יום ראשון, 1 בנובמבר 2015

סיכום ביניים

בספרות ההדרכה להורים הצעירים (שיש לעיתים רושם שגם הילדים הצעירים קוראים אותה) מזכירים את "משבר גיל הארבעה חודשים". מסתבר שבגיל זה גם המלאכים הישנוניים ביותר הופכים למפלצות חסרות מנוחה. הסדנא שלי בת ארבעה חודשים, ולשמחתי היא לא קראה את הספרים הרלבנטיים. אין שום משבר. הנה סיכום קצר.
  1. ההשקעה הראשונית בבניית הסדנא, הן בזמן והן בכסף, הייתה גבוהה (מאוד). העניינים התנהלו - פחות או יותר - לפי לוח הזמנים והתקציב, אבל ישיבה מול טבלאות אקסל שונה מאוד מהוצאה של הכסף מהכיס או העברת ימים שלמים ב"עבודות" בסדנא.
  2. הבירוקרטיה הכרוכה בהקמת עסק בארץ הקודש מרשימה למדי. בתהליכים השונים מעורבת הרבה "תורה שבעל פה". זה לא שהגופים השונים שמים לך רגל, אבל הם גם לא בדיוק נמצאים כאן כדי לעזור לך.
  3. פקטור הפריפריה איננו דבר של מה בכך. כל דבר הופך מסובך יותר, איטי יותר, יקר יותר.
  4. השילוב בין בניית רהיטים לבין הוראת נגרות מעניין מאוד אבל גם קשה מאוד. המעבר בין עבודה עצמית לבין הדרכת אחרים איננו פשוט. אני מוצא עצמי נהנה במידה שווה משני התחומים, ומקווה שאצליח למצוא את האיזון הנכון ביניהם.
  5. נגרות מעניינת הרבה מאוד אנשים. הרצון ליצור, ללמוד, לעסוק במשהו פיסי משותף לקהל רחב של אנשים - מבוגרים, צעירים, נשים, גברים. אנשים נכנסים לנגריה ומיד ננסך על פרצופם חיוך.
  6. למדיניות הדלת הפתוחה יש יתרונות וחסרונות. נחמד לדבר עם אנשים, לקחת הפסקה מדי פעם, לשווק את המדרשה. אבל לעיתים אתה חש שהדלת הפתוחה "הופכת שעת עבודה לשעה אבודה".
  7. הרבה אנשים שמחים לעזור. העזרה מגיעה מקרוב ומרחוק - סיוע פיסי, סיוע שיווקי, מתנות, הנחות, איחולים ועצות בסעיף כללי. פשוט כיף.
אחת עשרה בלילה, חזרתי עכשיו מהחוג לתלמידי התיכון לחינוך סביבתי. מיום חמישי ועד יום שבת העברתי סדנא מרוכזת לבניית מגירות. ביום רביעי העברתי את הקורס הבסיסי. חוץ מזה אני מסיים לבנות שולחן איפור. מאפס למאה בארבעה חודשים.

אין תגובות:

פרסום תגובה