יום ראשון, 25 במאי 2014

על שלושה דברים

----- על התורה -----

לפני הנסיעה לארץ הזמנתי לי את החלק השלישי מתוך התנ"ך Tage Frid Teaches Woodworking. (על התנ"ך של Frid ועל התנ"ך המתחרה של Joyce כתבתי בעבר). קיוויתי שהספר יגיע לפני הנסיעה, וישמש לי "ספר מצפון" - כזה שמדפדפים בו מעת לעת במהלך הנסיעה על מנת לשכנע את עצמך ואת הסובבים אותך שאינך מבטל זמנך לריק (בשינה טרופה ו/או בבהייה בסרטים טיפשיים). התנ"ך מופיע במארזים שונים - כיום קל להשיג - במחיר שפוי - את שני החלקים הראשונים (שלעיתים קרובות מקובצים יחד, ונקראים משום מה Book 3), אבל קשה להשיג - במחיר שפוי - את החלק השלישי (שגם הוא נקרא Book 3).

במשך תקופה ארוכה ארבתי באתרים מקוונים של ספרים משומשים להגחתו של הספר השלישי Furniture Making במחיר שפוי. לפני שלושה שבועות הספר צץ לו במחיר מצחיק של 13.40 דולר. וידאתי חמש פעמים כי אכן מדובר בספר השלישי "האמיתי", השתכנעתי, הזמנתי ושילמתי. קיבלתי הודעת אישור, ולאחריה הודעה שהספר נשלח.

הספר לא הגיע לפני הנסיעה, הוא גם לא הגיע במהלך הנסיעה - כלומר, הגיע ספר, אבל לא השלישי. הספר שכן הגיע הוא הספר השני Shaping, Veneering, Finishing. ספר מוצלח לכל הדיעות. אלא מה? (א) זה לא מה שהזמנתי (ב) הספרים הראשון והשני כבר נמצאים ברשותי. הרופאה אמרה: "הם בטח התבלבלו, תכתוב להם והכל יסתדר". אני גיליתי רמה גבוהה יותר של ספקנות.

כתבתי להם, והם ענו לי: "מצטערים על הטעות. זיכינו את חשבונך. אין צורך להחזיר את הספר ששלחנו לך". האמת, נשארתי מבולבל - דפקו אותי או שבעצם יצאתי מורווח? קיבלתי במתנה ספר או שהפסדתי ספר במחיר מציאה? מה בעצם קרה פה? דילוג זריז לחנות המקוונת הראה כי הספר השלישי עדיין מוצע למכירה, אלא שהפעם מחירו 31.40 דולר. כל אחד מוזמן להעניק פרשנות משלו למאורעות. הפרשנות שלי - החברים טעו במחיר הראשון שפירסמו, והעדיפו להפסיד 13.40 דולר ולהוציא את הלקוח מבולבל, ולא להפסיד 18.00 (= 13.40 - 31.40) דולר ולהוציא את הלקוח ממש שמח. ואני - בלעתי רוק, והזמנתי את הספר במחיר היקר.

----- ועל העבודה -----

אתנחתא מוסיקלית משולבת במסע בזמן - שלושים שנה אחורה - אני חוזר הביתה. לחן - טוטו קוטוניו, מילים - שמרית אור, שירה - דורון מזר.


בתוך שבוע אחד זומנו לי שתי חזרות "הביתה". כל עוד הייתי על אדמת הנכר - נסעתי הביתה לארץ הקודש. כל עוד שהיתי בארץ הקודש - נסעתי הביתה לקמדן, מיין. קשים הם חייו של הנווד.

כמאמר הפתגם הסיני הידוע - "גם מסע של אלף מילין מתחיל בבדיקה בטחונית אחת". ליל שבת, ועבדכם הנאמן מגיע לנמל התעופה בן גוריון. חיש מהר אני מוצא עצמי מצטרף לעוד כמה מאות אנשים שמחכים לבדיקה הבטחונית. התורים התקדמו להם בקצב של צב צולע, שסוחב שיריון כבד, ביום רע במיוחד. למרות שלא שאלתם, הנה אחת הסיבות להתקדמות האיטית.

שיטת החלוקה לתורים. אתה מגיע לשדה, ומיד שואלים אותך "דרכון ישראלי?", אתה משיב "כן", ומופנה לתור שאמור להתקדם מהר יותר. אנחנו (שעברנו כמה וכמה קורסים של פרגמטיקה - אותו ענף בבלשנות שעוסק בהבנת המשמעות מתוך ההקשר) מבינים כי את השאלה "דרכון ישראלי?" אין לפרש במשמעות הצרה - "האם ברשותך דרכון ישראלי בר תוקף?". יש לפרש את השאלה במשמעות הרחבה יותר - "האם יש ברשותך דרכון ישראלי בר תוקף + האם נולדת בארץ + האם עברית היא שפת אימך + האם שירתת בצבא + האם, בתגובה לשאלות הבודק, אתה יודע להפגין את השילוב היחודי של חוסר סובלנות (תגיד לי אתה גנוב, אני הייתי ש"ג בש"ב, את מי אתה חושב שאתה מתחקר ככה) עם הכרה מפוכחת במציאות (כולם שונאים אותנו - ברגע שתהייה להם הזדמנות הם יפוצצו לנו מטוס)".

שיטת התורים קורסת ברגע שלתוך תור "הדרכון הישראלי?" מתגנבים להם אנשים שאמנם מחזיקים ברשותם דרכון ישראלי בר תוקף, אך הם אינם עונים על שאר התנאים שמקנים להם את הזכות להימצא בתור המיוחס. לאחר המתנה ארוכה מגיעה משפחה אל הבודק הביטחוני. הבדיקה מתחילה, המדבקות מקולפות, ואז רגע לפני הדבקתן מגלה הבודק כי האימא - שומו שמיים, זעקי ארץ - איננה מדברת עברית. כעת מתחיל המרדף אחר "מורשה רוסים" (לא הייתי יכול להמציא את התואר הזה גם לו הייתי מאוד מתאמץ) - אותו בודק ביטחוני שמורשה להסתכל לאימא (זאת שלא מדברת עברית) בלבן של העיניים, להשתכנע שהיא "בסדר", להניד בראשו, ולאשר את הדבקת המדבקות הנכספות. עשר דקות של "זמן זבל" מפואר עבור כל משפחה סוררת.

----- ועל גמילות חסדים -----

בימי ההולדת שלה, סבתי עליה השלום הייתה נוהגת לחלק מתנות לנכדים. ההיגיון עבד בדרך הבאה. הנחה - ילדים שמחים לקבל מתנות (ובטח שהם הרבה יותר שמחים לקבל מתנות מאשר לתת מתנות). שאיפה - אני רוצה שהנכדים יהיו שמחים ביום ההולדת שלי. מסקנה - יש לחלק מתנות לנכדים.

אני החלטתי להפעיל את ההיגיון של סבתא שלי על מתנת הפרידה שלנו מהגן של הבת הקטנה. נכון שמקובל לתת מתנת פרידה בעת הפרידה, אלא ש"מקובל" זה לא בדיוק התחום שלנו. החלטנו להעניק את המתנה עכשיו, כמה חודשים לפני שאנחנו עוזבים. הבת נהנית לשחק בגן עם המתנה, אנחנו זוכים לראות את המתנה בשימוש יומיומי בגן, וגם זוכים לשלל תודות ומחמאות מהגננות וההורים.

באחת הרשומות הקודמות סיפרתי על משחק זיכרון שבניתי - קופסא גדולה שמכילה שלושים ושש קופסאות קטנות. את המשחק הענקנו לגן בתור מתנת פרידה. המתנה זכתה להצלחה גדולה בקרב הילדים - הרבה יותר מעניין (וקל מבחינה תפישתית) להתאים חפצים אמיתיים שמוסתרים בתוך קופסאות, מאשר להתאים קלפים עם תמונות. אפשר לשנות את החפצים מפעם לפעם, בהתאם לנושאים שעוסקים בהם בגן. (חרף העובדה שאני חולק מחמאות לעצמי, אומר ש) המשחק מאוד אסתטי ומאוד נעים למגע - הילדים מזהים את האיכות ונהנים ממנה. שלושה ימי עבודה עבורי - ימים רבים של משחק, הנאה ולמידה עבור הילדים. נחת.

תגובה 1:

  1. אהבתי נורא את הכתבה. בלוג שמשלב רהיטים ויומן מסע. אני אעקוב אחריך זה בטוח :)

    השבמחק