לוקח קצת זמן להבין שמדובר בדבר האמיתי ולא בפארודיה. קפיצה קטנה בהתחלה, אבל מתגברים עליה במהירות. שנת 1986, להקת פיקוד מרכז שרה "בן-גוריון" (מילים: יורם טהרלב, לחן: יאיר רוזנבלום).
איפה? החלטנו לקבוע את מקום מושבנו במדרשת בן-גוריון. יישוב קהילתי המשתייך למועצה האזורית רמת הנגב. אבן הפינה למדרשה הונחה בשנת 1963 במטרה לממש את חזונו של דוד בן-גוריון להקים "מעין אוקספורד עברי בנגב". בשנת 1976 חוקקה הכנסת את "חוק דוד בן-גוריון", שהעניק למדרשה מעמד של תאגיד ממשלתי. על פי החוק התאגיד היה הבעלים של היישוב והופקד על הטיפול במכלול הנושאים המוניציפאליים. מצב זה השתנה - באופן חלקי - כאשר בשנת 2003 הוכרזה המדרשה "יישוב", ככל יישוב אחר בארץ. ביישוב נמצאים כיום מוסדות מחקר וחינוך, וגם "סתם" אנשים שהחליטו לקבוע כאן את מקום מושבם.
למה? חיפשנו יישוב קהילתי - לא גדול מדי, אבל גם לא קטן מדי. יישוב שבו כולם מכירים את כולם, אבל עדיין ניתן לשמור על הפרטיות. כמו שמישהו כאן הגדיר את זה "חיי קהילה במידה". חיפשנו טבע על סף הבית. שנתיים במדינת מיין רק חיזקו את הצורך שלנו בטבע, במרחבים, בשקט. חיפשנו בתי ספר שאפשר ללכת אליהם ברגל. זה אולי נשמע קריטריון טיפשי משהו, אבל הוא בהחלט מכתיב את אופי בתי הספר - בתי ספר שהם חלק מהקהילה, בתי ספר קטנים (שתיים עד שלוש כיתות בשכבת גיל) ולא מפלצות אזוריות (שתיים עשרה כיתות בשכבת גיל), בתי ספר ששמים את הדגש לא רק על ציונים, בתי ספר עם מעורבות (חיובית ואמיתית) של ההורים.
מה הלאה? התוכנית היא לפעול בשלושה תחומים. הראשון - עיצוב ובניית רהיטים. השני - הוראת נגרות למבוגרים הן במסגרת של חוגים שבועיים והן במסגרת של קורסים מרוכזים בני מספר ימים. השלישי - הפעלת ילדים באמצעות נגריה ניידת, שתגיע אל בתי הספר. החלום הוא "החזרת שיעורי המלאכה לבתי הספר", אבל גם הישגים חלקיים יתקבלו בברכה.
הבה נתעלם לכמה ימים נוספים מהפיכתה של התוכנית למציאות (אתם יודעים, המילה המגונה הזאת - מימוש), ונתענג על מראהו של נחל צין.
איפה? החלטנו לקבוע את מקום מושבנו במדרשת בן-גוריון. יישוב קהילתי המשתייך למועצה האזורית רמת הנגב. אבן הפינה למדרשה הונחה בשנת 1963 במטרה לממש את חזונו של דוד בן-גוריון להקים "מעין אוקספורד עברי בנגב". בשנת 1976 חוקקה הכנסת את "חוק דוד בן-גוריון", שהעניק למדרשה מעמד של תאגיד ממשלתי. על פי החוק התאגיד היה הבעלים של היישוב והופקד על הטיפול במכלול הנושאים המוניציפאליים. מצב זה השתנה - באופן חלקי - כאשר בשנת 2003 הוכרזה המדרשה "יישוב", ככל יישוב אחר בארץ. ביישוב נמצאים כיום מוסדות מחקר וחינוך, וגם "סתם" אנשים שהחליטו לקבוע כאן את מקום מושבם.
למה? חיפשנו יישוב קהילתי - לא גדול מדי, אבל גם לא קטן מדי. יישוב שבו כולם מכירים את כולם, אבל עדיין ניתן לשמור על הפרטיות. כמו שמישהו כאן הגדיר את זה "חיי קהילה במידה". חיפשנו טבע על סף הבית. שנתיים במדינת מיין רק חיזקו את הצורך שלנו בטבע, במרחבים, בשקט. חיפשנו בתי ספר שאפשר ללכת אליהם ברגל. זה אולי נשמע קריטריון טיפשי משהו, אבל הוא בהחלט מכתיב את אופי בתי הספר - בתי ספר שהם חלק מהקהילה, בתי ספר קטנים (שתיים עד שלוש כיתות בשכבת גיל) ולא מפלצות אזוריות (שתיים עשרה כיתות בשכבת גיל), בתי ספר ששמים את הדגש לא רק על ציונים, בתי ספר עם מעורבות (חיובית ואמיתית) של ההורים.
מה הלאה? התוכנית היא לפעול בשלושה תחומים. הראשון - עיצוב ובניית רהיטים. השני - הוראת נגרות למבוגרים הן במסגרת של חוגים שבועיים והן במסגרת של קורסים מרוכזים בני מספר ימים. השלישי - הפעלת ילדים באמצעות נגריה ניידת, שתגיע אל בתי הספר. החלום הוא "החזרת שיעורי המלאכה לבתי הספר", אבל גם הישגים חלקיים יתקבלו בברכה.
הבה נתעלם לכמה ימים נוספים מהפיכתה של התוכנית למציאות (אתם יודעים, המילה המגונה הזאת - מימוש), ונתענג על מראהו של נחל צין.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה