זווית זוועתית

בשעה טובה, העבודה על השעון הסתיימה לה, כמעט. אני עדיין תר אחר מחוגים מוצלחים יותר (כאלה שלא ייראו זולים מדי), אבל חוץ מזה הפרויקט הקשה, המסובך, המעניין והארוך הגיע לסיומו המוצלח. הנה תמונה (חובבנית) של התוצר הסופי. גובה - 190 ס"מ, רוחב - 36 ס"מ, עומק - 12 עד 15 ס"מ.

לפני הפרויקט הגדול הבא, החלטתי להשתעשע בבניית ארון תצוגה (Display Cabinet) קטן. כבר כמה שנים אני מתהלך עם הרעיון של בניית ארון ברוח הארונות היפניים - טנסו (Tansu).

מדובר בארונות ניידים שהיו בשימוש נפוץ ביפן מאמצע המאה ה - 17 ועד לתחילתה של המאה ה - 20. לארונות היו שימושים רבים - החל מכספת באוניה וכלה בארונות מטבח, ולפיכך הם באים במגוון גדלים, צורות וסגנונות. בכל זאת, שני אלמנטים משותפים לכל הארונות. הראשון - הארונות בנויים עץ מלא, השימוש ב - Frame and Panel איננו נפוץ במיוחד, ופורניר כלל איננו בנמצא. השני - הארונות משופעים בפרזול שמשמש הן לחיזוק המבנה והן כאלמנט דקורטיבי.

אני, אינני חובב גדול של פרזולים, ולפיכך החלטתי להמיר אותם בעץ כהה שיספק את האלמנט הדקורטיבי. בנוסף, החלטתי על מבנה של Frame and Panel - מבנה שמתאים יותר לעידן ההסקה המרכזית ו/או מיזוג האוויר.

ראשית "עטפתי" את קצות המסגרת (Frame) שנבנתה מאשא בעץ כהה - וונגה. בתמונה הראשונה רואים את קצות המסגרת "מגולחים", ובתמונה השנייה רואים את העטיפה מוכנה להדבקה, בסיועו של מרסלו טייפ.

ברוח המסורת היפנית, ועל מנת להדגיש את הפינות הכהות החלטתי להשתמש במחבר Three Way Mitre שידוע גם בכינויו The Mighty Mitre. הרעיון הוא לחבר את שלושת רכיבי המסגרת, שנפגשים בפינה, בזווית של 45 מעלות.

בניית המחבר מתחלקת לשלושה חלקים - חיתוך החלקים, חיתוך גרזים עבור הסינים הצפים (floating tenons), הדבקה.

את חיתוך החלקים ביצעתי באמצעות מסור שולחן. לפני שניגשים לעבודה חייבים לוודא שחתך הרוחב של כל החלקים זהה, והוא ריבוע מדויק. בשלב הראשון, חותכים את קצה החלק בזווית של 45 מעלות. בשלב השני, מסובבים את החלק ב - 90 מעלות, וחותכים שוב בזווית של 45 מעלות. כמה הערות:

• אני ממליץ להצטייד (מבעוד מועד) בלא מעט חלקים עודפים עליהם ניתן להתנסות.
• אני ממליץ לוודא שהזוויות שנחתכות בשני הצדדים של כל אחד מן החלקים נחתכות על אותן פיאות (לא שאתם תטעו, אבל בכל זאת ....).
• ישנן דרכים שונות לחיתוך זווית של 45 מעלות. אפשר לעבוד עם גובל ישר ולצודד את הלהב בזווית של 45 מעלות, או לעבוד עם להב ישר ולעבוד עם גובל בזווית של 45 מעלות. אני מעדיף את הדרך השנייה - קל להגיע לרמת דיוק גבוהה, והחתך יוצא נקי יותר.

חיתוך הגרזים עבור הסינים הצפים הוא - באופן מפתיע למדי - משימה מסובכת. בכל קצה של חלק נחתכים שני גרזים - אחד בכל מישור משופע. בסך הכל, כל פינה מחוברת באמצעות שלושה סינים צפים שנכנסים לתוך שישה גרזים. שימו לב כי את הגרזים צריך לחתוך במישור המשופע במאונך לחתך המקורי (הריבועי) של החלקים. יש לא מעט שיטות לחיתוך הגרזים, אבל במסגרת "חוק שימור הגועל נפש" אף אחת מהן היא לא להיט גדול. מי שחפץ בהסברים נוספים מוזמן לנבור באין ספור המדריכים המצויים ברשת.

אם חשבתם שהרע מכל כבר מאחוריכם - טעיתם. ההדבקה היא האתגר הגדול באמת של המחבר. הכל "נוזל" לכל הכיוונים, ואין שום נקודת אחיזה לקליבות. ההמלצה שלי היא להתחיל בהידוק ראשוני של המחברים באמצעות סלוטייפ, ואז לעבור להידוק רציני יותר תוך הסתייעות בקליבות סרט (Band Clamp), בלוקי סיוע (שבתיה עוזיאל, מנוחתה עדן, הכינה עבורכם מראש), וקליבות רגילות. כל האמצעים כשרים. מדובר בתהליך איטרטיבי - אל תנסו להדק מיד בהתחלה קליבה אחת "עד הסוף" - כל העסק יקרוס. אני ממליץ לעבוד עם דבק בעל זמן פתיחה ארוך (מישהו אמר אפוקסי ?), ולדאוג למישהו שיוכל לבוא ולסייע במקרה הצורך.

אז הנה הזווית והארון שלי (אחרי ניקוי ראשוני). חתך הרוחב של המסגרת הוא 14 מילימטר מרובע, ומידות הארון הן: רוחב - 36 ס"מ, גובה - 36 ס"מ, עומק - 12 ס"מ.

ועוד לא אמרנו מילה על Four Way Mitre ...

אפקט הדומינו

המצאתו של משחק הדומינו מיוחסת לסינים, וסט אבני הדומינו הסיני הקדום ביותר מתוארך לשנת 1120 לספירה. על פי המסורת הסינית המשחק הומצא על ידי לוחם סיני רב מעללים במטרה להעסיק את חייליו, ולהשאיר אותם ערים במהלך שמירות לילה (מעניין מה המ"כ שוקרון היה אומר על זה). אבל, סט אבני דומינו קדום יותר נמצא בקברו של תות ענח אמון, והוא מתוארך לשנת 1355 לפני הספירה. בין אם הגיע מן המזרח הרחוק או מן המזרח התיכון, המשחק מצא דרכו אל איטליה במאה ה - 18, ומשם התפשט לאירופה כולה.

אנחנו, כידוע, נגרים רציניים שאינם מכלים זמנם במשחקי דומינו בטלים. אנחנו מכלים זמננו במשחקים אחרים, כאלה שדורשים כלי משחק יקרים בהרבה - מכשיר דומינו מבית היוצר של חברת פסטול.

הקוראים הנאמנים זוכרים ודאי כי אני עסוק כעת בבניית שעון, וכי החלטתי לבנות אותו תוך שימוש בלוחות רחבים ודקים שיכופפו ויחוברו זה לזה בחיבור אלכסוני. הלוחות הללו אינם יכולים להחזיק את עצמם, ולא נותר לי אלא לבנות קונסטרוקציה פנימית שתחזיק את השעון. מדובר בשש מסגרות אופקיות,  ובין כל שתיים מהן מחברים ארבעה מוטות אנכיים - סך הכל 64 מחברים של סין וגרז (mortice and tenon). מאחר שלא ממש התחשק לי להעביר יום שלם בחיתוך ובהתאמה של סין וגרז, החלטתי לבחור בפתרון קל יותר - מכשיר הדומינו.

מכשיר הדומינו הומצא על ידי חברת פסטול, ויצא לשוק בשנת 2006. מדובר במכשיר איתו קודחים שני גרזים, ומחברים ביניהם באמצעות סין חופשי (loose tenon) שנראה כמו אבן דומינו. מדובר במכשיר עם מקדח שמבצע שלוש תנועות בו זמנית (1) תנועה סיבובית (2) תנועה ימינה ושמאלה (3) תנועה קדימה ואחורה. שתי הראשונות מבוצעות על יד המכשיר עצמו, בעוד השלישית מבוצעת על ידי המפעיל.

למכשיר מנעד גדול מאוד. באמצעות החלפת המקדח ניתן לשנות את עובי הגרז. באמצעות הזזת כפתורים כאלה ואחרים ניתן לשנות את רוחב הגרז, את עומק הגרז, את הזוית של הגרז, ואת המרחק שלו מהדופן. אביזרים נוספים מאפשרים למקם את הגרז במרחק קבוע מן הקצה, ומאפשרים לקדוח גרז גם בגדם של חתיכות עץ קטנות במיוחד. חרף הפעולה הדי אלימה שמבצע המכשיר, הוא נשאר יציב מאוד (הרבה יותר מראוטר, למשל) ומבצע חיתוכים נקיים, מדויקים והדירים. כך, בסיועה של הנדסה גרמנית משובחת, השלמתי את ביצוע כל המחברים תוך שעתיים.

בכל זאת, כמה הערות (הרי פטור בלא כלום אי אפשר):

1. כל נסיון להפעיל את המכשיר עם מקדחים קהים או בלי חיבור לשואב אבק יסתיים במפח נפש (במקרה הטוב) או בתאונה (במקרה הרע). ברגע שהמקדח איננו חד או שהנסורת איננה מפונה המכשיר מתחיל לקפץ בעצבנות.
2. צינור שאיבת האבק ממוקם כך שהוא מפריע להפעלת המכשיר - או שמחזיקים את המכשיר בצורה לא נוחה או שמשתפשפים בצינור (המחוספס).
3. יש נטייה להשתמש במכשיר גם במקרים בהם יש יתרון ברור לשימוש בסין אינטגרלי (השיטה המסורתית) או בלשון חופשית (loose tongue) ארוכה. המכשיר איננו פתרון קסם לכל בעייה.
4. מחיר, מחיר, מחיר. המכשיר הבסיסי עולה בארה"ב כ - 800 דולר (לשם השוואה ראוטר טוב עולה כ - 150 דולר). למחיר זה צריך להוסיף את האביזרים הנלווים (כמה מאות דולרים) ואת אבני הדומינו (15 סנט לאבן). אם עוד אין לכם שואב אבק (של פסטול, כמובן) זה הזמן להצטייד באחד (1,200 דולר לעסקת חבילה של דומינו ושואב אבק). צאו וחשבו כמה מחברים צריך לעשות על מנת להחזיר את ההשקעה במכשיר.

שורה תחתונה - מכשיר טוב מאוד ויקר מאוד. עבור נגריה שעושה הרבה מחברים של סין וגרז זו השקעה משתלמת מאוד. לנגר החובב אני מציע להשקיע את הכסף בצעצועים אחרים. לכל מי שנמצא בין שני הקטבים הללו אני מאחל התלבטות ארוכה ונעימה.

הבלוג יוצא לחופשה בת שבוע במונטריאול הסמוכה (שש שעות נסיעה). לפיכך נתראה בעוד שבועיים. בינתיים - היזהרו מפטישים, ושיהיה לכם חג עצמאות שמח.

שוטי שוטי ספינתי

"צליחת התעלה" עבורינו הישראלים (המבוגרים יותר, לפחות) מתקשרת מיידית לצליחתה של תעלת סואץ במהלך מלחמת יום הכיפורים. מבצע אבירי לב בוצע על ידי אוגדה 143 בפיקודו של אריאל שרון בתאריכים 15-18 לאוקטובר 1973. צליחת התעלה היוותה את אחד מרגעי המפנה במלחמה - היא אפשרה את הגעתו של צה"ל לקילומטר ה-101 בכביש סואץ-קהיר ואת כיתורה של הארמיה השלישית.

"צליחת התעלה" עבור הבריטי הממוצע מתקשרת מיידית לצליחתה של התעלה האנגלית או בשמה הצרפתי למאנש (או בשמה העברי תעלת למאנש). התעלה עוברת בין דרום אנגליה לצפון צרפת, והיא מחברת את הים הצפוני עם האוקינוס האטלנטי. אורכה כ - 560 ק"מ, ורוחבה משתנה בין 240 ק"מ (במקום הרחב ביותר) ל - 34 ק"מ (במקום הצר ביותר). החצייה הראשונה של התעלה בשחייה התבצעה על ידי קפטן Matthew Webb בשנת 1875, והיא ארכה 21 שעות ו - 45 דקות. מאז שנת 1875 היו 2,671 חציות של התעלה. 1,245 שחיינים השלימו 1691 חציות סולו, שאר החציות היו של קבוצות. הזמן הממוצע לחצייה סולו הוא 13 שעות ו - 25 דקות. היום המוצלח ביותר לחצייה הוא 28 לאוגוסט.

"הסירה העתיקה" עבורינו הישראלים היא הסירה מגינוסר או הסירה מהגליל או הסירה של ישו. הסירה מתוארכת לפרק הזמן שבין 50 לפנה"ס ל - 70 לספירה. היא התגלתה במקרה על ידי האחים יובל ומשה לופן, חברי קיבוץ גינוסר, שקועה בבוץ על שפת הכנרת. אורכה של הסירה 8.2 מ', רוחבה 2.3 מ' וגובהה 1.25 מ'. הוא הייתה מצוידת, ככל הנראה, במפרש, בשני זוגות של משוטים ובשני משוטי הגה. היא תופעלה על ידי ארבעה חותרים והגאי.

הסירה חולצה במבצע שארך 11 ימי עבודה (למעשה יממות) וכלל מתנדבים רבים לצד בעלי מקצוע. הסירה נעטפה בפוליאוריטון מוקצף, הועברה אל החוף והונחה בתוך בריכת מים לצורך שימורה. כעבור 14 שנים הסירה הייתה מוכנה להוצאתה מן המים. במבצע שנוהל לתפארת התנועה הקיבוצית היא הוצאה מן המים ומוקמה בבית יגאל אלון, שם היא מוצגת לציבור הרחב. התהליך כולו מתועד בגלריית תמונות של בית יגאל אלון - אני ממליץ להכנס ולהתרשם.

בניית הסירה החלה בבניית המעטפת, כאשר הקרשים מחוברים זה לזה באמצעות לשונות חופשיות. הקשתות הותאמו לאחר בניית המעטפת, וחוברו אליה באמצעות מסמרים. לבניית הסירה השתמשו בלא פחות משניים עשר סוגי עצים.

עברו הבריטים "הסירה העתיקה" היא הסירה מדובר (Dover Bronze Age Boat). בשנת 1992, בעת חפירת כביש חדש שכלל גם את החלפת מערכת הביוב של העיר דובר, התגלו בתחתית בור מספר קורות עץ בעומק של 6 מ' מתחת לפני הקרקע. בדיקה נוספת העלתה כי מדובר בחלק האמצעי של  סירה פרהיסטורית, שנשתמרה במצב טוב מאוד. לצוות הארכיאולוגים הוקצו (לאחר מסע שיכנועים נמרץ) שישה ימים לתעד ולחפור את הסירה. התנהלו דיונים רבים לגבי אופן ההרמה של הסירה - האם ניתן להרים את כולה בבת אחת או שיש לנסרה לחלקים ולהרים כל חלק בנפרד. לבסוף הוחלט שעדיף לנסר את הסירה. הסירה נוסרה לעשרה חלקים, שהורמו זה אחר זה, הוסעו אל אזור הנמל, ושם הונחו במכל מים לצורך שימור.

היה ברור כי חלקים נוספים של הסירה משתרעים מצפון ומדרום לחלק שהוצא. בצד צפון לא ניתן היה לחפור, שכן מעל האזור עמדו בניינים מהתקופה הויקטוריאנית, והיה חשש שהם יתמוטטו. במשך 8 ימים נחפר הצד הדרומי, ואכן התגלה שם חלק נוסף באורך של 3.5 מ' שהיווה את קצה הסירה (לא ברור אם מדובר בירכתיים או בחרטום). חלק זה נוסר אף הוא לחלקים קטנים יותר, שהורמו, הוסעו אל הנמל, והצטרפו לעמיתיהם בתוך מכל המים.

הסירה מדובר מתוארכת לתקופה שבין 1575 לבין 1520 לפני הספירה. מדובר בתקופה הברונזה, ובשביל למקם אותכם קצת ברצף ההיסטורי הרי שמדובר בתקופה שסטונהנג' היה בשימוש פעיל. הספינה בנויה מלוחות אלון שנתפרו זה לזה באמצעות ענפים של עץ  Yew (ראו התמונה שמשמאל) ומחוזקים על ידי כפיסי עץ שננעצו בחוזקה בתוך מגרעות. קיים עוד מספר קטן של ספינות שנשתמרו מתקופת הברונזה, וכולן בנויות בשיטת התפירה. בין המדענים קיימת הסכמה כי מדובר בספינה שהפליגה בים הפתוח. הספינה ננטשה עקב גילה, ומסיבה לא ברורה לא הוטבעה בים, אלא נגררה במעלה נתיב מים מתוקים, ושם מצאה את מנוחתה האחרונה.

רובין ווד שעל הבלוג שלו המלצתי באחת הרשומות הקודמות שותף כעת בפרויקט של בניית רפליקה של הספינה במחצית מגודלה המקורי. מדובר בפרויקט בן עשרה שבועות, בו קבוצה של בעלי מלאכה יינסו לבנות את הסירה תוך שימוש בכלים ובטכניקות של תקופת הברונזה. כמו שרובין אומר, הפרויקט הזה הוא התגשמות חלומותיו - לעשות את מה שהוא הכי אוהב ועוד לקבל תמורת זה כסף. פרטים נוספים על פרויקט הבנייה ניתן למצוא בכתבה בעיתון MailOnline.

ונסיים, איך לא, בשירה של להקת חיל הים - שוטי שוטי ספינתי.

הבו לי נקודת משען וארים את העולם (חלק ב')

ברשומה הקודמת הסברתי כיצד בניתי את המשטחים העליונים של השולחנות ואת הרגליים המאונכות, וכיצד חיברתי את הרגליים למשטחים העליונים. ברשומה הנוכחית אתאר כיצד בניתי את הרגליים המקושתות וכיצד חיברתי אותן לשולחן.

הקוראים הנאמנים יודעים כי יש לי חיבה (שלא לומר חולשה) רבה לכיפוף באמצעות הדבקת שכבות (למינציה). בשיטה זו ניתן להגיע לתוצאות יפות מאוד וחזקות מאוד בלי צורך בציוד מיוחד (לכיפוף באדים) או בחומר גלם מיוחד (עץ שעבר טיפול).

אני אוהב לכופף לאורך עקומות עם רדיוס קבוע - כלומר עקומות שהן חלק ממעגל. במקרה שלנו ידעתי את המימד האנכי של הקשת (גובה השולחן) ואת המימד האופקי של הקשת. כעת צריך לחשב את הרדיוס של המעגל ואת אורך הקשת. מי שלא ממש נהנה מחישובים מתמטיים (מעצבנים למדי, יש להודות) מוזמן לפנות לאתר Handymath לפרק העוסק בחישובי קשתות. הכנסת נתונים, לחיצה על כפתור ה - calculate, והנה יש בידינו את הרדיוס ואת אורך הקשת.

כעת ניגשים לעבודה המעשית. ראשית יש להכין את התבנית לכיפוף על פי הרדיוס שחישבנו. שנית יש להכין את עקומת ההידוק. שתי מלאכות קלות למדי. מכיוון שהרגליים רחבות למדי וארוכות למדי מדובר במבנה די גדול. על מנת להקל על תהליך ההדבקה חיברתי את תבנית הכיפוף לבסיס (מכוסה פוליאתילן) - המבנה כולו יציב יותר, וכך גם קל יותר שמור את השכבות צמודות לבסיסה של תבנית הכיפוף , ולמנוע את "בריחתן למעלה" בעת ההידוק.

התלבטתי לגבי מספר ועובי השכבות - לבסוף החלטתי על חמש שכבות של 7 מ"מ כל אחת. הרדיוס של העקומה גדול, אדר (מייפל) הוא עץ גמיש למדי. מה שהכריע את הכף (לטובת מעט שכבות עבות יותר) הוא שמדובר בחמש רגליים - במקרה של חמש שכבות בכל רגל צריך לחתוך בסה"כ עשרים וחמש שכבות, אם כל רגל מורכבת משבע שכבות צריך לחתוך בסה"כ שלושים וחמש שכבות...

הנה תמונות שצילמתי בעת פירוק ההדבקה של אחת הרגליים. בתמונה הראשונה ניתן לראות ההדבקה במלוא הדרה. שימו לב לסימון (חץ בעפרון) על גבי תבנית הכיפוף ותבנית ההידוק - הסימון על השכבות עצמן מוסתר מתחת לדבק.

בתמונות הבאות ניתן לראות את תהליך הפירוק. בתמונה (1) ניתן להבחין בקיפוץ לאחור (springback) קל בקצה ההדבקה. בתמונה (2) רואים את הבסיס, את תבנית הכיפוף, את השכבות המודבקות ואת תבנית ההידוק. בתמונה (3) הוסרה כבר תבנית ההידוק. בתמונה (4) הוסרו השכבות המודבקות, וקל להבחין בשכבת השעם ושכבת הפוליאתילן המודבקות על תבנית הכיפוף.

לעיתים קרובות כאשר עובדים עם חלקים מכופפים קשה מאוד לחתוך אותם באופן ישר. במקרה שלנו הצד שמתחבר לרגל האנכית חייבת להיות מאונך לצד שמונח על הרצפה. הבעייה (שתמיד לא כל כך קל להתמודד עימה) החריפה בגלל שלוש סיבות:

1. יש די הרבה חלקים לחתוך - ההבדל בין חיתוך מדויק של שני חלקים לחיתוך מדויק של חמישה חלקים הוא אדיר.
2. החלקים אינם זהים לחלוטין זה לזה - החלקים הם תוצר של כיפוף באמצעות הדבקת שכבות, ונכון שהרגליים מאוד מאוד דומות זו לזו, אבל הן אינן זהות.
3. על מנת לחזק את המבנה החלטתי ליישר את הקצה העליון (שצמוד למשטח העליון של השולחן) של הרגליים על מנת ליצור שטח מגע (הדבקה) בין המשטח העליון של השולחן לחלק העליון של הרגל.

 הייתי שמח לו יכולתי לכתוב כעת "תוך מספר דקות בניתי את הג'יג האולטימטיבי שאפשר לי לחתוך את הרגליים בצורה בטוחה ומדויקת". האמת היא שנרדש לי טיול ארוך בפרדסים על מנת לההגיע להכרה כי אותו ג'יג פלאי איננו קיים. לפיכך הסתפקתי בפלטה של לביד במימדים הנכונים (אורך וגובה רצויים של הרגליים), עליה הנחתי את הרגל, אותה קיבעתי למקומה באמצעות סטופרים שהונחו משני צידיה והוברגו אל תוך הפלטה. נאלצתי להתפשר מעט בתחום הבטיחות (אני לא חושב שהגעתי למצב של עבודה מסוכנת, אבל הייתי לא רחוק משם), אבל - באופן מפתיע - רמת הדיוק הייתה גבוה.

כעת נותר לחבר את הרגליים לשאר החלקים. החלטתי לחבר כל רגל מכופפת אל הרגל האנכית באמצעות לשון חופשית. למה לא עם סין וגרז? חיתוך סין ברגל מכופפת הוא תרגיל מעניין, אבל מומלץ להמינע ממנו אם לא ממש חייבים לעשותו. גם חיתוך גרז ברגל מכופפת הוא תרגיל מעניין, אבל הרבה יותר קל לביצוע (עשר נקודות יוענקו למשיבים נכונה). בנוסף, החלטתי להדביק כל רגל אל המשטח העליון של השולחן. קליבה של הדבקה כזו היא סיוט לא קטן, ולכן החלטתי - בעלי לב חלש מוזמנים לנטוש בזעם את הבלוג - להשתמש בברגים על מנת לחבר את הרגליים לחלק העליון של השולחן.

השולחנות הוצבו אצל הלקוחות המרוצים, ואם אתם לא תספרו להם - הם לעולם לא ידעו על הברגים ...

הבו לי נקודת משען וארים את העולם

נכון שלא חשבתם כי בלוג בנושא נגרות יעסוק בארכיטקטורה של אסמים (barns) בארצות הברית במאה התשע עשרה? אבל הבה נתבונן בתמונה הבאה:

גם בלי להיות מומחה לאסמים ניתן לראות כי מדובר כאן במשהו מיוחד למדי. כמעט כל האסם "תלוי באויר". הצורה הזאת של אסמים אופיינית למזרח טנסי. בסקר מבנים חקלאיים שנערך בארצות הברית בשנות השמונים, נמצאו 321 אסמים כאלה - 316 מתוכם נמצאו בשני מחוזות במזרח טנסי. לא ברור מדוע בחרו החקלאים בארכיטקטורה זו (ומדוע היא לא התפשטה לאזורים נוספים). מי שמתעניין מאוד בנושא והפרוטה מצויה בכיסו ($300 לחדש או $103.90 למשומש) מוזמן לרכוש את הספר East Tennessee Cantilever Barns.

אסם שבנוי בצורה כזו נקרא Cantilever Barn. המילה cantilever היא צירוף של שתי מילים - המילה lever שמשמעותה מנוף והמילה cant שמשמעותה (בהקשר זה) זווית. התרגום הלא מוצלח לעברית הוא "שלוחה". המשמעות של המילה היא קורה (או גוף) שבולט החוצה ונתמך אך ורק בקצה אחד. מקובל להשתמש במונח הזה כאשר הקורה או הגוף בולטים בצורה משמעותית מנקודת התמיכה שלהם. הדוגמאות המתבקשות הן מרפסת (בולטת), או מדף שמחוזק אך ורק בצד אחד (מקובל במדפים תעשייתיים או במדפים "צפים").

לפני מספר שבועות פנו אלי בבקשה לתכנן ולבנות שולחן קפה לסלון די גדול. הדרישה הכמעט יחידה שהוצבה בפני הייתה לבנות שולחן שניתן להפרדה לשני חלקים - רוב הזמן השולחן ימוקם במרכז החדר כיחידה אחת, ובעת הצורך ניתן יהיה להפריד אותו לשתי יחידות שימוקמו בצדי החדר וישמשו את האורחים להנחת מגדנות ומשקאות.

אז כמאמר השיר "חיפשתי חיפשתי ושוב חיפשתי ..." - החלטתי לבנות שני שולחנות שלוחתיים. כאשר השולחנות צמודים הרגליים האנכיות נראות כרגליים רגילות של שולחן אחד, והרגליים המקושתות נראות כאלמנט עיצובי. כאשר השולחנות מופרדים הם עומדים בפני עצמם, אך יש תחושה של חוסר איזון שגורמת למתבונן לחפש את השולחן השני על מנת להגיע לאיזון סימטרי.

המשטח העליון של השולחנות בנוי משני לוחות (דובדבן) המחוברים זה לזה לאורכם באמצעות שתי לשונות חופשיות (double loose tongue). אני מעדיף לשונות חופשיות על פני ביסקוויטים / למלו - זה מחבר חזק בהרבה עם שטח הדבקה גדול לאין שיעור ביחס לביסקוויטים. לאחר שחיברתי את הלוחות חתכתי אותם לרוחבם עבור שני השולחנות.

הרגליים האנכיות נבנו אף הן מחיבור שני לוחות באמצעות שתי לשונות חופשיות. הרגליים חוברו אל המשטח העליון באמצעות סין וגרז כפולים (double mortice and tenon). אמנם בניית מחבר זה מסובכת יותר מבניית סין וגרז רגילים, אך שטח המגע (וההדבקה) כפול וכך גם עוצמתו של המחבר.

אני מתחיל בחריצת הגרזים באמצעות ראוטר (בעלי הידיים היציבות, הפנאי והסבלנות מוזמנים להשתמש בכלים ידניים :-). את חיתוך הסינים ניתן לבצע באמצעות ראוטר או מסור שולחן. בכל אופן אני מתחיל בחיתוך הצדדים החיצוניים של שני הסינים (כאילו מדובר בסין אחד רחב), עד שאני מקבל סין שרוחבו כרוחב שני הגרזים והמרווח שביניהם. כעת אני מנקה בצורה סימטרית את המרווח שבין הסינים - מתחיל בחריץ צר באמצע, ומתרחב אט אט עד שאני מגיע לשני סינים ברוחב הרצוי ובמרחק הרצוי.

על הרגליים המקושתות נדבר ברשומה הבאה. בינתיים - שם טוב לוי, שלמה יידוב ושלמה גרוניך בביצוע מופלא לשיר שניים סינים - אמנם בלי וידאו, אבל שווה האזנה.