יום ראשון, 7 בדצמבר 2014

פוליטיקה של כלים

לפני שבועיים זכינו לביקור של שועי המדינה, שהתכנסו במדרשה לרגל האזכרה הממלכתית לדוד בן-גוריון. מתן הכבוד לאיש ולמורשתו נמהל (כמדי שנה) בנאומים פוליטיים מלאי פאתוס. בימים כתיקונים אחוזת הקבר צנועה, פשוטה, יפה, משתלבת בנוף המרהיב, ובעיקר נגישה. אין גדרות, אין מגבלות על ימי ושעות הביקור, יש שלט קטן המבקש (בנימוס) להימנע מאכלייה ומשתייה, ולהוליך כלבים ברצועה. בימי אזכרות ממלכתיות הופכת אחוזת הקבר וחלקים לא קטנים מהמדרשה לשטח "סטרילי" - לפי מילון אבן-שושן מדובר בשטח "מעוקר, מנוקה ומחוטא מחידקים, שהומתו בו כל החידקים בשיטת חיטוי". האזור הסטרילי מוקף גדרות אטומות וגבוהות, אין יוצא ואין בא. מי שחפץ ליטול חלק בטקס (ואיננו נמנה עם שמנתא וסלתא של המדינה או לחילופין איננו תלמיד בתיכון לחינוך סביבתי) עובר בדיקות בטחוניות קפדניות. המנהיגים מגיעים בסמוך אל השטח הסטרילי באמצעות מסוקים, שגם מפנים אותם בתום הטקס.

אני מסכים - הזמן של האנשים האלה באמת יקר, והאיומים הבטחוניים אמיתיים. בכל זאת - קשה שלא להשוות בין אחזות הקבר במצבה הנגיש לאחוזת הקבר במצבה הסטרילי. יש כאן קבוצה של אנשים שמבלה חלק גדול מחייה בשטח סטרילי - הם לא קונים בסופרמרקט (ומתעצבנים מהלכלוך על הרצפה), הם לא מנסים לקבוע תור לקלינאית תיקשורת (ומועברים ממזכירה למזכירה למזכירה), הם לא מתקשרים לבנק לברר בקשר לעמלה (ומתעצבנים, ומתעצבנים עוד יותר כשהעמלה יורדת בחצי אחרי שלוש דקות), הם לא הולכים ברחוב (ונופלים על מרצפת בולטת הישר אל מזכרת שכלב השאיר), הם לא מפעילים את האזעקה בבית בכל פעם שהם קופצים לשכנים (בשביל הביטוח, לא בשביל לעצור את הפורצים), והרשימה של ה"הם לא" עוד ארוכה. מדובר באנשים שחיים דרך סוכנות תיווך, אנשים שהעולם מתווך עבורם.

מי שחושב שאנחנו, פשוטי העם, חיים את העולם בלי תיווך פשוט טועה. כפי שיובל נח הררי מציין בספרו "קיצור תולדות האנושות", במהלך החיים שלנו אנחנו מחזיקים כמה מיליוני חפצים. אכילה מתווכת באמצעות כלי אוכל, אריזות מזון, אמצעי תובלה, כלים חקלאיים. משחקים מתווכים באמצעות צעצועים, מתקני שעשועים, איצטדיונים. יחסים רומנטיים מתווכים באמצעות טבעות, מתנות, מסעדות, מלונות, מיטות, אמצעי מניעה, אולמות חתונה. הדת היהודית מתווכת באמצעות בתי כנסת, ספרים, טליתות, כיפות, מזוזות, פמוטים. גם אנחנו חיים את החיים שלנו דרך סוכנות תיווך, גם עבורינו העולם מתווך.

במשך מיליוני שנים חיינו אנחנו ואבותינו בלי תיווך. חבורות הציידים-לקטים היו עשירות בידע עמוק ונרחב על הסביבה שלהן, אבל עניות בכלים ובחפצים. מדובר בחבורות נוודים, שחיו מצייד (בעיקר על ידי הגברים) של חיות, ומליקוט (בעיקר על ידי הנשים) של פירות, קטניות ושאר ירקות. תרבות הציידים-לקטים התקיימה במשך מיליוני שנים עד לפרוץ המהפיכה החקלאית, לפני כ - 12,000 שנה. המהפיכה החקלאית התאפיינה בביות צמחים ובעלי חיים, ובמעבר לישובי קבע. המהפיכה החקלאית היא שהביאה עלינו את מהפכת התיווך. הביות גרר צורך בכלים ובחפצים רבים, והמעבר לישובי קבע איפשר את צבירת הכלים והחפצים הללו. לא רק שהשתעבדנו לעבודה החקלאית, השתעבדנו גם לשימוש בכלים ולצבירת חפצים.

נדמה לי, כי נגרים (ובעיקר נגרים חובבים) תופסים מקום מכובד ביותר ברשימת המשתעבדים לכלים. הרוב המכריע של "שיחות הנגרים" עוסק בכלים. כידוע לכל, רהיטים הם תוצר לוואי של קניית, אחזקת, בניית, ולעיתים אפילו שימוש בכלים. זה לא שהם בעניין של איסוף כלים, הם פשוט רוצים שיהיה להם מגוון גדול שממנו יוכלו לבחור את הכלי המתאים ביותר. אז הנה כמה הערות (רציניות, לשם שינוי) בנושא הצטיידות בכלים.

  • אם מסתכלים על כלי מסוים, כמעט תמיד ניתן לחלק את ההיצע לשלוש קבוצות - (1) איכות נוראית במחיר מצחיק (2) איכות בינונית במחיר בינוני (3) איכות מופלאה במחירים מוטרפים. אין טעם להוציא (הרבה או מעט) כסף על קנייה של כלי מהקבוצה הנוראה או מהקבוצה המופלאה. כמעט תמיד, כלי בינוני הוא מספיק טוב. בקבוצה הבינונית - בדרך כלל, ככל שמשלמים יותר מקבלים מוצר טוב יותר.
  • אין טעם לקנות כלי אם לא יודעים או לא מתכוננים ללמוד איך להשתמש בו. אם כבר קונים משקולת - עדיף מזהב.
  • אמנם כתוב "ישן מפני חדש תוציאו", אבל בכל הקשור לכלי נגרות זה לאו דווקא נכון. במקרים רבים, כלים ישנים מתמודדים בכבוד רב עם כלים חדשים. תהליך הקנייה מסובך יותר ולעיתים נדרשת עבודת שיפוץ, אבל התוצאה עשויה להיות טובה מאוד.
  • חייבים להתעלם ממסכי עשן של "מלל שיווקי". צריך להבין מה באמת חשוב לעבודה, מה נחמד שיהיה, ומה פשוט לא משנה. (אני מבקש שתביאו לי נגר מקצועי אחד שבאמת אכפת לו אם הלהב של המקצועה שלו עשוי A2 או O1 או PM-V11).
  • לא לקנות כלי בלי לנסות אותו, ועדיף התנסות ארוכה ורצינית. לכל הפחות, לקבל חוות דעת על הכלי ממישהו שסומכים עליו ושהתנסה בעצמו בשימוש בכלי. לא להסתמך על סקירות מקצועיות - מה שסבך האינטרסים בעולם הסקירות כבר שכח, יחסי ההון-שלטון במדינת ישראל עוד לא למדו.
  • השקעה בקורס טוב או בספר טוב עשויה להיות מועילה יותר מרכישת כלי כזה או אחר. אם לא יודעים לדוג - אין מה לקנות עוד חכה (משוכללת ויקרה).
  • לא תמיד צריך לקנות כלים - אפשר גם לבנות לבד. יש מקרים בהם זה הכרחי (ג'יגים מיוחדים), יש מקרים בהם זה הגיוני (שולחן ראטור), יש מקרים בהם זה אפשרי (מקצועה), ויש מקרים בהם זה פשוט מופרך (מסור שולחן). צריך להכיר ביתרונות ובחסרונות של בנייה עצמית - פרויקטים "מגניבים" לא מניבים בהכרח כלים טובים.
  • כדאי לזכור שכל חצאי האלים של עולם הנגרות עבדו עם כלים שהיו פחות מוצלחים ממה שיש כיום לכל נגר חובב. בכל זאת הם הצליחו לבנות רהיטים בכלל לא רעים. איך לומר בעדינות - ריבוי כלים נהדרים לא מבטיח יצירת רהיטים מדהימים.

באופן די מפתיע, אני בהחלט נאמן לעצות שאני נותן. יש לי לא מעט כלים (בריטיים) משומשים, והכלים החדשים שאני קונה הם בחלק העליון של הרמה הבינונית. (כמעט ש) אין לי כלים שמונחים ללא שימוש, וגם אין לי כלים "כפולים" (תלוי כמובן איך סופרים). אני מתעלם מסקירות מקצועיות - ראיתי במו עיני את הידיים רוחצות זו את זו. אני מאמין גדול בלמידה מאנשים בשר ודם, במיוחד בכל הנוגע למיומנויות בסיסיות. בתור מי שחזה בהרבה אמריקאים שהיו מצוידים בכמות כלים שהייתה יכולה לשמש מספר נגריות קטנות, אני יכול להעיד שאם קיים איזשהו מיתאם בין כמות הכלים לאיכות הרהיטים, הרי זהו מיתאם שלילי.

ונסיים בדוגמא קיצונית במקצת - מקצועה מספר A13 תוצרת Karl Hotley במחיר שווה לכל נפש 7,399.95 דולר אמריקאי. יש לאן לשאוף.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה