קופסאות - אבל הרבה

נפתח בשיר Little Boxes שנכתב בשנת 1962 על ידי מלווינה ריינולדס (Malvina Reynolds).

אני מניח כי רוב הקוראים מכירים את השיר כפתיח של הסדרה weeds, אבל מדובר בשיר מחאה משנות השישים. השיר מתייחס לבתים שנבנו (ולאנשים שגרו) בפרברי הערים בארה"ב לאחר מלחמת העולם השנייה עבור אנשי מעמד הביניים. בתים (ואנשים) חסרי ייחוד, זהים זה לזה, ובנויים חומרים זולים (ticky-tacky - ביטוי שהומצא ע"י ריינולדס ומצא דרכו לשפה האנגלית).

במשך שנתיים גרנו בגרסא בריטית של עיר כזאת - Bracknell. עיר של חמישים אלף תושבים וארבעה דגמים של בתים (שגם הם ואריאציה על נושא). הבריטים הגדילו לעשות - כל הרחובות היו מעוקלים וכולם התחילו והסתיימו בכיכר. גם אחרי שנתיים, ברגע של חוסר ריכוז הייתי פונה ברחוב הלא נכון, ועשר דקות לאחר מכן הייתי מגלה שהבית לידו החניתי את המכונית איננו הבית שלנו.

סיימתי את הבנייה של ארון המשקאות, ואני שרוי בהתלבטויות פילוסופיות עמוקות לגבי הרגליים. אינני רוצה לגרור את הקוראים הנאמנים לתוך הדיון (האמת - אין לי סבלנות לשמוע דיעות נוספות) ולכן אקמץ בפרטים. לכל אחד בבית הספר דיעה משלו, אותה הוא משנה פעמיים ביום. המגירה שלי עמוסה מלהכיל את הסקיצות השונות, והחדר "האחר" (שמשמש כמטבח, חדר הדבקה, חדר פיניש וחדר שיחות טלפון) עמוס במספר דגמים בגודל מלא. לתהליכים כאלה של התלבטות יש את הקצב שלהם - לפעמים הפתרון "הנכון" צץ לו מהר, ולעיתים אין מנוס מלהמתין.

את זמן ההמתנה החלטתי למלא בבניית קופסאות - שלושים ושש קופסאות קטנות ועוד אחת גדולה שתכיל אותן. מדובר במשחק זיכרון של ריחות (תבלינים) - כל זוג קופסאות מכיל תבלין מסוים (בתוך שקית בד קטנה). המטרה היא להתאים את הזוגות - ממש כמו במשחק זכרון רגיל - אלא שאת ההתאמה יש לבצע באמצעות חוש הריח. את הרעיון ראיתי בעבר אצל נתן וונטהוף, והחלטתי לאמץ אותו בשמחה.

בנייה של קופסאות רבות, במיוחד כשהן קטנות (קוביות של 45 ממ"ק, עם דופן בעובי של 6 מ"מ) מחייבת תכנון קפדני, ביצוע מדויק וזהיר, והרבה הרבה סבלנות. ראשית, הכנתי רצועות ארוכות בעובי של 6 מ"מ וברוחב של 45 מ"מ, וחרצתי בהן חריץ עבור התחתית של הקופסאות. בשלב השני, חתכתי את הרצועות לריבועים של 45 ממ"ר. בשלב השלישי ליכסנתי שני קצוות של כל ריבוע - זה כבר מתחיל להיות על גבול המסוכן. לדחוף ריבוע של 54 ממ"ר לתוך להב שנמצא בזווית של 45 מעלות זה לא תענוג גדול, גם אם יודעים שהלהב ייעצר אם הוא יפגוש את היד. ההדבקה פשוטה וחסרת ריגושים. מדביקים את ארבע דפנות הקופסא על סרט הדבקה בצורה פתוחה, מכניסים את התחתית, "מקפלים" את הקופסא, ומהדקים באמצעות סרט ההדבקה (כחול, במקרה שלי). כוס התה שעל השולחן מעידה על פשטותו של התהליך.

את הקופסא הגדולה (למעשה מדובר בשתי קופסאות - הקופסא עצמה והמכסה) בניתי באופן דומה. החלק המייגע היה בניית החוצצים בתוך הקופסא. החוצצים משתלבים זה בזה באמצעות halved joint (מחבר חצוי) - די מדהים כמה עבודה כרוכה בבנייה מדויקת של מחבר פשוט כל כך. צריך לדאוג שהמחבר יישב במקום הנכון לאורך החוצץ, יהיה בדיוק ברוחב החוצץ, ויגיע בדיוק עד למחצית הגובה של החוצץ. מומלץ להכין הרבה חוצצים רזרביים לצורך כיוונון מדויק.

כל שנותר לעשות כעת הוא לחתוך את המכסים (ריבוע עם מגרעת שיושבת בתוך הקופסא) ואת העיגולים שמחזיקים את המכסה במקומו - שתי תהליכים שאינם מומלצים עבור בעלי לב חלש, גם לאחר שהצטיידו בג'יגים הולמים. מורחים את הכל בשכבה של לכה על בסיס שמן (wipe on poly), משייפים, שכבה נוספת של לכה, שיוף נוסף, שכבה של שעווה - וזהו. קצת פחות משלושה ימי עבודה.

ובברכת "חג שמח" נסיים.