אסתטיקה של חפצים ישראלים - פרק א'

לפני שבועיים הצגתי שתי קערות, ודיברתי על מקורות האסתטיקה שלהן. הקערה היפנית (למעשה, הקוריאנית) שואבת את האסתטיקה שלה מהתחום הדתי - טקס התה, הזן, הבודהיזם. הקערה הדנית שואבת את האסתטיקה של מהתחום החילוני - תרבות המלאכה (craftsmanship) הסקנדינבית המושלבת בערכים סוציאל-דמורקטיים מודרניים.

לפני שנמשיך אני מבקש להעיר שאני משתמש כאן במילה "חפצים" כתרגום (לא כל כך מוצלח) של המילה "crafts" - דברים שהוכנו לצורך שימוש יום-יומי בידי אנשים - כלי אוכל, רהיטים, בגדים וכיו"ב.

אני מבקש גם להעיר שאין לי כל יומרה לערוך דיון מעמיק באסתטיקה של חפצים ישראלים - הנושא נרחב מדי, והידע שלי מצומצם מדי. אני כן מקווה להאיר כמה היבטים של הנושא, מתוך תקווה שהדיון יעניין את הקוראים.

הבה נרתום לעזרתנו את ספר שמות. בני ישראל יוצאים ממצרים, ים סוף נבקע לשניים, בני ישראל חוצים אותה בבטחה, והמצרים טובעים. משה ובני ישראל מודים לה', ושרים את שירת הים (שמות, פרק ט"ו). הנה תחילתה של השירה:

אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה', וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר:  אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם. עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ, וַיְהִי-לִי לִישׁוּעָה; זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ, אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ.

המשמעות של הפועל "אנוהו" היא "אעשה אותו נאוה", כלומר - אעשה אותו יפה. במידה מסוימת של פשטנות ניתן לומר כי "זה אלי ואנוהו" מתמצת את הכוח המניע של האסתטיקה היהודית - האסתטיקה כחלק מעבודת האל, כאמצעי לרומם את האל, כאמצעי של האדם לחקות את האל ולרצות אותו, כחלק ממערכת היחסים בין המאמין והאל. אין יופי לשם יופי, אין יופי במנותק מן האל.

כמה שנים (וכמה פרקים) קדימה אנו מוצאים את עשרת הדיברות (שמות, פרק כ'). הינה הדיבר השני:

לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי, לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ.

למרות האיסור המפורש על עשיית פסלים או תמונות אנו מוצאים לא מעט "הפרות" של האיסור. בפסיפס בבית אלפא (מן המאה השישית לספירה) אנו מוצאים תמונה שמתארת את עקדת יצחק, ובה נכללת גם "יד אלוהים". לאורך ההיסטוריה היהודית מוצאים דוגמאות רבות ליצירות אומנות המתארות סצינות ריאליסטיות - בבתי כנסת, כעיטור לספרים, וכציורים העומדים בפני עצמם. גם במישור ההגות היהודית אנו מוצאים הקלה של האיסור - גם הרמב"ם וגם הרמב"ן טענו כי מותר להציג צמחים ובעלי חיים.

חציית הים הושלמה בהצלחה, עשרת הדיברות ניתנו, וכעת יש לבנות את המקדש (שמות, פרק כ"ח):

וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם.

תחילה נבנה המשכן הזמני (אוהל מועד), לאחר מכן נבנה המשכן הקבוע בשילה, אותו החליף בית המקדש הראשון, ואותו החליף בית המקדש השני. בתי המקדש היה בניינים מרשימים ומפוארים (ויש שיאמרו ראוותניים) - הישגים ארכיטקטוניים ואומנותיים, שהושקעו בהם משאבים רבים. עצים משובחים, זהב ונחושת, פסלים וציורים, כלי קודש רבים, בגדים מפוארים לכוהנים, וכיו"ב אלמנטים של הוד והדר. בבתי המקדש אנו מוצאים את שני האלמנטים אותם הזכרתי - האסתטיקה כחלק מעבודת האל, ואומנות המתארת סצינות ריאליסטיות. אבל, בבתי המקדש אנו מוצאים אלמנט נוסף -  שימת דגש על יופי חיצוני כהשלמה ליופי פנימי, רוחני.

את חשיבותו של היופי החיצוני כמשלים ליופי פנימי אפשר למצוא במקומות נוספים. במסכת דרך ארץ זוטא (פרק חמישי) כתוב:

בארבעה דברים תלמידי חכמים ניכרים: בכיסן, בכוסן, ובכעסן, ובעטיפתן.

קיים גם הסיפור אודות רבי שמעון בן אלעזר והמכוער (את הנוסח המלא ניתן לקרוא, למשל, כאן), שבו אנו לומדים שוב על הקשר בין היופי החיצוני והפנימי (לא רק שמראהו של המכוער לא היה נאה, הוא גם התנהג בגסות ולא ענה לברכת השלום של רבי שמעון), ועל הקשר שבין היופי והאל (המכוער אומר לרבי שמעון - "לך ואמור לאומן שעשאני: כמה מכוער כלי זה שעשית").

------

סיכום ביניים. במישור האידיאולוגי ראינו כי האסתטיקה היהודית היא חלק מעבודת האל - אין יופי במנותק מן האל. בנוסף ראינו כי היופי החיצוני, הגשמי נתפש כמשלים את היופי הפנימי, הרוחני. במישור המעשי ראינו גם כי היהדות מקדמת בברכה הוד, הדר ופאר (בניגוד לאידאל היופי היפני שבו יופי וכיעור שלובים זה בזה, ובניגוד לאידאל היופי הסקנדינבי של מינימליזם, שימושיות וקיימות). בנוסף ראינו גם כי היהדות מתייחסת בסובלנות רבה לאומנות המתארות סצינות ריאליסטיות (לכאורה, בניגוד לאיסור המפורש בעשרת הדיברות).

------

בשבוע הבא נדבר על ההשפעה של העקרונות הדתיים על האסתטיקה של החפצים הישראלים, ונבדוק האם ובאיזו מידה קיימים גם עקרונות חילוניים המשפיעים על אסתטיקה זו.