ילדים - שלושה, הורים - שניים, בתי ספר (מצטער, אני לא סובל את הביטוי "מסגרות חינוכיות") - שלושה, מכונית - אחת, חוגים ושאר מפגשים - הרבה, משפחה וחברים - רחוקים ולא שימושיים, מרחקים - גדולים, מזג אוויר - מאתגר (נראה אתכם שולחים את הילד על אופניים כשיורד שלג). לא פלא שהילדה הקטנה למדה לשאול מדי בוקר - So, what's the plan for today ?
"תוכנית" היא רשימה של צעדים אותם יש להשלים על מנת להשיג מטרה כלשהי. הצעדים תלויים אלה באלה, כל צעד דורש משאבים מסויימים, ויש לבצעו בלוח זמנים מסוים. במקרה שלי, המטרה היא לסיים את היום כאשר כל הילדים אינם מרוצים, במידה שווה, מהתפקוד שלי. המשאבים הדרושים הם מכונית, טלפון ונשימות עמוקות. לוח הזמנים - בלתי אפשרי, תחת חוקי הפיסיקה המוכרים לנו כיום.
כולנו רוצים להשיג מטרות כלשהן, ולפיכך אין לנו ברירה אלא להתעסק עם תוכניות. תחשבו רגע על כל צירופי מילים שכוללים בתוכם את המילה תוכנית או תכנון - תוכנית חיסכון, תוכנית פנסיה, תוכנית חינוכית, תוכנית עסקית, תוכנית מחשב, תוכנית בוקר, תוכנית פעולה, תוכנית חומש, תוכנית הגרעין, תוכנית מדינית, תוכנית ילודה, תוכנית בניין עיר, תוכנית טלוויזיה - רשימה חלקית ביותר.
אפריים קישון כתב "זוהי הארץ היחידה בה לא מצפים לנסים אלא מתחשבים בהם". אני ממש לא משתייך לאלה שבגיל עשר תיכננו כיצד הם יעשו את המיליון הראשון שלהם בגיל עשרים (או לפחות בגיל ארבעים וחמש), או לאלה שבגיל עשרים תיכננו בדיוק איפה הם יהיו בגיל ארבעים וחמש (בטח לא בקמדן, מיין). מצד שני, אני גם לא משתייך לציבור "הצפים" שמקווים שאיכשהו הדברים יסתדרו לשביעות רצונם המוחלטת.
ארבעה שבועות בסדנא בבית הספר התיכון הובילו אותי לתובנה מעניינת. המשימות הקשות ביותר עבור התלמידים קשורות לתיכנון - הכנת התוכנית, עבודה לפי התוכנית, עדכון התוכנית. אינני מתכוון לתוכנית (שרטוט) של הרהיט עצמו, אני מתכוון לתוכנית הכללית, שהמטרה שלה היא בניית הרהיט.
למה זה כל כך קשה להם ? הנה כמה מחשבות :
זה פשוט קשה
תיכנון טוב הוא תוצאה של יכולות משלושה תחומים: תחום העיסוק (נגרות, כלכלה, אנרגיה גרעינית), תחום התיכנון (יכולת הפשטה, דמיון, דיוק, מעבר בין מות פירוט שונות, מעבר בין נקודות מבט שונות, הבנת תלויות ואילוצים), תחום הנפש (יושרה, ספקנות, ענווה, פתיחות, יכולת לדחיית סיפוקים). נכון, הכנת תוכנית הסעות לאחר הצהריים לא מחייבת כישורים מדהימים, אבל הכנת תוכנית לבניית רהיט ממוצע היא כבר עסק מסובך למדי.
קשה מאוד ללמד את זה
קשה ללמד את היכולות מתחום התיכנון, קשה מאוד ללמד את היכולות מתחום הנפש, וקשה עוד יותר ללמד כיצד לשלב ולאזן בין כל היכולות. העושר, הכמעט אין סופי, של מתודולוגיות, גורואים, סדנאות, ספרים, מאמרים, אתרים, וסרטונים הוא הוכחה ניצחת לקושי.
לא מלמדים ולא מתרגלים את זה בבית הספר
בעולם (המערבי, לפחות) קיימת הנחת עבודה כי תפקידו של בית הספר הוא להכשיר את הילדים לחיים הבוגרים. אפשר להתווכח על תוכן ההכשרה. אפשר להתווכח על שיטת ההכשרה. אפשר להתווכח על איך ייראו החיים הבוגרים של הילדים. אבל, בשורה התחתונה, מטרתו של בית הספר היא להכשיר את הילדים לחיים הבוגרים (גם מי שדוגל ב - no schooling עושה זאת מתוך אמונה כי זאת הדרך הטובה ביותר להכשיר את הילדים לחיים הבוגרים).
ככל שהדברים נוגעים לתיכנון בית הספר מזניח לחלוטין את תפקידו. התלמידים אינם לומדים כיצד לתכנן, והם אינם זוכים להזדמנויות לתרגל (להיכשל או להצליח) את התחום. הילדים כמעט ואינם מתעסקים בפרויקטים גדולים, וגם כשמדובר בפרויקטים קטנים אומרים להם מה, איך ומתי לעשות (כלומר, נותנים להם תוכנית). באופן פרדוקסלי, דווקא בגן נותנים לילדים להתנסות בתיכנון (והם מאושרים), וככל שהם מתקדמים בנתיבי מערכת החינוך נשללת מהם הזכות ללמוד ולתרגל תיכנון.
הנה מגיע שיעור נגרות ומציף את ההזנחה. פתאום יש פרויקט גדול ומורכב שמעמת את התלמידים עם הצורך לעסוק בתיכנון - אין להם מושג איך עושים את זה, ואין להם את היכולת הנפשית לעשות את זה. מה עושים ? קצת מתעקשים, קצת עוזרים, ובסוף מוותרים.
"תוכנית" היא רשימה של צעדים אותם יש להשלים על מנת להשיג מטרה כלשהי. הצעדים תלויים אלה באלה, כל צעד דורש משאבים מסויימים, ויש לבצעו בלוח זמנים מסוים. במקרה שלי, המטרה היא לסיים את היום כאשר כל הילדים אינם מרוצים, במידה שווה, מהתפקוד שלי. המשאבים הדרושים הם מכונית, טלפון ונשימות עמוקות. לוח הזמנים - בלתי אפשרי, תחת חוקי הפיסיקה המוכרים לנו כיום.
אפריים קישון כתב "זוהי הארץ היחידה בה לא מצפים לנסים אלא מתחשבים בהם". אני ממש לא משתייך לאלה שבגיל עשר תיכננו כיצד הם יעשו את המיליון הראשון שלהם בגיל עשרים (או לפחות בגיל ארבעים וחמש), או לאלה שבגיל עשרים תיכננו בדיוק איפה הם יהיו בגיל ארבעים וחמש (בטח לא בקמדן, מיין). מצד שני, אני גם לא משתייך לציבור "הצפים" שמקווים שאיכשהו הדברים יסתדרו לשביעות רצונם המוחלטת.
ארבעה שבועות בסדנא בבית הספר התיכון הובילו אותי לתובנה מעניינת. המשימות הקשות ביותר עבור התלמידים קשורות לתיכנון - הכנת התוכנית, עבודה לפי התוכנית, עדכון התוכנית. אינני מתכוון לתוכנית (שרטוט) של הרהיט עצמו, אני מתכוון לתוכנית הכללית, שהמטרה שלה היא בניית הרהיט.
למה זה כל כך קשה להם ? הנה כמה מחשבות :
זה פשוט קשה
תיכנון טוב הוא תוצאה של יכולות משלושה תחומים: תחום העיסוק (נגרות, כלכלה, אנרגיה גרעינית), תחום התיכנון (יכולת הפשטה, דמיון, דיוק, מעבר בין מות פירוט שונות, מעבר בין נקודות מבט שונות, הבנת תלויות ואילוצים), תחום הנפש (יושרה, ספקנות, ענווה, פתיחות, יכולת לדחיית סיפוקים). נכון, הכנת תוכנית הסעות לאחר הצהריים לא מחייבת כישורים מדהימים, אבל הכנת תוכנית לבניית רהיט ממוצע היא כבר עסק מסובך למדי.
קשה מאוד ללמד את זה
קשה ללמד את היכולות מתחום התיכנון, קשה מאוד ללמד את היכולות מתחום הנפש, וקשה עוד יותר ללמד כיצד לשלב ולאזן בין כל היכולות. העושר, הכמעט אין סופי, של מתודולוגיות, גורואים, סדנאות, ספרים, מאמרים, אתרים, וסרטונים הוא הוכחה ניצחת לקושי.
לא מלמדים ולא מתרגלים את זה בבית הספר
בעולם (המערבי, לפחות) קיימת הנחת עבודה כי תפקידו של בית הספר הוא להכשיר את הילדים לחיים הבוגרים. אפשר להתווכח על תוכן ההכשרה. אפשר להתווכח על שיטת ההכשרה. אפשר להתווכח על איך ייראו החיים הבוגרים של הילדים. אבל, בשורה התחתונה, מטרתו של בית הספר היא להכשיר את הילדים לחיים הבוגרים (גם מי שדוגל ב - no schooling עושה זאת מתוך אמונה כי זאת הדרך הטובה ביותר להכשיר את הילדים לחיים הבוגרים).
ככל שהדברים נוגעים לתיכנון בית הספר מזניח לחלוטין את תפקידו. התלמידים אינם לומדים כיצד לתכנן, והם אינם זוכים להזדמנויות לתרגל (להיכשל או להצליח) את התחום. הילדים כמעט ואינם מתעסקים בפרויקטים גדולים, וגם כשמדובר בפרויקטים קטנים אומרים להם מה, איך ומתי לעשות (כלומר, נותנים להם תוכנית). באופן פרדוקסלי, דווקא בגן נותנים לילדים להתנסות בתיכנון (והם מאושרים), וככל שהם מתקדמים בנתיבי מערכת החינוך נשללת מהם הזכות ללמוד ולתרגל תיכנון.
הנה מגיע שיעור נגרות ומציף את ההזנחה. פתאום יש פרויקט גדול ומורכב שמעמת את התלמידים עם הצורך לעסוק בתיכנון - אין להם מושג איך עושים את זה, ואין להם את היכולת הנפשית לעשות את זה. מה עושים ? קצת מתעקשים, קצת עוזרים, ובסוף מוותרים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה