בלי הקדמות מיותרות - אהוד בנאי, "זמנך עבר".
בגיליון 120 (ספטמבר 2006) של "מסע אחר" כותב אהוד בנאי על השיר. ראשית הוא מגביר את המבוכה, ואומר כי גם הוא אינו יודע מיהו הדובר בשיר - האם מדובר באיש הבוגר שמגיע אחרי שנים אל בית הספר התיכון, או שמא מדובר באיש הצעיר שחווה שוב את ימי בית הספר.
שנית הוא מבצע קישור בין השיר שלו לבין סיפורו של חוני המעגל. חוני המעגל (שחי במאה הראשונה לספירה) הלך בדרך וראה אדם נוטע עץ חרוב. חוני שאל אותו לשם מה הוא נוטע את עץ החרוב, הרי הוא יניב פירות רק בעוד שבעים שנה. הנוטע השיב לו כי הוא נוטע את העץ למען הדורות הבאים. חוני תופס תנומה ליד העץ, מקיץ כעבור שבעים שנה, ורואה את נכדו של הנוטע קוטף את החרובים. חוני איננו מזהה את סביבתו, אנשים אינם מכירים אותו, וכל חבריו כבר אינם בחיים. מרוב צער, התפלל חוני למותו, ומבוקשו אכן ניתן לו. קיימות, אגב, מספר גרסאות נוספות לגבי מותו של חוני. מעניין גם לציין שבתרבויות רבות מוצאים סיפורים דומים על איש (או אנשים) שנופלים לתנומה עמוקה וארוכה, ומקיצים כעבור שנים ("שבעת הישנים של אפסוס" אצל הנוצרים, "סורת אל-כהף" אצל המוסלמים).
אז גם אני חזרתי לבית הספר התיכון. אמנם לא לבית הספר התיכון שלי ("בליך") אלא לבית הספר התיכון האזורי של קמדן (CHRHS - Camden Hills Regional High School). אמנם לא פגשתי שם את ווקסמן, אבל בהחלט פגשתי את Steve Nystrom. סטיב הוא (כפי שרואים בתמונה) "המורה של השופ". סטיב הוא המורה ללימודים מקצועיים, והוא מבלה את זמנו בבית הספר בסדנא. הסדנא מורכבת משלושה חדרים. הראשון - חדר מחשבים / סרטוט / לימודים פרונטליים. השני - מוסך וסדנת מתכת. השלישי - נגריה.
בתחילת שנת הלימודים הצגתי עצמי בפני סטיב, ושאלתי אותו אם הוא מעוניין בעזרה בשיעורי הנגרות. סטיב קפץ על המציאה כמוצא שלל רב (הוא במקור מהנדס מכונות, ובתחום העץ הוא "חובב מתקדם"). הסכמנו שאני אצטרף לשיעורים של הקבוצה המתקדמת - שניים עשר בנים שזו השנה השניה שהם עוסקים בנגרות. מדובר בשיעורים באורך שעה ועשרים, שמתקיימים יום-כן-יום-לא (every other day).
התלמידים עובדים כרגע על חמישה פרויקטים - שעון בסגנון שייקר, נעלי שלג (עם כיפוף עץ שמושרה במים חמים), מזחלת שלג (עם כיפוף אדים), ארון מדפים (ספריה) לטובת בית הספר, סקייטבורד (עם כיפוף שכבות). מי שחושב שכל הכיפופים הללו הם עדות להשפעתי השלילית, צודק כנראה. עוד פרטים על הפרוייקטים והתלמידים - ברשומות הבאות. לעת עתה, אתם מוזמנים לבקר בדף הפייסבוק של החנות.
אסיים בוידוי. הדלקנו את החימום בבית. ההחלטה לא הייתה קלה, אבל לבסוף סובבנו את התרמומטר ימינה, ושעה קלה אחר כך חשנו את החום הנעים מדגדג בעצמותינו. שני גורמים להחלטה. הגורם הראשון - מזג האוויר. הטמפרטורות לפנות בוקר צונחות אל מתחת לאפס, ובצהריים הן מצליחות (במאמץ רב) לגרד את העשר. הגורם השני - המקומיים, אלו שבגיל שנתיים הורידו מהם קרציות שגורמות ל - Lyme Disease, אלו שבגיל שלוש הפליגו לבוסטון וחזרה, אלו שבגיל ארבעה יצאו למסע סקי בערבות מיין, אלו שבגיל חמש צדו דוב, אלו שבגיל שש סיגלו לעצמם מבטא מקומי בלתי מובן בעליל, ואלו שעד גיל ארבעים עזבו את מיין פעמיים (רק כי לא הייתה להם ברירה). בקיצור, הסתבר לי כי כל המקומיים הדליקו כבר את החימום. מזמן. אז מתוך רצון אמיתי שלא לפגוע ברגשותיהם, הדלקנו גם אנחנו את החימום.
בגיליון 120 (ספטמבר 2006) של "מסע אחר" כותב אהוד בנאי על השיר. ראשית הוא מגביר את המבוכה, ואומר כי גם הוא אינו יודע מיהו הדובר בשיר - האם מדובר באיש הבוגר שמגיע אחרי שנים אל בית הספר התיכון, או שמא מדובר באיש הצעיר שחווה שוב את ימי בית הספר.
שנית הוא מבצע קישור בין השיר שלו לבין סיפורו של חוני המעגל. חוני המעגל (שחי במאה הראשונה לספירה) הלך בדרך וראה אדם נוטע עץ חרוב. חוני שאל אותו לשם מה הוא נוטע את עץ החרוב, הרי הוא יניב פירות רק בעוד שבעים שנה. הנוטע השיב לו כי הוא נוטע את העץ למען הדורות הבאים. חוני תופס תנומה ליד העץ, מקיץ כעבור שבעים שנה, ורואה את נכדו של הנוטע קוטף את החרובים. חוני איננו מזהה את סביבתו, אנשים אינם מכירים אותו, וכל חבריו כבר אינם בחיים. מרוב צער, התפלל חוני למותו, ומבוקשו אכן ניתן לו. קיימות, אגב, מספר גרסאות נוספות לגבי מותו של חוני. מעניין גם לציין שבתרבויות רבות מוצאים סיפורים דומים על איש (או אנשים) שנופלים לתנומה עמוקה וארוכה, ומקיצים כעבור שנים ("שבעת הישנים של אפסוס" אצל הנוצרים, "סורת אל-כהף" אצל המוסלמים).
בתחילת שנת הלימודים הצגתי עצמי בפני סטיב, ושאלתי אותו אם הוא מעוניין בעזרה בשיעורי הנגרות. סטיב קפץ על המציאה כמוצא שלל רב (הוא במקור מהנדס מכונות, ובתחום העץ הוא "חובב מתקדם"). הסכמנו שאני אצטרף לשיעורים של הקבוצה המתקדמת - שניים עשר בנים שזו השנה השניה שהם עוסקים בנגרות. מדובר בשיעורים באורך שעה ועשרים, שמתקיימים יום-כן-יום-לא (every other day).
התלמידים עובדים כרגע על חמישה פרויקטים - שעון בסגנון שייקר, נעלי שלג (עם כיפוף עץ שמושרה במים חמים), מזחלת שלג (עם כיפוף אדים), ארון מדפים (ספריה) לטובת בית הספר, סקייטבורד (עם כיפוף שכבות). מי שחושב שכל הכיפופים הללו הם עדות להשפעתי השלילית, צודק כנראה. עוד פרטים על הפרוייקטים והתלמידים - ברשומות הבאות. לעת עתה, אתם מוזמנים לבקר בדף הפייסבוק של החנות.
אסיים בוידוי. הדלקנו את החימום בבית. ההחלטה לא הייתה קלה, אבל לבסוף סובבנו את התרמומטר ימינה, ושעה קלה אחר כך חשנו את החום הנעים מדגדג בעצמותינו. שני גורמים להחלטה. הגורם הראשון - מזג האוויר. הטמפרטורות לפנות בוקר צונחות אל מתחת לאפס, ובצהריים הן מצליחות (במאמץ רב) לגרד את העשר. הגורם השני - המקומיים, אלו שבגיל שנתיים הורידו מהם קרציות שגורמות ל - Lyme Disease, אלו שבגיל שלוש הפליגו לבוסטון וחזרה, אלו שבגיל ארבעה יצאו למסע סקי בערבות מיין, אלו שבגיל חמש צדו דוב, אלו שבגיל שש סיגלו לעצמם מבטא מקומי בלתי מובן בעליל, ואלו שעד גיל ארבעים עזבו את מיין פעמיים (רק כי לא הייתה להם ברירה). בקיצור, הסתבר לי כי כל המקומיים הדליקו כבר את החימום. מזמן. אז מתוך רצון אמיתי שלא לפגוע ברגשותיהם, הדלקנו גם אנחנו את החימום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה