שלהי דקייטא

רשמית הוא מפנה את מקומו בעוד כחודש, אבל בפועל הוא מתפוגג אל מול עינינו המשתאות. הלילה האחרון, בו ירדו הטמפרטורות אל מתחת לעשר, אותת כי הקיץ נוטש אותנו. העיר מתרוקנת מתיירים, בתי הקיץ הולכים ונסגרים, ושנת הלימודים כבר ממש מעבר לפינה.

בית הספר שוקק תלמידים שפוקדים את הקורסים השונים המוצעים בקיץ - מבוא לנגרות, מבוא לחריטה, כיפופים ועקומות, קורס גימור, חריטה מתקדמת, נגרות למתקדמים, CNC, כיסאות אדירונדק, בניית ארונות, חריטה למתקדמים מאוד, בניית כיסאות, CAD, עבודה עם כלי יד, גילוף, נגרות למתקדמים מאוד. עבורינו, ה - fellows, מתקיימת בסדנא אימרת חז"ל - שלהי דקייטא קשיא מקייטא.

אנחנו עסוקים עד מעל לראשינו במטלות שונות ומשונות - הכנת חתיכות עץ עבור קורס החריטה (4 רגליים לשרפרף * 12 תלמידים * 2 נסיונות לכל תלמיד * 2 קורסים  = 96 רגליים), הכנת דלתות לתרגול בקורס הגימור (3 דלתות * 10 תלמידים =  30 דלתות), בניית ארונות לסטודיו החריטה החדש, בניית תאי התזה לסטודיו הגימור החדש, שינוע חומרי גלם לקורסים השונים, החלפת מכונות תקולות (הסיכוי שמכונה כלשהי תתקלקל נמצא ביחס ישר למשקלה), העברת שולחנות עבודה בין הבניינים, וגולת הכותרת - שעתיים של "אכילת אבק" תוך ניקוי מערכת שאיבת אבק שנסתמה לחלוטין לאחר שמישהו "שכח" לרוקן את החביות.

ההתקדמות שלי עם הארון איטית למדי. הגב של הארון נבנה - העיגול האחורי כוסה בפורניר, והטבעות המקיפות אותו הודבקו סביבו. הדלתות התכבדו בשוליים, שיגרמו לכך שהדלתות תדחפנה ותמשוכנה (תרגום לעברית עכשווית - ידחפו וימשכו) זו את זו בפתיחה ובסגירה. הדבקת השוליים והתאמתם הסתיימה בשעה טובה ומוצלחת אתמול, וכעת נותר לכסות את הצד של השוליים בפורניר.

בין לבין בניתי גם שני מדפים קטנים שיחוברו לגב הארון. מדובר למעשה בחתיכת עץ שמרוקנים את תוכנה. אני יודע שאפשר לבנות את המדף משני חלקים - בסיס ומסגרת עליונה, אבל אני מעדיף - מבחינה המראה - את שיטת הריקון.

אני מבצע את הריקון באמצעות ראוטר בטכניקה פשוטה למדי. מכינים ג'יג עם מסגרת גדולה במקצת מגבולות האזור המרוקן. לתוך הג'יג מקבעים את המדף. על הגי'ג רוכב הראוטר, כאשר מולבשת עליו טבעת. על מנת שהראוטר לא יפול לתוך האזור המרוקן, מושיבים אותו על בסיס זמני גדול. כל שנותר כעת הוא להפעיל את הראוטר ולהתחיל במלאכת הריקון. הנה כמה תמונות שיבהירו את השיטה.

בתמונה הראשונה רואים את הג'יג מלמעלה, כאשר המדף כבר מרוקן. בתמונה השנייה רואים את הגי'ג מלמטה.

כאן רואים את הראוטר עם הבסיס המוגדל, ולאחר מכן את הטבעת.

התוכנית לשבוע הקרוב היא לחבר את הדלתות לגב, לחבר את המדפים לגב, ולהתחיל בגימור. עם קצת מזל וקצת פחות "עבודות" לטובת בית הספר יש סיכוי שאצליח לעמוד בתוכנית.

ועד לקיץ הבא, נראה שנאלץ לקנות את המסטיקים שלנו בסופרמרקט.

נשיאים - יש, רוח - יש, גשם - יש

לפני שלושה שבועות נטשתי את הקוראים הנאמנים בדרכי לקנדה. ביום שישי ארזנו את התיקים ואת ציוד המחנאות, ובבוקר שבת יצאנו לדרכנו. שלוש שעות נסיעה (לא כולל הפסקת גלידה) ואנחנו בגבול. שישים שניות ואנחנו בצד הקנדי. שעתיים וחצי נוספות (לא כולל ארוחת צהריים) ואנחנו ב - Fundy National Park. את היומיים הקרובים בילינו בטיולים רגליים, בשייט בקאנו ובקאיאק, בגלישה במורד אומגה באורך מאתיים מטר, ובהתמודדות עיקשת עם יתושים אכזריים. במפרץ Fundy קיים ההפרש הגדול ביותר בין גאות לשפל - שמונה מטרים. בתמונה - סירות דייגים ברגעי השפל.

ביום שלישי בבוקר שמנו פעמינו אל Kejimkuji National Park שנמצא במרכז החלק הדרומי של נובה סקושיה. עוד לפני שיצאנו לדרכינו הבנו כי "המערכת", שאמורה הייתה להיכנס לאיזור לקראת סוף השבוע, החליטה להקדים את בואה. במהלך הנסיעה אל הפארק נפתחו ארובות השמיים, וגשמים עזים ניתכו ארצה. סקירה של אינפורמציה מטאורולוגית ממקורות שונים הבהירה לנו כי "המערכת" לא באה לביקור נימוסין חטוף. אם להשתמש במילותיו של טל ברודי "אני על המפה (הסינופטית), ואני נשארת על המפה".

מיותר לציין כי "קצת" גשם לא יגרום לישראלים נחושים לבטל את התוכניות שלהם, אבל הוא בהחלט יכול לגרום לתוכניות שלהם לעבור "התאמות" מסוימות. החלטנו להמיר את השינה באוהל בשינה בחדרי B&B, ולהמיר את הטיולים בטבע בטיולים בעיירות דייגים ציוריות, שמשקיעות את מירב המאמצים לשמור על האותנטיות שלהן - לכידת לובסטרים ושליית צדפות.

בתחילת המאה העשרים החל ייצוא נרחב של לובסטרים מנובה סקושיה לארה"ב. היצואנים היו מקבלים תשלום רק עבור לובסטרים שהגיעו בחיים אל היעד. אליה וקוץ בה (או שמא יש לומר - לובסטר וצבת בו) - הלובסטרים הם חיות טריטוריאליות ותוקפניות. הובלה של לובסטרים במיכל משותף גרמה ללובסטרים רבים להשיב את נשמתם אל הבורא טרם ההגעה אל היעד. הפתרון - נעיצת "קיסם" עץ בתוך המפרק של הצבת, כך שהלובסטר איננו יכול לפתוח אותה. הקיסמים, באורך שלושה סנטימטר, מחודדים בקצה אחד ומרובעים בקצה השני, יוצרו מעץ אורן. בתחילה הקיסמים יוצרו באופן "חובבני" על ידי אנשים שונים, בעיקר כאמצעי להשלמת הכנסה. בהמשך, בשנות השבעים הגיעה המהפיכה התעשייתית והוקם מפעל גדול לייצור הקיסמים. בשנות הזוהר שלו המפעל ייצר שלושים מיליון קיסמים בשנה. בתחילת שנות השמונים הקיץ הקץ על תעשיית הקיסמים - גומיות חזקות נכנסו לשימוש, ותוך זמן קצר דחקו לחלוטין את הקיסמים.

מאחר שמזג האוויר לא השתפר, החלטנו להקדים את שובנו הביתה, וביום שישי בצהריים עלינו על מעבורת שהובילה אותנו מהעיירה Digby אל העיר Saint John. קצת יותר משעה של נסיעה בגשם זלעפות אל הגבול, שתי דקות של תיחקור אדיב ותקיף של הלא-אזרח היחיד במכונית, ומשם כמעט ארבע שעות (לא כולל ארוחת ערב) של נסיעה בחושך, בגשם, בערפל, בכבישים צרים ומתפתלים (שנקראים, משום מה, highway) עד שהגענו הבייתה. די אם אציין כי במהלך רובה של הנסיעה נהגתי מתחת למהירות המותרת - לא דבר של מה בכך.

ומה קרה בינתיים בבית הספר? ניקיתי ועיגלתי את הדלתות המודבקות. כמו בסרטים מצוירים, לאחר יום ארוך של שימוש במשייפת אקסנטרית היד הימנית שלי המשיכה לרעוד באופן בלתי רצוי עוד שעות ארוכות. השלב הבא היה בניית ג'יג שסייע בקידוח הדלתות, ושימש כמסגרת זמנית לחיבור הצירים. הנה הדלתות מחוברות אל הצירים הזמניים (תמונה קדמית, אחורית וצדדית).

התוכנית המקורית הייתה לשלב פס של אגוז אמריקאי (walnut) בין שתי הדלתות הקדמיות, ולהקיף את הפנל האחורי בטבעת רדודה של אגוז אמריקאי. הייתה תמימות דעים כי הפס באמצע איננו מוצלח, ועדיף להצמיד את שתי הדלתות הקדמיות. כתוצאה מכך הטבעת שמקיפה את הפנל האחורי תצטרך להיות עמוקה יותר.

הפנל האחורי נחתך, והטבעות המקיפות אותו נבנו (כיפוף שכבות של 12 דפי פורניר) ונחתכו לגודל המתאים. הפורניר שיכסה את הפנל האחורי הגיע סוף סוף (מחיר מציאה של 80 דולר למטר מרובע) וכך גם הפרזול שישמש לבניית הצירים. השבוע הקרוב יוקדש לעבודה על הפנל האחורי (פורניר וחיבור הטבעות המקיפות), ועם קצת מזל אספיק גם לבנות את הצירים ולחבר את הדלתות.

וכמו שרותי נבון שרה (למילים של תלמה אליגון ולחן של קובי אושרת) - "גשם בעיתו, כמה עצב בא איתו / הכל עצר, הכל עמד, רק הגשם בא לו בזמן". טוב, לא צריך להגזים.

סיכום שבועי

השבוע התרחשו מספר אירועים.

בתאריך 2.7.1776 אישר הקונגרס היבשתי השני (Second Continental Congress) את ההחלטה על העצמאות - עצמאותה של ארצות הברית מבריטניה. הקונגרס דן במשך יומיים בהכרזת העצמאות, ובתאריך 4.7.1776 אישר אותה. החתימה הפיסית על ההכרזה התחרחשה (ככל הנראה) רק חודש לאחר מכן, בתאריך 2.8.1776. ג'ון אדמס ותומס ג'פרסון היו בין חותמי ההכרזה ולאחר מכן כיהנו כנשיאים של ארה"ב. שניהם נפטרו בתאריך 4.7.1826. הנשיא החמישי של ארצות הברית - ג'יימס מונרו - נפטר אף הוא בתאריך זה - 4.7.1831.

בתאריך 4.7.1954 הוסר משטר הצנע בבריטניה. משטר הצנע החל בשנת 1942, כתוצאה ממלחמת העולם השנייה. עקרות הבית הבריטיות הוגדרו כלוחמות "בחזית המטבח". משטר הצנע הוקל בשנת 1948, והוסר לחלוטין בשנת 1954.

בתאריך 4.7.1968 שב אלק רוז (Alec Rose) אל נמל פורטסמות', לאחר שהשלים את הקפת העולם במשך 354 יום. את פניו של הירקן בן ה - 59, שהקיף את העולם בשיוט סולו, קיבלו 250,000 בריטים נלהבים. בהמשך הוא זכה לתואר אבירות, כאות הוקרה של ההישג.


בתאריך 4.7.1976 נערך מבצע כדור הרעם, שידוע בשמותיו מבצע אנטבה או מבצע יהונתן - המבצע לשחרור חטופים ישראלים / יהודים שנחטפו במהלך טיסת אייר פרנס מישראל לצרפת, והוטסו אל אוגנדה. המבצע הוכתר בהצלחה רבה - כמעט כל בני הערובה שוחחרו בשלום, והאבידות לכוחותינו היו מועטות. ולא - יהורם גאון לא השתתף במבצע.

בתאריך 4.7.1985 סיימה רות לורנס את התואר הראשון שלה במתמטיקה באוניברסיטת אוקספורד, וזכתה לציון Starred First. היא זכתה בהישג זה בהיותה בת שלוש עשרה, והייתה לאדם הצעיר ביותר שסיים תואר ראשון באוקספורד. רות לורנס לא פקדה מעולם את בית הספר - אביה לימד אותה בבית. בשנת 1998 היא נישאה לפרופסור אריה נאימרק מהאוניברסיטה העברית, וכיום רות לורנס-נאימרק היא פרופסור חבר למתמטיקה באוניברסיטה העברית בירושלים.

בתאריך 4.7.2013  הדבקת הקשתות בארון החצי-כדור שלי הסתיימה לה. אמנם הקיפוץ לאחור (spring back) די גדול (שילוב של עץ קשה מאוד ומיעוט שכבות), אבל מאחר שהוא הדיר למדי אני מקווה שזה לא יגרום ליותר מדי בעיות בהמשך התהליך. הנה כל הקשתות בתמונה אחת (שישה סטים של שלוש שכבות).

ניקוי הקשתות משאריות הדבק, וחיתוכן לגודל הרצוי הוא תהליך מורכב למדי. בשלב הראשון צריך להקציע את אחד הצדדים של הקשת. את ההקצעה מבצעים בזהירות רבה (!) על גבי ה - planer (הבריטי) או ה - Jointer (האמריקאי). מסירים (או מסיטים) את המגן העליון, ומניעים את הקשת בתנועה מעגלית מעל לסכינים. חיתוך הקשתות לרוחב הרצוי מתבצע באמצעות מסור הסרט. ממקמים את הגובל ברוחב הרצוי, וחותכים את הקשתות תוך כדי הנעתן בתנועה מעגלית.

כעת צריך לחתוך את הקשתות לאורך הרצוי, בצורה סימטרית. השיטה שבחרתי - בניית ג'יג ושימוש במסור שולחן. בתמונה הראשונה רואים את הג'יג במבט על. חצי עיגול בנוי MDF, עליו מולבשות שלוש קשתות עם קשתות המרווח ביניהן, והכל מוחזק במקום באמצעות דיבלים מעץ. בתמונה השנייה רואים תקריב של הג'יג. בתמונה השלישת רואים את המתקן עולה על מסור השולחן, מוכן לחיתוך. ברגע שהג'יג היה בנוי, חיתוך הקשתות היה קל ומהיר.

השלב הראשון בעיבוד הקשתות הסתיים. "כל" שנותר הוא לבצע את ה - coopering. על כך בשבוע הבא.

נכון שחום של 32 מעלות בצהריים שיורד לפחות מ - 20 מעלות בלילה לא מרשים את יושבי ארץ הקודש יתר על המידה. אבל, כשאין מזגנים, וכשרגילים לטמפרטורות הרבה יותר נמוכות - זה לא כל כך נעים. אין מה לעשות - נוסעים לאחד האגמים הקרובים ורובצים במים הקרירים.

מאה ועשרים שעות של המתנה

בניית השעון עליו אני עובד בשבועות האחרונים מדגישה את הקשר שבין המילים סבלנות וסבל.

כזכור אני בונה שעון גבוה. השעון מורכב מחמישה חלקים (נתעלם לרגע מן המסגרת הפנימית ומן הגב). החזית בנויה שלושה חלקים מכופפים, ואותה סוגרים שני צדדים. ברשומה קודמת סיפרתי על התהליך ההירואי של כיפוף החלק המרכזי של החזית.

כיפוף החלק העליון והחלק התחתון של החזית עבר ללא אירועים מיוחדים. מדובר בכיפוף חריצים (kerf bending) קלאסי. הצד האחורי של הלוח העליון נחרץ לאורך הגרעינים, ממולא בכמות דבק (אפוקסי) מכובדת, עליו מניחים את לוח הגב (backing) מצמידים לתבנית, מכניסים לשק ואקום, ואחרי עשרים וארבע שעות מקבלים לוח מכופף למהדרין. חוזרים על התהליך עבור הלוח התחתון, ממתינים עשרים וארבע שעות, וגם הלוח הזה מכופף.

המשימה הבאה הייתה חיתוך וחיבור שלושת חלקי החזית. קו החיבור הוא קו חיתוך של שתי קשתות, שכל אחת מהן במישור אחר. קו החיתוך הוא עקומה במרחב. מאחורי התיאור המתמטי הפשוט מסתתרת מורכבות נגרית מרשימה למדי. בשלב הראשון, בניתי ג'יג תלת ממדי שהחזיק את החלק העליון במאונך, ואיפשר לי לחתוך (באמצעות ראוטר) חתיכת לביד כך שתהייה העתק מדויק של הקשת של החלק העליון. בשלב השני, בניתי ג'יג תלת ממדי שהחזיק את החלק האמצעי במאונך, ואיפשר לי לחתוך אותו (באמצעות ראוטר) על פי חתיכת הלביד שייצרתי בשלב הראשון.

חיתוך החלק האמצעי היה החלק הקל בתהליך. יום של מחשבות והתייעצויות הסתיים בהבנה כי לא ניתן לבנות ג'יג לחיתוך החלק העליון (והתחתון) על פי העקומה שהתקבלה בחלק האמצעי (אם למי מן הקוראים יש רעיון מבריק - אנא שימרו אותו לעצמכם על מנת לחסוך ממני את שברון הלב). לא היה מנוס אלא לשוב למקורות - עבודה ידנית. סימנתי על החלק העליון את העקומה של החלק האמצעי (גם מלאכת הסימון דורשת יצירתיות, ואני משאיר אותה כשאלה פתוחה לקוראים). באמצעות coping saw חתכתי קרוב ככל האפשר לסימון. מאחר שקו המפגש הוא עקומה במרחב, לא ניתן לבדוק את ההתאמה של החלקים לפני שמלכסנים (mitre) אותם. ליכסנתי את החלקים (באמצעות מקצוע), ואז המשכתי בהתאמה תוך שימוש ב - spokeshave, פצירות, מפסלות ונייר שיוף. יום עבודה להתאמת החלק העליון לאמצעי. יום עבודה נוסף להתאמת החלק התחתון לאמצעי, ואנחנו מוכנים להדבקה.

כל החלקים החיצוניים של השעון מוחזקים באמצעות מסגרת פנימית. לאחר השלמת ההתאמות חיברתי את החלק האמצעי למסגרת - חיברתי ולא הדבקתי. מאחר שהחלק האמצעי עשוי להתרחב ולהתכווץ, חיברתי אותו אל המסגרת באמצעות כפתורים. שום דבר מסעיר - סתם הרבה עבודה. את החלק העליון והתחתון ניתן להדביק אל המסגרת, שכן תוצר של כיפוף חריצים, עמוס בדבר אפוקסי לא זז לשום מקום. ובכן, תוך שימוש בהרבה דבק אפוקסי הדבקתי את החלק העליון למסגרת ולחלק האמצעי. לא ניתן להדק את ההדבקה באמצעות קליבות, ולשם סגירת ההדבקה השתמשתי בנייר דבק שקוף (סלוטייפ). עשרים וארבעה שעות עם שלט "נא לא לגעת ולא להזיז", והעקומה העליונה מודבקת. עשרים וארבע שעות נוספות (עם אותו שלט), והעקומה התחתונה מודבקת.

התאמת הצדדים הייתה עוד תחנה במסע הסבל והסבלנות. שלושה ימי עבודה (ידנית בעיקרה) והצדדים היו מוכנים להדבקה. כפי שמעידה התמונה מצד שמאל, ההדבקה לא כל כך פשוטה. הדבקת מחבר מלוכסן היא אף פעם לא תענוג גדול, במיוחד כשמדובר בקו הדבקה ארוך ולא ישר. המקרה שלי מסובך עוד יותר, שכן לא מדובר בקופסא סגורה. כלומר, אין מה שמונע מהצדדים להיפתח (להתרחק זה מזה) מאחור על מנת להיסגר מלפנים.

על מנת למנוע את פתיחת הצדדים הדבקתי אל צידם הפנימי מוטות הברגה, אותם השחלתי דרך חורים שהכנתי במסגרת. כך הבטחתי שהצדדים יוכלו לנוע בחופשיות ימינה ושמאלה, אבל ישמרו על מרחק קבוע ביניהם למעלה ולמטה.

הידוק החלקים מתבצע בשיטה הקלאסית. מחברים חתיכות עץ בעלות חתך משולש (יישר זוית ושווה שוקיים) למשטחי לביד. את המשטחים מניחים על הצדדים אותם רוצים להדק, ומהדקים באמצעות קליבות. שימו לב - את המשטח העליון אין צורך להדק אל החזית של השעון, שכן הוא מהודק לשני הצדדים. את המשטחים הצידיים יש צורך להדק (עם קליבות) לצידי השעון, שכן הם מתהדקים רק לצד אחד. יום של הכנות, הרבה דבק אפוקסי, סיוע מצידה של יורי, שעה של הדבקה, עשרים וארבע שעות של המתנה, והשעון מודבק בשלמותו.

בשבוע הבא - תמונות של השעון המושלם, כולל הדלת האמצעית, המחוגים והגב. אל תלכו לשום מקום.

מסילות

נפתח בסיפור על הקשר בין ישבנו של סוס לבין מעבורת החלל. הסיפור אינו חדש, ואני גם בכלל לא בטוח שהוא נכון, אבל הוא די משעשע.

שאלה: מה רוחבם של פסי הרכבת בארצות הברית ?
תשובה: ארבע רגליים ושמונה וחצי אינץ' (שזה 143.5 סנטימטר).

שאלה: למה משתמשים במידה הזאת ?
תשובה: כי זה המרחק בו משתמשים באנגליה.

שאלה: למה האנגלים השתמשו במידה הזאת ?
תשוובה: כי זאת המידה בה השתמשו עבור החשמליות (trams).

שאלה: למה השתמשו במידה הזאת עבור החשמליות ?
תשובה: כי זאת המידה שהייתה נהוגה עבור כרכרות.

שאלה: למה השתמשו במידה הזאת עבור הכרכרות ?
תשובה: כי זה היה המרחק בין התלמים (עבור הגלגלים) בכל רחבי אירופה.

שאלה: למה זה היה המרחק בין התלמים?
תשובה: כי ככה היו בנויות כרכרות המלחמה הרומאיות.

שאלה: למה כרכרות המלחמה היו בנויות בצורה כזאת ?
תשובה: כדי שיהיה מספיק מקום לישבנם של שני סוסים.

שאלה: מה הקשר למעברות החלל ?
תשובה: מעבורת החלל משוגרת באמצעות שתי רקטות האצה שנמצאות לצידו של מיכל הדלק הראשי. הרקטות ההלו מיוצרות במפעל ביוטה, והן משונעות אל כן השיגור על ידי (ניחשתם נכון) רכבת. הרכבת עוברת בתוך מנהרה, כך שהרקטות אינן יכולות לחרוג מהרוחב של רכבת סטנדרטית - רוחב שנקבע בהסתמך על ישבנו של סוס רומאי.

אבל אנחנו נגרים, ולנו יש מסילות אחרות לעסוק בהן. בשבוע שעבר כתבתי על בניית הטמבור עצמו. היום אעסוק בבניית המסילות. בארון נורמלי עם דלת טמבור בניית המסילות היא עניין פשוט למדי - קו ישר, סיבוב, קו ישר, סיבוב, קו ישר. האתגר המרכזי הוא לדאוג שהמסילה העליונה והתחתונה יהיו מקבילות לחלוטין (dead parallel). בארון שלי הדברים "קצת" יותר מסובכים.

בתמונה שמימין רואים את ארבע המסילות (האמת - רואים שתיים וקצת) צבועות בשחור. המסילות מתחילות בקשת על המסגרת, מסתובבות, עוברות בקו ישר על לביד (בתמונה רואים - בצבע אדום - אחד מהארבעה), מסתובבות, מסיימות בקו ישר על המסגרת.

איך חותכים מסילות כאלה בצורה מדויקת והדירה ? בונים ג'יג, שהוא למעשה מסילה בה רץ ראוטר עם טבעת (guide או bushing). כשתמשתמשים בטבעות צריך תמיד לקחת בחשבון את ההפרש בין קוטר הטבעת לקוטר הביט עצמו. לדוגמא: אם קוטר הטבעת הוא 12 מ"מ, וקוטר הביט הוא 6 מ"מ, הרי שהחריץ אותו יוצר הביט מוסט בשלושה מ"מ מן המסילה בה רצה הטבעת. באמצעות צירופים של טבעות וביטים שונים ניתן להגיע להסטה הרצויה.

בניית הג'יג הייתה אתגר לא פשוט. החלק הקשתי של המסילה הוא הסטה של החלק הפנימי של המסגרת ב - 12 מ"מ. ראשית, בניתי את הקשת הפנימית בתור קשת חיצונית. לאחר מכן, השתמשתי בשלוש הסטות עם שילובים שונים של טבעות וביטים. את הסיבובים יצרתי ע"י בניית בסיס לראוטר בו השתמשתי כמחוגה. את החלקים הישרים יצרתי תוך שימוש בגובל סטנדרטי.

גם עם הג'יג העסק מייגע למדי. בכל פעם יש להרכיב את החלקים הרלבנטיים של הארון (המסגרת והלביד), למקם את הג'יג בדיוק נמרץ, לאזור אומץ, ולחרוץ את המסילה. הראוטר לא השתגע על המשימה - איך שלא מסתכלים על זה, נאלצים לנוע בכיוון "הלא נכון" - אבל עמד בה בכבוד. בתום יומיים מאומצים הארון היה חרוץ.

השבוע הספקתי להדביק את הארון (משימה שארכה כשעה, ובסופה הרגשתי כאילו סיימתי ריצת מרתון), לנקות את שאריות הדבק, ולהתקין את דלתות הטמבור. השבוע הקרוב יוקדש לעבודה המייגעת של בניית הקירות שמסתירים את הטמבור, לבניית הגב והתחתית של הארון, ולהתאמת ידיות לדלתות הטמבור. אם מזג האוויר יהיה לטובתי (כלומר, לא ירד שלג שיגרום להישארות הילדים בבית) אולי, אפילו, אספיק להתחיל את הפיניש.

הערה לסיום - עזיז סובח האיר את עיני כי המקור לשמה של חברת טמבור הוא בסמליל (לוגו) הראשון של החברה - ילד מכה עם מברשות בתוף (טמבור) / פחית צבע.

ט(מ)בורו של עולם

הבה נזכר בשיר הילדים האהוב של ביאליק - מקהלת נוגנים

יוֹסִי בַּכִּנּוֹר,
פֵּסִי בַּתֹּף,
משֶׁה בַּחֲצוֹצְרָה –
וְהָמָה הָרְחוֹב.

וּבָאוּ לַחֲתֻנָּה
נָשִׁים וָטָף,
יֵצְאוּ בַּמְּחוֹלוֹת
וְיִמְחֲאוּ כָּף.

אצל ביאליק, כמו אצל ביאליק, שום דבר לא פשוט. הבית הראשון של השיר מבוסס על הפזמון של שיר יידי עממי (ממש לא צריך ידע ביידיש כדי לזהות את הדמיון)

שמער'ל מיט דעם פידל,
יענ'קל מיט דעם באַס,
שפילט מיר אויף א לידל
אויפ'ן מיט'ן גאַס

נו טוב - ביאליק הוא לא הראשון ולא האחרון שתרגם שירים מיידיש לעברית. זה נכון, אבל חפירה קצת יותר עמוקה מגלה שמדובר בפזמון החוזר של שיר שמתחיל עם עשרה אחים, ובכל בית מאבדים את אחד האחים. הפזמון החוזר מנוגד לתוכן הבתים עצמם, ומדובר כאן בסוג של "הומור שחור". בקיצור, ביאליק לקח פזמון מקאברי משיר יידי והפך אותו לשיר ילדים חביב.

כפי שסיפרתי, העבודה של ארון המשקאות מתקדמת היטב. הנה תמונה של המצב הנוכחי. הארון עדיין איננו מודבק, אבל (כמעט כל) החלקים מחוברים. בחזית הארון רואים שני חלקים - מצז שמאל חלק קבוע, ומצד ימין טמבור (דלת הזזה). בחלק העליון של הארון רואים שני חלקים - מצד שמאל טמבור, ובצד ימין חלק קבוע. הפערים שרואים כרגע בין החלק הקבוע והטמבור ייסגרו בהמשך על ידי כפיסים נוספים.

מה זה בעצם טמבור ? טמבור הוא דלת הזזה שנוסעת בתוך מסילה. בניגוד לדלת הזזה רגילה, הטמבור גמיש ולכן הוא יכול לנסוע בתוך מסילה עקומה שלוקחת אותו אל החלק האחורי של הארון. בדרך זאת מתגברים על החיסרון המרכזי של דלתות הזזה - חסימה תמידית של חלק מן הארון. על מנת להשיג את הגמישות בונים את הטמבור מכפיסי עץ שמודבקים על בד (או עור).

הסוד לטמבור טוב (כזה שנראה טוב ונוסע בצורה חלקה) מורכב משני חלקים:

1. מסילות מושלמות - על כך ברשומה הבאה.
2. דלת מושלמת - על כך ברשומה הנוכחית.

דלת מושלמת היא דלת שכפיסי העץ שלה מודבקים אל הבד בצורה צפופה וישרה כך שהם יוצרים מלבן. איך משיגים את התוצאה הרצויה? בונים ג'יג. בונים מסגרת על גבי פלטה, ולתוכה מכניסים את כל הכפיסים (למעשה החלק הצר של הכפיסים - זה שנוסע בתוך המסילה - הוא שנכנס אל המסגרת). מצופפים את הכפיסים באמצעות טריזים (בצד שמאל של התמונה). מכינים את הבד (בצד ימין של התמונה) להדבקה, מורחים דבק (מעט ככל האפשר), מניחים את הבד על הכפיסים, ומהדקים באמצעות פלטה נוספת. שימו לב כי המסגרת נמוכה מהכפיסים, כך שהיא אינה מפריעה להידוק הפלטה.

הנה עוד שתי תמונות להבהרה - בראשונה רואים את הטריזים המהדקים, ובשניה את את הפלטה העליונה מהודקת אל התחתונה באמצעות (הרבה) כליבות.

הכל טוב ויפה, אבל מה הקשר למקהלת נוגנים של ביאליק ? פסי מן השיר יעזור לנו להתחקות אחר מקור המילה טמבור. פסי מנגן בתוף - טמבור או טמבורין. המשמעות המקורית של המילה טמבור (שמקורה, ככל הנראה, פרסי) היא תוף שבנוי מסגרת עגולה עליה מתוח עור. המילה התגלגלה למשמעות של מסגרת עגולה שמחזיקה בד עליו רוקמים. בהמשך המילה שימשה גם כשם לקשת של עמודים שתמכה בתקרה, ומשם התגלגלה למשמעות של דלת הזזה הבנויה מכפיסי עץ (העמודים) שנעים בקשת.

ומי מהקוראים שיודע מדוע החברה הישראלית "טמבור" נקראת כך, מוזמן להאיר את עיני.

כריכים

האיש הראשון שמתועד אוכל כריך (סנדוויץ', בלעז) הוא ככל הנראה הלל הזקן, שחי במאה הראשונה לספירה. מסופר כי בתקופת בית המקדש, הלל הזקן "היה כורך פסח מצה ומרור ואוכל ביחד, לקיים מה שנאמר: על מצות ומרורים יאכלהו." אנשי יחסי הציבור של הלל כנראה לא היו מוצלחים כל כך, וכך נפקד מקומו מספר ימי ההיסטוריה הקולינרית כממציאו של הכריך.

במאה השמונה עשרה הצליח ג'ון מונטגיו במקום בו נכשל הלל הזקן. ג'ון מונטגיו היה הרוזן הרביעי של סנדוויץ' - עיירת חוף מנומנמת במחוז קנט שבאנגליה. הרוזן נודע בחיבתו הרבה למשחקי קלפים. על מנת שלא יצטרך להפסיק את המשחקים, היה אוכל חתיכות בשר בין שתי פרוסות לחם. אנשים החלו לבקש את המאכל ש (הרוזן) סנדוויץ' אוכל, ומשם הדרך לשימוש במילה הגנרית "סנדוויץ'" לתיאור כריך הייתה קצרה.

מי שמצפה לבידים (וגם עצים מלאים) בפורניר יודע כי צריך לצפות את הלביד משני הצדדים, גם אם אחד הצדדים לא יהיה גלוי לעין. הסיבה לכך היא הצורך לשמור על איזון בין שני הצדדים של הלביד - אם האיזון מופר, הלחות הנספגת בכל אחד מן הצדדים תהייה שונה, ועד מהרה הלביד יתעוות. מאחר שההתעוותות מהירה מאוד (עניין של שעות ספורות), המהדרין מקפידים לצפות את הלביד בפורניר משני הצדדים בעת ובעונה אחת.

במקרים רבים חותכים בצורה מדויקת את החתיכה אותה רוצים לצפות בפורניר, מדביקים עליה פורניר שגדול במעט מהמידה (5 מ"מ לכל כיוון), ממתינים לייבוש הדבק ונפטרים משאריות הפורניר. הדרך המקובלת בימינו להיפטר מן העודפים היא באמצעות ראוטר עם כרסום ישר עם מיסב. המיסב רץ על דופן הלביד והכרסום מגלח את הפורניר המיותר. אם הדבקנו פורניר משני הצדדים בעת ובעונה אחת אנחנו בבעיה - המיסב (והבורג שמעליו) לא יצליחו להכנס בין שני דפי הפורניר (ואם מדובר במיסב תחתון, קרוב לראוטר, העסק פשוט לא יעבוד).

כמה אפשרויות לפנינו לפתרון הבעייה. אפשר לחזור לימי קדם ולגלח את הפורניר באמצעות מקצוע - תענוג מפוקפק למדי עם תוצאות בינוניות ומטה, במיוחד כשצריך לגלח את צד הפורניר שהוא הגדם (end grain). אפשר לרוץ לחנות ולקנות כרסום ישר עם מיסב שממוקם באמצע (בתמונה משמאל שלקוחה מהקטלוג של WPW) - פתרון יקר שעשוי להיות בעייתי אם הלביד דק או שהצטבר הרבה דבק על צד הלביד (תופעה שכיחה כאשר מדביקים את שני הצדדים בעת ובעונה אחת.

הפתרון השלישי הוא להשתמש בג'יג הכריך. הג'יג מפתיע בפשטותו וביעילותו. כורכים חתיכת פורמייקה ישרה בין שתי שכבות דקות של לביד (או כל חומר אחר). במרכז הכריך חותכים חור עגול. את הגי'ג מחברים לשולחן ראוטר, כאשר הכרסום עובר דרך החור והקצה שלו מיושר עם קצה הפורמייקה. כעת מעבירים את הלביד עם שתי שכבות הפורניר, כאשר דופן הלביד מוצמדת לפורמייקה, והכרסום מגלח לו את שתי שכבות הפורניר.

כמה הערות:

1. חשוב שהפורמייקה תהייה ישרה (מה שנקרא באנגלית dead straight).
2. הפורמייקה צריכה לבלוט (מחוץ לכריך) יותר מאשר הפורניר בולט (מעבר ללביד).
3. מומלץ להשתמש בכרסום בעל קוטר גדול ככל האפשר - כך זווית התקיפה קהה יותר והחיתוך טוב יותר.
4. מומלץ לבצע את הגילוח ב - climb cutting, במקרה של שולחן ראוטר מניעים את הלביד עם הפורניר מצד שמאל אל צד ימין (הפוך מכרגיל). כך מקטינים את הסיכון של שבירת הפורניר ומשפרים את איכות החיתוך.
5. הפורמייקה הדקה מתמודדת היטב עם שאריות הדבק על דופן הלביד - בוודאי טוב יותר מההתמודדות של מיסב.

בתאבון.