יש לאן לשאוף

אני מניח כי הקוראים הנאמנים היו טרודים למדי בשבועיים האחרונים בענייני דיומא, ולפיכך החמיצו את שבירתו של שיא חדש. אנחנו כאן בשביל לעזור. בתחילת החודש נקנה רהיט סקנדינבי במחיר הגבוה ביותר אי פעם. השיא הקודם עמד על 422,500 ליש"ט (שזה קצת יותר משניים וחצי מיליון ש"ח) עבור כיסא שנבנה בשנת 1949 על ידי Finn Juhl. השיא החדש עומד על 600,000 ליט"ש (שזה קצת יותר משלושה וחצי מיליון ש"ח) עבור שולחן שנבנה בשנת 1952 על ידי Peder Moos. אתם מוזמנים להסתכל בשולחן בשעה שאתם מנסים לעכל את הסכום.

פדר מוס נולד בשנת 1906 בדנמרק למשפחת איכרים (ונפטר בשנת 1991). הוא למד נגרות ביוטלנד ולאחר מכן בקופנהגן. לאחר שהסתובב קצת בעולם, הוא שב לקופנהגן בשנת 1935, ופתח סדנא עצמאית שפעלה במשך שנים רבות. מוס היה עוף מוזר למדי. בדנמרק היתה מקובלת הפרדה בין מעצבי רהיטים לבין בוני רהיטים. פדר מוס גם עיצב וגם בנה את הרהיטים שלו (בדומה לדגם הבריטי של Furniture Designer / Maker). מסופר עליו כי לא הסכים לנקוב מראש במחיר של הרהיט שהוזמן אצלו. כשלקוחות שאלו אותה לגבי המחיר, הוא היה משיב :"אם אנחנו נחשוב על המחיר עכשיו, הרהיט לא יהיה טוב כפי שהוא יכול להיות. נראה מה יצא, ואז נחליט על המחיר. אם תחשבו שהמחיר יקר מיד - תוכלו להשאיר את הרהיט אצלי, ואני אמכור אותו למישהו אחר".

לגבי הסגנון העיצובי שלו נאמר כי הוא הושפע מסגנונות הארט דקו (Art Deco) והארט-נובו (Art Nouveau), אבל הסתכלות - ואפילו די שטחית - ברהיטים שלו מגלה את ההשפעה הסינית. השולחן שובר השיא מזכיר את השולחנות הסיניים בסגנון העול והמסגרת (Yoke and Rack) בהם דנו ברשומה קודמת. בהשוואה לשולחנות הסיניים - השולחן של פדר הרבה יותר פונקציונלי והרבה פחות מקושט (מצועצע), אבל אי אפשר שלא להבחין בעול וברגליים המפושקות קמעא.

פדר מוס הרבה להשתמש במחברים שלו בדיבלים ובטריזים מעץ בגוון מנוגד לעץ הראשי, וחלק מן העבודות שלו נראות ממש כמו עבודות שיבוץ (marquetry). מוס פיתח גם טכניקת שיוף יחודית. במעבר בין גרעיניות אחת לשנייה הוא היה שוטף את הרהיט במים, וכך התקבלו רהיטים חלקים במיוחד. דרך אגב, הטכניקה של שיוף רטוב (wet sanding) מקובלת גם היום על חלק מן העוסקים במלאכה.

בהקשר הרחב יותר של העיצוב הסקנדינבי - פדר מוס חי בתקופה הנכונה (1930-1970) ובמקום הנכון (דנמרק). העיצובים שלו מאופיינים בפונקציונליות אסתטית, אך הוא בחר באופן מודע שלא לאזן בין עיצוב - מחיר - איכות. מבחינתו (ומבחינת הלקוחות שלו) המחיר פשוט לא היה פרמטר שיש להתחשב בו. בימי חייו עיצב ובנה פדר מוס בין שלושים לארבעים רהיטים. ממוצע של רהיט אחד לשנה. בנוסף להשפעה הצרפתית (המוגבלת מאוד לעניות דעתי) ולהשפעה הסינית, ניכרת גם ההשפעה האנגלית של סגנון האומנויות והמלאכות (Arts & Crafts). ובלי קארה קלינט אי אפשר - פדר מוס הספיק ללמוד אצל הכוהן הגדול באקדמיה הדנית המלכותית לאומנות יפה.

ואנחנו? אנחנו נחזור לענייני דיומא.

מודרניזם סקנדינבי - חלק ד

ברשומה הראשונה בסדרה דיברתי על הזמן (1930-1970), על המרחב (דנמק, קצת שבדיה, קמצוץ פינלנד) ועל התוצרים (איזון בין עיצוב פונקציונלי-אסתטי, מחירים אפשריים, איכות טובה) שאיפיינו את תנועת המודרניזם הסקנדינבי. ברשומה השנייה בסדרה דיברתי על ארבעת היסודות עליהם נבנה המודרניזם הסקנדינבי - היסוד האליטיסטי (הגילדה), היסוד האנגלי (רשת החנויות הממשלתית), היסוד העממי (קו-אופרטיבים), והיסוד הערכי (שוויון חברתי ועיצוב). ברשומה השלישית בסדרה דיברתי על הדמות ההיסטורית (Kaare Klint) שהופיעה בזמן הנכון ובמקום הנכון.

כל איש שיווק מתחיל יאמר לך "זה לא מספיק שיש לך מוצר טוב, אתה צריך גם למכור אותו". שנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת היו שנות "התערוכות הגדולות". אנו מדברים על תקופה בה הרוב המכריע של העיתונים הודפסו בשחור-לבן (מודעת הצבע הראשונה בעיתון התפרסמה בבריטניה בשנת 1936) והטלויזיה הייתה בחיתוליה (שידור הטלויזיה האלקטרונית הודגם לראשונה בשנת 1925, ושידורים בצבע הגיעו לרמה מעשית בשנת 1940). השיטה המרכזית לחשיפה של מוצרים חדשים הייתה באמצעות תערוכות.

מדובר היה בתערוכות בינלאומיות גדולות, אותן פקדו מאות אלפים ולעיתים גם מיליוני אנשים. הסקנדינבים השכילו להבין את החשיבות הרבה של תערוכות אלה, ולפיכך השקיעו משאבים הן בארגון תערוכות והן בהשתתפות בהן. הסקנדינבים ראו בתערוכות הזדמנות פז לחשוף ולחנך את הקהל המקומי והבינלאומי למודרניזם הסקנדינבי. הם גם השתמשו בתערוכות כמנוף לקידום התעשייה הסקנדינבית ע"י עידוד שיתופי פעולה מחד גיסא ויצירת תחרותיות מאידך גיסא. רהיטים רבים שנחשבים כיום "קלאסיקה" של המודרניזם הסקנדינבי נוצרו ע"י שיתופי פעולה מתוך כוונה לזכות בתחרויות שנלוו לתערוכות הגדולות.

אבל, עם כל הכבוד לתערוכות הגדולות, "המפץ הגדול" של המודרניזם הסקנדינבי לא היה מתרחש אלמלא אותו אירוע עקוב מדם בו מצאו מותם כשישים מיליון איש - מלחמת העולם השנייה. הטבלה הבאה (הנתונים מתוך וויקיפדיה) תעזור להבהיר את הטענה המוזרה שלי.

מדינה	מספר תושבים	מספר הרוגים	אחוז הרוגים	הערות
בריטניה	47,760,000	450,900	0.94
צרפת	41,680,000	600,000	1.44	נכבשה בידי הנאצים במאי 1940
גרמניה	69,300,000	7,200,000	10.4
הולנד	8,729,000	210,000	2.41	נכבשה בידי הנאצים במאי 1940
דנמרק	3,795,000	6,000	0.16	נכבשה בידי הנאצים באפריל 1940. מוסדות השלטון הדנים (הממשלה והמלך) נשארו על כנם עד לשנת 1943, תוך שהם שומרים על מידה רבה של עצמאות.
שבדיה	6,341,000	2,100	0.03	שמרה על נייטרליות לאורך המלחמה.

בעוד שבריטניה (Arts & Crafts), צרפת (Art Decon), גרמניה (Bauhaus), הולנד (de Stijl) ומדינות רבות אחרות התבוססו במלחמת העולם השנייה, הרי דנמרק ושבדיה הצליחו להישאר "בצד". בבריטניה שועבדה כל הכלכלה לטובת המלחמה - בשבדיה נשארה כלכלה אזרחית במצב סביר. בגרמניה דוכאה תנועת הבאוהאוס - בדנמרק פרחה תנועת המודרניזם. במהלך המלחמה המשיכו דנמרק ושבדיה לפתח את המודרניזם הסקנדינבי - הן במישור העיצוב והן במישור הייצור. בשאר המדינות אנו עדים לקפאון (ולעיתים ממש העלמות) של תנועות העיצוב.

עם תום המלחמה בשלו התנאים לכיבוש העולם (המערבי) על ידי המודרניזם הסקנדינבי. הפונקציונליות האסתטית, האיכות, המחיר הסביר, הפשטות, האופטימיות והערכים החברתיים סיפקו לאירופה העגמומית של תום מלחמת העולם השנייה את אותו שביב תקווה שהיא הייתה כל כך זקוקה לו. הכיבוש הושלם במהירות, ונותר על כנו (לפחות) עד לשנות השישים.

מודרניזם סקנדינבי - חלק ג

ברשומה הראשונה בסדרה דיברתי על הזמן (1930-1970), על המרחב (דנמק, קצת שבדיה, קמצוץ פינלנד) ועל התוצרים (איזון בין עיצוב פונקציונלי-אסתטי, מחירים אפשריים, איכות טובה) שאיפיינו את תנועת המודרניזם הסקנדינבי. ברשומה השנייה בסדרה דיברתי על ארבעת היסודות עליהם נבנה המודרניזם הסקנדינבי - היסוד האליטיסטי (הגילדה), היסוד האנגלי (רשת החנויות הממשלתית), היסוד העממי (קו-אופרטיבים), והיסוד הערכי (שוויון חברתי ועיצוב).

קארה קלניט (וויקיפדיה)

כמו במקרים אחרים בהיסטוריה - "נסיבות" אינן מספיקות, צריך את אותה "דמות היסטורית" שתחולל את השינוי. במקרה של המודרניזם הסקנדינבי, "הדמות ההיסטורית" היא Kaare Klint. קלינט נולד בדנמרק ב - 15.12.1888. הוא למד ציור, ארכיטקטורה, ועיצוב רהיטים.

בשנת 1917 החל קלינט להתעניין בקשר שבין רהיטים לבין אנשים. קלינט הבין כי חל שינוי משמעותי באורח החיים של האנשים, ולפיכך הדרישות שלהם מן הרהיטים השתנו. קלינט הגדיר את המשימה - עיצוב רהיטים שיתאימו לאורח החיים העכשווי. הוא ניגש אל הפתרון בצורה מדעית, כשהוא מפתח מסגרת (framework) מתמטית לפתרון בעיות בתחום העיצוב. קלינט אסף אין ספור נתונים, הזין אותם לתוך המסגרת המתמטית שפיתח, והציע סטנדרטים עיצוביים - החל בשטח האחסון הנדרש לחפצים וכלה בתנוחת הישיבה האופטימלית בכיסא. הסטנדרטים העיצוביים מחד גיסא והערכתו לאסתטיקה ולאיכות מאידך גיסא, מאפיינים את גישתו הפונקציונלית אסתטית. גישה בה הצורה היא פועל יוצא של השימוש (כפי שבא לידי ביטוי בסנדרטים העיצוביים), וזאת מבלי לקפח את האסתטיקה ואת האיכות (לאורם התחנך במשך שנים).

גישתו של קלינט הייתה גישה אבולוציונית. לקיחת עיצובים היסטוריים, העברתם דרך פילטר הפונקציונליות האסתטית, וקבלת עיצובים משופרים - הן בהיבט הפונקציונלי והן בהבט האסתטי. גישתו הייתה שונה מאוד מגישת הבאוהאוס הגרמני, שם נשלל כל הידע הקודם, והשאלות שנשאלו היו שאלות יסוד (מה זה כיסא?). דווקא הסוציאליזם של קלינט לא דגל ב"עולם ישן עד היסוד נחרימה". נהפוך הוא - קלינט נשען על העולם הישן על מנת לבנות את העולם החדש, את העולם המודרני.

בשנת 1924 התמנה קלינט לראש המחלקה לרהיטים בבית הספר לארכיטקטורה של האקדמיה הדנית המלכותית לאומנות יפה. עד מהרה הפכה המחלקה, תחת הנהגתו של קלינט, ל"מרעננת הרשמית" של תעשיית הרהיטים הדנית. קלינט ותלמידיו המשיכו בפיתוח סטנדרטים עיצוביים, וביצירת עיצובים מודרניים בגישה האבולוציונית. הנקודה בה נוצרה תנועת המודרניזם הסקנדינבי היא כאן - המחלקה לרהיטים בהובלת קארה קלינט, דנמרק, שנות העשרים.

Barcelona / Red Chair
עיצוב: קלינט, בנייה: רסמוסן

קלינט היה ידוע כפרפקציוניסט קיצוני. בימי חייו (הוא נפטר ב - 28.3.1954) הוא פירסם בסך הכל 30 עיצובים. אי אפשר לסיים רשומה על קלינט בלי לספר את הסיפור המפורסם על הכיסא. בשנת 1928 נפגשו קלינט וגונאר אספלונד (Gunnar Asplund, ארכיטקט שבדי מכובד ביותר) בסטוקהולם. קלינט שאל את אספלונד "על מה אתה עובד"?, ואספלונד השיב "אני עובד על ספריה, בית קולנוע ובניין חנויות". אספלונד שאל את קלינט "על מה אתה עובד"?, וקלינט השיב "אני עובד על כיסא". אחרי מספר שנים הם נפגשו בשנית, הפעם בקופנהאגן. קלינט שאל את אספלונד "על מה אתה עובד"?, אספלונד השיב "אני עובד על בניין עירייה, בית ספר ומספר בתים פרטיים". אספלונד שאל את קלינט "על מה אתה עובד"?, קלינט השיב "אמרתי לך בפעם הקודמת שנפגשנו, אני עובד על כיסא".

אנחנו כמעט בסוף הסדרה. נותרה עוד רשומה אחרונה בה ננסה להבין כיצד נפוצה בשורת המודרניזם הסקנדינבי ברחבי אירופה (והעולם).

מודרניזם סקנדינבי - חלק ב

ברשומה הקודמת דיברתי על הזמן (1930-1970), על המרחב (דנמק, קצת שבדיה, קמצוץ פינלנד) ועל התוצרים (איזון בין עיצוב פונקציונלי-אסתטי, מחירים אפשריים, איכות טובה) שאיפיינו את תנועת המודרניזם הסקנדינבי. ברשומה היום נשקע קלות לנבכי ההיסטוריה, ונבחן את היסודות עליהם צמחה התנועה.

בשנת 1554 נוסדה אגודת בוני הארונות הדנית (Danish Cabinetmakers' Guild). התאגדות של בעלי מקצוע הייתה דבר שבשגרה ברחבי אירופה. האגודה הראשונה שנוסדה בדנמרק היא אגודת החייטים שהתאגדה כבר בשנת 1275. לאחר החייטים, ועוד לפני בוני הארונות, הספיקו להתאגד בדנמרק הצורפים (1429), תופרי הכפפות (1460), תופרי האוכפים (1460), המובילים (1478), הנגרים (1512), והקצבים (1552). לאגדות בוני הארונות הדנית הייתה מטרה כפולה - לקדם את ולהגן על האינטרסים של החברים באגודה. אגדות בוני הארונית הדנית היוותה את היסוד האליטיסטי עליו צמח המודרניזם הדני.

==========

עד למאה השמונה עשרה הרוב המכריע של הרהיטים בדנמרק התחלק לשתי קבוצות. הראשונה - רהיטים שיובאו מצרפת. השניה - חיקויים מקומיים של רהיטים שיובאו מצרפת. אגדות בוני הארונות הדנית רצתה לקדם את התעשייה המקומית, וניסתה לשכנע את הממשלה להתערב בשוק - על ידי קביעת מחירי מינימום לרהיטים מייצור מקומי והטלת מכסים על יבוא רהיטים מצרפת.

הממשלה הדנית התנגדה לצעדים אלה, אך הקימה בשנת 1777 רשת חנויות בשם Danish Furniture Stores. מטרת הרשת הייתה "לייעץ, לתמוך וללמד את מלאכת הנגרות". הרשת תמכה בתעשייה המקומית הן במישור ההשכלה המקצועית והן במישור הכלכלי. בחנויות הרשת נמכרו רהיטים מתוצרת מקומית, שנבנו על פי עיצובים של "מעצבי הבית". הממשלה דאגה כי כל "מעצבי הבית" יהיו מעצבים שהתחנכו באנגליה ושהיו נאמנים לסגנון העיצוב האנגלי - כך קודמה ההשפעה האנגלית כמשקל נגד לסגנון הצרפתי שהיה נהוג עד אז. החנויות פעלו בהצלחה רבה עד לתחילתה של המאה התשע עשרה. רשת החנויות הממשלתית Danish Furniture Stores היוותה את היסוד האנגלי עליו צמח המודרניזם הדני.

==========

בין השנים 1346 ל - 1353 שטפה את אירופה "המגיפה השחורה". המגיפה, שהרגה בין שבעים וחמישה למאתייים מיליון אנשים, נחשבת עד היום לאחת המגיפות הקשות איתן התמודד המין האנושי. המגיפה הותירה את האוכלוסיה באיזורים החקלאיים של דנמרק במצב קשה ביותר. הדרך היחידה בה יכלו מעט החקלאים, ששרדו את המגיפה, להתקיים הייתה באמצעות עבודה משותפת. החקלאים בכפרים יצרו אגודות שיתופיות - Landsbyfællesskaber. השדות חולקו מחדש - כל חקלאי קיבל "רצועה" ברוחב של מספר מטרים ובאורך השדה כולו. הדרך היחידה לעבד את השדות הייתה בצורה שיתופית.

במחצית הראשונה של המאה השמונה עשרה אנו עדים לתופעה הפוכה (enclosure movement) - איחוד חלקות חקלאיות קטנות, והפיכתן למשקים גדולים יותר. בית המלוכה הדני צידד באיחוד החלקות, וכך התפרקו להן האגודות השיתופיות.

במחצית השנייה של המאה התשעה עשרה חלה ירידה חדה במחירי התבואות, והחלקאים הדנים נאלצו לעבור מחקלאות של תבואות לחקלאות של חלב ובשר. המעבר חייב השקעות גדולות במחלבות ובבתי מטבחיים - השקעות שחייבו התאגדות של חקלאים, והשיבו לחיים את האגודות השיתופיות, הקו-אופרטיבים. בשנת 1880 הוקמה "התאחדות האגודות השיתופיות הדניות" על מנת "להפיץ ולמכור רהיטים וחפצי בית אחרים" לחברי האגודות. "התאחדות האגודות השיתופיות הדניות" היוותה את היסוד העממי עליו צמח המודרניזם הדני.

==========

לקראת סופה של המאה התשעה עשרה אנו עדים לעיסוק מוגבר של הוגי הדיעות הסקנדינביים בשני תחומים - זהות לאומית ושוויון חברתי. מעצבים ובעלי מלאכה מצאו עצמם מועדדים (שלא לומר נדרשים) לשקף ערכים אלה של זהות לאומית ושל שוויון חברתי ביצירתם. לורנץ דיטריכסון (משורר, היסטוריון והוגה דעות נורבגי, 1834 - 1917) כתב "נטיעת אומנות ואהבת היופי בחיי האנשים חשובה מאוד לעיצוב המצפון הלאומי שלהם". הקשר בין עיצוב לערכים חברתיים היווה את היסוד הערכי עליו צמח המודרניזם הדני.

==========

אז מה היה לנו? יסוד אליטיסטי (הגילדה) + יסוד אנגלי (רשת החנויות הממשלתית) + יסוד עממי (קו-אופרטיבים) + יסוד ערכי (שוויון חברתי ועיצוב). הכל מוכן לבואו של Kaare Klint.

מודרניזם סקנדינבי - חלק א

הקוראים הנאמנים יודעים כי אני חובב מושבע של עיצובים סקנדינביים מודרניים (Scandinavian Modern). ידידי, עזיז סובח, מאיץ ודוחק בי כבר תקופה ארוכה להסביר לו בעברית פשוטה ונהירה למה אני מתכוון כשאני אומר מודרניזם סקנדינבי. אז, אחרי שביצעתי אין ספור תרגילי התחמקות, הגיעה השעה לנסות ולנפק את התשובה המיוחלת.

הדרך הפשוטה (וכנראה גם הפשטנית) להשיב על השאלה היא באמצעות הגדרה של זמן ומרחב - כלומר מתי והכין התרחש המודרניזם הסקנדינבי. יש הסכמה כי המודרניזם הסקנדינבי הגיע לקיצו בסוף שנות השישים. לגבי "מתי כל זה התחיל" אין תשובה חד משמעית. "המפץ הגדול" של התנועה התרחש עם תום מלחמת העולם השנייה (1945), אבל ברור שהתנועה החלה דרכה מוקדם יותר. יש כמה מועדים אפשריים לתאריך ההתחלה - סוף מלחמת העולם הראשונה (1918), מינויו של Kaare Klint לראש המחלקה לרהיטים באקדמיה הדנית המלכותית לאומנות יפה (1924), התערוכה הראשונה של אגודת בוני הארונות הדנית (1927), או שמא תערוכת ברצלונה (1929).

מקור: וויקיפדיה

כל האירועים הללו הם מועמדים ראויים, אבל נהוג לומר כי תערוכת סטוקהולם (1930) היא מועד הלידה של המודרניזם הסקנדינבי. תערוכת סטוקהולם אורגנה על ידי הארכיטקט השוודי Gunnar Asplund, והייתה התערוכה הראשונה שהוקדשה כולה למודרניזם. בתערוכה ביקרו ארבעה מיליון איש - שליש מאוכלוסית סקנדינביה באותה תקופה (מאית מאוכלוסית אירופה).

אנחנו אמנם מדברים על מודרניזם סקנדינבי, אבל למעשה הרוב המכריע וההובלה של הפעילות התרחש בדנמק, מיעוט התרחש בשוודיה, שבריר התרחש בפינלנד, ונורבגיה ואיסלנד כלל לא השתתפו במשחק.חלוקת התפקידים מתבטאת בכך שבמקרים רבים מדברים על מודרניזם דני (Danish Modern) ולא על מודרניזם סקנדינבי.

לסיכומו של פרק הזמן והמרחב - המודרניזם הסקנדינבי הוא תנועה עיצובית שפעלה בסקנדינביה משנות השלושים ועד שנות השישים של המאה הקודמת.

התרשים המצורף (אני יודע שהגופן קטן, אבל אחרת זה לא נכנס) יעזור לכם למקם את המודרניזם הסקנדינבי ביחס לתנועות עיצוביות אחרות. נא לשנן את המידע שבתרשים, שכן הוא ישמש אותנו גם ברשומות הבאות.

תנועות עיצוב במאה ה-20
מקור: Danish Moderen, Hollingsworth

אחרי שדיברנו קצת על המתי ועל האיפה, הגיע הזמן לדבר קצת על המהות, על התוצרים. על פי המודרניזם הסקנדינבי עיצוב טוב הוא עיצוב פונקציונלי, וכפועל יוצא מכך הוא גם עיצוב מינימליסטי. הצורה היא פועל יוצא של השימוש - form follows function. מה שאיננו משרת את השימושיות, דינו אחד - להעלם. אין עוד מקום לאלמנטים קישוטיים חסרי תועלת מעשית. אמנם הפונקציונליות עמדה מעל לכל, אך מעמדה של האסתטיקה לא קופח. התנועה שאפה לספק "אסתטיקה להמונים" במטרה לטייב את החברה (betterment of society). מדובר, אם כן, בתנועה שדגלה בעקרון של פונקציונליות אסתטית.

אבל, המודרניזם הסקנדינבי לא הגביל עצמו אך ורק לתחום העיצוב. התנועה שאפה למצוא נקודת איזון בין עיצוב טוב, מחיר אפשרי ואיכות טובה (good design, affordable price, good quality). הרעיון היה לענות על הצרכים של מעמד הביניים המתפתח - בתחילה הסקנדינבי, ובהמשך האירופאי. התנועה הציעה לאנשי ממעמד הביניים רהיטים שימושיים, יפים, באיכות טובה, ובמחירים שהם יכולים להרשות לעצמם.

דיברנו על המהות, על הזמן והמרחב, אז למה בכותרת הרשומה כתוב חלק א? ובכן, יש עוד אי-אילו שאלות פתוחות; מדוע התנועה התפתחה דווקא בסקנדינביה? מדוע התנועה התפתחה דווקא בשנים בהן התפתחה? מה היו הזרמים שהשפיעו על התנועה? מה גרם לנסיקתה המטאורית ברחבי אירופה? מי היו הדמויות המובילות בתנועה? מה היה חלקו של הממסד הסקנדינבי בהתפתחותה של התנועה? התשובות לשאלות אלה ולשאלות נוספות - בפרקים הבאים.

מצא את ההבדלים

את הרשומה של היום נפתח במשחק קצר - "מצא את ההבדלים". הנה לפניכם שתי תמונות של כסא שעוצב בשנת 1948 בידי Charles Eames. המושב הוא יציקת פלסטיק והרגליים בנויות מוטות של מתכת אל-חלד. הכסא מכונה DSR - ראשי תיבות של  Dining chair / Side chair with Rod base. הכסא נחשב לכסא הפלסטיק הראשון שיוצר באופן תעשייתי.

אני יודע שאתם אנשים מאוד עסוקים, ולכן אתן לכם את התשובה. הכסא הימני עולה 1,300 ש"ח. הכסא השמאלי עולה 380 ש"ח. הכסא הימני מיוצר על ידי חברת Vitra, הכסא השמאלי מיוצר על ידי חברת Voga. העיצוב זהה לחלוטין, בשני המקרים ארץ היצור די עלומה, והאיכות פחות או יותר זהה. אז מה קורה פה?

ויטרה היא חברת רהיטים שוויצרית בבעלות משפחתית. החברה נוסדה בשנת 1950, ונכנסה לתחום הרהיטים בשנת 1957. החברה עוסקת בעיצוב ובייצור רהיטים, והיא מחזיקה בזכויות היוצרים על "עיצובי מופת" רבים, דוגמת הכיסא של צ'רלס אימס. ווגה היא חברת רהיטים בריטית בבעלות פרטית. החברה נוסדה בשנת 2008. החברה מתמחה בייצור רהיטים על פי אותם "עיצובי מופת" (רפליקות) במחירים זולים. אז ווגה מפירה זכויות יוצרים?

מסתבר שכמו פורנוגרפיה גם זכויות יוצרים על עיצוב רהיטים הן עניין של גיאוגרפיה. באירופה זכויות יוצרים על העיצוב של חפצים המיוצרים בייצור תעשייתי (למשל, רהיטים) תקפות למשך שבעים שנה לאחר מות המעצב. הבריטים לא רק שלא אימצו את היורו, הם גם לא ממש אימצו את חוקי זכויות היוצרים האירופאים. בבריטניה זכויות היוצרים על העיצוב של חפצים המיוצרים בייצור תעשייתי תקפות לעשרים וחמש שנה מרגע תחילת הייצור. כלומר, לחברה בריטית מותר לייצר ולמכור רהיט כלשהו גם אם זכויות היוצרים מוחזקות על ידי מישהו אחר, ובלבד שעברו עשרים וחמש שנה מתחילת הייצור של הרהיט.

על רקע הדיונים לשינוי החוק בבריטניה הוחלפו מהלומות בין אנשי ויטרה לאנשי ווגה. Tony Ash, מנהל תחום העיצוב בויטרה יצא בהצהרה "החקיינים מכלים את היצירתיות בתעשייה שלנו". הטענה המרכזית שלו היא שאם זכויות היוצרים של המעצבים לא ישמרו לאורך זמן, הם לא יזכו לתשלום הוגן עבור עבודתם, והם פשוט יפסיקו לעבוד. הוא טוען כי ויטרה מקפידה לשלם למעצבים או ליורשיהם תשלום הוגן לאורך השנים. הוא לא נוקב במספרים, ומאחר שמדובר בחברה פרטית לא נותר אלא להאמין לו. Ash ממשיך וטוען כי איכות החיקויים נחותה, רמת האחריות מוגבלת, ורמת השירות גרועה. הוא יוצא חוצץ נגד ביטויים דוגמת "בהשראת" (inspired by) או "רפרודוקציה", וטוען כי מדובר פשוט בעתקה בוטה.

תשובת אנשי ווגה לא אחרה להגיע. Chris Diemer דחה תחילה את הטענות בדבר איכות המוצרים, רמת האחריות, או רמת השירות. נכון, יש חקיינים שמוכרים "זבל", אבל אנחנו גאים במוצרים האיכותיים שלנו. הוא מתקומם נגד הטיעון "יותר זול הוא פחות טוב", ומציין (במידה רבה של צדק היסטורי) כי המטרה של רבים ממעצבי המופת הייתה ליצור רהיטים מעוצבים היטב במחירים שווים לכל נפש. בתור דוגמא הוא מביא את "כיסא האנשים" - כיסא J39 בעיצובו של Mogensen. הכיסא נמכר במקור בסופרמרקטים בדנמרק, אבל כיום הוא עולה 2,400 ש"ח. מטרתה של חברת ווגה, לדברי Diemer, היא להחזיר עטרה ליושנה - למכור לאנשים מן השורה רהיטים בעיצובים נהדרים ובמחירים אפשריים.

"הצדק" נמצא, כנראה, איפשהו באמצע. אין ספק כי חברות דוגמת ויטרה גוזרות קופון שמן בזכות בעלותן על זכויות היוצרים. קשה להשתחרר מהרושם כי רוב הקופון שהן גוזרות איננו מועבר למעצבים או ליורשיהם - חלק ממנו מושקע בעיצוב ובייצור מוצרים חדשים, וחלק ממנו מועבר כרווח לבעלי החברה. אין ספק כי חברות דוגמת ווגה לא פועלות אך ורק מתוך מניעים של טובת הציבור. מדובר בחברות שבסופו של דבר מוסיפות מעט מאוד ערך - הן משדכות בין עיצובים (שלא הן השקיעו בהם) לבין מפעלי ייצור (שלא הן השקיעו בהם). את תוצאת השידוך הן מוכרות ברווח ללקוחותיהן.

נא לפתוח יומנים ולסמן את התאריך - יום שני, י"ב ניסן, התש"פ (6.4.2020 למניינם). בתאריך זה מקבלת על עצמה בריטניה את חוקי זכויות היוצרים של מוצרים בייצור תעשייתי כנהוג בשאר היבשת. מיום זה ואילך, גם בבריטניה זכויות היוצרים תקפות למשך שבעים שנה לאחר מותו של המעצב. שנאמר - אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי.

צעצועים לקטנים ולגדולים

הוא נולד בשנת 1886. בתחיל דרכו הוא הוכשר כחנווני, אך המשיך כשוליה בתחום הצורפות. בשנת 1919 נולד לו בנו הראשון - אוטו (Otto), והשאר - היסטוריה. Kay Bojesen התחיל להשתעשע ביצירת צעצועים מעץ עבור בנו, לא מעט בהשפעת הצעצועים שאביו שלו (שהיה מוציא לאור של עיתון דני סטירי) הכין עבורו בעת היותו ילד. בויסן שאף ליצור צעצועים פשוטים, יפים, ועמידים. צעצועים שישקפו את הדרך בה הילד רואה את העולם, שיעודדו אותו לשחק, ושיעוררו בו חיוך - The lines need to smile.

בויסן עיצב וייצר צעצועים רבים. אוסף החיות נחשב בעיני רבים לגולת הכותרת של עבודתו. בשנת 1934 הוא עיצב את כלב התחש. בשנת 1951 הצטרף הקוף, ולאחריו הדוב בשנת 1952, הפיל בשנת 1953, וההיפופוטם בשנת 1955. בשנת 1957, שנה לפני מותו של בויסן, הצטרפה לחבורה גם הארנבת (הזכויות לכל התמונות שייכות ל - Rosendahl Design Group).

חביבם של בויסון והקהל היה, ועודנו, הקוף. האישיות שבויסון הצליח להעניק לקוף פשוט מדהימה. הידיים והרגליים נעות (תוך הפעלת כוח קל) ונשארות במקומן, כך שניתן להעמיד את הקוף ב"פוזות" שונות. כפות הידיים והרגליים המעוקלות מאפשרות לתלות את הקוף על חפצים שונים, כמו גם לתלות עליו חפצים שונים. הקוף, המיוצר בעבודת יד משילוב של טיק ולימבה, מגיע בשלושה גדלים - 20 ס"מ, 28 ס"מ, 60 ס"מ.

בשנת 1931 בויסון פתח בקופנהגן חנות בשנת Den Permanente (הקבוע, התמידי). החנות היתה קואופרטיב של מעצבים ואומנים (craftsmen), והיא הציעה למכירה רהיטים וחפצים דנים. במשך תקופה ארוכה ניתן היה להשיג את צעצועי החיות של בויסון אך ורק בחנות זאת. בסוף שנות השמונים נסגרה החנות (חרף שמה המחייב) לאחר מותו של בויסון ושל אישתו. נדמה היה כי גורלן של החיות נחרץ. בשנת 1991 נכנסת לתמונה Rosendahl Design Group. הקבוצה הדנית רוכשת מיורשיו של בויסון את זכויות הייצור והמכירה של הצעצועים השונים, ובכללם החיות האהובות.

לפעמים, כל מה שצריך זה כמה ילדים בסביבה על מנת לשנות את הקריירה, ולזכות בתהילת עולם.

מזרח ומערב

נפתח בתמונה של שתי קערות.

הקערה הימנית עשויה חרס. הקערה השמאלית עשויה עץ.
הקערה הימנית יוצרה בקוריאה לפני כארבעה מאות שנה. הקערה השמאלית יוצרה בדנמרק לפני כשישים שנה.
הקערה הימנית משמשת לתה. הקערה השמאלית משמשת לסלט.
הקערה הימנית נראית "לא משהו". הקערה השמאלית נראית "טוב מאוד".
הקערה הימנית נקראת Kizameon והיא נחשבת לקערת התה היפה ביותר בעולם. לקערה השמאלית אין לא שם ולא תואר.
הקערה הימנית יוצרה בידי יוצר אלמוני. על הקערה השמאלית מוטבע שם היוצר.
הקערה הימנית עולה (עשרות) מיליוני דולרים והיא "לא למכירה". הקערה הימנית עולה עשרים (אולי שלושים) דולר.

כדי "להבין את הקערות" אין מנוס מלהבין קצת (הרבה) את ההקשר התרבותי שלהן. הקערה הימנית נוצרה בקוריאה במאה השש עשרה. הקערה (וכמוה מאות אלפים של קערות דומות) יוצרה על ידי קדר קוריאני, ככל הנראה בחצר האחורית של ביתו, על גבי אובניים לא סימטריים, ונשרפה בתנור מאולתר. הקערות המוצלחות היו נמכרות לעשירים או מיוצאות ליפן ולסין. הקערות הפחות מוצלחות היו משמשות את משפחתו המורחבת של הקדר. לקדר לא היו יומרות אומנותיות - לא מבחינת מקוריות העיצוב ולא מבחינת רמת העבודה.

הקערות הגיעו ליפן. שם במקביל להתפשטות ולהתפתחות טקס התה (הבודהיזם והזן), החל מעמדן לנסוק. הקערות התאימו בדיוק לעקרונות הדתיים של טקס התה - הערצה של הדברים הפשוטים, הבלתי מושלמים, חסרי הייחוד, חסרי השאיפות, שיופי וכיעור שוכנים בהם בו זמנית, שהפגמים שבהם נוצרו בהסח הדעת. כך, במשך שנים התגבשה האסתטיקה היפנית של חפצים, אסתטיקה שברבות השנים קיבלה את השם וואבי-סאבי. האסתטיקה הזאת קשורה קשר הדוק לתרבות (לדת) היפנית, וכנראה שאי אפשר באמת להבין את האסתטיקה בלי להבין את ההבטים הדתיים שלה.

אי אפשר בלי לציין את ההבט האירוני. קערה שזכתה להערצה בזכות היותה "סתם" קערה, לא תואר לה ולא הדר, הפכה לקערה בעלת שם ובעלת מחיר. ככל ששמה יוצא לפניה ומחירה עולה, כך היא מתרחקת ממהותה הראשונית.

הקערה השמאלית נוצרה בדנמרק לפני כשישים שנה, כחלק מגל "המודרניזם". הקערה נשענת על מסורת בת מאות שנים של עבודות עץ, ומלאכות יד אחרות. בסקנדינביה - הפיזור הגיאוגרפי, תנאי האקלים הקשים, המשאבים המוגבלים והאיומים החיצוניים הביאו להתפתחות תרבות מפוארת של אומנות (craftsmanship). כבר מגיל צעיר ילדים היו יוצרים חפצים - תחילה לשימוש עצמי, ובהמשך לטובת הבית והחווה. במשך מאות שנים התפתחה אסתטתיקה של מינימליזם, שימושיות וקיימות (sustainability).

התרבות הסוציאל-דמוקרטית המיוחדת לסקנדינביה, שמעמידה את האדם במרכז, הביאה את תרבות האומנות, שהתפתחה במשך שנים, לשלב הבא - ייצור מסחרי של חפצים שימושיים, מינימליסטיים, בני קיימא, במחיר שווה לכל נפש.

גם בחזית הסקנדינבית התרחשה תקלה מצערת. המחירים הנמוכים הביאו להדרדרות האיכות, לשימוש בחומרים ירודים ולעידוד מחלת הצרכת (צרכנות יתר) - הכל בניגוד לעקרון הקיימות. מישהו אמר איקאה?

אז מה היה לנו ? אסתטיקה אחת שמבוססת על עקרונות דתיים, ואסתטיקה אחת שמובססת על עקרונות חילוניים. מצוידים בשתי הדוגמאות - היפנית והסקנדינבית - נדבר בשבוע הבא על תרבות ואסתטיקה של חפצים ישראלים - דתיים וחילוניים יש לנו בשפע.