יש מקום או אין מקום

בשנת 1975, בהשפעת מלחמת יום כיפור, כתב יהונתן גפן את המילים לשיר "מקום לדאגה". מתי כספי, אז מלחין ומפיק בתחילת דרכו, הלחין את השיר. השאר - היסטוריה.

הנה הביצוע המקורי של השיר מפיה של הזמרת שרה בדישי.

בקצה השמיים ובסוף המדבר

יש מקום רחוק מלא פרחי בר

מקום קטן עלוב ומשוגע

מקום רחוק מקום לדאגה

אומרים שם מה שיקרה

וחושבים על כל מה שקרה

אלוהים שם יושב ורואה

ושומר על כל מה שברא

אסור לקטוף את פרחי הגן

אסור לקטוף את פרחי הגן

ודואג ודואג נורא

כמה מילים על המילים של השיר. ראשית, חדי השמיעה שביניכם ודאי שמו לב ששרה בדישי שרה מילים שונות במקצת מהגרסא המוכרת לנו כיום. אצל בדישי המקום הוא "קטן עזוב ומשוגע", ובהמשך האנשים "אומרים שם מה שיקרה / וזוכרים את כל מה שקרה". שנית, תמיד הוטרדתי מהשורה "אסור לקטוף את פרחי הגן". במחצית הבית השני אנו לומדים כי אלוהים יושב, רואה ושומר (הכל פעלים בזמן הווה), ובסוף הבית השלישי הוא גם דואג (שוב, פועל בהווה) - מדוע אם כן בתחילת הבית השלישי מופיע התואר "אסור" ולא הפועל בהווה "אוסר"?

אודה ולא אבוש - אינני מבין על מה השיר מדבר. האם יש כאן תיאור של מקום אוטופי, מקום נחשק ומושלם? האם יש כאן תיאור של מקום מציאותי שמצבו מעורר דאגה? זהו שיר מאוד סתום, בוודאי עבור יהונתן גפן שכותב, איך נאמר זאת בעדינות, שירים פשוטים למדי.

אנחנו, הנגרים, אנשים פשוטים - אם אתם רוצים לתת לנו אוטופיה, תנו לנו אוטופיה! לפני שבוע קיבלתי ספרו של ויליאם מוריס "חדשות משום מקום או עידן של מנוחה - רומנסה אוטופית" (News from Nowhere or An Epoch of Rest - Being Some Chapters form a Utopian Romance). דוקטור משה אלחנתי תרגם לעברית את האוטופיה המפורסמת של מוריס, שנכתבה בשנת 1890 (הוא גם הוסיף הקדמה, סיכום, והרבה הערות מאירות עיניים לאורך הטקסט עצמו). הספר מתאר חברה אוטופית באנגליה של שנת 2102, מאה וחמישים שנה לאחר התפרצותה של המהפכה בשנת 1952. החברה האנגלית שמתוארת בספר מבוזרת מבחינה פוליטית, שוויונית מבחינה חברתית, אסתטית ביותר מבחינה חומרית, ולא פחות ממושלמת מבחינה אקולוגית.

וויליאם מוריס בן 53
(ויקיפדיה)

וויליאם מוריס (1834-1896) היה מעצב, ארכיטקט, טיפוגרף, משורר, סופר ומתרגם. הוא היה ממובילי התנועה הסוציאלית הבריטית, ונמנה עם המייסדים של תנועת "האומנויות והמלאכות" (Arts & Crafts) הבריטית. התנועה העלתה על נס את המלאכות והאומנויות המסורתיות, ואת המוטיבים הפשוטים, העממיים, מתקופת ימי-הביניים. במקביל לכך דגלה התנועה בדמוקרטיזציה של האומנויות והמלאכות - "אינני חפץ באומנות עבור מעטים, כפי שאינני חפץ בהשכלה עבור מעטים, וכפי שאינני חפץ בחירות עבור מעטים". התנועה שמה דגש על השימושיות של המוצרים, שימושיות שהייתה שלובה ביופי. התנועה התנגדה לתיעוש, למרות שרוב חבריה הכירו ביתרונות של  השימוש במכונות.

חייו של מוריס היו רצופי ניגודים. מוריס העריץ את האסתטיקה של תקופת ימי-הביניים ואת מעמדו של האומן בתקופה זאת, אבל התעלם מהעוולות החברתיות שאיפיינו תקופה זאת. מוריס דגל בדמוקרטיזציה של האומנויות והמלאכות, אבל התפרסם (והתפרנס) בעיקר בזכות פרויקטים יוקרתיים - שולחן אוכל במוזיאון South Kensington, שטיחי קיר בארמון Saint James, וכיו"ב. מוריס היא סוציאליסט, אבל בשנת 1875 הוא פירק את השותפות Morris, Marshall, Faulkner and Co ויצר תחתיה חברה חדשה וריכוזית שנקראה Morris & Co. מוריס בז לתרבות הצריכה ולמסחר, אבל החברה החדשה שלו התמקמה ברובע יוקרתי של לונדון, והשקיעה רבות בשיווק ובמכירות. מחירי המוצרים היו מותאמים למעמד הבינוני-גבוה, והם יוצאו לאירופה, ארה"ב ואוסטרליה. מוריס התנגד לתיעוש ולדיכוי מעמד הפועלים, אבל במפעל שהקים הפועלים השתכרו לפי כמות הפריטים שהספיקו לייצר, והבונוסים חולקו אך ורק למנהלים.

Morris Chair
(V&A museum)

החברה של מוריס ייצרה מוצרי זכוכית, מוצרי קרמיקה, שטיחים, שטיחי קיר, ויטראז'ים, כלי מתכת, בדים ארוגים, בדים מודפסים, ריקמות, טפטים, וגם ... רהיטים. הרהיט המפורסם ביותר שיצא מבית מדרשו של מוריס הוא כיסא עם גב מתכוונן (מה שיקרא בימינו "כורסת טלוויזיה"), שזכה לשם "כיסא מוריס" (Morris Chair).

כיסאות בסגנון זה יוצרו באנגליה כבר בשנת 1670. וורינגטון טיילר, מנהל העסקים של החברה, ראה את הכיסא אצל נגר בריטי בשם אפריים קולמן, וחשב שהוא יכול להתאים לקו המוצרים שלהם. הוא שלח רישום לפיליפ ווב, מי שהיה אחראי לעיצובים רבים של החברה. ווב הפך את הרישום למוצר, שהוצע למכירה החל משנת 1869. עד מהרה המוצר זכה לגירסאות רבות, כשאולי הנודעת שבהן היא הגירסא האמריקאית של גוסטב סטיקלי (Gustav Stickley). העיצוב המקורי של ווב נאמן הרבה יותר למקור מאשר לעקרונות האסתטיים של "האומנויות והמלאכות", שכן הוא משמר בעיצובו הרבה מן האלמנטים המוקדמים - הקושרות עם העיצוב הספירלי, הריפוד על המסעדים, המחברים המוסתרים, הגלגלים, והעיטורים על מנגנון הכיוונון של הגב.

המילה "אוטופיה" הומצאה בידי סר תומס מור, כשם לספר שכתב בשנת 1516. הספר מתאר חברה מושלמת שחיה באי דימיוני באוקינוס האטלנטי. השם בו בחר תומס מור הוא צירוף של שתי מילים יווניות οὐ (=אין) ו - τόπος (=מקום). מור כותב ספר על המקום המושלם, אבל כבר בכותרת של הספר הוא אומר לנו כי המקום המושלם הזה איננו קיים, הוא אוטופי. גם מוריס וחבריו לתנועת "האומנויות והמלאכות" נעו בין השאיפה להגיע אל המקום המושלם לבין ההכרה המציאותית כי המקום המושלם פשוט איננו קיים.

בישיבה של מטה

איך הצליחה תפילה יבשושית, שכתובה בארמית, ושזכתה להנתגדות גורפת של חכמים, להפוך לתפילה המרכזית של יום הכיפורים? לאלוהים פתרונים. כשמדובר בתפילת "כל נדרי" רב הנסתר על הגלוי. לא ברור מתי חוברה התפילה (כנראה במאה התשיעית) ועל ידי מי. לא ברור כיצד הצליחה, חרף התנגדות חכמים לאורך כל הדורות, למצוא מקומה לתוך סידור התפילה של יום הכיפורים (התרת נדרים הייתה נהוגה בכלל בראש השנה). לא ברור האם מתירים את הנדרים של השנה שעברה או של השנה הבאה (כעת נוסח התפילה כולל את שתי התקופות). בכל אופן, הנה המבוא של התפילה:

בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה וּבִישִׁיבָה שֶׁל מַטָּה

עַל דַּעַת הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא

וְעַל דַּעַת הַקָּהָל הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה

אֲנַחְנוּ מַתִּירִין לְהִתְפַּלֵּל אֶת הָעֲבַרְיָנִין

לו הייתם יושבים במהלך התפילה (נהוג לעמוד) קרוב לודאי שהייתם יושבים על ספסל. מקורה של המילה בשפה היוונית - supsellion. החלק הראשון sup משמעו מטה (כמו sub בלטינית ובאנגלית), והחלק השני sellion משמעו ישיבה, מושב. ובקיצור - ספסל הוא "ישיבה של מטה".

לפני מספר חודשים נוצר שיתוף פעולה בין בית הספר לבין Farmsworth Art Museum שנמצא בעיר הסמוכה רוקלנד. המוזיאון היה מעוניין לרכוש ספסלים חדשים לישיבה, והחליט לקנות אותם מאומנים מקומיים. באופן טבעי, נוצר קשר עם בית הספר והתהליך יצא לדרך. בשלב הראשון ארבעים וארבעה אומנים הגישו שבעים ושלושה דגמים של ספסלים. וועדה מטעם המוזיאון בחרה ארבעה עשר דגמים, אותם התבקשו האומנים לבנות. בשלב השני בחרה הוועדה שני ספסלים אותם ירכוש המוזיאון. הספסלים כולם מוצגים כעת (עד לאמצע אפריל) בגלריה של בית הספר.

הספסל הראשון שנבחר נבנה על ידי Eben Blaney. הוא בנוי walnut (מה שנקרא בעברית אגוז אמריקאי) ו - ash. מדבור בספסל נוח, יפה ופשוט (במובן החיובי של המילה).

הספסל השני שנבחר נבנה על יד Libby Schrum. הספסל בנוי קופסת פיתול (torsion box) מצופה בפורניר של אדר (mapel) ואגוז פירואני. הבחירה הזאת פחות מוצלחת בעיני.הספסל לא כך כך נוח, וגם לא כל כך יפה. אבל, הבעייה המרכזית היא באופן הבנייה - אחרי כמה גרירות והתנגשויות, אני מתקשה להאמין שהפורניר לא יישבר. ימים יגידו.

לטענמי, הספסל היפה ביותר הוא זה של Kevin Rodel. הספסל בנוי אש מולבן, דובדבן מושחר ווונגה. שררה הסכמה כי הספסל יכול להיכנס למוזיאון בתור מוצג, אבל לא בתור ספסל ישיבה. הספסל משלב את סגנון ה - Arts & Crafts החביב על קווין (שעליו כתב גם ספר) עם אלמנטים מן המזרח.



כולם מוזמנים לבקר בגלריה של של בית הספר (שימו לב, אנחנו סגורים ביום ראשון), ואם זה לא מסתייע - הסתפקו בביקור וירטואלי. נתראה בשבוע הבא, בלי נדר, כמובן.

מקינטוש

בשביל רובנו המילה מקינטוש מתקשרת באופן מיידי למחשבים שמיוצרים על ידי חברת אפל. המקינטוש הראשון יוצר בתחילתה של שנת 1984. אבל הבלוג הזה עוסק (על פי רוב) בנושאי נגרות, ולכן ננטוש את ההקשר הזה.

בשביל הבריטים שבינינו המילה מקינטוש (בכתיב קצת שונה Mackintosh) מתקשרת באופן מיידי למעיל גשם - מעיל מצופה בשכבת גומי שעמיד בפני מים. מעיל הגשם הראשון הומצא על ידי (נחשתם נכון) סקוטי בשם צ'רלס מקינטוש בשנת 1824. החברה עברה מספר תהפוכות, אבל היא עדיין חיה וקיימת - המעוניינים במידע נוסף מוזמנים לקפוץ לאתר של החברה. אבל גם מעילים אינם נושאו של הבלוג, ולכן ננטוש גם את ההקשר הזה.




אנחנו מתעניינים במקינטוש אחר - צ'רלס רנייה מקינטוש. מקינטוש היה ארכיטקט, מעצב פנים, מעצב תערוכות, מעצב רהיטים, מעצב כלי זכוכית, מעצב כלי מתכת, ומעצב טקסטיל. הוא נולד בשנת 1868 בסקוטלנד. בגיל 9 החל ללמוד ב (מה שייקרא היום) בית ספר מקצועי. בגיל 18 הוא החל התמחות שנמשכה חמש שנים במשרד ארכיטקים קטן. עם סיום ההתמחות הוא החל לעבוד בחברת ארכיטקטים גדולה יותר בשם Honeymoon & Keppie.

מקינטוש יצר סגנון ייחודי משלו - מודרניזם ששואב מתוך סגנון סקוטי מקומי, מתוך סגנון ה - Arts & Crafts הבריטי ומתוך סגנון ה - Art Nouveau. ככל שמקינטוש התפתח הוא נטש את הקווים והצורות האורגניות לטובת צורות גאומטריות נועזות יותר. אותן צורות שהפכו ברבות השנים לסימן ההיכר שלו. ברוב המקרים מקינטוש נטל אחריות כוללת על העיצוב - החל בארכיטקטורה, דרך עיצוב הפנים והרהיטים וכלה בטפטים שעל הקירות. הוא לא בחר רהיטים או טפטים או אגרטלים עבור הבית, הוא עיצב אותם.

בשנת 1899 הוא עיצב בפעם הראשונה כסא עם גב גבוה. עיצוב זה מצטרף למאות עיצובים אחרים של רהיטים - כסאות, ספסלים, שולחנות אוכל, שולחנות נמוכים, ארונות, ספריות, שעונים וכיו"ב. למעשה, כמעט על סוג של רהיט עוצב בשלב כזה או אחר על ידי מקינטוש. השוואה בין העיצוב של הכסא מתחילת הדרך (בתמונה הימנית) לעיצוב של הכסאות המאוחרים יותר (בתמונה השמאלית) מדגימה היטב את המעבר מהצורות האורגניות לצורות הגיאומטריות.

מקינטוש נפטר בשנת 1928 בלונדון. הוא הותיר אחריו מאות עיצובים, שאת חלקם ממשיכים (עם ובלי רשות) לבנות גם בימים אלה. למעוניינים בקריאה נוספת מזומנת אכזבה מסוימת ברשת, שכן אין הרבה חומר זמין אודות האיש. מי שמתעקש מוזמן לקנות את אחד הספרים בנושא - אני יכול להמליץ על Mackintosh Furniture מאת Roger Billcliffe. הספר כולל הרבה מלל והרבה תמונות (בשחור לבן).

אז בפעם הבאה שמזכירים מק - בין המחשבה על המחשב למחשבה על ההמבורגר אתם מוזמנים להגניב גם מחשבה על צ'רלס רנייה מקינטוש.

סרטים צהובים ואלונים שחורים

כל מי שעבר בצבא זוכר בודאי את אותו סרט סימון לבן (סס"ל) שהיו לו שימושים רבים ומגוונים - החל כסימון גבול גזרת יורים במטווחים וכלה כאמצעי להנעמת זמנם של עובדי רס"ר מסורים ("עד סוף היום אתם מסמנים את כל העצים בבסיס בסס"ל - זה ברור?"). ראשי התיבות סס"ל איבדו את צבעם המקורי, ועד מהרה ניתן היה למצוא סס"ל אדום, סס"ל צהוב, ואפילו סס"ל לבן.

כחלק מהמסע הציבורי להשבתו של גלעד שליט כרכו אנשים רבים סרטי סימון צהובים (סס"ל צהוב או שמא ססל"ץ) סביב המראה השמאלית של רכבם. את השימוש בסרט צהוב כסימן להמתנה מוצאים כבר במלחמת האזרחים הבריטית (אמצע המאה ה - 17) שם מתוארות נשים שהמתינו לאהוביהן החיילים כשהן עונדות סרט צהוב בשערן. המנהג עבר גם לארצות הברית, ובשנת 1917 אנחנו מוצאים את השיר הבא:

Round her neck she wears a yeller ribbon,
She wears it in winter and the summer so they say,
If you ask her "Why the decoration?"
She'll say "It's fur my lover who is fur, fur away

בשנת 1973 אנו מוצאים את השיר Tie a yellow ribbon round the ole oak tree שהושר בידי להקה בשם Tony Orlando and Dawn. השיר מבוסס על סיפור אודות אסיר שהשתחרר והוא בדרכו הביתה. הוא אמר לאהובתו שאם היא עדיין מעוניינת בו, עליה לכרוך סרט צהוב סביב עץ האלון. עד מהרה השיר קיבל משמעות שונה - המתנה לשובם של החיילים ממלחמת ויאטנם. עלייה במכירת סרטים צהובים ניכרה שוב בעת משבר בני הערובה האמריקאיים באיראן, ולמעשה גם בימים אלה הסרט הצהוב משמש בארה"ב כסמל להמתנה לאנשי כוחות הבטחון.

מאחר שבכל זאת מדובר כאן בבלוג שעוסק (לרוב) בנושאי נגרות אנחנו נתמקד לא בסרט הצהוב אלא בעץ האלון. האלון הוא משפחה של עצים המונה כ - 600 מינים. מקור שמו של האלון הוא במילה "אל" - שכן הוא היה קשור לפולחן של אלילים ושל ה'. האלון הוא עץ חזק וקשה, ובעל עמידות גבוהה למזיקים. האלון משמש מזה מאות (ואפילו אלפי) שנים לשימושים רבים ומגוונים - בניית אוניות, בניית בתים, בניית כלים חקלאיים, הסקה, עישון של מזון, בניית חביות יין, ואפילו לאכילה לשתייה ולרפואה.

אלון, בחיתוך רדיאלי (quartersawn) היה נפוץ מאוד ברהיטים של תנועת ה -  Arts & Crafts האמריקאית, והפך לאחד מסימני ההיכר הבולטים שלה. סדרת הרהיטים של Gustav Stickley (מאבות התנועה) הייתה בנויה כמעט כולה מאלון בחיתוך רדיאלי.

לעיתים קרובות, עץ האלון עבר תהליך של "עישון" (fuming) על מנת להכהות אותו. כאשר הטנינים שבעץ האלון באים במגע עם אמוניה הם עוברים תהליך של חימצון שגורם לשינוי צבעם לשחור. התהליך פשוט למדי, אם כי לא כל כך סימפטי. מניחים את חלקי העץ אותם רוצים לעשן בתוך "אוהל" הבנוי מיריעות פלסטיק, מכניסים פנימה כלי עם אמוניה ומחכים. העץ מתחיל לשנות את צבעו כעבור 30 דקות, והתהליך מסתיים כעבור 24 שעות. כמה הערות:

• חלקים שאינם חשופים לגז אינם מגיבים (ואינם משנים את צבעם) לכן יש לוודא כי כל הצדדים של כל החלקים אותם רוצים לעשן נחשפים לגז.
• שאיפת גז אמוניה איננה מומלצת - יש לנקוט אמצעי זהירות נאותים.
• לא כל כך פשוט להשיג אמוניה מרוכזת מספיק בשוק החופשי - על פי רוב יש להפעיל "קשרים" כאלה ואחרים על מנת להשיג את החומר ה"אמיתי".

דרך אחרת לקבלת אלון בצבע כהה דורשת המתנה קצת יותר ארוכה - כמה אלפי שנים. המדובר ב - bog oak (אלון ביצתי). עצי אלון נפלו לתוך ביצות וכוסו לחלוטין בבוץ. מאחר שהעץ לא בא במגע עם האוויר הוא לא נרקב, והשתמר במשך אלפי שנים. הטנינים שבעץ באו במגע עם חלקיקי ברזל שנמצאו בבוץ, וכתוצאה מהתגובה הכימית העץ שינה את צבעו לשחור (או לפחות לאפור כהה מאוד). בתמונה שמשמאל ניתן לראות עץ אלון מחולץ מתוך ביצה ע"י חקלאים באירלנד.

ביום שבת האחרון יצאנו, מצוידים באלון פרטי משלנו, לטייל ביער האלונים שליד המושב "אלוני אבא"- מושב שהוקם על אדמות המושבה הטמפלרית ולדהיים. אמנם האלונים בארץ אינם מעניינים מבחינה נגרית, אך השמורה בהחלט שווה ביקור - אלונים ועצי חורש אחרים ומתחתם תחילתה של פריחת החורף. ועל תרומתם של הטמלפרים לראשיתה של הנגרות בארץ ישראל - בפעם אחרת.

להשאיר או להסיר ?

את מחבר הזנביונים (dovetails) אנו מוצאים כבר ברהיטים שנקברו יחד עם המומיות המצריות ועם הקיסרים הסינים. אלפי השנים שעברו מאז לא הפכו את בניתם לקלה יותר. עבור כל נגר יש שתי שיטות לסמן ולחתוך את המחבר - השיטה שהוא משתמש בה והשיטה הלא נכונה. אפשר, כמובן, לרמות ולהשתמש באמצעים ממוכנים, אבל אנחנו אנשים ישרי דרך שאינם נוהים אחר הטכנולוגיה המשחיתה.

לאחר שמסמנים, חותכים ומדביקים את הזנביונים נשארים עם סימונים גלויים לעין על לוחות העץ. כעת נשאלת השאלה הגורלית - האם להשאיר את הסימונים או להסירם (על ידי הקצעה או שיוף)?

לו היינו משתייכים לתנועה ה - Arts & Crafts הרי שהתשובה הייתה פשוטה - משאירים. התנועה החלה דרכה באנגליה, בשנות השמונים של המאה ה -19, ומשם התפשטה לאירופה ולצפון אמריקה. התנועה הטיפה לאומנות (craftsmanship) מסורתית ולפשטות בעיצוב. התנועה התנגדה לתיעוש של האומנות, והייתה בעלת חזון חברתי - הן בהיותה אנטי-תעשייתית והן בשאיפתה לאפשר לכולם להנות מחפצי אומנות ברמה גבוהה.

ברהיטים שנבנו בתקופה זו אנו מוצאים מרכיבים שבאו להפגין את יכולותיו של האומן ואת העובדה שהרהיט אכן נבנה על ידי אומן ולא באופן מתועש. הרהיטים מן התקופה מאופיינים במחברים גלויים המוצגים לראווה - through tenons, זנביונים גלויים, וכיו"ב. בספסל שמימין (בעיצובו של  Gustav Stickley משנת 1901) נראים בבירור ה - through tenons שמהווים אלמנט עיצובי בעל נוכחות בולטת.




בתחום העיצובי אומנותי זכתה התנועה להצלחה רבה ולהשפעה ניכרת. בתחום החברתי, השאיפות הכמעט אוטופיות של התנועה נחלו כשלון - השאיפה לאפשר קיום הוגן לאומנים, לבנות רהיטים טובים, בעבודת יד, ובמחירים שייאפשרו לכולם להנות מהם התנפצה עד מהרה אל סלע המציאות.

ומה איתי ? אני משאיר בגאווה את הסימונים ... ולפעמים נאלץ להסביר ללקוחות תוהים למה לא סיימתי את העבודה כמו שצריך.