החיים בחוץ לא כל כך פשוטים (חלק ב')

ברשומה הקודמת דיברנו על חלק מן העצים המתאימים לבניית ריהוט חוץ. היום נדבר על העיצוב והבנייה של ריהוט חוץ, ונסיים בכמה הערות לגבי גימור.

גם אם בחרנו בעץ שמזדקן בכבוד, אנחנו חייבים לספק לו את התנאים המתאימים לתהליך ההזדקנות. הנה כמה עקרונות מנחים:

1. יש להניח תנועת עץ (התרחבות והתכווצות) מירבית - אם ברהיטים רגילים אפשר "לרמות" פה ושם, ולקוות שהעץ לא באמת ינוע בשיעור של 2%, הרי שבריהוט חוץ אין הנחות. השינוי בטמפרטורה ובלחות היחסית, החשיפה לגשם ולקרינה מנצלים את מלוא שני האחוזים שמוקצים להם. עוד לא נולד המחבר או הפירזול שיעצור עץ בדרכו להתרחב או להתכווץ.
2. יש להימנע מהיקוות של מים - מים שנשארים על הרהיט לאורך זמן הם מתכון בטוח לצרות. יש להימנע ממשטחים ישרים, ובוודאי ממשטחים קעורים. אם אין מנוס ממשטחים ישרים (בשולחן, למשל) - מומלץ לבנות אותם מכפיסים מרווחים ולא ממשטח רציף.
3. יש לשאוף למחברים פשוטים הבנויים היטב - עיקרון הנשיקה (KISS - Keep It Simple Stupid) הוא העיקרון המוביל כאן. יש לשמור את המחברים פשוטים, פונקציונליים, ועשויים היטב. יש להימנע ממחברים שעלולים לאגור בתוכם מים, ויש לשאוף למחברים הדוקים וסגורים ככל שניתן. מומלץ לחזק את המחברים באמצעות דיבלים מעץ או באמצעות ברגים.
4. יש להשתמש בדבק מתאים - יש להשתמש בדבקים המיועדים לשימוש חוץ. דבק D3 או D4 (אם הוא אירופאי) או דבק type-III (אם הוא אמריקאי). זה לא הזמן להיות הרפתקנים או לחסוך בכסף - יש לקנות דבק מחברה מוכרת בחנות עם תנועת קונים ערה.
5. יש להשתמש בפרזול הולם - עפי"ר, אני מסתייג משימוש בברגים ברהיטים שבנויים עץ מלא. כשמדובר בריהוט חוץ - שימוש בברגים הוא ממש "בסדר", ויש שיגידו שהוא אפילו "מתבקש". עדיף להשתמש בברגים המהודקים באמצעות אום, ולא כאלה שמהודקים אל תוך העץ. בכל אופן, יש להשתמש בברגים שמיועדים לתנאי חוץ. מומלץ לא לכסות את ראשי הברגים בפקקי עץ, שכן המים נקווים בין ראש הבורג לצד התחתון של הפקק.
6. יש לצמצם את שטח המגע עם הקרקע - יש להימנע מרכיבים (למשל קושרות) שבאים במגע מתמשך עם הקרקע. הרהיט שלכם איננו סירה - אל תשקיעו אותו במים.

הפערים בין מפלגת מי-צריך-גימור ("אם הרהיט יפה הוא לא צריך גימור, ואם הוא צריך גימור סימן שהוא לא יפה") לבין מפלגת גימור-תחילה ("גימור - כי לפעמים הרהיט הוא רק תירוץ") הולכים ומעמיקים כשמדובר בריהוט חוץ.

אנשי המי-צריך-גימור טוענים כי לא משנה מה תעשה וכמה תתאמץ - תוך כמה שנים הרהיט ממילא יזדקן ויקבל צבע אפור. הם מחזקים את הטענה הרציונלית שלהם בקביעה אמוציונלית - אנחנו אוהבים את המראה הטבעי האפור. אנשי הגימור-תחילה מסבירים בלהט שאם רק תיישם את הגימור "הנכון" (ותחדש אותו מדי שנה) תקבל רהיט צעיר לנצח. אנשי הגימור-תחילה מתקשים להחליט מהו אותו גימור "נכון" אותו יש ליישם, וכך נפתח בפניהם כר נרחב לדיונים אינסופיים.

אם התפקדת למפלגת הגימור-תחילה צפוי לך מסע ארוך ומפותל, רצוף עליות ומורדות, בדרכך אל המנוחה והנחלה - מציאת הגימור "הנכון". הנה כמה סיבות למסע הקשה הצפוי לך:

1. התחום באמת מסובך. מדובר בכימיה - תחום שרוב האנשים פשוט לא מבינים בו דבר וחצי דבר. רוב האנשים מסוגלים להסביר (או להבין די מהר) איך עובד מנוע של מכונית, אבל מי מסוגל להסביר איך עובד סבון ?
2. התחום משובץ במושגים "רופפים" שמותירים מקום לפרשנות נרחבת - מה ההבדל בין וורניש (תערובת של שמן, שרף ומדלל) לבין דניש אויל (תערובת של שמן עם וורניש). אני לא מבין מה זה "לכה עמידה", אז איך רוצים שאני אבין מה המשמעות של "לכה עמידה במיוחד" ?
3. ההרכבים (ותהליכי הייצור) המדויקים של חומרי הגימור נשמרים בסוד. החברות אינן חייבות לפרסם את ההרכב המדויק, והן נמנעות באדיקות מלחשוף את המידע הזה. גם חפירה מעמיקה מעלה תוצאות מאוד חלקיות.
4. חומרים בעלי שם זהה שמקורם בחברות שונות שונים מאוד זה מזה. חברים בכירים במפלגת הגימור-תחילה לעולם לא ימליצו לך על דניש אויל, הם ימליצו לך על דניש אויל של חברה מסוימת. אם הם רוקחים בעצמם שיקוי כלשהו של גימור - הם ישתמשו באדיקות בחומרי גלם מאוד ספציפיים.
5. יושבי ארץ הקודש נתקלים בקושי נוסף. חלק לא קטן מהמותגים המובילים בחו"ל לא מגיע לארץ, ולעומתם מוצאים כאן מותגים מקומיים ויחודיים. כך נוצר מצב בו מצד אחד חומר שמופיע בעיתונים או בספרים בחו"ל איננו רלבנטי לארץ, ומצד שני לא ניתן למצוא חומר על המוצרים המקומיים.

אז מה עושים? קוראים, שואלים, מנסים, ומשתכנעים שהמסע חשוב יותר מהגילוי עצמו. ואפשר גם לחצות את הקווים, ולעבור למפלגת המי-צריך-גימור.

ואם במפלגות עסקינן - נסיים בתשדיר הבחירות המיתולוגי משנת 1988. משה דואק בראש מפלגת תרשיש. דרך אגב, מדובר באותו משה דואק שהשליך רימון יד בכנסת ישראל (כשעדיין שכנה בבית פרומין) באוקטובר 1957, ופצע את דוד בן-גוריון, משה שפירא, גולדה מאיר ומשה כרמל.

החיים בחוץ לא כל כך פשוטים (חלק א')

בשישה עשר לאפריל, שנת 1978 התמנה רפאל איתן לרמטכ"ל האחד עשר של צה"ל. למען מירי רגב נציין שהוא החליף בתפקיד את מוטה גור, שממש (אבל ממש) לא היה הרמטכ"ל בעת שיחרור ירושלים. בכל אופן, עם כניסתו של רפול לתפקיד הוא הכריז על שורה של צעדים שלא זכו לאהדה רבה - השבת הכומתה אל הראש, איסוף תרמילים משומשים, וביטולן של הלהקות הצבאיות. דרך אגב, רבים זוכרים לו את הקמתו של פרויקט "נערי רפול", אבל מעטים יודעים כי הוא גם זה שהקים את תוכניות "תלפיות".

נחזור אל הלהקות הצבאיות - הלהקות מצאו דרכים שונות ומשונות להתמודד עם רוע הגזירה. להקת פיקוד צפון שינתה את שמה ל"חבורת הזמר של פיקוד הצפון", והריצה שתי תוכניות במקביל - תוכנית רשמית של שירה בציבור של שירי ארץ ישראל, ותוכנית רגילה וקצת פחות רשמית (שלא לומר מחתרתית משהו) בשם "בלילה על הדשא". התוכנית כללה את השיר (ניחשתם נכון) "בלילה על הדשא" שהפך עד מהרה ללהיט, והיה למעשה הלהיט האחרון שיצא מקו הייצור של הלהקות הצבאיות. את המילים כתבה אסתר ניצב (כותבת אלמונית מקיבוץ בית זרע). למנגינה שהלחין יאיר רוזנבלום מספר שנים קודם לכן עבור הסרט צ'רלי וחצי.

הנה מילות הבית הראשון של השיר, ואחריהן השיר בביצוע חבורת הזמר של פיקוד הצפון בשנת השלושים למדינת ישראל.

נשב בחוץ, כל כך יפה, יפה הליל 

נשיר רעים, נשיר לקול צלילי מיתר 

שירים פשוטים, שירים יפים 

על אהבה וקיץ 

שירי הלב ההם, שירי הלב ההם 

שאין כמותם. 

אמנם בבית השני מגלים כי החברים יושבים בחוץ על הדשא, אבל זה לא צריך להפריע לנו לדבר על ריהוט חוץ. מאחר שאנחנו נמצאים בבלוג שעוסק בנגרות, ומאחר שאנחנו סולדים מחומרים מודרניים (פלסטיק ומתכת), נדבר על ריהוט חוץ עשוי עץ.

כל מי שבונה או קונה רהיטי עץ, שעומדים לשהות בחוץ, חייב להכיר בעובדה כי אורך החיים שלהם מוגבל. לתנאים הסביבתיים (The Elements) השפעה רבה על שרידות הרהיטים, אבל ההשפעה שלנו על התנאים הללו מוגבלת למדי. אנחנו יכולים לנסות ולהשפיע בשלושה תחומים: בחירת חומר הגלם (סוג העץ), עיצוב, וגימור.

בחירת חומר הגלם

העץ האידאלי עבור ריהוט חוץ הוא עץ שיודע כיצד להזדקן בכבוד - לדהות באלגנטיות בלי להרקב. העצים המוצלחים ביותר בקטגוריה זאת הם העצים המכונים "אקזוטיים" - עצים שאינם מקומיים לאירופה או לארצות הברית. העצים הללו נוטים להיות כבדים, צפופים, עמידים לריקבון, וצבעם דוהה לגוונים אפורים יפים. אבל, שימוש בעצים אקזוטיים מעורר בעיות כלכליות ומוסריות. העצים הללו יקרים מאוד, וכמעט תמיד הגעתם למערב משלבת כריתה בלתי אחראית עם ניצול של האוכלוסיה המקומית.

קיימות גם חלופות מקומיות יותר. אחת החלופות המוצלחות היא אלון לבן (White Oak). הוא אמנם לא עמיד כמו העצים האקזוטיים, אבל בהחלט מדובר בעץ שיצליח לשרוד במשך שנים רבות. באלון יש הבדל באופי גרעינים בשתי תקופות הצמיחה - הגרעינים של הצמיחה המוקדמת (early growth) רכים ופתוחים יותר מאלה של הצמיחה המאוחרת (late growth). השחיקה של הגרעינים הרכים והפתוחים מהירה יותר, ולפיכך יורגש חספוס בפני השטח כעבור מספר שנים. על מנת להתגבר על הבעייה צריך להשתמש בעצים עם טבעות גדילה צפופות. כשמשתמשים באלון לבן (או בעצים אחרים) עבור ריהוט חוץ יש להימנע לחלוטין משימוש ב - sapwood, שכן אין לו כל עמידות בפני ריקבון.

רוביניה בת שיטה (Black Locust) היא צמח מקומי לצפון מזרח ארצות הברית, אך כיום הוא התאזרח בכל רחבי ארצות הברית וקנדה. במדינות ים תיכוניות רבות הוא נחשב למין פולש - הצמח מתפשט במהירות באמצעות נצרים, גדל בקצב מהיר, הצל שלו מפחית את התחרות מצד צמחים אחרים, וכך הוא משתלט על שטחים נרחבים. בארץ הוא נחשב לצמח מאוזרח, אך הרשויות ממליצות שלא להשתמש בו בגינון. הרוביניה עמידה מאוד בפני רקבון, ובנוסף - בצמח אין יותר מאשר שלוש שנים של sapwood, כך שמבזבזים מעט מאוד חומר. החסרון המרכזי - קשה מאוד להשיג את העץ באופן מסחרי.

ברוש קרח / גלברה (Bald Cypress) הוא צמח שמקורו באריזונה שבארצות הברית. כיום הוא נפוץ במדינות רבות, ובכללן ישראל. מדובר בעץ ברוש בעל צורה של פירמידה שגובהה עשוי להגיע לגובה של 15 מטר וקוטרה לרוחב של 4.5 מטר. העץ בעל משקל סגולי נמוך כך שהוא מומלץ לרהיטים שצריך להזיז לעיתים קרובות. הבעייה המרכזית - העץ מאוד שמנוני, כך שההדבקה שלו מצריכה שימוש בדבקים מיוחדים (דבקים אפקוסיים יעודיים).

ארז אדום (Red Cedar) הוא צמח נפוץ מאוד בקנדה ובצפון ארצות הברית, והוא מיובא לארץ באופן סדיר. העץ בעל עמידות טובה מאוד לריקבון, וגם הוא - כמו הברוש הקרח - בעל משקל סגולי נמוך. הבעייה - העץ מכיל לא מעט עיניים, שעשויות להפריע למחברים. יש לתכנן היטב מראש, ולהיות מוכנים לאחוזי פחת גבוהים.

עד כאן לרשומה זאת. בשבוע הבא נדבר על שני התחומים הנוספים: עיצוב וגימור הרהיטים.

ישן וכפוף

קפיצה קלה אחורה בזמן - שנת 1,100 לפנה"ס. קפיצה קלה הצידה במרחב - צפון אמריקה ותושביה המקוריים. שתי קבוצות של גברים, כל אחת מונה בין מאה לאלף משתתפים. כל משתתף אוחז בידו מקל, שבקצהו "כיס". כדור משחק אחד, גודלו כגודל כדור טניס. שני שערים ממוקמים בקצוות המנוגדים של המגרש, שאורכו נע בין חמש מאות מטר לשלושה קילומטר. המטרה - הכנסת הכדור אל שער היריב. מהלך המשחק - המטרה (הכנסת הכדור) מקדשת את כל האמצעים (מסירות, תנועה כשהכדור מונח בכיס המקל, מגע גופני, שימוש במקל כאלה, וכיו"ב). המשחקים, ששוחקו מצאת החמה ועד צאת הנשמה במשך שניים או שלושה ימים, היו חלק מטכסים פולחניים - "משחקי מלחמה" להאדרת שמו של "היוצר" ("Creator"), שמות השבטים ושמות "הלוחמים" (= השחקנים).

בשנת 1637 צפה ישועי צרפתי בשם Jean de Brebeuf בבני שבט אירוקי משחקים את המשחק. הוא תיעד את המשחק, וכינה אותו la crosse - "המקל". המשחק עבר גילגולים שונים, ובשנת 1867 חוקק רופא שיניים קנדי את חוקי המשחק (המערביים). כיום חוקי המשחק הבסיסיים כוללים עשרה שחקנים בכל קבוצה, מגרש קטן בהרבה (110 * 55 מטר), 60 דקות משחק (ארבעה רבעים בני 15 דקות), והרבה הרבה פחות אלימות. המשחק פופולרי בארצות הברית ובקנדה - הפופולריות שלו עולה, בעיקר בקרב ילדים ובני נוער, במקביל לירידה בפופולריות של הבייסבול והפוטבול האמריקאי. לקרוס משוחק במדינות נוספות, וביניהן אפילו ישראל.

מקלות מסורתיים (בצד ימין) ומודרניים (בצד שמאל)

המקל המסורתי איתו היו משחקים לקרוס היה עשוי עץ היקורי (hickory) שכופף באמצעות אדים לצורה של מקל מטריה הפוך. בחלק העליון (המכופף) של המקל היו קודחים חורים, דרכם היו משחילים מיתרים ואורגים רשת שיצרה את "הכיס". במקל המודרני קיימת הפרדה בין הכיס שמיוצר מפלסטיק יצוק לבין המקל שמיוצר מסוגים שונים של מתכות. המקלות המודרניים קלים יותר, חזקים יותר, ובעלי חתך מתומן, שאמור לאפשר אחיזה טובה יותר. כמעט מיותר לציין - את המקלות המודרניים הרבה יותר קל לייצר בצורה תעשייתית.

לפני שבועיים דיווח ה - BBC כי טום בקט (Tom Becket) פורש מעבודתו. טום בנה מקלות לקרוס מעץ במשך חמישים שנה, והוא האדם האחרון שמייצר מקלות כאלה בבריטניה. לפני שבועיים הוא בנה את חמישים מקלות העץ האחרונים בבריטניה. בשיאה מכרה החברה בה עבד טום (Hattersleys) אלפי מקלות עץ מדי שנה. כיום, אין כמעט דרישה למקלות עץ - מקלות המתכת והפלסטיק טובים יותר וקלים יותר לייצור.

רובין ווד (שהוזכר כאן בבלוג מספר פעמים בעבר) מתמחה בחשיפת "האנשים האחרונים" שעוסקים במלאכות מסורתיות. רובין חשף את סיפורו של טום בקט בישיבה של The Heritage Crafts Association (האיגוד למלאכות מסורתיות), אבל הוא נשאל שאלות קשות שאני כלל לא בטוח שהוא ידע להשיב עליהן באופן משכנע:

• מה כל כך נורא אם המיומנות הזאת תיעלם מן העולם?
• לו אנשים היו באמת מעריכים ורוצים מקלות מעץ, היו נמצאים בעלי המלאכה שהיו מייצרים אותם. מה הטעם לייצר מוצרים שאנשים פשוט אינם רוצים?
• מקלות עץ פשוט אינם טובים כמו המקלות המודרניים. מה הטעם לייצר מוצרים מסורתיים בשעה שיש מוצרים מודרניים טובים יותר?
• מה הטעם לתמוך בעסק שאין לו זכות קיום כלכלית?

אני לא בטוח שלבריטים יש תשובות מספקות. הם, לפחות, שואלים את השאלות.

מיחזור הוא תבוסה

די נדיר למצוא חברה במאה ה-21 שמצהירה שהיא מתנגדת למיחזור. זה יישמע מוזר עוד יותר אם אספר לכם שהחברה נוסדה בשנת 1959, ושהיא מוכרת כיום את אותם שלושה מוצרים (בעלי השמות הקליטים 606, 620, 621) שמכרה עם היווסדה. אבל, באופן כללי, מדובר בחברה די מוזרה שבהחלט מצדיקה רשומה.

Dieter Rams

חברת vitsoe (נהגה כמעט כמו ארגון ויצ"ו) נוסדה בגרמניה בשנת 1959 בידי איש מכירות בשם Niels Weise Vitsoe ובידי מעצב בשם Otto Zapf. החברה נוסדה על מנת לייצר ולמכור קו מוצרים שיעוצב בידי Dieter Rams. רמס עבד באותה תקופה בחברת בראון, אך קיבל אישור מהאחים בראון לבצע גם "עבודות צדדיות". הפתיחות של האחים בראון הוכיחה עצמה כדאית - רמס נשאר בבראון, שימש כמעצב הראשי של החברה משנת 1961 ועד שנת 1995, וחלק ניכר מהצלחתה של בראון מיוחס לעיצובים שלו.

רמס עיצב שלושה עיצובים עבור חברת ויטסו: עיצוב מספר 6 בשנת 1960 - מערכת מדפים אוניברסלית 606, עיצוב מספר 0 בשנת 1962 - מערכת ישיבה 620, ועיצוב מספר 1 בשנת 1962 - מערכת שולחנות צד 621.

העקרונות שמדריכים את חברת ויטסו אמנם נשמעים כמו "הדבר הנכון להגיד" בשנת 2014, אבל קחו בחשבון שהעקרונות נטבעו בשנת 1959 ושהחברה מתנהלת לפיהם יותר מחמישים שנה. נראה כי יצוק בהם תוכן ממשי. 

1. החברה שואפת לייצר רהיטים שיחזיקו מעמד לאורך זמן רב.
2. החברה שואפת להימנע מלייצר רהיטים עם "תאריך תפוגה".
3. החברה שואפת להציג קו עיצובי מוגדר ומתמשך, ולא לנהות אחר אופנות חולפות.
4. החברה שואפת לייצר רהיטים הבנויים מאבני בניין יסודיות שמשתלבות זו בזו, רהיטים שמתאימים (מסתגלים) לנסיבות משתנות.

ויטסו רוצה שהלקוחות שלה ייקנו כמה שפחות מהמוצרים שלה. החברה רוצה שהלקוחות יתחילו במספר רכיבים קטן, יוסיפו רכיבים בעת הצורך, יארגנו מחדש בהתאם לנסיבות, יתקנו אם יש צורך, יעבירו ממקום למקום, וישתמשו באותם רכיבים שוב ושוב. החברה שואפת לייצר את הרהיטים הטובים ביותר, לא את הרהיטים החדשים ביותר (best, not newest).

איך ויטסו מממשת את העקרונות ?

מערכת המדפים האוניברסלית (606) מורכבת ממסילות (מאונכות) ומרכיבים פונקציונליים שונים, המורכבים על המסילות.

קיימות שלוש אפשרויות לקיבוע המסילות - צמודות לקיר, מונחות על הרצפה ונתמכות על ידי הקיר, דחוסות בין הקיר לתקרה.

קיימות שתי אפשרויות למרווחים בין המסילות - 66.7 ס"מ ו - 91.2 ס"מ.

קיימים ארבעה עומקים לרכיבים - 16, 22, 30, 36 ס"מ.

בנוסף למדפים, קיים אוסף מוגבל של רכיבים.

קיימות שש אפשרויות לצבעים - אפור (off white), שחור, כסף, אשור (בוק) עם אפור, אשור עם שחור, אשור עם כסף.

אבל זה לא הכל ...

העיצוב המקורי של רמס (והרכיבים החדשים שעוצבו על ידו ועל ידי אחרים) הוא לתפארת המודרניזם של אמצע המאה הקודמת - פשוט, פונקציונלי, אסתטי.

המוצרים של ויטסו פשוט חיים לנצח - אנשים משתמשים ברהיטים במשך עשרות שנים - מוסיפים, מורידים, משנים, מעבירים דירה, מורישים לילדים.

החיבור והפירוק של הרכיבים השונים אל ומן המסילות פשוט ומהיר. הרכבות ופירוקים חוזרים ונשנים פשוט "לא מזיזים" למוצרים.

החברה עוזרת ללקוחות לתכנן את הרהיט שלהם - הלקוחות שולחים לחברה תמונות ומידות של האזור המיועד לרהיט, ואת השימושים אליהם הוא מיועד. החברה מתכננת את הרהיט, וללקוח ניתנת האפשרות לשנות את התיכנון כרצונו. לבסוף, כאשר התכנון מושלם, החברה אורזת את הרכיבים ושולחת אותם לביתו של הלקוח בצירוף הוראות הרכבה מפורטות.

השתכנעתי ... אבל זה בטח נורא יקר ?!

כן ולא. המחיר של המערכת ממש לא זול (למשל, ארבע מדפים רדודים מורכבים על שתי מסילות קצרות עולים 1.500 ש"ח, לא כולל משלוח). אבל, אם מחשבים את העלות לאורך כמה עשרות שנים (הערכה ממש ריאלית עבור רכיבים של ויטסו) מגלים שמדובר במערכות זולות למדי.

ועכשיו ... כמה תמונות

כותרת הרשומה "מיחזור הוא תבוסה" שימשה ככותרת להרצאה של מרק אדמס - המנכ"ל הנוכחי של ויטסו. לדבריו recycling is what you do when you fail to re-use.

מה - חלק ב'

ברשומה הקודמת דיברנו על מרחב חיובי (positive space) ועל מרחב שלילי (negative space). השפה העברית מבדילה בין עצמים לבין הנפח בו הם נמצאים, אבל היא מתקשה להפריד בין הנפח כולו לבין אותו חלק בנפח שאיננו מאוכלס בעצמים. אמנם יש לנו את המילה "רווח" שמוגדרת על ידי אבן שושן "שטח פנוי בין דבר לדבר או בין מקום למקום". אבל, גם המילה "רווח" לא כל כך מוצלחת - היא מאוד "מקומית", היא מתייחסת למרחב שלילי מאוד מסוים שנמצא בין עצמים מסוימים. המצב באנגלית (ובשפות נוספות) דומה - קיימות מילים מקבילות למילה "רווח" אבל גם הן "מקומיות" (gap, in-between ואפילו space). בצר לנו נפנה ליפנית.

בשפה (ובתרבות) היפנית קיימת המילה Ma. התרגום הפשטני של המילה הוא "רווח", אבל תרגום זה רחוק מאוד מלשקף את המשמעות האמיתית של המילה היפנית. אצל היפנים, באותו אופן שעצם (המרחב החיובי) מורכב מחומר, כך גם ה - Ma (המרחב השלילי) הוא חומר. "יש" ו"אין" הם שווי מעמד - שניהם מוחשיים במידה שווה. הריקנות איננה מוגדרת באמצעות מה שאין בה - הריקנות מוגדרת בזכות עצמה כמשהו מוחשי.






הנה פרק 11 מתוך ה - Tao Te Ching, ספר היסוד של תורת הטאו שנכתב במאה השישית לפני הספירה. כאן בתרגום (אחד מני רבים) של Ursula K. Le Guin.

Thirty spokes

meet in the hub.

Where the wheel isn't

is where it's useful.

Hollowed out,

clay makes a pot.

Where the pot's not

is where it's useful.

Cut doors and windows

to make a room.

Where the room isn't,

there's room for you.

So the profit in what is

is in the use of what isn't.

המונח Ma מתייחס הן למרחב והן לזמן. במרחב - המילה משמשת לציין את הרווח שבין עצמים, ובזמן - לציין את הרווח שבין מאורעות. דואליות בין זמן ומרחב מוצאים גם בשפות נוספות. המילה "עולם" בעברית שימשה בעבר (בתקופת התנ"ך) לציון פרק זמן ארוך - "לזכור ברית עולם בין אלוהים ובין כל נפש חיה בכל בשר אשר על הארץ". רק בתקופת חז"ל היא קיבלה את המשמעות של מקום - "על שלושה דברים העולם קיים ...", "בעשרה מאמרות נברא העולם". כיום מקובלת בעיקר המשמעות של מקום, נשארו ביטויים שמשמרים את המשמעות המקורית של זמן (מעולם, לעולם, מאסר עולם), וקיימים גם מקרים שלא ברור האם מדובר בזמן או במקום (אדון עולם, ריבונו של עולם).

אני חושב שדווקא כשמדובר בזמן קל לנו יותר לתפוש את הרווח (הפסקה, המתנה, הפוגה) בתור משהו בעל זכויות שוות להתרחשות עצמה. כל מי שדיבר בפני קהל יודע שההפוגות (פאוזות) חשובות לא פחות מהמילים עצמן. כל מי שהמתין לאוטובוס יודע שההמתנה מוחשית לא פחות מהנסיעה עצמה. כל מי שלמד בבית ספר יודע שההפסקות מוחשיות לא פחות מהשיעורים עצמם.

ובמעבר חד, נחזור לנגרות. אני מניח שלא מעט קוראים מגרדים את פדחתם ואומרים לעצמם משהו בסגנון: "עיצוב רהיט זה לא מספיק קשה? עכשיו אני צריך גם לעצב את הלא-רהיט?" התשובה המצערת היא: "כן". אבל המצב עוד יותר גרוע - כמעט בלתי אפשרי להבין את הקומפוזיציה של הרהיט (המרחב החיובי, השלילי והיחסים ביניהם) בלי לבנות דגם בגודל מלא, ולהציב אותו במקום אליו הוא מיועד. עכשיו, כשהבנו כמה עמוק הבור, הנה נשיב את רוחנו באמצעות כמה דוגמאות.

סבכה (Lattice) - ברהיט משולבים אלמנטים של סבכה (סריג) שיוצרים מסגרות עבור מרחב שלילי. הריבועים, המלבנים, ו"המשפך" לא באמת קיימים בגב הכסא.

Mackintosh - the willow chair

פערים - בריהוט משולבים חורים או פערים. בשולחן - הרווח בין מבנה הרגליים למשטח יוצרים תחושת ריחוף. בכסא - הרווח בין שני חלקי המושב יוצר מתח ועניין.

Tim Rousseau - hall table

Aled Lewis - tall chair

רכיבים היוצרים צורות גיאומטריות - הרגליים, הקושרות והידיות של הכיסא מגדירים צורות גיאומטריות מורכבות שמשתנות בהתאם לנקודת המבט. הקתדרלה שאנו רואים בצידו של השולחן לא באמת קיימת - היא נמצאת במרחב השלילי.

Adrian Ferrazzutti - chair

Monica Raymond - table

נפחים חסרים - שולחן הקפה סובב סביב הקערה המגולפת, החלק שאיננו. גם החלק המעניין בארון איננו.

Alan Peters - coffee table

Mukul Pandey - Sideboard

הרבה מילים, הרבה תמונות. נסיים במילותיו של נתן אלתרמן (לחן: מיקי גבריאלוב, ביצוע: אריק איינשטיין).

שיר סיום

יש אדם רואה הכל באור ורוד ורוד

זה לא טוב אומרים כולם אפילו רע מאוד

יש אדם רואה הכל באפילה קודרת

זו אותה המחלה רק בצורה אחרת