נכון. מדובר בסופה שמתרחשת אחת ל ... ואין ספק כי היא תיכנס לדפי ההיסטוריה המטאורולוגיים של מדינת ישראל ליד הסופה של 1950. ברשותכם, הערה של מישהו שחי כעת במקום קצת יותר קר וקצת יותר מושלג. כשאצלנו (קמדן, מיין) יורד שלג כולם מחכים בסבלנות שהסופה תרגע, והמפלסות יפנו את הכבישים. המקומיים, שנוהגים בשלג כבר ארבעים שנה, שיש להם מכוניות (מפלצות) 4X4 שמצוידות בצמיגי שלג, מחכים בסבלנות בתוך הבית עד שהכבישים יפונו.
אני ממש לא מצליח להבין מה חשבו כל הנהגים הישראלים שיצאו אל הכביש במהלך הסופה. לנהוג בשלג הם לא יודעים (ולא, עמידה בתור לחניון בחרמון לפני עשר שנים לא ממש נחשבת). המכוניות שלהם לא ממש מתאימות לאירוע, והצמיגים שלהם קופאים למוות כשהטמפרטורה מגיעה לאפס. הם יודעים שבמדינת ישראל יש בערך עשר מפלסות, שסגורות במחסן והמפתח אצל הג'ינג'י. הם יודעים שמנכ"ל חברת החשמל נמצא בנופש פרטי. הם יודעים שהעיריה לא מדברת עם המשטרה, שלא מדברת עם הצבא. הם יודעים שברגע שהשלג התחיל, שר הפנים שכר את שרותיו של עו"ד צמרת על מנת שייצג אותו בוועדת החקירה שתחקור את "אירועי הסופה הגדולה". אז מה הם חשבו לעצמם כל הנהגים האלה?
אני חושב שהם פשוט לא הכירו במגבלות שלהם, של המכוניות שלהם, ושל המדינה בה הם חיים. לפעמים, חוסר היכולת להכיר במגבלות הוא דבר חיובי למדי - ראה ערך "Start-up Nation". אבל, כשמדובר בסופת שלגים - זה פשוט לא עובד. יש מקומות (השירות הציבורי האמריקאי, למשל) שנמצאים בקצה השני של הסקאלה - לא רק שהם מכירים במגבלות האמיתיות שלהם, הם גם טורחים ומוסיפים עוד ועוד מגבלות דימיוניות - תהליך שמסתיים בשיתוק. אנחנו, לעומת זאת, לא רק שאיננו מכירים במגבלות האמיתיות שלנו, אנחנו גם לא חושבים שיש בזה משהו רע, להפך.
שיעורי הנגרות בבית הספר מספקים לתלמידים ולי שיעור מרתק (אם גם מכאיב משהו) בהכרת מגבלות. התלמידים מבינים מה המגבלות של היכולת הטכנית שלהם ("למה אני לא יכול לחתוך בקו ישר?"), מה המגבלות של הכלים בהם הם משתמשים (כשהידית במסור השולחן, זאת שמשנה את הזווית של הלהב, מראה 0 מעלות זה לא בהכרח אומר שהלהב באמת ניצב לשולחן), מה המגבלות של התוכניות שלהם (גם של האובייקט אותו הם בונים וגם של תוכנית העבודה הכללית). שלושה מהפרויקטים מערבים כיפוף, וזאת הזדמנות נהדרת להבין גם את המגבלות של העץ בו הם משתמשים.
הפרויקטים אמורים להיות מוגשים מחר, יום שני. כולם רחוקים מאוד מסיום, ואני שמח שסטיב, ולא אני, הוא זה שצריך לתת לתלמידים ציון. הוא כבר אמר להם שהוא ייתן ציון ביום שני, ומי שלא יהיה מרוצה מהציון יוכל להמשיך ולעבוד על הפרויקטים בזמנו החופשי ולהגיש "הגשה חוזרת". בכל אופן, הנה תמונת מצב של שלושה מהפרויקטים.
טובוגן (מזחלת שלג)
זה, ללא ספק, הפרויקט הקשה יותר. הוא לא כל כך מסובך, אבל יש כאן הרבה מאוד עבודה - בניית קופסת אדים, חיתוך כפיסי עץ ארוכים, בניית ג'יג לכיפוף, כיפוף הכפיסים, ולבסוף - חיבור הכפיסים לכדי טובוגן.
הנה קופסת האדים. את מקור האדים ניתן לראות למטה, מונח על הרצפה. הכפיסים בולטים מן הקופסא, שכן מכופפים רק את הקצה שלהם.
הנה שתי תמונות של הג'יג והכפיסים המתכופפים.
והנה הכפיסים המכופפים (לא ממש בכפיפה אחת), ממתינים לחיבורי הרוחב.
נעלי שלג
פרויקט פשוט למדי. בעדינות אציין כי לו החברים היו עובדים קצת יותר במרץ הם היו מסיימים אותו מזמן.
ראשית הג'יג (למעשה יש שניים - אחד לצד הימני של הנעל, ואחד לצד השמאלי), ולאחריו הנעל מחוברת.
נדנדה תלויה
פרויקט פשוט למדי, אבל עם הרבה חלקים. תלמיד מוכשר שהשקיע הרבה גם מעבר לשעות הלימוד.
מעניין יהיה לראות את מצב הפרויקטים ביום שני. התלמידים ממש (אבל ממש) לא רוצים להיכשל, והם מבינים שהמצב הנוכחי לא מותיר לסטיב (סליחה, למר נייסטרום) הרבה ברירות.
ואני - אני ממתין למפלסות שיפנו את השלג שיורד כאן מחצות הלילה.
אני ממש לא מצליח להבין מה חשבו כל הנהגים הישראלים שיצאו אל הכביש במהלך הסופה. לנהוג בשלג הם לא יודעים (ולא, עמידה בתור לחניון בחרמון לפני עשר שנים לא ממש נחשבת). המכוניות שלהם לא ממש מתאימות לאירוע, והצמיגים שלהם קופאים למוות כשהטמפרטורה מגיעה לאפס. הם יודעים שבמדינת ישראל יש בערך עשר מפלסות, שסגורות במחסן והמפתח אצל הג'ינג'י. הם יודעים שמנכ"ל חברת החשמל נמצא בנופש פרטי. הם יודעים שהעיריה לא מדברת עם המשטרה, שלא מדברת עם הצבא. הם יודעים שברגע שהשלג התחיל, שר הפנים שכר את שרותיו של עו"ד צמרת על מנת שייצג אותו בוועדת החקירה שתחקור את "אירועי הסופה הגדולה". אז מה הם חשבו לעצמם כל הנהגים האלה?
אני חושב שהם פשוט לא הכירו במגבלות שלהם, של המכוניות שלהם, ושל המדינה בה הם חיים. לפעמים, חוסר היכולת להכיר במגבלות הוא דבר חיובי למדי - ראה ערך "Start-up Nation". אבל, כשמדובר בסופת שלגים - זה פשוט לא עובד. יש מקומות (השירות הציבורי האמריקאי, למשל) שנמצאים בקצה השני של הסקאלה - לא רק שהם מכירים במגבלות האמיתיות שלהם, הם גם טורחים ומוסיפים עוד ועוד מגבלות דימיוניות - תהליך שמסתיים בשיתוק. אנחנו, לעומת זאת, לא רק שאיננו מכירים במגבלות האמיתיות שלנו, אנחנו גם לא חושבים שיש בזה משהו רע, להפך.
שיעורי הנגרות בבית הספר מספקים לתלמידים ולי שיעור מרתק (אם גם מכאיב משהו) בהכרת מגבלות. התלמידים מבינים מה המגבלות של היכולת הטכנית שלהם ("למה אני לא יכול לחתוך בקו ישר?"), מה המגבלות של הכלים בהם הם משתמשים (כשהידית במסור השולחן, זאת שמשנה את הזווית של הלהב, מראה 0 מעלות זה לא בהכרח אומר שהלהב באמת ניצב לשולחן), מה המגבלות של התוכניות שלהם (גם של האובייקט אותו הם בונים וגם של תוכנית העבודה הכללית). שלושה מהפרויקטים מערבים כיפוף, וזאת הזדמנות נהדרת להבין גם את המגבלות של העץ בו הם משתמשים.
הפרויקטים אמורים להיות מוגשים מחר, יום שני. כולם רחוקים מאוד מסיום, ואני שמח שסטיב, ולא אני, הוא זה שצריך לתת לתלמידים ציון. הוא כבר אמר להם שהוא ייתן ציון ביום שני, ומי שלא יהיה מרוצה מהציון יוכל להמשיך ולעבוד על הפרויקטים בזמנו החופשי ולהגיש "הגשה חוזרת". בכל אופן, הנה תמונת מצב של שלושה מהפרויקטים.
טובוגן (מזחלת שלג)
זה, ללא ספק, הפרויקט הקשה יותר. הוא לא כל כך מסובך, אבל יש כאן הרבה מאוד עבודה - בניית קופסת אדים, חיתוך כפיסי עץ ארוכים, בניית ג'יג לכיפוף, כיפוף הכפיסים, ולבסוף - חיבור הכפיסים לכדי טובוגן.
הנה קופסת האדים. את מקור האדים ניתן לראות למטה, מונח על הרצפה. הכפיסים בולטים מן הקופסא, שכן מכופפים רק את הקצה שלהם.
הנה שתי תמונות של הג'יג והכפיסים המתכופפים.
והנה הכפיסים המכופפים (לא ממש בכפיפה אחת), ממתינים לחיבורי הרוחב.
נעלי שלג
פרויקט פשוט למדי. בעדינות אציין כי לו החברים היו עובדים קצת יותר במרץ הם היו מסיימים אותו מזמן.
ראשית הג'יג (למעשה יש שניים - אחד לצד הימני של הנעל, ואחד לצד השמאלי), ולאחריו הנעל מחוברת.
נדנדה תלויה
פרויקט פשוט למדי, אבל עם הרבה חלקים. תלמיד מוכשר שהשקיע הרבה גם מעבר לשעות הלימוד.
מעניין יהיה לראות את מצב הפרויקטים ביום שני. התלמידים ממש (אבל ממש) לא רוצים להיכשל, והם מבינים שהמצב הנוכחי לא מותיר לסטיב (סליחה, למר נייסטרום) הרבה ברירות.
ואני - אני ממתין למפלסות שיפנו את השלג שיורד כאן מחצות הלילה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה