יום ראשון, 23 באוקטובר 2011

פורניר (חלק ב')

ברשומה הקודמת הסברנו מה זה פורניר וכיצד מייצרים אותו. ברוב המקרים, כאשר מכסים משטחים בפורניר משתמשים ביותר מאשר דף פורניר אחד - לעיתים בגלל שרוצים לקבל דפוס (patttern) מיוחד, אבל לרוב בגלל שרוחב המשטח אותו רוצים לכסות רחב יותר מרוחב דף פורניר. הרשומה היום תדון בחיבור (תפירת) דפי פורניר זה לזה, והכנתם להדבקה.

על מנת שהחיבור בין שני דפי פורניר יהיה טוב (והכוונה ב״טוב״ היא שלא יהיו מרווחים דרכם יבצבץ לו דבק או תתגלה השכבה שמתחת, או לחילופין שהדפים לא יעלו זה על זה) חייבים להבטיח כי הצדדים של דפי הפורניר חתוכים בצורה ישרה. באופן תעשייתי החיתוך מתבצע באמצעות גיליוטינות ייעודיות או באמצעות מסורים מיוחדים, חדים ודקים. כל מי שהעביר תחת עיניו פלטות מחופות פורניר יודע כי גם החיתוך התעשייתי רחוק משלמות, ולא אחת אנו זוכים להציץ בפלטה שמתחת לפורניר.

בנגריות קטנות נפקד מקומן של המכונות הייעודיות לתפירת דפי פורניר (זה לא שאנחנו לא רוצים לקנות אותן, אבל מנהל הבנק הוא איש קשה, אתם יודעים). האפשרויות שעומדות בפנינו הן חיתוך באמצעת מסור או חיתוך באמצעות סכין (יש גם שמנסים כוחם בשימוש בראוטר). בכל האפשרויות הללו מקבלים תוצאה סבירה (ואפילו טובה אם מדובר בחיתוך דף קצר למדי), אבל כשמחברים שני קצוות סבירים זה לזה מקבלים חיבור בלתי סביר. אז מה עושים? מקציעים את הקצוות.

איך מקציעים קצה של דף פורניר בעובי 0.5 מ״מ ? התשובה הקצרה: בזהירות. התשובה הארוכה (משהו כמו יום עבודה של בנייה): באמצעות ג׳יג ייעודי. אני אתאר את המתקן שאני משתמש בו, כפי שפותח ושוכלל בבית הספר לנגרות ב - Parnham, אשר שקע לו באיטיות עד לסגירתו הסופית בשנת 2000.
 
 

המתקן פשוט למדי, אבל הוא ממלא את ייעודו בצורה מרשימה. המתקן מורכב משני חלקים - הראשון הוא הבסיס, אותו מחברים לשולחן העבודה באמצעות קליבות, עליו מונח דף הפורניר, ועליו מניחים את המקצוע בעת תנועתו. החלק השני רוכב על הבסיס, מהודק אליו באמצעות ברגים, ומשמש להידוק דף הפורניר אל המתקן. מצורפות כאן כמה תמונות של המתקן - מחובר ומפורק. אורכו של המתקן שבתמונות הוא 120 ס״מ. לחלק העליון של המתקן ישנה עקמומיות (שמוענקת לו באמצעות הקצעה עקמומית של שלושת פסי האורך), כך שהקצוות עולים למעלה, ובעת הידוק הברגים מובטח שהחלק האמצעי יהיה מהודק היטב.
 
 

איך זה עובד? מכניסים (בזהירות) את דף הפורניר לתוך המתקן תוך השארת קצה בולט של מילימטר או שניים (מומלץ להשאיר קצה קטן ככל האפשר). מהדקים היטב את הברגים. נוטלים מקצוע מושחז היטב, מניחים אותו על הבסיס, מצמידים ככל שניתן לדופן (בשלב זה, המקצוע ייצמד לדף הפורניר), ומתחילים להקציע. בכל מעבר של המקצוע מורידים שכבה דקה של פורניר, עד שהמקצוע נצמד לגמרי לדופן המתקן - או אז מסתיים התהליך. פותחים את הברגים, ומוציאים (בזהירות) את דף הפורניר מתוך המתקן.
 
 

כאשר פותחים את הברגים ומכניסים / מוציאים את דף הפורניר יש לדאוג לרווח מסוים בין חלקי המתקן. ישנן כמה אפשרויות. הראשונה היא הוספת קפיצים קטנים המולבשים על הברגים בין שני החלקים, כאשר הברגים נפתחים הקפיצים מרימים קלות את החלק העליון. השניה היא שימוש בחתיכת עץ קטנה (קלין) אותה דוחפים בין שני חלקי המתקן עם פתיחת הברגים. השלישית היא הפרדה מוחלטת של שני חלקי המתקן - אפשרות זו נוחה כאשר מקציעים דפי פורניר ארוכים במיוחד.

כעת, כאשר יש לנו דפי פורניר עם קצוות ישרים עלינו לחבר אותם זה לזה. השיטה המקובלת היא הצמדתם באמצעות סלוטייפ או מסקינגטייפ. מצמידים את דפי הפורניר זה לזה, ומחברים אותם באמצעות חתיכות של נייר דבק בצורה מאונכת לחיבור. לאחר שמסיימים (החתיכות צריכות להיות סמוכות למדי), מדביקים נייר דבק על החיבור עצמו. חסידי השימוש בסלוטייפ מציינים את שקיפותו המאפשרת לראות את טיבו של החיבור. חסידי השימוש במסקינגטייפ מציינים את יכולתו להימתח המבטיחה הדבקה צמודה יותר של הדפים. לא כל כך משנה במה משתמשים, חשוב שנייר הדבק יהיה מאיכות טובה - גם מבחינת יכולת ההדבקה, אבל גם מבחינת יכולת ההפרדה בסיומו של התהליך.

אז זהו. חתכנו, הקצענו, וחיברנו את דפי הפורניר. עכשיו אנחנו מוכנים להדבקה - על כך ברשומה הבאה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה