מערכת הצירים (חלק ב׳)

ישנן חמישים דרכים לעזוב את אהובתך, אבל יש רק דרך אחת להתקין ציר ספר. בחלק הראשון של המשפט אינני בטוח - בגילי אני יודע שלא כל מה שנאמר בשירים הוא אמת. החלק השני חייב להיות אמת שכן למדתי אותו מ - Michael Scott שלמד אותו מ - Alan Peters, שהוא (כידוע לכולנו) נציגה של הגבורה לענייני נגרות.

לפני שנצלול לדרך ההתקנה עצמה נפתח בכמה הגדרות והערות:

• לציר יש אורך, רוחב (רוחב דף אחד), ועובי (עובי דף אחד).
• לציר יש סרן בקצהו, שמחבר את שני הדפים ומאפשר את תנועתם. לסרן יש רדיוס.
• הדפים מחוברים לסרן לסירוגין. מקובל כי אחד הדפים מחובר במספר זוגי של חיבורים, בעוד הדף השני מחובר במספר אי זוגי של חיבורים. מקובל כי הדף המחובר במספר זוגי מתחבר לגוף הרהיט, והדף המחובר במספר אי זוגי מתחבר לדלת (או למכסה, במקרה של קופסא).
• ציר הספר איננו מאפשר כיוונון מסוג כלשהו (טוב, יש כמה תרגילים מלוכלכים שלא ניתן  להעלותם על הכתב). לפני שמתחילים בהתקנה יש לוודא כי כל החלקים ישרים ומתאימים זה לזה. אם זה לא המצב, פשוט חבל על המאמץ של התקנת הציר.

זה אולי נשמע מובן מאליו, אבל המטרה הסופית היא להשקיע את כל אחד מדפי הציר בדיוק בעובי שלו, כאשר מרכז הסרן נמצא בדיוק בקצה ההשקעה - כלומר רוחב השקע הוא רוחב הדף + רדיוס הסרן. חלק גדול מן הבעיות הקשורות להתקנת צירי ספר נובע מכך שמשקיעים את הציר יותר מדי או פחות מדי, או מכך שהסרן איננו נמצא במקום הנכון.

סימון

• פותחים בסימון אורך הציר. קובעים את נקודת ההתחלה, ומסמנים באמצעות זוית ישרה וסכין סימון קו קצר. מצמידים את הציר אל הקו המסומן, מסמנים (עם הסכין) נקודה בקצהו השני של הציר, ובאמצעות הזוית והסכין מסמנים קו קצר.
• עוברים לסימון רוחב הציר. כאמור, הרוחב אותו יש לסמן הוא רוחב הדף + רדיוס הסרן. מכוונים את מד הסימון (marking gauge) לרוחב הנכון, ומסמנים קו בין שני סימוני האורך שסימנו בשלב הקודם.
• נסיים בסימון עובי הציר. מכוונים את מד הסימון השני לעובי הציר (אם אין שני מדי סימון - מסמנים את כל סימוני הרוחב עבור כל הצירים ואז עוברים לסמן את כל סימוני העובי עבור כל הצירים). מסמנים את עובי הציר, ובאמצעות הזוית הישרה מסמנים קווים (קצרים) מסימוני האורך אל סימון העובי.
• לא לשכוח בכל הסימונים - bevel on the outside.
• חשוב שהסימונים יהיו מדויקים ועמוקים דיים, כך שניתן יהיה למקם בהם להב של מפסלת חדה.

ריקון

לגבי שיטת הריקון השאירו לנו הרשויות חופש פעולה נרחב למדי. בכל אופן, התהליך מתחיל בהעמקת כל קווי הסימון עם מפסלת חדה ופטיש. כעת נותר לרוקן בזהירות ובדיקנות את המגרעות עבור הצירים. יש נטייה לרוקן מגרעת עמוקה מדי (במיוחד ככל שמתרחקים מן הסרן). אני מציע לעבוד לאט, ולבדוק את התאמת המגרעת לציר לעיתים קרובות. הציר אמור להכנס אל המגרעת בצורה הדוקה, אך ללא הפעלת אלימות פיסית יתרה, מה שמתקרא בלעז snug fit.

חיבור הציר

כל שנותר כעת הוא לחבר את הצירים באמצעות ברגים. החיבור הסופי ייתבצע עם ברגי נחושת, אך מכיוון שהם רכים למדי הם נוטים להשבר והראש שלהם נוטה להשרט (האמינו לי, יש מעט דברים מעצבנים יותר מנסיון לחלץ שבר בורג מתוך רהיט). החיבור הראשוני ייתבצע, אם כן, עם ברגים ״רגילים״. לרוב מחובר כל דף עם שלושה ברגים - את החיבור הראשוני נבצע עם שני ברגים בלבד, וזאת על מנת לאפשר מרחב תמרון מסוים לתרגילים המלוכלכים (לא עלינו) אותם הזכרתי קודם לכן.

ממקמים את הציר, מסמנים את מיקום הברגים, מוציאים את הציר, קודחים חורים מובילים, ומחברים את הציר עם ברגים רגילים. בודקים שהכל ״עובד״ כמו שצריך. מסמנים את מיקום הבורג השלישי, מוציאים את הברגים הרגילים, קודחים חור מוביל נוסף, ומחברים את הציר עם ברגי נחושת. מקובל להבריג את הברגים כך שהגרעות שבראשי הברגים מקבילות לסרן.

זה אולי נראה מסובך, אבל אחרי אימון (משהו כמו חמישים צירים) התהליך פשוט ומהיר למדי - רבע שעה ויש לכם ציר מחובר.