קפיצה קלה אחורה בזמן - שנת 1,100 לפנה"ס. קפיצה קלה הצידה במרחב - צפון אמריקה ותושביה המקוריים. שתי קבוצות של גברים, כל אחת מונה בין מאה לאלף משתתפים. כל משתתף אוחז בידו מקל, שבקצהו "כיס". כדור משחק אחד, גודלו כגודל כדור טניס. שני שערים ממוקמים בקצוות המנוגדים של המגרש, שאורכו נע בין חמש מאות מטר לשלושה קילומטר. המטרה - הכנסת הכדור אל שער היריב. מהלך המשחק - המטרה (הכנסת הכדור) מקדשת את כל האמצעים (מסירות, תנועה כשהכדור מונח בכיס המקל, מגע גופני, שימוש במקל כאלה, וכיו"ב). המשחקים, ששוחקו מצאת החמה ועד צאת הנשמה במשך שניים או שלושה ימים, היו חלק מטכסים פולחניים - "משחקי מלחמה" להאדרת שמו של "היוצר" ("Creator"), שמות השבטים ושמות "הלוחמים" (= השחקנים).
בשנת 1637 צפה ישועי צרפתי בשם Jean de Brebeuf בבני שבט אירוקי משחקים את המשחק. הוא תיעד את המשחק, וכינה אותו
la crosse - "המקל". המשחק עבר גילגולים שונים, ובשנת 1867 חוקק רופא שיניים קנדי את חוקי המשחק (המערביים). כיום חוקי המשחק הבסיסיים כוללים עשרה שחקנים בכל קבוצה, מגרש קטן בהרבה (110 * 55 מטר), 60 דקות משחק (ארבעה רבעים בני 15 דקות), והרבה הרבה פחות אלימות. המשחק פופולרי בארצות הברית ובקנדה - הפופולריות שלו עולה, בעיקר בקרב ילדים ובני נוער, במקביל לירידה בפופולריות של הבייסבול והפוטבול האמריקאי. לקרוס משוחק במדינות נוספות, וביניהן אפילו
ישראל.
 |
| מקלות מסורתיים (בצד ימין) ומודרניים (בצד שמאל) |
המקל המסורתי איתו היו משחקים לקרוס היה עשוי עץ היקורי (hickory) שכופף באמצעות אדים לצורה של מקל מטריה הפוך. בחלק העליון (המכופף) של המקל היו קודחים חורים, דרכם היו משחילים מיתרים ואורגים רשת שיצרה את "הכיס".
במקל המודרני קיימת הפרדה בין הכיס שמיוצר מפלסטיק יצוק לבין המקל שמיוצר מסוגים שונים של מתכות. המקלות המודרניים קלים יותר, חזקים יותר, ובעלי חתך מתומן, שאמור לאפשר אחיזה טובה יותר. כמעט מיותר לציין - את המקלות המודרניים הרבה יותר קל לייצר בצורה תעשייתית.
לפני שבועיים
דיווח ה - BBC כי
טום בקט (Tom Becket) פורש מעבודתו. טום בנה מקלות לקרוס מעץ במשך חמישים שנה, והוא
האדם האחרון שמייצר מקלות כאלה בבריטניה. לפני שבועיים הוא בנה את חמישים מקלות העץ האחרונים בבריטניה. בשיאה מכרה החברה בה עבד טום (
Hattersleys) אלפי מקלות עץ מדי שנה. כיום, אין כמעט דרישה למקלות עץ - מקלות המתכת והפלסטיק טובים יותר וקלים יותר לייצור.
רובין ווד (שהוזכר כאן בבלוג מספר פעמים בעבר) מתמחה בחשיפת "האנשים האחרונים" שעוסקים במלאכות מסורתיות. רובין חשף את סיפורו של טום בקט בישיבה של The Heritage Crafts Association (האיגוד למלאכות מסורתיות), אבל הוא נשאל
שאלות קשות שאני כלל לא בטוח שהוא ידע להשיב עליהן באופן משכנע:
- מה כל כך נורא אם המיומנות הזאת תיעלם מן העולם?
- לו אנשים היו באמת מעריכים ורוצים מקלות מעץ, היו נמצאים בעלי המלאכה שהיו מייצרים אותם. מה הטעם לייצר מוצרים שאנשים פשוט אינם רוצים?
- מקלות עץ פשוט אינם טובים כמו המקלות המודרניים. מה הטעם לייצר מוצרים מסורתיים בשעה שיש מוצרים מודרניים טובים יותר?
- מה הטעם לתמוך בעסק שאין לו זכות קיום כלכלית?
אני לא בטוח שלבריטים יש תשובות מספקות. הם, לפחות, שואלים את השאלות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה