הם כאן. התיירים ודיירי הקיץ החלו לזרום (בקילוח דק, לעת עתה) אל העיר. למקומיים לא נותר אלא להרים את האף גבוה ככל שניתן, ולאוורר את רפרטואר הקיטורים.
אדריאן (Adrian Ferrazzutti) הצטרף אלינו למשך חודש. אדריאן מחלק את זמנו בין בניית רהיטים בהזמנה, הוראה, ובניית רהיטים ספקולטיביים (רהיטים שמוצגים בגלריות בתקווה שיימכרו). חוץ מהכל, אדריאן הוא איש נחמד ומשעשע. כרגע הוא עוסק בבניית ואריאציה על כיסא ווינדזור, ובשיפור חזות הסדנא באמצעות עיטור שאריות של פלטות ותלייתן על הקיר.
גם בחזית של יורי (Yuri Kobayashi) היו התפתחויות מרעישות. יורי השלימה לאחר חודשיים של עבודה מאומצת (שבעה ימים בשבוע, שש עשרה שעות עבודה ביום - ואם אני מגזים, זה כלפי מטה) את "הלחישה". לצערי הרב, התמונות אינן עושות צדק עם היצירה - כשיהיו ליורי תמונות מקצועיות, אני מבטיח לפרסם אותן.
במישור הטכני מדובר כאן בארבעים וששה כפיסי עץ דקים וארוכים של אשא (Ash) שמכופפים ומודבקים בניגוד לחוקי הנגרות המוכרים לנו. על מנת שהכפיסים ייסגרו לצינור המוארך שהולך ונסגר, חתך הרוחב שלהם הוא טרפז שמשנה את גודלו. המעגל הקדמי דרכו מושחלים הכפיסים הוא תוצר של הדבקת שכבות מושלמת (למנהל בית הספר, פיטר, לקח כחמש דקות עד שהצליח למצוא את המקום בו המעגל נסגר).
במישור האסתטי היצירה היא דוגמא למושג ייסוד באסתטיקה היפנית - וואבי סאבי (wabi-sabi). בהפשטה יתרה (שגובלת בפשע נגד האנושות) מדובר ביופי של הבלתי מושלם, של הפגום. מלפנים "הלחישה" מעוגלת, חלקה, מבריקה ומזמינה את המתבונן להישאב לתוכה. מאחור "הלחישה" דוקרנית, גסה, מסתיימת בצורה כמעט מרושלת. במבט נוסף מלפנים מתגלה גם שם הפגם - המעגל דרכו מושחלים הכפיסים איננו מעגל מושלם.
ליורי נותרה משימה אחרונה - מציאת קונה ליצירה (רוכשים פוטנציאליים מוזמנים לפנות אלי), ולי לא נותר אלא לאחל לקוראים הנאמנים "חג שבועות שמח".
- zoot (בית הקפה המקומי) פשוט מפוצץ - בשעת העומס ייתכן כי תאלץ להמתין בתור משהו כמו דקה.
- אין חנייה בכל העיר - בשעת העומס ייתכן כי תאלץ לחנות במרחק של כעשרים מטר ממקום החנייה בו חשקת.
- העיר מוצפת תיירים - לא כל האנשים שאתה רואה ברחוב מוכרים לך.
- התנועה בעיר מטורפת, חייבים לנסוע בדרך האחורית - בשעת העומס ייתכן כי תיקלע למצב בו אינך נוהג במכונית היחידה ברחוב. הנסיעה בדרך האחורית (שלוקחת, כמובן, יותר זמן) נדרשת על מנת להשלים את הקיטור המילולי.
אדריאן (Adrian Ferrazzutti) הצטרף אלינו למשך חודש. אדריאן מחלק את זמנו בין בניית רהיטים בהזמנה, הוראה, ובניית רהיטים ספקולטיביים (רהיטים שמוצגים בגלריות בתקווה שיימכרו). חוץ מהכל, אדריאן הוא איש נחמד ומשעשע. כרגע הוא עוסק בבניית ואריאציה על כיסא ווינדזור, ובשיפור חזות הסדנא באמצעות עיטור שאריות של פלטות ותלייתן על הקיר.
גם בחזית של יורי (Yuri Kobayashi) היו התפתחויות מרעישות. יורי השלימה לאחר חודשיים של עבודה מאומצת (שבעה ימים בשבוע, שש עשרה שעות עבודה ביום - ואם אני מגזים, זה כלפי מטה) את "הלחישה". לצערי הרב, התמונות אינן עושות צדק עם היצירה - כשיהיו ליורי תמונות מקצועיות, אני מבטיח לפרסם אותן.
במישור הטכני מדובר כאן בארבעים וששה כפיסי עץ דקים וארוכים של אשא (Ash) שמכופפים ומודבקים בניגוד לחוקי הנגרות המוכרים לנו. על מנת שהכפיסים ייסגרו לצינור המוארך שהולך ונסגר, חתך הרוחב שלהם הוא טרפז שמשנה את גודלו. המעגל הקדמי דרכו מושחלים הכפיסים הוא תוצר של הדבקת שכבות מושלמת (למנהל בית הספר, פיטר, לקח כחמש דקות עד שהצליח למצוא את המקום בו המעגל נסגר).
במישור האסתטי היצירה היא דוגמא למושג ייסוד באסתטיקה היפנית - וואבי סאבי (wabi-sabi). בהפשטה יתרה (שגובלת בפשע נגד האנושות) מדובר ביופי של הבלתי מושלם, של הפגום. מלפנים "הלחישה" מעוגלת, חלקה, מבריקה ומזמינה את המתבונן להישאב לתוכה. מאחור "הלחישה" דוקרנית, גסה, מסתיימת בצורה כמעט מרושלת. במבט נוסף מלפנים מתגלה גם שם הפגם - המעגל דרכו מושחלים הכפיסים איננו מעגל מושלם.
ליורי נותרה משימה אחרונה - מציאת קונה ליצירה (רוכשים פוטנציאליים מוזמנים לפנות אלי), ולי לא נותר אלא לאחל לקוראים הנאמנים "חג שבועות שמח".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה