למה כובע?

"פעם חלמתי והנה אני באפריקה, עורך ציד על פילים פראים, אריות, קרנפים, תוכיים.
הקיצותי ולבי דפק בחוזקה: הלא יכול אני לנסוע לשם ממש!...
מדוע לא אסע לשם באמת?
מאז לא הרפתה ממני המחשבה ותשוקתי להיות באפריקה גברה מיום ליום, עד שביום קיץ בהיר אחד ארזתי את חפצי וישבתי במכונית האדומה מספר 5. היא הביאה אותי עד קצה רחוב אלנבי וכעבור רגעים אחדים כבר ישבתי ברכבת היוצאת לחיפה.
מנמל חיפה אפשר להגיע לכל מקום שבעולם.
ירדתי באניה לא גדולה. נסענו יום, יומים, שלושה. ביום הרביעי הגענו לאיטליה."

כך מתחיל ספרו של נחום גוטמן "בארץ לובנגולו מלך זולו". כיום המסע קצר יותר - טיסה של כמה שעות, והנה אתם ביבשת השחורה. אם עוד לא ביקרתם - אני ממליץ בכל לשון של המלצה. הסתכלו על תמונה נוספת מן הספר, וביתר פירוט התבוננו בכובעו של המטייל האמיץ. הכובע הזה נקרא כובע שעם או כובע פקק או כובע שעם מנדטורי. השמות מרמזים כי הכובע עשוי שעם (פקק) וכי היה נפוץ בארץ בתקופה המנדטורית.

באנגלית כובע כזה נקרא Pith Helmet - קסדת ליבה. Pith (או medulla) הוא החלק הפנימי של הצמח, הליבה (חבר, דוקטור לבוטניקה, אמר לי כי התרגום המדויק הוא גומץ). הכובעים האלה בנויים מבסיס עשוי ליבה (עפי"ר של צמח ביצה הודי בשם sola) או שעם, מצופה בבד כלשהו. הכובעים האלה שימשו בעיקר את הקולוניאליסטים שמצאו עצמם במושבות באזורים הטרופיים. הם הפכו מקובלים מאוד בשנת 1870, ולמרות שהם מזוהים מאוד עם הבריטים הם שימשו את כל הקולוניאליסטים כולם. לארץ הגיעה עם הבריטים הגרסא המתקדמת יותר - זו שבסיסה עשוי שעם.

לפני מספר שנים נסענו לטיול במדינה שאף לה היו לא מעט קולוניות בעבר - פורטוגל. טיסה קצרה מלונדון לליסבון, והנה אנו בדרכינו אל דרום פורטוגל. בדרך חלפנו על פני עצים מוזרים למראה, שהיו חסרים חלק מן הקליפה שלהם. עיון חפוז במדריכים העלה כי אנו מתבוננים באלון השעם - Quercus suber.

השעם הוא חומר שנמצא בקליפת עצים, ומופק בעיקר מאלון השעם. רוב השעם מיוצר בפורטוגל (32%) ובספרד (22%), שם מגדלים ומקלפים את אלון השעם בצורה מסחרית. השעם הוא חומר גמיש, אטום לנוזלים, עמיד בפני שריפה, ובעל משקל סגולי נמוך. הוא משמש למגוון שימושים - פקקים לבקבוקי יין, מצופים לדייג, כיסוי רצפות, אטימת כלי נשיפה מעץ, בסיס לכובעים, וכיו"ב.

קילוף העצים מתחיל כשהם מגיעים לגיל עשרים וחמש לערך, אז הקליפה שלהם עבה דיה להפקת שעם. הקליפה הראשונה שמקולפת היא ברוב המקרים באיכות נמוכה. מעתה מקלפים את העץ במרווחים של כעשר שנים. עצי אלון השעם חיים כמאה וחמישים עד מאתיים שנה, כך שבסך הכל מקלפים כל עץ קצת יותר מעשר פעמים במהלך חייו.

הקילוף נעשה בחודשים מאי עד אוגוסט, שכן זוהי התקופה בה ניתן להפריד את הקליפה מבלי לפגוע בעץ עצמו. חותכים, באמצעות גרזן, שתי טבעות מסביב לגזע ומספר חתכים אנכיים בין שתי הטבעות. כעת מפרידים את הקליפה מן העץ. תהליך הקילוף דורש מיומנות גבוהה, שכן אסור לפגוע בעץ עצמו בעת חיתוך הקליפה.

קליפות העצים מוסעות למפעלי הייצור. בשלב הראשון מייבשים באויר את הקליפות במשך כחצי שנה עד שהן מגיעות ללחות יחסית של 13%. כעת מבשלים את הקליפות במים רותחים וכך נפטרים מחומרים לא רצויים ומגדילים את האלסטיות של השעם. לאחר הבישול מניחים את הקליפות ליישור ולייבוש עד שהן חוזרות ללחות יחסית של 13%. לאחר מיון הקליפות לפי העובי והאיכות מופקים מהם המוצרים השונים.

תעשיית השעם קיימת מזה אלפי שנים. גם אז וגם היום הפקת השעם מתבססת על משטר קפדני וסבלני של המתנה בין קילוף אחד למשנהו. קשה שלא להעריך תעשייה שחייבת את קיומה העכשווי לדורות הקודמים ויוצרת את עתידם של הדורות הבאים אחריה - כל זאת כשהיא מעבירה את עיקר זמנה בהמתנה.

ונסיים במילותיו של נחום גוטמן החותמות את ספרו:

תם ונשלם. שבח לאל בורא עולם, עולם יפה,

עולם נאה, זאת ראינו וידענו.

אמן.