הקורס של השניים עשר שבועות הגיע לקיצו. כמו שאומרים באנגלית – אין על מה לכתוב הביתה. התלמידים לא היו מוצלחים כל כך. לרוב יש שניים בקצה העליון, שניים בקצה התחתון, והשאר איפשהו באמצע. הפעם היו אפס בקצה העליון, ארבעה בקצה התחתון, והשאר התמקמו לא רחוק מהם. גם תחלופת המורים באמצע הקורס לא סייעה יתר על המידה. זוג המורים שלימד את חציו הראשון של הקורס היה מאוד מתודי ושמרני. זוג המורים שלימד את חציו השני של הקורס היה "אותו דבר, אבל בדיוק להפך". השינוי הדרסטי הותיר את התלמידים מבולבלים ומתוסכלים.
הקורס של התשעה חודשים עומד להתחיל מחר. בשבוע החולף ניהלנו קרב בלימה מרשים אל מול רשימת מטלות אינסופית שהלכה והתארכה לקראת סופו של השבוע. בואו של אלד (המורה הראשי) והתרומה שהגיעה מחברת פסטול הצליחו לשפר את מצב הרוח של כולם. לצערי, מחשש להגברת חוסר היציבות במזרח התיכון, אינני יכול להוסיף פרטים לגבי התרומה.
חרף קרבות הבלימה העבודה על הארון מתקדמת בקצב משביע רצון. הנה כמה תמונות של הארון במצבו הנוכחי. בתמונה הראשונה רואים את הארון במבט חזיתי. לאור הערות שקיבלתי החלטתי שלא לשלב אגוז אמריקאי בחזית, ובמקום זאת הוספתי פס (פלח) צר של Satinwood.
בתמונה השנייה רואים את הארון במבט צדדי. כאן רואים את טבעת האגוז האחורית.
בתמונה השלישית רואים את הארון כשהוא פתוח, ומחוסר שלוש הדלתות הימניות.
חדי הראייה יכולים להבחין בשוליים שהודבקו לדלתות על מנת שהן יזיזו האחת את השנייה. אלה שראייתם חדה כתער יכולים להבחין שהקצה של הדלתות והשוליים נראה די רע – רואים את השכבות שמהן מורכבים הדלתות והשוליים. הדרך המקובלת, במצבים כאלה, להעלים את הגועל-נפש היא לכסות את הבושה בפורניר.
לא כל כך קל להדביק פורניר על הקצוות. הבעייה היא שלא ניתן לקלוב (מלשון קליבה) את הפורניר אל הקצה עד להתייבשות הדבק. זה הזמן להשתמש בפטנט ישן שהשתכח עם השנים. מורחים את הפורניר ואת המשטח אליו הוא יודבק בדבק צהוב (Titebond II, במקרה שלי). מחכים לייבוש "חלקי" – קצת אחרי "שלב המסטיק" – משהו כמו שעה במיין וכנראה מחצית השעה בישראל. מצמידים את הפורניר אל המשטח, מניחים על הפורניר נייר, ו ... מגהצים. כן, מגהצים ולוחצים. החום גורם לדבק לשוב ולהפתח לפרק זמן קצר, והלחץ מצמיד את הפורניר אל המשטח. לא מומלץ עבור משטחים גדולים, אבל זה בהחלט פתרון הולם עבור קצוות בעייתיים.
שנה טובה, וגמר חתימה טובה.
הקורס של התשעה חודשים עומד להתחיל מחר. בשבוע החולף ניהלנו קרב בלימה מרשים אל מול רשימת מטלות אינסופית שהלכה והתארכה לקראת סופו של השבוע. בואו של אלד (המורה הראשי) והתרומה שהגיעה מחברת פסטול הצליחו לשפר את מצב הרוח של כולם. לצערי, מחשש להגברת חוסר היציבות במזרח התיכון, אינני יכול להוסיף פרטים לגבי התרומה.
חרף קרבות הבלימה העבודה על הארון מתקדמת בקצב משביע רצון. הנה כמה תמונות של הארון במצבו הנוכחי. בתמונה הראשונה רואים את הארון במבט חזיתי. לאור הערות שקיבלתי החלטתי שלא לשלב אגוז אמריקאי בחזית, ובמקום זאת הוספתי פס (פלח) צר של Satinwood.
בתמונה השנייה רואים את הארון במבט צדדי. כאן רואים את טבעת האגוז האחורית.
בתמונה השלישית רואים את הארון כשהוא פתוח, ומחוסר שלוש הדלתות הימניות.
חדי הראייה יכולים להבחין בשוליים שהודבקו לדלתות על מנת שהן יזיזו האחת את השנייה. אלה שראייתם חדה כתער יכולים להבחין שהקצה של הדלתות והשוליים נראה די רע – רואים את השכבות שמהן מורכבים הדלתות והשוליים. הדרך המקובלת, במצבים כאלה, להעלים את הגועל-נפש היא לכסות את הבושה בפורניר.
לא כל כך קל להדביק פורניר על הקצוות. הבעייה היא שלא ניתן לקלוב (מלשון קליבה) את הפורניר אל הקצה עד להתייבשות הדבק. זה הזמן להשתמש בפטנט ישן שהשתכח עם השנים. מורחים את הפורניר ואת המשטח אליו הוא יודבק בדבק צהוב (Titebond II, במקרה שלי). מחכים לייבוש "חלקי" – קצת אחרי "שלב המסטיק" – משהו כמו שעה במיין וכנראה מחצית השעה בישראל. מצמידים את הפורניר אל המשטח, מניחים על הפורניר נייר, ו ... מגהצים. כן, מגהצים ולוחצים. החום גורם לדבק לשוב ולהפתח לפרק זמן קצר, והלחץ מצמיד את הפורניר אל המשטח. לא מומלץ עבור משטחים גדולים, אבל זה בהחלט פתרון הולם עבור קצוות בעייתיים.
שנה טובה, וגמר חתימה טובה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה