מגרדת, טעימה או מוסיפה עניין

בלי שהיות מיותרות נשים פעמינו דרומה בכביש 40. עם הגיענו לצומת טללים נפנה מערבה בכביש 211, נחלוף על פני הפנייה לשיבטה, ובין צומת קציעות לצומת ניצנה נפנה צפונה ונגיע אל המושב כמהין. המושב הוקם בשנת 1992, והוא מונה כיום כשלושים משפחות - רובן עוסקות בחקלאות ובתיירות. המושב שואב את שמו מפטריית הכמהה (כמהין היא צורת הרבים) הגדלה באזור.

הפטריה המקומית כמהת הנגב היא קרובת משפחה רחוקה של הפטרייה האירופאית - Truffle. הפרטיה האירופאית גדלה מתחת לפני הקרקע, בצמוד לשורשים של עצים מסוימים. הפטריה נחשבת למעדן מלכים. מחיר השיא ששולם עבור כמהה לבנה ששקלה 1.5 קילוגרם היה 330,000 דולר. על מנת למצוא את הפטריות משתמשים בחזירים או בכלבים. לשני המינים חוש ריח מפותח דיו על מנת לאתר את הפטריה. בעוד שהחזירים תרים אחר הפטריות באופן טבעי, הרי שאת הכלבים יש לאמן. אבל, בעוד שהחזירים אוהבים לאכול את השלל (הפטריות) וקשה לשלוט בהם, הרי שהכלבים קלים לשליטה, ובכל מקרה אינם גרגרנים כל כך.

הכמהה שלנו גדלה בנגב על יד שיח שמשון מדברי, וניתן למצוא אותה מאמצע עונת החורף ועד לסיומו. יוצאים אל הנגב ומחפשים מרבצים של שיח שמשון מדברי. מחפשים חריצים או תפיחות קלות המרמזות על המצאות פטריות מתחת לפני הקרקע. חופרים קלות ועם קצת (הרבה) מזל מוצאים את כמהת הנגב.

עם כל הכבוד לפטריות הכמהין, הרי שאני מתעניין יותר בפטריות אחרות - כאלה שגדלות בתוך עצים. פטריות שגדלות בתוך העצים יוצרות דוגמאות מרהיבות. התופעה נקראת spalting, ובעברית ספולטינג (אגב, אל תטרחו לחפש את המילה במילון - היא פשוט לא מופיעה שם). קיימים שלושה סוגים של ספולטינג: 

1. פיגמנטציה נוצרת כאשר פטריה בעלת צבע כהה גדלה בתוך שכבת ה - sapwood (הבהירה) של העץ. הפטריה אמנם מחלישה את העץ, אבל איננה גורמת רקבון.
2. רקבון לבן נוצר כאשר פטריה לבנה מלבינה את העץ על ידי צריכת הליגנין שבו. הרקבון הלבן גורם להחלשת העץ ולרקבון (לפחות חלקי) שלו.
3. קווי גבול נוצרים באזורי המפגש שבין מושבות של פטריות שונות, כאשר הן מנסות להגן על המושבה שלהן מפני המושבה המתחרה. קווי הגבול הם על פי רוב כהים. הקוים לכשעצמם אינם מחלישים את העץ, אבל המושבות בהחלט גורמות לחולשה ולרקבון של העץ.

בתמונה שמשמאל ניתן לראות בוק שעבר תהלך של ספולטינג. ניתן לראות אזורים של רקבון לבן וקווי גבול שחורים.

ישנם עצים שנוטים לספולטינג יותר מאחרים. העצים הקלאסיים הם אדר (maple), לבנה (birch), ובוק (beech). עצים שעוברים תהליך של ספולטינג יפים מאוד אבל גם בעייתיים מאוד לשימוש. העצים הללו נוטים להיות חלשים, להשבר ולהסדק. מומלץ מאוד שלא להשתמש בהם לכל אלמנט קונסטרוקטיבי.

יש גם טענות כי (לפחות) חלק מן הפטריות אינן בריאות יתר על המידה לגוף האדם, במיוחד לא אם נושמים אותן לתוך הריאות. אינני יודע אם זה נכון, אבל מי אני שאוותר על האפשרות לעורר קצת היסטריה בימים טרופים אלה.

מדוד פעמיים - חתוך פעם אחת

הנה קטע מתוך ספר הג'ונגל (החלק המעניין אותנו נמצא באמצע הדקה השנייה (01:30)).

קינג לואי (מחווה ללואי ארמסטרונג ששר את השיר), מלך הקופים, חוטף את מוגלי. המלך מעוניין בעסקת חליפין - הוא יעזור למוגלי להשאר ביער, ובתמורה מוגלי יגלה לו את סוד האש, סוד הידוע אך ורק לאדם.

על פי המיתולוגיה היוונית, לאחר מלחמת האלים בטיטנים ונצחון האלים, ביקש זאוס מפרומתאוס ומאחיו אפימתאוס לאכלס את העולם החדש ולחלק מתנות לברואים החדשים. אפימתאוס ברא את החיות, ואילו פרומתאוס ברא את האדם. אפימתאוס חילק את כל המתנות ליצירי כפיו החיות, ופרומתאוס ברצונו להגן על יציר כפיו האדם העניק לו את האש. מיותר לציין כי כיאה למיתולוגיה היוונית, הסיפור מורכב ומסובך יותר, והוא מופיע בכמה גרסאות.

לו הבלוג הזה היה נכתב לפני שנת 1964 הייתי כותב כי פרומתיאוס הוא גם כינויו של העץ החי העתיק ביותר בעולם. פרומתיאוס היה עץ אורן מהמין אורן האיצטרובל הזיפני. הוא גדל ב - wheeler peek שבמזרח נבדה. בתחילת שנות השישים העץ נבדק ע"י חוקרים, ונקבע כי גילו לכל הפחות 4,844 שנים. מאוחר יותר העלו חוקרים אחרים את גילו של העץ, והוסכם כי הוא לכל הפחות בן 5,000 שנה. העץ החי העתיק ביותר בעולם.

בשנת 1964 הגיע חוקר בשם דונלד קארי אל העץ. קארי עסק בחקר "עידן הקרח הקטן" (התקופה שבין המאה ה - 16 למאה ה - 19) באמצעות בחינה של טבעות הגדילה של עצים. קארי הגיע אל העץ במטרה לקחת דגימה של טבעות גדילה מפרומתאוס. לגבי המשכו של היום קיימות מספר גרסאות. על עובדה אחת אין מחלוקת - בסופו של היום העץ החי העתיק ביותר בעולם, פרומתאוס, היה כרות.

ככל הנראה קארי קדח במקדח מיוחד לתוך העץ. המקדח נתקע בתוך העץ. גרסא אחת טוענת כי קארי נלחץ מאוד מהמצב, שכן את כל תקציב המחקר שלו הוא השקיע במקדח המיוחד. ככל הנראה קארי ירד להתייעץ עם היערנים במקום. ככל הנראה הפתרון שנבחר על ידי היערנים וקארי היה לכרות את העץ. קארי מצידו טוען כמובן שהיערנים הם אלה שהעלו את ההצעה. הם, מיותר לציין, טוענים כי כלל לא היו מעורבים בעניין. מישהו (ועדיין לא ברור מי) כרת את העץ - על כך אין עוררין.

לא ברור גם עד כמה קארי והיערנים הבינו כי מדובר בעץ החי העתיק בעולם. יש טענה כי הם הבינו שמדובר באחד העצים העתיקים, אבל לאו דווקא בעתיק ביותר. נקודה נוספת שלא ברורה היא מדוע בכלל נזקק קארי לדגימה מעץ כל כך עתיק. הוא חקר את התקופה שהחלה לפני 500 שנה ונסתיימה לפני 100 שנה - למה היה זקוק לדגימות מעץ בן 5,000 שנה?

תגובת הציבור הרחב והעולם המדעי לא אחרה להגיע. התעוררה מחאה גורפת וחריפה לכריתתו של העץ. קארי נטש את תחום המחקר המקורי שלו, ועבר לתחום אחר בו זכה להצלחה רבה. הוא נפטר ממחלה בשנת 2004, ומעולם לא הסכים לדבר על אירוע הכריתה. עצי אורן האיצטרובל הזיפני זכו להכרה והגנה. האזור הוכרז פארק לאומי. חלק מן העצים הצעירים יותר נגישים למבקרים, והעצים העתיקים יותר מוצנעים ומיקומם ידוע אך ורק ליודעי ח"ן.

כולנו מכירים את כלל הנגרים הידוע: מדוד פעמיים - חתוך פעם אחת. כשמדובר בעץ בן 5,000 שנה תוצאות החיתוך עלולות להיות הרות גורל.

ותודה ל - Radio Lab שהפנו את תשומת לבה של העזר כנגד לסיפור של פרומתאוס.

שוטי שוטי ספינתי

"צליחת התעלה" עבורינו הישראלים (המבוגרים יותר, לפחות) מתקשרת מיידית לצליחתה של תעלת סואץ במהלך מלחמת יום הכיפורים. מבצע אבירי לב בוצע על ידי אוגדה 143 בפיקודו של אריאל שרון בתאריכים 15-18 לאוקטובר 1973. צליחת התעלה היוותה את אחד מרגעי המפנה במלחמה - היא אפשרה את הגעתו של צה"ל לקילומטר ה-101 בכביש סואץ-קהיר ואת כיתורה של הארמיה השלישית.

"צליחת התעלה" עבור הבריטי הממוצע מתקשרת מיידית לצליחתה של התעלה האנגלית או בשמה הצרפתי למאנש (או בשמה העברי תעלת למאנש). התעלה עוברת בין דרום אנגליה לצפון צרפת, והיא מחברת את הים הצפוני עם האוקינוס האטלנטי. אורכה כ - 560 ק"מ, ורוחבה משתנה בין 240 ק"מ (במקום הרחב ביותר) ל - 34 ק"מ (במקום הצר ביותר). החצייה הראשונה של התעלה בשחייה התבצעה על ידי קפטן Matthew Webb בשנת 1875, והיא ארכה 21 שעות ו - 45 דקות. מאז שנת 1875 היו 2,671 חציות של התעלה. 1,245 שחיינים השלימו 1691 חציות סולו, שאר החציות היו של קבוצות. הזמן הממוצע לחצייה סולו הוא 13 שעות ו - 25 דקות. היום המוצלח ביותר לחצייה הוא 28 לאוגוסט.

"הסירה העתיקה" עבורינו הישראלים היא הסירה מגינוסר או הסירה מהגליל או הסירה של ישו. הסירה מתוארכת לפרק הזמן שבין 50 לפנה"ס ל - 70 לספירה. היא התגלתה במקרה על ידי האחים יובל ומשה לופן, חברי קיבוץ גינוסר, שקועה בבוץ על שפת הכנרת. אורכה של הסירה 8.2 מ', רוחבה 2.3 מ' וגובהה 1.25 מ'. הוא הייתה מצוידת, ככל הנראה, במפרש, בשני זוגות של משוטים ובשני משוטי הגה. היא תופעלה על ידי ארבעה חותרים והגאי.

הסירה חולצה במבצע שארך 11 ימי עבודה (למעשה יממות) וכלל מתנדבים רבים לצד בעלי מקצוע. הסירה נעטפה בפוליאוריטון מוקצף, הועברה אל החוף והונחה בתוך בריכת מים לצורך שימורה. כעבור 14 שנים הסירה הייתה מוכנה להוצאתה מן המים. במבצע שנוהל לתפארת התנועה הקיבוצית היא הוצאה מן המים ומוקמה בבית יגאל אלון, שם היא מוצגת לציבור הרחב. התהליך כולו מתועד בגלריית תמונות של בית יגאל אלון - אני ממליץ להכנס ולהתרשם.

בניית הסירה החלה בבניית המעטפת, כאשר הקרשים מחוברים זה לזה באמצעות לשונות חופשיות. הקשתות הותאמו לאחר בניית המעטפת, וחוברו אליה באמצעות מסמרים. לבניית הסירה השתמשו בלא פחות משניים עשר סוגי עצים.

עברו הבריטים "הסירה העתיקה" היא הסירה מדובר (Dover Bronze Age Boat). בשנת 1992, בעת חפירת כביש חדש שכלל גם את החלפת מערכת הביוב של העיר דובר, התגלו בתחתית בור מספר קורות עץ בעומק של 6 מ' מתחת לפני הקרקע. בדיקה נוספת העלתה כי מדובר בחלק האמצעי של  סירה פרהיסטורית, שנשתמרה במצב טוב מאוד. לצוות הארכיאולוגים הוקצו (לאחר מסע שיכנועים נמרץ) שישה ימים לתעד ולחפור את הסירה. התנהלו דיונים רבים לגבי אופן ההרמה של הסירה - האם ניתן להרים את כולה בבת אחת או שיש לנסרה לחלקים ולהרים כל חלק בנפרד. לבסוף הוחלט שעדיף לנסר את הסירה. הסירה נוסרה לעשרה חלקים, שהורמו זה אחר זה, הוסעו אל אזור הנמל, ושם הונחו במכל מים לצורך שימור.

היה ברור כי חלקים נוספים של הסירה משתרעים מצפון ומדרום לחלק שהוצא. בצד צפון לא ניתן היה לחפור, שכן מעל האזור עמדו בניינים מהתקופה הויקטוריאנית, והיה חשש שהם יתמוטטו. במשך 8 ימים נחפר הצד הדרומי, ואכן התגלה שם חלק נוסף באורך של 3.5 מ' שהיווה את קצה הסירה (לא ברור אם מדובר בירכתיים או בחרטום). חלק זה נוסר אף הוא לחלקים קטנים יותר, שהורמו, הוסעו אל הנמל, והצטרפו לעמיתיהם בתוך מכל המים.

הסירה מדובר מתוארכת לתקופה שבין 1575 לבין 1520 לפני הספירה. מדובר בתקופה הברונזה, ובשביל למקם אותכם קצת ברצף ההיסטורי הרי שמדובר בתקופה שסטונהנג' היה בשימוש פעיל. הספינה בנויה מלוחות אלון שנתפרו זה לזה באמצעות ענפים של עץ  Yew (ראו התמונה שמשמאל) ומחוזקים על ידי כפיסי עץ שננעצו בחוזקה בתוך מגרעות. קיים עוד מספר קטן של ספינות שנשתמרו מתקופת הברונזה, וכולן בנויות בשיטת התפירה. בין המדענים קיימת הסכמה כי מדובר בספינה שהפליגה בים הפתוח. הספינה ננטשה עקב גילה, ומסיבה לא ברורה לא הוטבעה בים, אלא נגררה במעלה נתיב מים מתוקים, ושם מצאה את מנוחתה האחרונה.

רובין ווד שעל הבלוג שלו המלצתי באחת הרשומות הקודמות שותף כעת בפרויקט של בניית רפליקה של הספינה במחצית מגודלה המקורי. מדובר בפרויקט בן עשרה שבועות, בו קבוצה של בעלי מלאכה יינסו לבנות את הסירה תוך שימוש בכלים ובטכניקות של תקופת הברונזה. כמו שרובין אומר, הפרויקט הזה הוא התגשמות חלומותיו - לעשות את מה שהוא הכי אוהב ועוד לקבל תמורת זה כסף. פרטים נוספים על פרויקט הבנייה ניתן למצוא בכתבה בעיתון MailOnline.

ונסיים, איך לא, בשירה של להקת חיל הים - שוטי שוטי ספינתי.

צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים

נגריה על פי מילון אבן שושן היא בית מלאכתו של הנגר. היינו מצפים שבבית מלאכה יעבדו מלאכים, אבל מהיכרותי עם כמה בתי מלאכה אני יודע שלא כך הם פני הדברים. מה בכל זאת הקשר בין מלאך לבין מלאכה?

גם מלאך וגם מלאכה נגזרות מהשורש ל.א.כ. כבר במקרא אנו מוצאים שתי משמעויות לשורש - הראשונה במשמעות של עבודה יצירתית (מלאכה) והשניה במשמעות של שליחות (מלאך הוא למעשה שליח). כנראה שהמשמעות המקורית הייתה שליחות, וכעת נותר לבצע את הלולינות הלשונית כדי להגיע למשמעות האחרת של עבודה יצירתית.

מלאך הוא שליח - אדם שהוטלה עליו שליחות שאותה עליו לבצע. מלאכה היא אותה שליחות, משימה אותה יש לבצע. כלומר, על המלאך מוטלת מלאכה - על השליח מוטלת שליחות. אט אט התרחקה המשמעות של המילה מלאכה מהמקור (שליחות) וקיבלה את המשמעות של עבודה יצירתית. כיום אנו שומעים אנשים שאומרים כי הם רואים בעבודתם שליחות - הם יכולים פשוט לומר כי הם בעלי מלאכה.

בספרו The soul of a tree כותב George Nakashima את המשפטים הבאים:

We woodworkers have the audacity to shape timber from these noble trees. in a sense it is our Karma Yoga, the path of action we must take to lead to our union with the Divine. Each tree, each part of each tree, has its own particular destiny and its own special relationship to be fulfilled. We roam the world to find our relationships with these trees.

אני מחשיב עצמי בעל מלאכה אבל במובן העכשווי והצר של המילה. אני נהנה מאוד ליצור רהיטים. אני נהנה מאוד לראות את הלקוחות המרוצים. אני נהנה מאוד לחלוק את הידע שלי עם אחרים - נגרי כורסא, נגרים בפועל ונגרים לעתיד. אני מתקשה להתחבר למילותיו של נקשימה. אולי זה עוד יגיע, אבל כשאני קונה עצים במחסן בנתניה או בפתח תקווה, מנסה לבחור לוחות טובים תחת מבטו הנוקב וקצר הרוח של המוכר ("לא מספיק שהחוצפן משלם לי על העצים, הוא גם רוצה לבחור את הלוחות הטובים"), מנסה לוודא כי הסוחר איננו מודד את גודל הלוחות בנדיבות גדולה מדי (שאיכשהו תמיד מופנית נגדי) ואיננו טועה (לרעתי) בחישוב נפח הקנייה, קצת קשה לי לחוש כי לכל קרש יש שליחות בעולמינו, ועלי מוטלת המלאכה להביאו לידי הגשמת שליחותו.

ונסיים במילותיה של אימי - צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים, קל וחומר רשעים.

תיקון עולם

המושג "תיקון עולם" אומץ בחום על ידי תנועות חברתיות כאלה ואחרות השואפות לעולם טוב יותר, צודק יותר (בו כל בני האדם יכולים לרכוש "פסק זמן" במחיר שווה). המושג התאים לי ככותרת לרשומה של היום (פרטים בהמשך), אבל אז התחלתי לתהות מה מקורו ומה משמעותו.

את הביטוי מוצאים כבר בתקופת המשנה. שם מדובר באוסף של תקנות שתוקנו (חוקקו) על ידי הלל הזקן ונינו רבן גמליאל הזקן. תקנות אלה אינן מוזכרות במפורש בתורה, אך הן תוקנו (חוקקו) משום תיקון עולם - על מנת להפוך את העולם למקום מתוקן, טוב יותר, צודק יותר. אחת מן התקנות הללו היא הפרוזבול - אותה תקנה שמבטלת למעשה את שמיטת החובות בהגיע שנת שמיטה. בסמוך להגעתה של שנת שמיטה הפסיקו בעלי הממון להלוות כספים, שכן חששו שהכספים שלא יושבו עד לתחילתה של שנת השמיטה ירדו לטמיון. כך נוצר מצב שהיום יתואר כמחנק בשוק האשראי, בו העשירים לא הלוו כספים ולעניים לא היו כספים ללוות. תקנת הפרוזבול פתרה את הבעייה בדרך יצירתית, ואיפשרה התנהלות פיננסית מתמשכת.

המקור השני של הביטוי הוא תפילת "עלינו לשבח". התפילה הופיעה בתחילה כחלק מתפילת ראש השנה, ומאוחר יותר צורפה לשלוש התפילות היומיות. לגבי מקורה של התפילה ותקופת חיבורה קיימים דיונים רבים. התפילה מורכבת משני חלקים: הראשון (אותו שרים יחדיו) הינו שבח לה' שאנו זוכים להתפלל בפניו, השני (אותו אומרים בשקט) קורא לכל האנשים להכיר ביחודו של ה' ולעבוד אותו. הנה תחילתו של הקטע השני:

וְעַל כֵּן נְקַוֶּה לְךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ, לִרְאוֹת מְהֵרָה בְּתִפְאֶרֶת עֻזֶּךָ,

לְהַעֲבִיר גִּלּוּלִים מִן הָאָרֶץ, וְהָאֱלִילִים כָּרוֹת יִכָּרֵתוּן,

לְתַקֵּן עוֹלָם בְּמַלְכוּת שַׁדַּי, וְכָל בְּנֵי בָשָׂר יִקְרְאוּ בִשְׁמֶךָ,

לְהַפְנוֹת אֵלֶיךָ כָּל רִשְׁעֵי אָרֶץ.

המבנה הלשוני "לתקן עולם במלכות שדי" סתום משהו, ואכן בסידורי תפילה תימניים עכשווים ובנוסחים קדומים יותר של התפילה מופיע "לתכן עולם במלכות שדי" - לתכן מלשון לכונן. זוהי גרסא קלה יותר לעיכול מבחינה לשונית ומתאימה יותר לרוחה של התפילה כולה.

לא אחת פונים אלי בשאלות לגבי תיקון או שיפוץ רהיטים ישנים.

ראשית אני מברר האם מדובר ברהיט ישן באמת שדורש עבודת רסטורציה (שיחזור) אמיתית. אם אכן זה המצב, אני מבהיר למתעניין שאינני עוסק בתחום. רסטורציה של רהיטים (וכמובן של חפצים אחרים) היא תחום שיש ללמוד אותו ולרכוש בו מיומנות. משחזר טוב משתדל להשתמש בחומרים ובטכניקות שאפיינו את התקופה בה יוצר הרהיט. אין טעם לצפות רהיט מהמהאה התשעה עשרה בלקה על בסיס מים, כמו שאין טעם להשתמש בדבק מודרני לשם חיבור חלקים רופפים ברהיט. בכלל, קיים איזון עדין מאוד בין הצמדות למקור ולתקופה בה הוא יוצר לבין הרצון לחדש ולתקן את הרהיט.

אם לא מדובר ברהיטים שדורשים עבודת שיחזור אמיתית, אלא סתם רהיטים שדורשים תיקון אני לוקח הרבה אויר ומשיב באנחה קולנית. אני פשוט מכיר כבר את המשכה של השיחה. אני מברר מה היקף העבודה הנדרש, מחשב בזריזות כמה עלי לגבות תמורתה, נוקב בכמחצית מהסכום הזה, ואז נתקל בשתיקת תדהמה בצידו השני של הקו.

לאנשים יש תפישה כלשהי לגבי כמה הרהיט שלהם "שווה". התפישה מתבססת בעיקר על המחיר בו הוא נקנה, ועל המחיר של רהיט חלופי. חלק גדול מן הרהיטים הנמכרים בארץ מיוצר במדינות בהן מחיר העבודה זול מאוד ו/או שהוא מיוצר בצורה סדרתית, כך שמחירו של הרהיט זול למדי. תיקון הרהיט, לעומת זאת, מתבצע כאן במקום בו מחירה של שעת עבודה יקר לאין שיעור מזה שבה יוצר הרהיט. בנוסף, לא מדובר כאן בעבודה סדרתית, אלא בעבודה יחידנית על הרהיט המסוים אותו יש לתקן.

יש כאן חוסר איזון מובנה, שגורם לכך שמחיר התיקון גבוה מאוד (לעיתים בצורה מגוחכת) ביחס למחיר הרהיט. קחו כיסא בר מעץ מלא של איקאה, שעולה כ - 400 ש"ח. נניח שהוא קצת רעוע, ודורש גם צביעה. עלות התיקון והצביעה תהייה בסביבות 300 ש"ח, וגם אז הרווח יהיה מינימלי. קחו שולחן אוכל שהגיע מהמזרח וזקוק כעת לצביעה מחדש - המחיר (לצביעה טובה) עשוי להגיע לכשליש מהמחיר שנקנה בחנות.

בסופו של דבר אני שובר את השתיקה שבצידו השני של הקו בהצעה כי המתעניין יבצע את השיפוץ בעצמו. ברוב המקרים, העבודה הנדרשת איננה מסובכת מדי וניתן להגיע לתוצאות סבירות בהחלט עם ידע, יכולת וכלים בסיסיים. העלות נמוכה בהרבה, שכן עלות העבודה היא אפס. והכי חשוב - רמת הסיפוק גבוהה ומחפה (במקרה הצורך) על פגמים כאלה ואחרים המתגלים בסיומו של התהליך. יש כאלה שמקבלים בשמחה את ההצעה ("דיברתי היום עם הנגר והוא אמר שכדאי שאני אתקן את הכסאות מהמאה החמש עשרה שקיבלנו בירושה מסבתא של סבתא שלך"), ויש כאלה שמעדיפים להפטר מהרהיטים הישנים ולקנות חדשים תחתם ("דיברתי היום עם הנגר והוא אמר שלא כדאי לשפץ את הרהיטים הישנים שקנינו לפני שנה באיקאה, אלא ללכת לקנות חדשים").

התחלנו בתיקון עולם וסיימנו בתיקון רהיטים.

למה כובע?

"פעם חלמתי והנה אני באפריקה, עורך ציד על פילים פראים, אריות, קרנפים, תוכיים.
הקיצותי ולבי דפק בחוזקה: הלא יכול אני לנסוע לשם ממש!...
מדוע לא אסע לשם באמת?
מאז לא הרפתה ממני המחשבה ותשוקתי להיות באפריקה גברה מיום ליום, עד שביום קיץ בהיר אחד ארזתי את חפצי וישבתי במכונית האדומה מספר 5. היא הביאה אותי עד קצה רחוב אלנבי וכעבור רגעים אחדים כבר ישבתי ברכבת היוצאת לחיפה.
מנמל חיפה אפשר להגיע לכל מקום שבעולם.
ירדתי באניה לא גדולה. נסענו יום, יומים, שלושה. ביום הרביעי הגענו לאיטליה."

כך מתחיל ספרו של נחום גוטמן "בארץ לובנגולו מלך זולו". כיום המסע קצר יותר - טיסה של כמה שעות, והנה אתם ביבשת השחורה. אם עוד לא ביקרתם - אני ממליץ בכל לשון של המלצה. הסתכלו על תמונה נוספת מן הספר, וביתר פירוט התבוננו בכובעו של המטייל האמיץ. הכובע הזה נקרא כובע שעם או כובע פקק או כובע שעם מנדטורי. השמות מרמזים כי הכובע עשוי שעם (פקק) וכי היה נפוץ בארץ בתקופה המנדטורית.

באנגלית כובע כזה נקרא Pith Helmet - קסדת ליבה. Pith (או medulla) הוא החלק הפנימי של הצמח, הליבה (חבר, דוקטור לבוטניקה, אמר לי כי התרגום המדויק הוא גומץ). הכובעים האלה בנויים מבסיס עשוי ליבה (עפי"ר של צמח ביצה הודי בשם sola) או שעם, מצופה בבד כלשהו. הכובעים האלה שימשו בעיקר את הקולוניאליסטים שמצאו עצמם במושבות באזורים הטרופיים. הם הפכו מקובלים מאוד בשנת 1870, ולמרות שהם מזוהים מאוד עם הבריטים הם שימשו את כל הקולוניאליסטים כולם. לארץ הגיעה עם הבריטים הגרסא המתקדמת יותר - זו שבסיסה עשוי שעם.

לפני מספר שנים נסענו לטיול במדינה שאף לה היו לא מעט קולוניות בעבר - פורטוגל. טיסה קצרה מלונדון לליסבון, והנה אנו בדרכינו אל דרום פורטוגל. בדרך חלפנו על פני עצים מוזרים למראה, שהיו חסרים חלק מן הקליפה שלהם. עיון חפוז במדריכים העלה כי אנו מתבוננים באלון השעם - Quercus suber.

השעם הוא חומר שנמצא בקליפת עצים, ומופק בעיקר מאלון השעם. רוב השעם מיוצר בפורטוגל (32%) ובספרד (22%), שם מגדלים ומקלפים את אלון השעם בצורה מסחרית. השעם הוא חומר גמיש, אטום לנוזלים, עמיד בפני שריפה, ובעל משקל סגולי נמוך. הוא משמש למגוון שימושים - פקקים לבקבוקי יין, מצופים לדייג, כיסוי רצפות, אטימת כלי נשיפה מעץ, בסיס לכובעים, וכיו"ב.

קילוף העצים מתחיל כשהם מגיעים לגיל עשרים וחמש לערך, אז הקליפה שלהם עבה דיה להפקת שעם. הקליפה הראשונה שמקולפת היא ברוב המקרים באיכות נמוכה. מעתה מקלפים את העץ במרווחים של כעשר שנים. עצי אלון השעם חיים כמאה וחמישים עד מאתיים שנה, כך שבסך הכל מקלפים כל עץ קצת יותר מעשר פעמים במהלך חייו.

הקילוף נעשה בחודשים מאי עד אוגוסט, שכן זוהי התקופה בה ניתן להפריד את הקליפה מבלי לפגוע בעץ עצמו. חותכים, באמצעות גרזן, שתי טבעות מסביב לגזע ומספר חתכים אנכיים בין שתי הטבעות. כעת מפרידים את הקליפה מן העץ. תהליך הקילוף דורש מיומנות גבוהה, שכן אסור לפגוע בעץ עצמו בעת חיתוך הקליפה.

קליפות העצים מוסעות למפעלי הייצור. בשלב הראשון מייבשים באויר את הקליפות במשך כחצי שנה עד שהן מגיעות ללחות יחסית של 13%. כעת מבשלים את הקליפות במים רותחים וכך נפטרים מחומרים לא רצויים ומגדילים את האלסטיות של השעם. לאחר הבישול מניחים את הקליפות ליישור ולייבוש עד שהן חוזרות ללחות יחסית של 13%. לאחר מיון הקליפות לפי העובי והאיכות מופקים מהם המוצרים השונים.

תעשיית השעם קיימת מזה אלפי שנים. גם אז וגם היום הפקת השעם מתבססת על משטר קפדני וסבלני של המתנה בין קילוף אחד למשנהו. קשה שלא להעריך תעשייה שחייבת את קיומה העכשווי לדורות הקודמים ויוצרת את עתידם של הדורות הבאים אחריה - כל זאת כשהיא מעבירה את עיקר זמנה בהמתנה.

ונסיים במילותיו של נחום גוטמן החותמות את ספרו:

תם ונשלם. שבח לאל בורא עולם, עולם יפה,

עולם נאה, זאת ראינו וידענו.

אמן.

הבו לי נקודת משען וארים את העולם (חלק ב')

ברשומה הקודמת הסברתי כיצד בניתי את המשטחים העליונים של השולחנות ואת הרגליים המאונכות, וכיצד חיברתי את הרגליים למשטחים העליונים. ברשומה הנוכחית אתאר כיצד בניתי את הרגליים המקושתות וכיצד חיברתי אותן לשולחן.

הקוראים הנאמנים יודעים כי יש לי חיבה (שלא לומר חולשה) רבה לכיפוף באמצעות הדבקת שכבות (למינציה). בשיטה זו ניתן להגיע לתוצאות יפות מאוד וחזקות מאוד בלי צורך בציוד מיוחד (לכיפוף באדים) או בחומר גלם מיוחד (עץ שעבר טיפול).

אני אוהב לכופף לאורך עקומות עם רדיוס קבוע - כלומר עקומות שהן חלק ממעגל. במקרה שלנו ידעתי את המימד האנכי של הקשת (גובה השולחן) ואת המימד האופקי של הקשת. כעת צריך לחשב את הרדיוס של המעגל ואת אורך הקשת. מי שלא ממש נהנה מחישובים מתמטיים (מעצבנים למדי, יש להודות) מוזמן לפנות לאתר Handymath לפרק העוסק בחישובי קשתות. הכנסת נתונים, לחיצה על כפתור ה - calculate, והנה יש בידינו את הרדיוס ואת אורך הקשת.

כעת ניגשים לעבודה המעשית. ראשית יש להכין את התבנית לכיפוף על פי הרדיוס שחישבנו. שנית יש להכין את עקומת ההידוק. שתי מלאכות קלות למדי. מכיוון שהרגליים רחבות למדי וארוכות למדי מדובר במבנה די גדול. על מנת להקל על תהליך ההדבקה חיברתי את תבנית הכיפוף לבסיס (מכוסה פוליאתילן) - המבנה כולו יציב יותר, וכך גם קל יותר שמור את השכבות צמודות לבסיסה של תבנית הכיפוף , ולמנוע את "בריחתן למעלה" בעת ההידוק.

התלבטתי לגבי מספר ועובי השכבות - לבסוף החלטתי על חמש שכבות של 7 מ"מ כל אחת. הרדיוס של העקומה גדול, אדר (מייפל) הוא עץ גמיש למדי. מה שהכריע את הכף (לטובת מעט שכבות עבות יותר) הוא שמדובר בחמש רגליים - במקרה של חמש שכבות בכל רגל צריך לחתוך בסה"כ עשרים וחמש שכבות, אם כל רגל מורכבת משבע שכבות צריך לחתוך בסה"כ שלושים וחמש שכבות...

הנה תמונות שצילמתי בעת פירוק ההדבקה של אחת הרגליים. בתמונה הראשונה ניתן לראות ההדבקה במלוא הדרה. שימו לב לסימון (חץ בעפרון) על גבי תבנית הכיפוף ותבנית ההידוק - הסימון על השכבות עצמן מוסתר מתחת לדבק.

בתמונות הבאות ניתן לראות את תהליך הפירוק. בתמונה (1) ניתן להבחין בקיפוץ לאחור (springback) קל בקצה ההדבקה. בתמונה (2) רואים את הבסיס, את תבנית הכיפוף, את השכבות המודבקות ואת תבנית ההידוק. בתמונה (3) הוסרה כבר תבנית ההידוק. בתמונה (4) הוסרו השכבות המודבקות, וקל להבחין בשכבת השעם ושכבת הפוליאתילן המודבקות על תבנית הכיפוף.

לעיתים קרובות כאשר עובדים עם חלקים מכופפים קשה מאוד לחתוך אותם באופן ישר. במקרה שלנו הצד שמתחבר לרגל האנכית חייבת להיות מאונך לצד שמונח על הרצפה. הבעייה (שתמיד לא כל כך קל להתמודד עימה) החריפה בגלל שלוש סיבות:

1. יש די הרבה חלקים לחתוך - ההבדל בין חיתוך מדויק של שני חלקים לחיתוך מדויק של חמישה חלקים הוא אדיר.
2. החלקים אינם זהים לחלוטין זה לזה - החלקים הם תוצר של כיפוף באמצעות הדבקת שכבות, ונכון שהרגליים מאוד מאוד דומות זו לזו, אבל הן אינן זהות.
3. על מנת לחזק את המבנה החלטתי ליישר את הקצה העליון (שצמוד למשטח העליון של השולחן) של הרגליים על מנת ליצור שטח מגע (הדבקה) בין המשטח העליון של השולחן לחלק העליון של הרגל.

 הייתי שמח לו יכולתי לכתוב כעת "תוך מספר דקות בניתי את הג'יג האולטימטיבי שאפשר לי לחתוך את הרגליים בצורה בטוחה ומדויקת". האמת היא שנרדש לי טיול ארוך בפרדסים על מנת לההגיע להכרה כי אותו ג'יג פלאי איננו קיים. לפיכך הסתפקתי בפלטה של לביד במימדים הנכונים (אורך וגובה רצויים של הרגליים), עליה הנחתי את הרגל, אותה קיבעתי למקומה באמצעות סטופרים שהונחו משני צידיה והוברגו אל תוך הפלטה. נאלצתי להתפשר מעט בתחום הבטיחות (אני לא חושב שהגעתי למצב של עבודה מסוכנת, אבל הייתי לא רחוק משם), אבל - באופן מפתיע - רמת הדיוק הייתה גבוה.

כעת נותר לחבר את הרגליים לשאר החלקים. החלטתי לחבר כל רגל מכופפת אל הרגל האנכית באמצעות לשון חופשית. למה לא עם סין וגרז? חיתוך סין ברגל מכופפת הוא תרגיל מעניין, אבל מומלץ להמינע ממנו אם לא ממש חייבים לעשותו. גם חיתוך גרז ברגל מכופפת הוא תרגיל מעניין, אבל הרבה יותר קל לביצוע (עשר נקודות יוענקו למשיבים נכונה). בנוסף, החלטתי להדביק כל רגל אל המשטח העליון של השולחן. קליבה של הדבקה כזו היא סיוט לא קטן, ולכן החלטתי - בעלי לב חלש מוזמנים לנטוש בזעם את הבלוג - להשתמש בברגים על מנת לחבר את הרגליים לחלק העליון של השולחן.

השולחנות הוצבו אצל הלקוחות המרוצים, ואם אתם לא תספרו להם - הם לעולם לא ידעו על הברגים ...