יום ראשון, 17 ביולי 2011

בכפיפה אחת (חלק ג')

ברשומה הקודמת התחלתי בהסברים מפורטים על שיטת הכיפוף באמצעות הדבקת שכבות - התחלתי ולכן אסיים.


הכנו כבר את תבנית הכיפוף ואת עקומת ההידוק. החלטנו כבר כמה שכבות נדביק ומה יהיה עוביין. כל שנותר לנו כעת הוא לחתוך את השכבות, להדביק אותן זו לזו, ולנקות את ההדבקה.

ברוב המקרים בהם משתמשים בהדבקת שכבות מעוניינים שקווי ההדבקה בין השכבות יהיו כמה שפחות בולטים. על מנת להשיג זאת משתדלים לחתוך את כל השכבות מלוח עץ אחד, ולהדביק את השכבות על פי הסדר בו היו בלוח המקורי. צריך, אם כן, לוח שיהיה ארוך מספיק לכסות את אורך העקומה, רחב מספיק שיכסה את רוחב העקומה, ועבה מספיק. בעת חישוב העובי של הלוח צריכים לקחת בחשבון את מספר השכבות, עובי השכבות, ועובי אובדן החומר בין השכבות בשל ניסור וניקוי.

כאן אנו נתקלים בשאלה - מסור סרט או מסור שולחן? הטבלה הבאה מנסה לסייע במתן תשובה.


כמה הערות:
  1. גובה הניסור תלוי כמובן בדגמים הספציפיים של המסורים. בכל זאת, ניתן לומר כי אם משווים מסור שולחן ומסור סרט מאותה קטגוריה (איכות / מחיר) הרי שגובה הניסור במסור סרט יהיה גדול משמעותית מזה של מסור השולחן. ניתן להכפיל (כמעט) את גובה הניסור של מסור השולחן ע"י ניסור חצי גובה, ואז ניסור החצי השני במהופך. לא כל כך מומלץ - אבל בהחלט אפשרי.
  2. ניסור קו ישר ארוך וגבוה במסור שולחן קל הרבה יותר מניסור במסור סרט. להשגת תוצאות טובות במסור סרט נדרשת רמת מיומנות גבוהה יותר, וכוונון מדויק יותר של המסור.
  3. כשמנסרים פרוסות דקות במסור שולחן הן נוטות לעוף אחורה אל המנסר (שתמיד עומד בצד, אבל דווקא היום החליט לדחוף את ראשו כדי לראות מה קורה עם הפרוסה), או גרוע מכך הן נוטות להתקע בין הלהב לבין הגובל ולגרום לנגר להשליך נפשו מנגד ולנסות לחלצן באמצעים לא אמצעים. במסור סרט אין זריקה לאחור של הפרוסות, ואם פרוסה נתקעת לה - ניתן למשוך אותה בצורה בטוחה למדי מאחורי הסרט.
לסיכום - אם יש לכם מסור סרט טוב ומדויק, ואתם מיומנים בשימוש בו - חיתכו (לאט ובסבלנות) במסור סרט. אחרת - חיתכו (בזהירות) במסור שולחן.

 אתאר כעת את הטכניקה שלי לחיתוך הפרוסות. אני בטוח שיש טכניקות טובות נוספות - אני פשוט לא יכול לחשוב על אף אחת כרגע :-)

התהליך מתחיל בהקצעה של הלוח אותו עומדים לחתוך. הלוח מוקצע בכל ארבעת צדדיו. אני משתמש בלוח שהוא:
  • ארוך בכמה ס"מ מהאורך של הכיפוף (אבל קצר בכמה מ"מ מהארוך של התבנית)
  • רחב בכמה מ"מ מרוחב הכיפוף (אבל צר בכמה מ"מ בודדים מרוחב התבנית)
  • עבה במ"מ או שניים מהעובי הנדרש (מספר השכבות * עובי השכבות + מספר הניסורים * אובדן החומר). באופן מעשי - אם מנסרים במסור סרט אובדן החומר יהיה כ - 2-3 מ"מ, ואם מנסרים במסור שולחן אובדן החומר יהיה כ - 4-5 מ"מ.

את הלוח המוקצע אני מסמן בשני V-ים, אחד בתוך השני. למרות שאני בטוח שאצל כולנו שורר סדר מופתי בסדנא, הרי שלפעמים עלול להתרגש עלינו בלאגן רגעי, ולבלבל את סדר השכבות שכבר חתכנו. עבור חמש שכבות ישנן 256 אפשרויות שונות לסידור, וגם אם לא עוברים על כל האפשרויות זו עדיין משימה די ארוכה ודי מעצבנת.

חותכים פרוסה מהלוח, ומניחים בצד. מנקים את הצד החתוך של הלוח במקצוע (משתדלים להוריד כמה שפחות). חותכים פרוסה מהלוח, מניחים בצד, וחוזר חלילה עד שמסיימים לחתוך את כל הפרוסות. כעת מנקים את כל הפרוסות באמצעות מקצוע (שוב, משתדלים להוריד כמה שפחות).

אם עושים כמה כיפופים (עם אותה תבנית, כמובן), מומלץ לחתוך את כל הפרוסות בעת ובעונה אחת. את הלוח הראשון מסמנים בשני V-ים, השני בשלושה V-ים, וכן הלאה.

אנחנו מוכנים לשלב ההדבקה, אבל לפני כן כמה הערות:
  • אני ממליץ בחום לסמן קו (עפי"ר בנקודה הגבוהה של העקומה) על התבנית, על תבנית ההידוק ועל השכבות. הקו ישמש כנקודת ייחוס הן בשלב ההדבקה והן לאחר מכן (מדידות, חיתוכים וכיו"ב).
  • קליבות - מומלץ להשתמש בכמה שיותר קליבות, ועדיף קליבות C או G - ניתן להפעיל באמצעותן כוח רב, ובמצב שלנו הן הכי נוחות לתפעול.
  • סדר הקליבה - מתחילים מאמצע העקומה ומתקדמים החוצה לשני הכיוונים בצורה סימטרית. כך מבטיחים שלא יישארו "כיסי התנגדות" לאורך העקומה. אם הרדיוס קטן ו/או העץ אינו גמיש לא ניתן להדק את הקליבות הראשונות עד הסוף. במקרה זה מהדקים עד כמה שניתן, מוסיפים קליבות, חוזרים לראשונות להידוק נוסף, ובתהליך איטרטיבי מהדקים את כל הקליבות עד להידוק סופי.
  • בריחת שכבות - במהלך ההידוק וככל שמתרחקים מהמרכז, נוטות השכבות לברוח למעלה (כלומר, לא להשאר צמודות לבסיס התבנית). חשוב להקפיד לכל אורך תהליך הקליבה שהשכבות יישארו צמודות לבסיס התבנית.
  • מומלץ להשתמש בדבק עם זמן פתיחה ארוך. מריחת הדבק על השכבות, הצמדתן זו לזו, מיקומן בתבנית, מיקום תבנית ההידוק, מיקום והידוק הקליבות - כל אלה לוקחים די הרבה זמן, וחשוב שהשכבות יוכלו ל"החליק" עד להידוק הסופי.
  • תרגיל על יבש הוא ממש הכרחי במקרה של הדבקת שכבות - גם על מנת להכין את כל הקליבות, אבל בעיקר על מנת לוודא שהשכבות מצליחות להתהדק לאורך העקומה. פועל יוצא של התרגיל היבש - ברוב המקרים השכבות נשארות בעקמומיות מסוימת, שמסייעת בעת ההדבקה עצמה.
אנחנו מוכנים להדבקה. הולכים לשירותים, מכבים את הטלפון (זוכרים את הנציגה ממפעל הפיס שרוצה לעניין את אשתך, אבל מוכנה לדבר גם איתך, במבצע חדש), נושמים עמוק, ומדביקים.

אסיים בדוגמא קצת פחות טיפוסית לכיפוף באמצעות הדבקת שכבות. זוג כפות הסלט נוצר מהדבקה של שתי שכבות - אלון ופאדוק. שתי (כן, אני יודע, זה מספר זוגי) שכבות, רדיוס קטן למדי, שני עצים לא גמישים. התוצאה - יפה ויציבה.


סיכומו של דבר - כיפוף באמצעות הדבקת שכבות הוא טכניקה פשוטה, קלה ומהירה ליישום, שמבטיחה תוצאות יפות, מעניינות ויציבות. נסו ותהנו.

מילים. הרבה מילים. הרבה יותר מילים ממה שחשבתי שאכתוב. תהילה (של ש"י עגנון) האמינה כי לכל אדם יש כמות מילים מוגבלת בעולם הזה, וכשהוא מסיים את המכסה הוא עובר לעולם הבא. אני מקווה שהיא טעתה, או שלכל הפחות מילים שנכתבות בבלוג אינן נכללות במכסה המוקצית לו לאדם.

    אין תגובות:

    הוסף רשומת תגובה