בכפיפה אחת ( חלק ב')

ברשומה הקודמת דיברתי על שלוש הטכניקות לכיפוף עץ - כיפוף באמצעות אדים, כיפוף באמצעות עיבוד מוקדם של העץ, וכיפוף באמצעות הדבקת שכבות. ברשומה הנוכחית אצלול קצת עמוק יותר לנבכיה של שיטת הכיפוף באמצעות הדבקת שכבות.

הרעיון העומד בבסיס השיטה הוא הדבקה של מספר שכבות דקות (בנות מספר מ"מ כל אחת) זו לזו, והידוקן לאורך תבנית עקומה. כאשר הדבק מתייבש השכבות נשארות בצורת התבנית העקומה.

נשאלת כמובן השאלה - "מדוע זה עובד?" כלומר, מדוע השכבות אינן חוזרות למצבן המקורי? ובכן, לשכבות השונות ישנו רדיוס (אני משתמש כאן במונח "רדיוס" בצורה חופשית למדי) עיקום שונה. כדי ששכבה מסוימת תחזור למצבה המקורי (הישר) היא "חייבת" לפתוח את ההדבקה אל השכבות הסמוכות אליה, שכן בגלל רדיוס העיקום השונה הן אינן יכולות להתיישר יחד.

כמה שכבות ובאיזה עובי ? החלק הקל בתשובה הוא שמספר השכבות כפול העובי שלהן צריך להשתוות לעובי הסופי המבוקש. מקובל להשתמש במספר אי-זוגי של שכבות. אני לא בטוח שיש לכך סיבה אמיתית, אבל למה להתגרות סתם במסורת? לצורך הגילוי הנאות אתוודה כי פעם השתמשתי במספר זוגי של שכבות - לרהיט ולנגר שלום. לעת עתה לפחות.

עובי השכבות מושפע משני פרמטרים - סוג העץ ורדיוס העקומה. ככל שהעץ גמיש יותר (לדוגמא, אשא (Ash)) ניתן להשתמש בשכבות עבות יותר. ככל שהעץ גמיש פחות (לדוגמא, פאדוק (Padauk)) צריך להשתמש בשכבות דקות יותר. ככל שהרדיוס גדול יותר ניתן להשתמש בשכבות עבות יותר. ככל שהרדיוס קטן יותר צריך להשתמש בשכבות דקות יותר.

נושא נוסף שיש להזכיר בהקשר זה הוא ה - spring back (קיפוץ חוזר). למרות שהשיטה "עובדת", הרי בכל זאת קיימת תופעה של התיישרות מסוימת של השכבות - כלומר הן אינן נשארות בדיוק בצורה של העקומה שלאורכה הודבקו. ישנן כמה נוסחאות שמנסות לחשב את מידת הקיפוץ החוזר - אני לא בטוח שהן באמת מדויקות ומועילות. מה שחשוב לזכור הוא:

• ככל שיש יותר שכבות מידת הקיפוץ החוזר קטנה.
• ככל שהרדיוס גדול יותר מידת הקיפוץ החוזר קטנה.
• ככל שהעץ גמיש יותר מידת הקיפוץ החוזר קטנה.

באופן מעשי - אם משתמשים בחמש / שבע שכבות בנות 3-5 מ"מ כל אחת של עץ גמיש למדי, ומעקמים לאורך רדיוס של 50 ס"מ ומעלה, מידת הקיפוץ החוזר זניחה.

דיברנו מספיק, הגיע הזמן לעבודה.

השלב הראשון בתהליך הוא הכנת התבנית לכיפוף. החומר המומלץ לבניית התבנית הוא לביד. מעצבים מחתיכת לביד עקומה (פרוסה) אחת - מקפידים שלא יהיו פניות חדות או עצירות פתאום. חשוב שהגב של העקומה יהיה פחות או יותר באותה צורה על מנת לאפשר מקום אחיזה לקליבות. מעתיקים את הפרוסה על חתיכת לביד נוספת, חותכים תוך השארת שוליים, מחברים (דבק וברגים) את שתי הפרוסות, ומנקים את הפרוסה השנייה באמצעות ראוטר וכרסום מתאים. חוזרים על התהליך עד שמגיעים לגובה הרצוי (קצת יותר מהרוחב של השכבות שאנו עומדים להדביק). על חזית הפרוסות מדביקים (עם דבק דו-צדדי) רצועת שעם, ועליה מדביקים רצועת פוליתילן (ניילון).כשהתבנית מוכנה מחברים אותה לבסיס, שגם אליו מדביקים פוליתילן.

אחרי שבנינו את התבנית לכיפוף, פונים לבניית עקומת ההידוק. עד להתייבשות הדבק בין השכבות יש להפעיל עליהן לחץ. הלחץ מופעל ע"י קליבות, אבל לא בצורה ישירה, וזאת משתי סיבות. ראשית, הקליבות יפגעו בשכבה החיצונית. שנית, אנו רוצים שהלחץ שמפעילות הקליבות יתחלק באופן שווה ורציף ככל הניתן. על מנת לההגן על השכבה החיצונית ועל מנת למצע את הלחץ צריך לבנות עקומה שבאמצעותה נפעיל את הלחץ. את עקומת ההידוק בונים משלוש שכבות של לביד 5 מ"מ (מה שפעם היה 5 מ"מ והיום מתקרב כבר ל - 4 מ"מ). חותכים פרוסות לביד, מדביקים אותן זו לזו, מצמידים אותן לתבנית, ומהדקים עם קליבות. מחכים שהדבק יתייבש ופותחים את הקליבות. מדביקים (לצד הפנימי) שעם ופוליתילן. אם העקומה ארוכה ו/או הרדיוס קטן חותכים את עקומת ההידוק לאורכה למספר חלקים (לא לשכוח לסמן את החלקים בצורה ברורה).

סיימנו את הכנת האביזרים המסייעים, נותר לנו להכין את השכבות להדבקה, להדביק אותן, ולנקות. על כך ברשומה הבאה. בינתיים נתענג על בננה מכופפת.