יום ראשון, 29 במרץ 2015

יש מקום או אין מקום

בשנת 1975, בהשפעת מלחמת יום כיפור, כתב יהונתן גפן את המילים לשיר "מקום לדאגה". מתי כספי, אז מלחין ומפיק בתחילת דרכו, הלחין את השיר. השאר - היסטוריה.

הנה הביצוע המקורי של השיר מפיה של הזמרת שרה בדישי.



בקצה השמיים ובסוף המדבר
יש מקום רחוק מלא פרחי בר
מקום קטן עלוב ומשוגע
מקום רחוק מקום לדאגה

אומרים שם מה שיקרה
וחושבים על כל מה שקרה
אלוהים שם יושב ורואה
ושומר על כל מה שברא

אסור לקטוף את פרחי הגן
אסור לקטוף את פרחי הגן
ודואג ודואג נורא

כמה מילים על המילים של השיר. ראשית, חדי השמיעה שביניכם ודאי שמו לב ששרה בדישי שרה מילים שונות במקצת מהגרסא המוכרת לנו כיום. אצל בדישי המקום הוא "קטן עזוב ומשוגע", ובהמשך האנשים "אומרים שם מה שיקרה / וזוכרים את כל מה שקרה". שנית, תמיד הוטרדתי מהשורה "אסור לקטוף את פרחי הגן". במחצית הבית השני אנו לומדים כי אלוהים יושב, רואה ושומר (הכל פעלים בזמן הווה), ובסוף הבית השלישי הוא גם דואג (שוב, פועל בהווה) - מדוע אם כן בתחילת הבית השלישי מופיע התואר "אסור" ולא הפועל בהווה "אוסר"?

אודה ולא אבוש - אינני מבין על מה השיר מדבר. האם יש כאן תיאור של מקום אוטופי, מקום נחשק ומושלם? האם יש כאן תיאור של מקום מציאותי שמצבו מעורר דאגה? זהו שיר מאוד סתום, בוודאי עבור יהונתן גפן שכותב, איך נאמר זאת בעדינות, שירים פשוטים למדי.

אנחנו, הנגרים, אנשים פשוטים - אם אתם רוצים לתת לנו אוטופיה, תנו לנו אוטופיה! לפני שבוע קיבלתי ספרו של ויליאם מוריס "חדשות משום מקום או עידן של מנוחה - רומנסה אוטופית" (News from Nowhere or An Epoch of Rest - Being Some Chapters form a Utopian Romance). דוקטור משה אלחנתי תרגם לעברית את האוטופיה המפורסמת של מוריס, שנכתבה בשנת 1890 (הוא גם הוסיף הקדמה, סיכום, והרבה הערות מאירות עיניים לאורך הטקסט עצמו). הספר מתאר חברה אוטופית באנגליה של שנת 2102, מאה וחמישים שנה לאחר התפרצותה של המהפכה בשנת 1952. החברה האנגלית שמתוארת בספר מבוזרת מבחינה פוליטית, שוויונית מבחינה חברתית, אסתטית ביותר מבחינה חומרית, ולא פחות ממושלמת מבחינה אקולוגית.


וויליאם מוריס בן 53
(ויקיפדיה)
וויליאם מוריס (1834-1896) היה מעצב, ארכיטקט, טיפוגרף, משורר, סופר ומתרגם. הוא היה ממובילי התנועה הסוציאלית הבריטית, ונמנה עם המייסדים של תנועת "האומנויות והמלאכות" (Arts & Crafts) הבריטית. התנועה העלתה על נס את המלאכות והאומנויות המסורתיות, ואת המוטיבים הפשוטים, העממיים, מתקופת ימי-הביניים. במקביל לכך דגלה התנועה בדמוקרטיזציה של האומנויות והמלאכות - "אינני חפץ באומנות עבור מעטים, כפי שאינני חפץ בהשכלה עבור מעטים, וכפי שאינני חפץ בחירות עבור מעטים". התנועה שמה דגש על השימושיות של המוצרים, שימושיות שהייתה שלובה ביופי. התנועה התנגדה לתיעוש, למרות שרוב חבריה הכירו ביתרונות של  השימוש במכונות.

חייו של מוריס היו רצופי ניגודים. מוריס העריץ את האסתטיקה של תקופת ימי-הביניים ואת מעמדו של האומן בתקופה זאת, אבל התעלם מהעוולות החברתיות שאיפיינו תקופה זאת. מוריס דגל בדמוקרטיזציה של האומנויות והמלאכות, אבל התפרסם (והתפרנס) בעיקר בזכות פרויקטים יוקרתיים - שולחן אוכל במוזיאון South Kensington, שטיחי קיר בארמון Saint James, וכיו"ב. מוריס היא סוציאליסט, אבל בשנת 1875 הוא פירק את השותפות Morris, Marshall, Faulkner and Co ויצר תחתיה חברה חדשה וריכוזית שנקראה Morris & Co. מוריס בז לתרבות הצריכה ולמסחר, אבל החברה החדשה שלו התמקמה ברובע יוקרתי של לונדון, והשקיעה רבות בשיווק ובמכירות. מחירי המוצרים היו מותאמים למעמד הבינוני-גבוה, והם יוצאו לאירופה, ארה"ב ואוסטרליה. מוריס התנגד לתיעוש ולדיכוי מעמד הפועלים, אבל במפעל שהקים הפועלים השתכרו לפי כמות הפריטים שהספיקו לייצר, והבונוסים חולקו אך ורק למנהלים.

Morris Chair
(V&A museum)
החברה של מוריס ייצרה מוצרי זכוכית, מוצרי קרמיקה, שטיחים, שטיחי קיר, ויטראז'ים, כלי מתכת, בדים ארוגים, בדים מודפסים, ריקמות, טפטים, וגם ... רהיטים. הרהיט המפורסם ביותר שיצא מבית מדרשו של מוריס הוא כיסא עם גב מתכוונן (מה שיקרא בימינו "כורסת טלוויזיה"), שזכה לשם "כיסא מוריס" (Morris Chair).

כיסאות בסגנון זה יוצרו באנגליה כבר בשנת 1670. וורינגטון טיילר, מנהל העסקים של החברה, ראה את הכיסא אצל נגר בריטי בשם אפריים קולמן, וחשב שהוא יכול להתאים לקו המוצרים שלהם. הוא שלח רישום לפיליפ ווב, מי שהיה אחראי לעיצובים רבים של החברה. ווב הפך את הרישום למוצר, שהוצע למכירה החל משנת 1869. עד מהרה המוצר זכה לגירסאות רבות, כשאולי הנודעת שבהן היא הגירסא האמריקאית של גוסטב סטיקלי (Gustav Stickley). העיצוב המקורי של ווב נאמן הרבה יותר למקור מאשר לעקרונות האסתטיים של "האומנויות והמלאכות", שכן הוא משמר בעיצובו הרבה מן האלמנטים המוקדמים - הקושרות עם העיצוב הספירלי, הריפוד על המסעדים, המחברים המוסתרים, הגלגלים, והעיטורים על מנגנון הכיוונון של הגב.

המילה "אוטופיה" הומצאה בידי סר תומס מור, כשם לספר שכתב בשנת 1516. הספר מתאר חברה מושלמת שחיה באי דימיוני באוקינוס האטלנטי. השם בו בחר תומס מור הוא צירוף של שתי מילים יווניות οὐ (=אין) ו - τόπος (=מקום). מור כותב ספר על המקום המושלם, אבל כבר בכותרת של הספר הוא אומר לנו כי המקום המושלם הזה איננו קיים, הוא אוטופי. גם מוריס וחבריו לתנועת "האומנויות והמלאכות" נעו בין השאיפה להגיע אל המקום המושלם לבין ההכרה המציאותית כי המקום המושלם פשוט איננו קיים.

3 תגובות:

  1. היא גם שרה "מקום לבן מלא פרחי בר" במקום "מקום רחוק מלא פרחי בר"

    השבמחק
  2. לפני כעשרים שנה יצא לי לעבוד דרך חברת כ״א ששלחה אותי כל פעם למקום אחר למספר ימים. באחד המקומות, ה״בוס״ הישירה שלי היתה שרה בדישי (זהותה עלתה כשנסתבר שהכירה את אבי בתקופת שירותם בלהקת גולני).

    יצא לנו לדבר ספציפית על ״מקום לדאגה״ ועל התפקיד של השיר בקריירה שהיתה לה, והיא ציינה שמתי כספי שינה את המילים בשלב מאוחר יותר – מן הסתם, לקראת ביצועו – ושבמקור הטון כלל בעיקר ״לשון הווה״; השורה שחזרה עליה במפורש, היתה – אכן – ״אוסר לקטוף את פרחי הגן״.

    באותה תקופה לא הכרתי את ההקלטה שלה, ושנים מאוחר יותר, כששמעתי את ההקלטה המקושרת כאן, הייתי ערוך לכל שאר הניסוחים השונים מן הגרסה המאוחרת – אך הופתעתי דווקא לשמוע ״אסור לקטוף״.

    מעולם לא מצאתי תימוכין לגרסת־הציווי של שורה זו זולת אותה שיחה, ובהחלט ייתכן שמדובר בבלבול קל כעשרים שנה לאחר שפרשה מן הבמות ומביצוע השיר. ובכל זאת, האפשרות שגם שורה זו כללה את הטיית ציווי־הווה ולא התואר, אכן נאמרה ע״י המבצעת אי־שם באמצע שנות התשעים.

    השבמחק
    תשובות
    1. וואוו. תודה על השיעור ההיסטורי.

      מחק