נפתח בחידה נוסטלגית - מה האיבר הבא בסדרה "לול, שבלול, חצי חצי, עזית של הצנחנים, צ'ארלי וחצי, חגיגה בסנוקר"? מדובר בסרטים הראשונים אותם ביים בועז דוידזון (מהישן (1969) לחדש (1975)), ואם השבתם "משפחת צנעני" אתם זוכים בשתי נקודות ובתהילת עולם.
"משפחת צנעני" הוא סרט בורקס שנכתב ובוים על ידי בועז דוידזון בשנת 1976. הסרט מספר על יריבות בין מוכר נעליים תימני (ציון צנעני הוא גבי עמרני) לבין מוכר נעליים פרסי (ישראל בן נעים הוא יוסף שילוח). לקראת סופו של הסרט מגלה ציון צנעני כי הטבעת היקרה אותה רצה להעניק לאישתו נעלמה, והוא מאשים את ישראל בן נעים בגניבתה.
בין גבי עמרני לבין יוסף שילוח מתפתח הדיאלוג הבא:
- אתה גנב
- אתה כלב
- אתה גנב בן גנב
- אתה כלב בן כלב
- אתה גנב בן גנב בן גנב
- אתה כלב בן כלב בן כלב
הדיאלוג מדגים את המבנה "X בן X", כאשר ה - X הוא לרוב כינוי גנאי - בין שמדובר בשם תואר (גנב) ובין שמדובר בשם עצם (כלב). מופע קדום יותר של המבנה קשור ליוסף אחר שלובש כתונת פסים. הבה נדלג אל פרשת "מקץ", המשך הסאגה המשפחתית של יוסף ואחיו.
בסופה של הפרשה מגיעים האחים בפעם השנייה אל יוסף, הפעם עם האח הצעיר בנימין. רגע לפני שיוסף משלח את אחיו בחזרה אל ארץ כנען הוא מצייד אותם באוכל רב ובכסף רב, אך בסתר הוא גם מטמין את הגביע שלו בתיקו של בנימין. האחים יוצאים לדרכם, אנשיו של יוסף רודפים אחריהם, מאשימים אותם בגניבת הגביע, האחים מכחישים, אך הגביע מתגלה בתיקו של בנימין המופתע - "וַיְחַפֵּשׂ--בַּגָּדוֹל הֵחֵל, וּבַקָּטֹן כִּלָּה; וַיִּמָּצֵא, הַגָּבִיעַ, בְּאַמְתַּחַת, בִּנְיָמִן (בראשית מ"ד י"ב)".
על פי בראשית רבה האחים המופתעים, הכועסים והחוששים פונים אל בנימין ואומרים לו "גנבא בר גנבתא" - "גנב בן גנבת". את אלה שתוהים מדוע גנבת ולא גנב, נפנה לבראשית ל"א - רגע לפני שיעקב עוזב עם משפחתו את בית לבן הארמי, גונבת רחל את התרפים מאביה - "וְלָבָן הָלַךְ, לִגְזֹז אֶת-צֹאנוֹ; וַתִּגְנֹב רָחֵל, אֶת-הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ". דרך אגב, אף אחד לא יודע בדיוק מהם "תרפים" (כנראה - אלילי בית עשויים טין) ומדוע הסתכנה רחל בגניבתם.
בכל אופן, הסיפור של יוסף המקראי התסיים בכי טוב - לאחר נאום חוצב להבות של יהודה, יוסף נחשף בפני אחיו והחשד מוסר מבנימין. הסיפור של יוסף הדוידזוני הסתיים אף הוא בכי טוב - אישתו של גבי עמרני מגלה כי הנכד בלע את הטבעת, וכל בני המשפחה יושבים סביבו ומעודדים אותו להוציאה בדרך הטבע. רק סיפורה של רחל הסתיים בצורה הרבה פחות חיובית - היא אמנם הצליחה להסתיר את דבר הגניבה, אך קללתו של יעקב את הגנב גרמה למותה זמן קצר לאחר מכן.
אז מה היה לנו עד עכשיו? גנבת, גנב בן גנבת, גנב בן גנב. על מנת לעבור לעולם הנגרות אנחנו מדלגים למסכת עבודה זרה, דף נ, עמוד ב. במסגרת דיון שעוסק בדיני עבודה זרה של האל הרומי מרקוליס, אנו מוצאים את הקביעה הבאה: "ישראל שהביא אבנים מן המרקוליס וחיפה בהן דרכים וסרטיאות אסורות". כלומר, אין להשתמש באבנים ששימשו לעבודת האל מרקוליס בתור אבני ריצוף לדרכים ולרחובות. אמנם אין להקל ראש באיסור, אבל אנחנו מתעניינים בעיקר בהמשך המשפט "ולית נגר ולא בר נגר דיפרקינה". ובעברית - "ואין נגר או בן נגר שיכול להסביר (איסור זה)".
רגע, רגע, רגע - נכון שאף נגר (או בן נגר או נגר בן נגר) לא זכה בפרס נובל, אבל למה צריך להעליב? ובכן, ממש אין סיבה להעלב. לפי מבנה המשפט קשה לראות בביטוי "נגר בן נגר" ביטוי שלילי, וגם רש"י חושב כך ומפרש "נגר בן נגר - חכם בן חכם". הלב נרגע. אבל יש עוד. במדרש "ויקרא רבה" כתוב "שונה רבי שמעון בן יוחאי: מה נגרין הם ישראל שהם יודעים לרצות את בוראם". הלב מתרחב. אבל יש עוד. בהקדמה לספרו "כסף משנה" מציין משה קארו (ההוא משולחן ערוך) כי הוא כותב את הספר משום ש..."בכמה מקומות צריך נגר ובר נגר דיפרקינון (=שיסבירו)". הלב מתפוצץ. וגם יהודה אבן תיבון (אבי המעתיקים) מציין לטובה את הנגרים בספרו "ספר הרוח", וכותב - "השכל אשר בו יסתכל האדם בדבר שרוצה לעשותו איך יערים לעשותו כמו הנגרים והמלחים ועובדי האדמה ויתר בעלי המלאכות". אמנם איננו מוזכרים לבד, אבל בהחלט מוזכרים ראשונים. הלב מתפזר באושר עילאי במרחבי היקום.
מה אנחנו מבינים? פעם בעלי מלאכה היו מלומדים, ומלומדים היו בעלי מלאכה. תורה ומלאכה. דוד פלוסר בספרו "ישו" טוען כי איזכור הנגרות בהקשר של ישו (לא ברור אם ישו היה נגר, בן נגר או נגר בן נגר) לא בא להציג אותו כבעל מלאכה פשוט, אלא כאיש המשלב תורה ומלאכה - מלומד שהוא נגר, נגר שהוא מלומד. מתי ולמה נותק הקשר בין התורה והמלאכה? לשר ההיסטוריה הפתרון.
"משפחת צנעני" הוא סרט בורקס שנכתב ובוים על ידי בועז דוידזון בשנת 1976. הסרט מספר על יריבות בין מוכר נעליים תימני (ציון צנעני הוא גבי עמרני) לבין מוכר נעליים פרסי (ישראל בן נעים הוא יוסף שילוח). לקראת סופו של הסרט מגלה ציון צנעני כי הטבעת היקרה אותה רצה להעניק לאישתו נעלמה, והוא מאשים את ישראל בן נעים בגניבתה.
בין גבי עמרני לבין יוסף שילוח מתפתח הדיאלוג הבא:
- אתה גנב
- אתה כלב
- אתה גנב בן גנב
- אתה כלב בן כלב
- אתה גנב בן גנב בן גנב
- אתה כלב בן כלב בן כלב
הדיאלוג מדגים את המבנה "X בן X", כאשר ה - X הוא לרוב כינוי גנאי - בין שמדובר בשם תואר (גנב) ובין שמדובר בשם עצם (כלב). מופע קדום יותר של המבנה קשור ליוסף אחר שלובש כתונת פסים. הבה נדלג אל פרשת "מקץ", המשך הסאגה המשפחתית של יוסף ואחיו.
בסופה של הפרשה מגיעים האחים בפעם השנייה אל יוסף, הפעם עם האח הצעיר בנימין. רגע לפני שיוסף משלח את אחיו בחזרה אל ארץ כנען הוא מצייד אותם באוכל רב ובכסף רב, אך בסתר הוא גם מטמין את הגביע שלו בתיקו של בנימין. האחים יוצאים לדרכם, אנשיו של יוסף רודפים אחריהם, מאשימים אותם בגניבת הגביע, האחים מכחישים, אך הגביע מתגלה בתיקו של בנימין המופתע - "וַיְחַפֵּשׂ--בַּגָּדוֹל הֵחֵל, וּבַקָּטֹן כִּלָּה; וַיִּמָּצֵא, הַגָּבִיעַ, בְּאַמְתַּחַת, בִּנְיָמִן (בראשית מ"ד י"ב)".
על פי בראשית רבה האחים המופתעים, הכועסים והחוששים פונים אל בנימין ואומרים לו "גנבא בר גנבתא" - "גנב בן גנבת". את אלה שתוהים מדוע גנבת ולא גנב, נפנה לבראשית ל"א - רגע לפני שיעקב עוזב עם משפחתו את בית לבן הארמי, גונבת רחל את התרפים מאביה - "וְלָבָן הָלַךְ, לִגְזֹז אֶת-צֹאנוֹ; וַתִּגְנֹב רָחֵל, אֶת-הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ". דרך אגב, אף אחד לא יודע בדיוק מהם "תרפים" (כנראה - אלילי בית עשויים טין) ומדוע הסתכנה רחל בגניבתם.
בכל אופן, הסיפור של יוסף המקראי התסיים בכי טוב - לאחר נאום חוצב להבות של יהודה, יוסף נחשף בפני אחיו והחשד מוסר מבנימין. הסיפור של יוסף הדוידזוני הסתיים אף הוא בכי טוב - אישתו של גבי עמרני מגלה כי הנכד בלע את הטבעת, וכל בני המשפחה יושבים סביבו ומעודדים אותו להוציאה בדרך הטבע. רק סיפורה של רחל הסתיים בצורה הרבה פחות חיובית - היא אמנם הצליחה להסתיר את דבר הגניבה, אך קללתו של יעקב את הגנב גרמה למותה זמן קצר לאחר מכן.
 |
| האל מרקוליס (וויקיפדיה) |
רגע, רגע, רגע - נכון שאף נגר (או בן נגר או נגר בן נגר) לא זכה בפרס נובל, אבל למה צריך להעליב? ובכן, ממש אין סיבה להעלב. לפי מבנה המשפט קשה לראות בביטוי "נגר בן נגר" ביטוי שלילי, וגם רש"י חושב כך ומפרש "נגר בן נגר - חכם בן חכם". הלב נרגע. אבל יש עוד. במדרש "ויקרא רבה" כתוב "שונה רבי שמעון בן יוחאי: מה נגרין הם ישראל שהם יודעים לרצות את בוראם". הלב מתרחב. אבל יש עוד. בהקדמה לספרו "כסף משנה" מציין משה קארו (ההוא משולחן ערוך) כי הוא כותב את הספר משום ש..."בכמה מקומות צריך נגר ובר נגר דיפרקינון (=שיסבירו)". הלב מתפוצץ. וגם יהודה אבן תיבון (אבי המעתיקים) מציין לטובה את הנגרים בספרו "ספר הרוח", וכותב - "השכל אשר בו יסתכל האדם בדבר שרוצה לעשותו איך יערים לעשותו כמו הנגרים והמלחים ועובדי האדמה ויתר בעלי המלאכות". אמנם איננו מוזכרים לבד, אבל בהחלט מוזכרים ראשונים. הלב מתפזר באושר עילאי במרחבי היקום.
מה אנחנו מבינים? פעם בעלי מלאכה היו מלומדים, ומלומדים היו בעלי מלאכה. תורה ומלאכה. דוד פלוסר בספרו "ישו" טוען כי איזכור הנגרות בהקשר של ישו (לא ברור אם ישו היה נגר, בן נגר או נגר בן נגר) לא בא להציג אותו כבעל מלאכה פשוט, אלא כאיש המשלב תורה ומלאכה - מלומד שהוא נגר, נגר שהוא מלומד. מתי ולמה נותק הקשר בין התורה והמלאכה? לשר ההיסטוריה הפתרון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה