למה ? ככה !

בשנת 1970 יצא לאור אחד האלבומים היותר נחשבים ברוק הישראלי - שבלול. האלבום של אריק איינשטיין ושלום חנוך, שהלחין את כל השירים, מבוסס על הסרט "שבלול" של חבורת "לול". הנה השיר מספר שמונה (מיד אחרי "אני שר" ולפני "מה שיותר עמוק יותר כחול") - "למה לי לקחת ללב".

השבוע היינו בקונצרט סיום של מקהלת בית הספר. הנה כמה עובדות מפתיעות:

• לימודי מקהלה הם חלק אינטגרלי מתוכנית הלימודים. השתתפות במקהלה היא (כמעט) חובה עבור כיתה ה', ובחירה עבור כיתות ו' עד ח'. יותר ממחצית תלמידי בית הספר משתתפים במקהלה.
• הקונצרט שהיה אמור להתחיל בשעה 1900, התחיל בשעה 1900.
• כולם כיבדו את השלטים "מקומות שמורים" - אף אחד לא העלה בדעתו "לשבת שם עד שיצטרכו את המקום".
• במהלכו של הקונצרט (כשעה) לא נשמעו טלפונים סלולריים, לא נצפו ילדים רצים במעברים, והמאחרים (המעטים) המתינו בסבלנות להפסקה בין השירים על מנת למצוא מקום ישיבה.
• למקהלה שלושה הרכבים שהתחלפו במהלך הערב (כשישים ילדים בכל הרכב). החלפת הרכב אורכת כשתי דקות. הכל רגוע ושקט.
• המקהלה שרה תמהיל של מוסיקה קלאסית, שירי עם (אמריקאיים ואחרים), ושירי פופ. הליווי (החי) כלל פסנתר, תופים, גיטרות וכלי נשיפה. אין פלייבק, אין קריאות עידוד בסגנון "אני לא שומעת אתכם". ערב מוסיקלי מהנה לכל המשפחה.

והשאלה שאני שואל: למה זה לא יכול לקרות בארץ ? 

השבוע היינו במפגש אתלטיקה של נבחרת בית הספר. הנה כמה עובדות מפתיעות:

• חוג האתלטיקה של בית הספר נפגש שישה ימים בשבוע. את החוג מפעילים מספר מורים, כחלק אינטגרלי מתוכנית הלימודים. ההשתתפות בחוג היא בחירה. יותר ממחצית תלמידי בית הספר משתתפים בחוג.
• החוג מתחרה בתחרות אזורית פעם בשבועיים. "אוטובוס בצפר" (school bus) מסיע את התלמידים אל ומן המפגשים. כשמגיע האירוע האחרון בתחרות (משום מה זה תמיד מירוץ שליחים 4 * 400 מ' בנים) נשלח לכל ההורים דוא"ל - אירוע אחרון אנחנו עומדים לעלות על האוטובוסים.
• המפגשים מתנהלים בסדר מופתי. כל ילד יודע באילו מקצועות הוא מתחרה, ובאיזה מקצה הוא משתתף. הרשימה מתפרסמת מבעוד מועד - אין ויכוחים, אין החלפות. מורים והורים מתנדבים מתפעלים את האירוע - מזניקים, מודדים, דואגים למים ולכיבוד קל. למחרת המפגש מתפרסמות כל התוצאות של כל המשתתפים.
• חרף המספר הרב של ההורים שבאים לצפות בילדיהם המוכשרים, לא תמצא הורים על המסלול או ליד השופטים. ההורים עומדים לצד המסלול, צורחים בקול רם קריאות עידוד, כאילו עתידה של האומה האמריקאית כולה תלוי בהצלחת ילדם בריצה. אגב, עוצמת הצעקות נמצאת ביחס ישר למידת עודף המשקל של ההורה.
• הילדים מפגינים רוח ספורטיבית מדהימה. כולם מעודדים את כולם (גם אם הם מקבוצות יריבות) - הם פשוט באים להנות. במפגשים משתתף ילד עם קשיים מוטוריים, שבאופן לא מפתיע מגיע אחרון בהפרש ניכר. כל ילדי בית הספר שלו (ולרוב גם ילדים מבתי ספר אחרים) ממתינים לו בסבלנות ליד קו הגמר, ומעודדים אותו להשלים את הריצה.

והשאלה שאני שואל: למה זה לא יכול לקרות בארץ ?

אני ממש לא חושב שבארצות הברית הכל טוב ובארץ הכל רע. אני גם יודע שבית הספר שלנו (שהוא חלק מהקהילה שלנו) איננו מייצג את מה שקורה בארה"ב. אני גם יודע שבין ישראל לבין קמדן יש אי אילו הבדלים תרבותיים והסביבה הגיאו-פוליטית שונה משהו. אני גם יודע שלמזג האוויר יש השפעה על המזג האנושי (לית דין 35 מעלות צלזיוס עם 80% לחות דין 15 מעלות צלזיוס עם זרזיף קל). אבל כמה שאני מנסה לא לקחת ללב - זה בהחלט מתסכל.

לנגרות נשוב בשבוע הבא.