אותו למושגים מתמטיים חדשים - אלכסון, זווית, שברים.

המתנה השישית - תיבות
שלושים ושישה גופים - 18 תיבות, 12 חצאי קוביות, 6 עמודים. הגופים מוגשים לילד בתוך קופסת העץ הגדולה (3 אינץ'). הגופים מאפשרים לילד לבנות מבנים מורכבים יותר, ובמיוחד כאשר משלבים אותם עם הגופים מן המתנות הקודמות. מעניין לציין כי הארכיטקט פרנק לויד רייט (Frank Lloyd Wright) הרבה לשחק בילדותו עם "קוביות" עץ - קשה שלא להבחין בקשר בין "קוביות" המשחק לבין המבנים (היחודיים) שהוא תיכנן לאורך השנים.

המתנה השביעית - אריחים
אוסף אריחים הבנויים משבע צורות בסיסיות - ריבוע, משולש שווה צלעות, משולשה ישר זווית ושווה שוקיים, משולש ישר זוית ושונה צלעות, משולש שווה שוקיים בעל זווית קהה, עיגול, חצי עיגול. שבע הצורות הבסיסיות מופיעות בגדלים ובצבעים שונים. האריחים שבמתנה השביעית הם (חלק מן) הפאות של הצורות שהילד נחשף אליהן במתנות הקודמות. במתנה השביעית הילד נחשף למושג החדש - המשטח. הילד לומד כי הוא יכול לבצע הפשטה של גופים (מהמתנות הקודמות) על יד יצוגם באמצעות משטחים (אריחים).

המתנה השמינית - מקלות וטבעות
אוסף של מקלות, טבעות וחצאי טבעות בגדלים ובצבעים שונים. המתנה השמינית חושפת את הילד למושג נוסף - הקו, ומציגה בפניו רמה נוספת של הפשטה - ממשטח לקו.

המתנה התשיעית - נקודות
אוסף של נקודות (עיגולים קטנים) בגודל אחיד ובצבעים שונים. המתנה התשיעית חושפת את הילד למושג נוסף - הנקודה. המתנה משלימה את תהליך ההפשטה מגופים תלת-מימדיים, למשטחים דו-מימדיים, לקוים חד-מימדיים, ולבסוף לנקודה חסרת מימדים.

המתנה העשירית - מסגרות
אוסף של מקלות וכדורים. המתנה העשירית סוגרת את המעגל, וחוזרת אל הגופים. הילדים יוצרים באמצעות המקלות (מקצועות) והכדורים (קודקודים) גופים דו-מימדיים ותלת-מימדיים. בתקופתו של פרויבל המתנה העשירית כללה קיסמים מחודדים ואפונים שהושרו במים, כך שניתן יהיה להחדיר אליהם את הקיסמים. כיום, בנוסף למשחקים המאפשרים לבנות ולפרק מסגרות (Tinkertoy, למשל), ניתן להשתמש בכדורי "פלסטלינה" בתור כדורים רב-שימושיים.

כמה הערות לסיכום:

1. איפשהו למעלה דיברתי על כך שפרויבל הציג עשרים מתנות - לאן נעלמו המתנות אחת עשרה עד עשרים? אני לא ממש יודע את התשובה לשאלה. החברות שמוכרות את המתנות והאתרים שמדברים על פרויבל והמתנות שלו נעצרים, משום מה, במתנה העשירית. חפרתי לא מעט, אבל לא מצאתי חומר (באנגלית) שמדבר על המתנות המתקדמות יותר.
2. מבחינה נגרית לא מדובר כאן באתגר קשה מדי. הכנת הכדור מאתגרת משהו - יש כאלה שיעדיפו חריטה עם או בלי ג'יגים, ויש כאלה שיעדיפו פתרונות "מקוריים" יותר (שמעתי ראוטר?). יש כאלה שיעדיפו את הגישה הידנית - גילוף כדור באמצעות סכין - לא כל כך פשוט, אבל בהחלט מעניין. גם בתחום בניית הקופסאות ניתן "להשתולל", למרות שפרויבל בפירוש הטיף לקופסאות פשוטות.
3. ילדים (לפחות אליבא דפרויבל) תופשים גופים באופן אינטואיטיבי, ועוברים תהליך בו הם לומדים כיצד לבצע הפשטה של הגופים למשטחים, לקווים ולנקודות. עולם המבוגרים מסתפק, כמעט תמיד, בייצוגים המופשטים. התהליך של המעבר מן המופשט אל המוחשי קשה לנו מאוד. כשאנחנו רואים ייצוג דו-מימדי של גוף כלשהו אנחנו יכולים לבנות את הגוף באמצעות "הוראות הייצור", אבל קשה לנו מאוד לתפוש איך באמת ייראה הגוף במרחב. זה נכון לגבי נגרים שמנסים לתפוש איך ייראה הרהיט אותו תיכננו, וזה נכון עוד יותר לגבי לקוחות שמנסים לתפוש איך ייראה הרהיט שזה עתה הזמינו.

על שלושה דברים

----- על התורה -----

לפני הנסיעה לארץ הזמנתי לי את החלק השלישי מתוך התנ"ך Tage Frid Teaches Woodworking. (על התנ"ך של Frid ועל התנ"ך המתחרה של Joyce כתבתי בעבר). קיוויתי שהספר יגיע לפני הנסיעה, וישמש לי "ספר מצפון" - כזה שמדפדפים בו מעת לעת במהלך הנסיעה על מנת לשכנע את עצמך ואת הסובבים אותך שאינך מבטל זמנך לריק (בשינה טרופה ו/או בבהייה בסרטים טיפשיים). התנ"ך מופיע במארזים שונים - כיום קל להשיג - במחיר שפוי - את שני החלקים הראשונים (שלעיתים קרובות מקובצים יחד, ונקראים משום מה Book 3), אבל קשה להשיג - במחיר שפוי - את החלק השלישי (שגם הוא נקרא Book 3).

במשך תקופה ארוכה ארבתי באתרים מקוונים של ספרים משומשים להגחתו של הספר השלישי Furniture Making במחיר שפוי. לפני שלושה שבועות הספר צץ לו במחיר מצחיק של 13.40 דולר. וידאתי חמש פעמים כי אכן מדובר בספר השלישי "האמיתי", השתכנעתי, הזמנתי ושילמתי. קיבלתי הודעת אישור, ולאחריה הודעה שהספר נשלח.

הספר לא הגיע לפני הנסיעה, הוא גם לא הגיע במהלך הנסיעה - כלומר, הגיע ספר, אבל לא השלישי. הספר שכן הגיע הוא הספר השני Shaping, Veneering, Finishing. ספר מוצלח לכל הדיעות. אלא מה? (א) זה לא מה שהזמנתי (ב) הספרים הראשון והשני כבר נמצאים ברשותי. הרופאה אמרה: "הם בטח התבלבלו, תכתוב להם והכל יסתדר". אני גיליתי רמה גבוהה יותר של ספקנות.

כתבתי להם, והם ענו לי: "מצטערים על הטעות. זיכינו את חשבונך. אין צורך להחזיר את הספר ששלחנו לך". האמת, נשארתי מבולבל - דפקו אותי או שבעצם יצאתי מורווח? קיבלתי במתנה ספר או שהפסדתי ספר במחיר מציאה? מה בעצם קרה פה? דילוג זריז לחנות המקוונת הראה כי הספר השלישי עדיין מוצע למכירה, אלא שהפעם מחירו 31.40 דולר. כל אחד מוזמן להעניק פרשנות משלו למאורעות. הפרשנות שלי - החברים טעו במחיר הראשון שפירסמו, והעדיפו להפסיד 13.40 דולר ולהוציא את הלקוח מבולבל, ולא להפסיד 18.00 (= 13.40 - 31.40) דולר ולהוציא את הלקוח ממש שמח. ואני - בלעתי רוק, והזמנתי את הספר במחיר היקר.

----- ועל העבודה -----

אתנחתא מוסיקלית משולבת במסע בזמן - שלושים שנה אחורה - אני חוזר הביתה. לחן - טוטו קוטוניו, מילים - שמרית אור, שירה - דורון מזר.

בתוך שבוע אחד זומנו לי שתי חזרות "הביתה". כל עוד הייתי על אדמת הנכר - נסעתי הביתה לארץ הקודש. כל עוד שהיתי בארץ הקודש - נסעתי הביתה לקמדן, מיין. קשים הם חייו של הנווד.

כמאמר הפתגם הסיני הידוע - "גם מסע של אלף מילין מתחיל בבדיקה בטחונית אחת". ליל שבת, ועבדכם הנאמן מגיע לנמל התעופה בן גוריון. חיש מהר אני מוצא עצמי מצטרף לעוד כמה מאות אנשים שמחכים לבדיקה הבטחונית. התורים התקדמו להם בקצב של צב צולע, שסוחב שיריון כבד, ביום רע במיוחד. למרות שלא שאלתם, הנה אחת הסיבות להתקדמות האיטית.

שיטת החלוקה לתורים. אתה מגיע לשדה, ומיד שואלים אותך "דרכון ישראלי?", אתה משיב "כן", ומופנה לתור שאמור להתקדם מהר יותר. אנחנו (שעברנו כמה וכמה קורסים של פרגמטיקה - אותו ענף בבלשנות שעוסק בהבנת המשמעות מתוך ההקשר) מבינים כי את השאלה "דרכון ישראלי?" אין לפרש במשמעות הצרה - "האם ברשותך דרכון ישראלי בר תוקף?". יש לפרש את השאלה במשמעות הרחבה יותר - "האם יש ברשותך דרכון ישראלי בר תוקף + האם נולדת בארץ + האם עברית היא שפת אימך + האם שירתת בצבא + האם, בתגובה לשאלות הבודק, אתה יודע להפגין את השילוב היחודי של חוסר סובלנות (תגיד לי אתה גנוב, אני הייתי ש"ג בש"ב, את מי אתה חושב שאתה מתחקר ככה) עם הכרה מפוכחת במציאות (כולם שונאים אותנו - ברגע שתהייה להם הזדמנות הם יפוצצו לנו מטוס)".

שיטת התורים קורסת ברגע שלתוך תור "הדרכון הישראלי?" מתגנבים להם אנשים שאמנם מחזיקים ברשותם דרכון ישראלי בר תוקף, אך הם אינם עונים על שאר התנאים שמקנים להם את הזכות להימצא בתור המיוחס. לאחר המתנה ארוכה מגיעה משפחה אל הבודק הביטחוני. הבדיקה מתחילה, המדבקות מקולפות, ואז רגע לפני הדבקתן מגלה הבודק כי האימא - שומו שמיים, זעקי ארץ - איננה מדברת עברית. כעת מתחיל המרדף אחר "מורשה רוסים" (לא הייתי יכול להמציא את התואר הזה גם לו הייתי מאוד מתאמץ) - אותו בודק ביטחוני שמורשה להסתכל לאימא (זאת שלא מדברת עברית) בלבן של העיניים, להשתכנע שהיא "בסדר", להניד בראשו, ולאשר את הדבקת המדבקות הנכספות. עשר דקות של "זמן זבל" מפואר עבור כל משפחה סוררת.

----- ועל גמילות חסדים -----

בימי ההולדת שלה, סבתי עליה השלום הייתה נוהגת לחלק מתנות לנכדים. ההיגיון עבד בדרך הבאה. הנחה - ילדים שמחים לקבל מתנות (ובטח שהם הרבה יותר שמחים לקבל מתנות מאשר לתת מתנות). שאיפה - אני רוצה שהנכדים יהיו שמחים ביום ההולדת שלי. מסקנה - יש לחלק מתנות לנכדים.

אני החלטתי להפעיל את ההיגיון של סבתא שלי על מתנת הפרידה שלנו מהגן של הבת הקטנה. נכון שמקובל לתת מתנת פרידה בעת הפרידה, אלא ש"מקובל" זה לא בדיוק התחום שלנו. החלטנו להעניק את המתנה עכשיו, כמה חודשים לפני שאנחנו עוזבים. הבת נהנית לשחק בגן עם המתנה, אנחנו זוכים לראות את המתנה בשימוש יומיומי בגן, וגם זוכים לשלל תודות ומחמאות מהגננות וההורים.

באחת הרשומות הקודמות סיפרתי על משחק זיכרון שבניתי - קופסא גדולה שמכילה שלושים ושש קופסאות קטנות. את המשחק הענקנו לגן בתור מתנת פרידה. המתנה זכתה להצלחה גדולה בקרב הילדים - הרבה יותר מעניין (וקל מבחינה תפישתית) להתאים חפצים אמיתיים שמוסתרים בתוך קופסאות, מאשר להתאים קלפים עם תמונות. אפשר לשנות את החפצים מפעם לפעם, בהתאם לנושאים שעוסקים בהם בגן. (חרף העובדה שאני חולק מחמאות לעצמי, אומר ש) המשחק מאוד אסתטי ומאוד נעים למגע - הילדים מזהים את האיכות ונהנים ממנה. שלושה ימי עבודה עבורי - ימים רבים של משחק, הנאה ולמידה עבור הילדים. נחת.

תוכניות

ילדים - שלושה, הורים - שניים, בתי ספר (מצטער, אני לא סובל את הביטוי "מסגרות חינוכיות") - שלושה, מכונית - אחת, חוגים ושאר מפגשים - הרבה, משפחה וחברים - רחוקים ולא שימושיים, מרחקים - גדולים, מזג אוויר - מאתגר (נראה אתכם שולחים את הילד על אופניים כשיורד שלג). לא פלא שהילדה הקטנה למדה לשאול מדי בוקר - So, what's the plan for today ?

"תוכנית" היא רשימה של צעדים אותם יש להשלים על מנת להשיג מטרה כלשהי. הצעדים תלויים אלה באלה, כל צעד דורש משאבים מסויימים, ויש לבצעו בלוח זמנים מסוים. במקרה שלי, המטרה היא לסיים את היום כאשר כל הילדים אינם מרוצים, במידה שווה, מהתפקוד שלי. המשאבים הדרושים הם מכונית, טלפון ונשימות עמוקות. לוח הזמנים - בלתי אפשרי, תחת חוקי הפיסיקה המוכרים לנו כיום.

כולנו רוצים להשיג מטרות כלשהן, ולפיכך אין לנו ברירה אלא להתעסק עם תוכניות. תחשבו רגע על כל צירופי מילים שכוללים בתוכם את המילה תוכנית או תכנון - תוכנית חיסכון, תוכנית פנסיה, תוכנית חינוכית, תוכנית עסקית, תוכנית מחשב, תוכנית בוקר, תוכנית פעולה, תוכנית חומש, תוכנית הגרעין, תוכנית מדינית, תוכנית ילודה, תוכנית בניין עיר, תוכנית טלוויזיה - רשימה חלקית ביותר.

אפריים קישון כתב "זוהי הארץ היחידה בה לא מצפים לנסים אלא מתחשבים בהם". אני ממש לא משתייך לאלה שבגיל עשר תיכננו כיצד הם יעשו את המיליון הראשון שלהם בגיל עשרים (או לפחות בגיל ארבעים וחמש), או לאלה שבגיל עשרים תיכננו בדיוק איפה הם יהיו בגיל ארבעים וחמש (בטח לא בקמדן, מיין). מצד שני, אני גם לא משתייך לציבור "הצפים" שמקווים שאיכשהו הדברים יסתדרו לשביעות רצונם המוחלטת.

ארבעה שבועות בסדנא בבית הספר התיכון הובילו אותי לתובנה מעניינת. המשימות הקשות ביותר עבור התלמידים קשורות לתיכנון - הכנת התוכנית, עבודה לפי התוכנית, עדכון התוכנית. אינני מתכוון לתוכנית (שרטוט) של הרהיט עצמו, אני מתכוון לתוכנית הכללית, שהמטרה שלה היא בניית הרהיט.

למה זה כל כך קשה להם ? הנה כמה מחשבות :

זה פשוט קשה
תיכנון טוב הוא תוצאה של יכולות משלושה תחומים: תחום העיסוק (נגרות, כלכלה, אנרגיה גרעינית), תחום התיכנון (יכולת הפשטה, דמיון, דיוק, מעבר בין  מות פירוט שונות, מעבר בין נקודות מבט שונות, הבנת תלויות ואילוצים), תחום הנפש (יושרה, ספקנות, ענווה, פתיחות, יכולת לדחיית סיפוקים). נכון, הכנת תוכנית הסעות לאחר הצהריים לא מחייבת כישורים מדהימים, אבל הכנת תוכנית לבניית רהיט ממוצע היא כבר עסק מסובך למדי.

קשה מאוד ללמד את זה
קשה ללמד את היכולות מתחום התיכנון, קשה מאוד ללמד את היכולות מתחום הנפש, וקשה עוד יותר ללמד כיצד לשלב ולאזן בין כל היכולות. העושר, הכמעט אין סופי, של מתודולוגיות, גורואים, סדנאות, ספרים, מאמרים, אתרים, וסרטונים הוא הוכחה ניצחת לקושי.

לא מלמדים ולא מתרגלים את זה בבית הספר
בעולם (המערבי, לפחות) קיימת הנחת עבודה כי תפקידו של בית הספר הוא להכשיר את הילדים לחיים הבוגרים. אפשר להתווכח על תוכן ההכשרה. אפשר להתווכח על שיטת ההכשרה. אפשר להתווכח על איך ייראו החיים הבוגרים של הילדים. אבל, בשורה התחתונה, מטרתו של בית הספר היא להכשיר את הילדים לחיים הבוגרים (גם מי שדוגל ב - no schooling עושה זאת מתוך אמונה כי זאת הדרך הטובה ביותר להכשיר את הילדים לחיים הבוגרים).

ככל שהדברים נוגעים לתיכנון בית הספר מזניח לחלוטין את תפקידו. התלמידים אינם לומדים כיצד לתכנן, והם אינם זוכים להזדמנויות לתרגל (להיכשל או להצליח) את התחום. הילדים כמעט ואינם מתעסקים בפרויקטים גדולים, וגם כשמדובר בפרויקטים קטנים אומרים להם מה, איך ומתי לעשות (כלומר, נותנים להם תוכנית). באופן פרדוקסלי, דווקא בגן נותנים לילדים להתנסות בתיכנון (והם מאושרים), וככל שהם מתקדמים בנתיבי מערכת החינוך נשללת מהם הזכות ללמוד ולתרגל תיכנון.

הנה מגיע שיעור נגרות ומציף את ההזנחה. פתאום יש פרויקט גדול ומורכב שמעמת את התלמידים עם הצורך לעסוק בתיכנון - אין להם מושג איך עושים את זה, ואין להם את היכולת הנפשית לעשות את זה. מה עושים ? קצת מתעקשים, קצת עוזרים, ובסוף מוותרים.

סוד הגן הנעלם

הנציגה הצעירה של המשפחה הולכת לגן ילדים מקומי בשם People Place (מקום של אנשים). אני יודע ש"אסור לההשוות", אבל ההשוואה לגני הילדים הישראלים שחווינו במהלך השנים בלתי נמנעת.

• בסוף כל יום הגננות והילדים אוחזים ידיים ושרים שיר פרידה (goodbye song). קשה מאוד שלא להזכר במוסד "המנגנת" הישראלית העכשווית - אותה אישה שנוזפת בילדים ובהורים "למה לא שומעים אותכם", תוך שהיא דופקת בחוזקה על האורגן (או מפעילה את נגן התקליטורים), ונותנת קולה בשירה רועמת. לי, אגב, אין מה להתלונן - המנגנת שלי הייתה דתיה בן דור.
• בישראל, עם ירידת הטמפרטרות מתחת לעשרים מעלות ו/או ירידת מספר טיפות גשם מוכרז מיד "מצב חירום חורפי", במסגרתו ננעלים כל הילדים בתוך הגן על מנת שלא יצטננו, חס וחלילה. כאן ברור לכולם כי למעט מצבי קיצון של סופת שלג חזקה, הילדים משחקים בחוץ - נא להביא בגדים הולמים, ולא לשכוח לסמן אותם. השבוע האחרון היה קר למדי (בצהריים, בשיא החום, הטמפרטורות נשקו לאפס מלמטה) - הילדים שיחקו בחוץ, והיו מאושרים.

הבה נדלג לגן ילדים אחר - Berrybrook School שנמצא במחוז דוקסברי שבמדינת מסצ'וסטס. גן הילדים הזה זוכה לאחרונה להתעניינות רבה, ולאו דווקא בתחום החינוכי. ההתעניינות באה מצד העולם הנגרי. Peter Follansbee (התמונות המופיעות בהמשך לקוחות מהבלוג שלו) התחיל לפזר רמזים בכיוון כבר באוגוסט השנה, אבל הפרסום המלא והרשמי הופיע לפני כשבוע בבוסטון גלוב.

בגן הילדים נמצא מחסן ישן בגודל 5 * 10 מטר. Michael Burrey, מומחה לשיחזור רהיטים הגיע (בנסיבות שאינן ברורות לי) לגן הילדים על מנת לבחון את המחסן. במקום התגלה אוצר בלום - סדנה (נגריה) מושלמת מהמחצית השנייה של המאה ה - 18. הגילוי מוגדר על ידי מומחים "נדיר שבנדירים", "גילוי של פעם בחיים". מדובר בסדנה הישנה ביותר בארה"ב, שעודנה נמצאת במקומה הראשוני.

בסדנה נמצאים שני שולחנות עבודה מקוריים. האחד פצוע ומצולק מכלי עבודה שונים. השני, ששימש להקצעה, נשמר חלק לחלוטין. השולחן מוקם הרחק מהאח, על מנת ששבבי ההקצעה לא יתלקחו. לשולחן זה הוספה, בשלב מאוחר יותר, מחרטה שמונעת בכוח הרגל. במקום נמצאים מתקנים לאחסון כלי עבודה שונים, וגם שירבוטים על הקירות. על פי הרישומים, הסדנה הייתה שייכת לנגר ידוע בשם Luther Sampson. כרגע נעשים מאמצים לגייס כסף על מנת להתחיל בפעולות שימור ראשוניות של הסדנה.

בפעם הבאה שאתם מזדמנים לגן של הילד (הנכד), אני מציע לבדוק היטב את המחסנים שמסביב.

משעמם לי !!!

הקטע הבא אינו קל לצפייה. המכנסיים גבוהים במיוחד, השערות שופעות במיוחד, והקולות זכים וצלולים. מקווה שריככתי את ההלם - הבה נצפה בדיויד ברוזה, גידי גוב, יהודית רביץ ויוני רכטר.

לראות גן סגור זה לא כל כך נעים, אבל לראות ולשחק בגן משעמם - זו כבר ממש בעייה. מתי בפעם האחרונה הלכתם עם הילדים (או הנכדים) לגן משחקים וממש התלהבתם מהמתקנים? אז נכון שהרבה גני משחקים עברו שינוי משמעותי בעשור האחרון, אבל עדיין מדובר במתקנים תעשייתיים שחוזרים על עצמם. בגני המשחקים שבטבע אנו מוצאים את אותם חניוני נופש פעיל - אמנם קצת פחות תעשייתיים, אבל לא ממש מעוררי השראה.

אפשר אחרת, ואני אפילו לא בטוח שזה עולה הרבה יותר. הנה שלוש דוגמאות. הדוגמא הראשונה היא מיער בדרום אנגליה. ביער פזורים מתקנים מוסיקליים גדולים. חרף הקור העז הילדים התעכבו ליד כל מתקן זמן רב, בעוד ההורים מפנטזים על כוס הקפה שמחכה להם במכונית.

הדוגמא השנייה לקוחה מיער נוסף באנגליה ששמו Alice Holt. ביער פזורים מתקני עץ גדולים בצורת חיות. באמת, כל מילה מיותרת. הפעם ההורים רגועים בהרבה - תרמוס הקפה נמצא בתיק הגב.

 

הדוגמא השלישית היא חברה דנית בשם MONSTRUM. החברה מתכננת ובונה גני משחקים מ-א-מ-מים. אני מצרף תמונה אחת, אבל ממליץ בכל פה להכנס לאתר שלהם ולהתרשם.

כמה דוגמאות לכך שאפשר גם אחרת - מתקני משחק מקוריים, מהנים ועוד מעץ. מה צריך יותר מזה? שנזכה לראותם במהרה בימינו בארץ הקודש.

מכוניות מעץ

למקרא הכותרת רובנו חושבים בוודאי על מכוניות צעצוע לילדים. במסגרת המגמות השולטות כיום המכוניות צריכות להבנות בצורה שעונה על צרכיו ההתפתחותיים של הילד, הן צריכות להיבנות מעץ בלתי רעיל המגודל בצורה בת-קיימא, הן צריכות להיות צבועות בצבעים ידידותיים לסביבה, וכמובן אל להן להיות מיוצרות בתנאים נצלניים.

כשהילדים גדלים הם מגלים את האושר הרב (שמתעצם בעקבות מצוקתם הגלויה של ההורים) שבהחלקה חסרת שליטה במורד גבעה. או אז הם ניגשים לבניית go-kart. השלד, משטח הישיבה ומערכת ההיגוי (לא חובה) נבנים משאריות עצים, ולמבנה מצורפים גלגלים שנלקחים אחר כבוד מעגלה / אופניים ישנים. המכונית נגררת למעלה הגבעה, ומשם מפקירים עצמם הילדים לחוקי הפיסיקה הבסיסיים.

המתקדמים או בעלי ההורים / הסבים המשקיענים יכולים לרכוש את התוכניות של מכונית הדואר האירית, שהייתה פופולרית בשנות ה - 60, ולבנות מכונית שיכולה להתקדם גם במישור, ואולי אפילו להתמודד עם עליות. מי שחפץ להרחיב ידיעותיו בנושא מוזמן לשוטט באתר של Byron Drachman, וללמוד על העבר, ההווה והעתיד של מכוניות כאלה.





לסיום - למי שלא הספיק לראות בשנה שעברה בפסטיבל סרטי הילדים בסינמטק בתל אביב את הסרט "המרוץ" (The Race) אני ממליץ לנסות ולהשיג אותו. הסרט בבימויו של Andre F. Nebe מספר על ילדה בת 11 מחווה ענייה באירלנד, שחולמת להיות נהגת מרוצים, ומצטרפת לתחרות מקומית של go-karts. אמנם, לא כל המכוניות בנויות כולן מעץ, אך עדיין הסרט נחמד מאוד לילדים ולמבוגרים.