תעצרו את הלהב, אני רוצה להזיז את היד

הרשת גועשת. אני מתנצל בפני המנותקים והמחוברים החיים בתוך ומחוץ לבועה - אין המדובר בבחירות שהתרגשו עלינו בשבוע שעבר. הרשת גועשת בשל הצגתו של המסור החדש של חברת בוש - GTS1041A REAXX. מדובר במסור שכולל מנגנון חדיש לבלימה בעקבות "חישת בשר". בדומה למסור הוותיק של sawstop (שעליו כתבתי כאן וכאן) - כאשר נוצר מגע בין גוף המפעיל לבין הלהב, נעצרת פעולת הלהב תוך שבריר שנייה. המנגנון של sawstop יעיל, אבל כאשר הוא מופעל הוא הורס את עצמו ואת הלהב. המגנון של בוש, לעומת זאת, הורס רק את מחציתו (כל מנגנון כולל שתי מחסניות בלימה), איננו הורס את הלהב, ומאפשר לשוב לעבודה תקינה תוך פחות מדקה.

מדובר במסור של בוש מסדרת ה - 4100, שמיועדת לאתרי עבודה. המסור החדש הוא האח התאום של Bosch 4100-09, למעט שני הבדלים. הראשון - המסור החדש מצויד במנגנון הבלימה. השני - המסור החדש יקר בכ - 900 דולר. אז, לפני שאתם רצים לקנות את המסור החדש, הנה כמה הערות.

נומרולוגיה
ציינתי כבר בעבר שקשה מאוד להגיע למספרים "אמיתיים" ומפורטים בכל הנוגע לתאונות (של אנשי מקצוע ושל חובבים) שקשורות לכלי עבודה מסוים. בארצות הברית הדיווחים חלקיים ומאוד לא מדויקים, בבריטניה הדיווחים כנראה יותר מלאים אבל הרבה פחות מפולחים, ואת ישראל - הס מלהזכיר. בכל זאת, הנה כמה תובנות של רוברט לנג, מי שהיה העורך הראשי של המגזין Popular Woodworking.

רוברט לנג ניתח את הנתונים לשנת 2009, שמפורסמים ע"י ה - National Electronic Injury Surveillance System, או בשם החיבה שלה NEISS. השיטה בה עובדת NEISS היא דגימה של 100 חדרי מיון, והסקה סטטיסטית לגבי כלל אוכלוסית ארצות הברית. לפני הנתונים, עבור אוכלוסיית ארה"ב שמנתה באותה שנה 310 מיליון אנשים, היו 35,624 פציעות שהיו קשורות למסור שולחן. מדובר בשיעור של 0.01 אחוז. מתוך כלל הפציעות היו 4,211 מקרים של כריתה - (מחציתם כריתה של אצבע אחת או יותר, והשאר - מקרים קלים יותר). מדובר בשיעור של 0.001 אחוז (ושיעור של 0.0005 עבור כריתה של אצבע אחת או יותר). במספרים ישראליים מדובר בכ - 700 פציעות, וכ - 95 כריתות מדי שנה.

אני יודע שמיד יקום מישהו ויאמר שאין משמעות לחישוב מול כלל האוכלוסיה, אלא יש לחשב רק למול מספר משתמשי המסורים. מאחר שלאף אחד אין מושג כמה משתמשי מסורים יש, בוא נחשב מול מספר המסורים עצמם. בשנת 2009 היו בארה"ב כשמונה מיליון מסורי שולחן. כלומר - כל מסור 250 שולח מישהו לחדר מיון, וכל מסור 1,900 גורם לכריתה.

לנג מציין גם במידה רבה של דמגוגיה סטטיסטית, שלפי הדוח של NEISS קיים מכשיר נוסף שגרם לכמות כריתות זהה, ולכמות פציעות כפולה. למכשיר הזה קוראים ... דלת. אני אתרום את הזווית הדמגוגית שלי. בשנת 2010 נפגעו (נהרגו ונפצעו קל וקשה) בתאונות דרכים בישראל 28,084 איש, זאת מתוך אוכלוסיה של 7.5 מיליון אנשים. מדובר בשיעור של 0.37 אחוז.

השוואות
קשה להשוות את המספרים של ארה"ב לאלה של בריטניה (כמייצגת את מערב אירופה). בכל זאת, יש הסכמה כי בבריטניה שיעור הפציעות נמוך יותר. את הסיבות לפער יש לחפש ברמה הטקטית בגורמים טכניים וברמה העמוקה יותר בגורמים חברתיים-כלכליים.

גורמים טכניים - המסורים האירופאיים מצוידים תמיד בשומרי להב (blade guards) ובסכיני פיצול (riving knives) פשוטים ויעילים. לא תמצאו על שומרי הלהב מנגנונים משוכללים שנועדו למנוע תנועה לאחור (kick back). המנגנונים המשוכללים האלה כל כך לא נוחים, שגם חובבי בטיחות מושבעים נאלצים לפרק אותם על מנת לשמור על שפיות דעתם. הפתרון האירופאי לבעיית התנועה לאחור שונה - בגובל האירופאי ניתן לכוון את המיקום ביחס ללהב, והוא גם בא לרוב בשני גבהים.

בצד ימין - הגובל במצבו הגבוה, והוא ממוקם בהסט מן הלהב (לאורך החץ הכחול).
בצד שמאל - הגובל במצבו הנמוך, והוא ממוקם לאורך הלהב. 

בבריטניה עובדים תמיד עם שומר הלהב ועם סכין הפיצול. אם נאלצים לעבוד בלעדיהם (כשצריכים לעבוד מעל לסכין) - מפרקים, עובדים, ומשיבים מיד את המצב לקדמותו. הזזת הגובל (קדימה / אחורה) ושינוי מצבו (גבוה / נמוך) הם בהחלט דבר שבשגרה. בארה"ב ניתן למצוא מסורים רבים מחוסרי שומרי להב (משוכללים ומעצבים) ונטולי סכיני פיצול. הגובלים האמריקאיים מפגרים שנות דור אחר מקביליהם האירופאיים (וזה עוד לפני שהשווינו את העגלות האירופאיות המובנות עם "העגלות" האמריקאיות המאותלרות). גם אם יש כבר מסור עם גובל נורמלי בארה"ב, הרי שהנגרים היחידים שיודעים להשתמש בו הם אלה שקיבלו השכלתם במדינות אירופה הנאורות.

גורמים חברתיים-כלכליים - כוח העבודה המקצועי במערב אירופה מורכב משכירים שרכשו השכלה מקצועית בתחום בו הם עוסקים. הם משתייכים לאירגונים מקצועיים חזקים, שדואגים הן לרמתם המקצועית והן לזכויותיהם. יש כאן אינטרס משותף למעסיקים ולעובדים להעלות את הרמה המקצועית של העובדים ולשפר את סביבת העבודה (=שימוש בכלים יעילים ובטוחים) - כל זאת, על מנת להעלות את התפוקה. בארה"ב שיעור העצמאים גבוה בהרבה. בעלי מלאכה מסתובבים עם הכלים שלהם, ועוברים מפרויקט לפרויקט. עובדים עצמאיים נוטים לקנות כלים זולים יותר, והם נוטים להיות פחות רגישים לנושאי בטיחות. הרבה בעלי עצמאיים נאלצים "לדלג" בין תחומים שונים, ובמקרים רבים הכשרתם המקצועית לוקה בחסר (שלא לומר לא קיימת).

מחשבות נוספות
ההפרש בין מסור הבוש בלי ההתקן לבין המסור עם ההתקן הוא 900 דולר. אני מניח כי במונחים שקליים ההפרש ינוע בסביבות 5,500 - 7,000 ש"ח. נשאלת השאלה האם בראייה בטיחותית קניית המסור עם המתקן היא ההשקעה הטובה ביותר.

חשוב לזכור כי מסור השולחן הוא רק אחד הכלים בהם משתמשים בסדנא, ולפיכך הוא רק אחד המכשירים שעלולים לגרום לפציעות. ייתכן מאוד כי כדאי להשקיע בראוטר איכותי ובטיחותי יותר, ולא במסור עם ההתקן החדש.

חשוב לזכור כי מגע גוף-להב אחראי רק לחלק מן הפציעות שנגרמות כתוצאה משימוש במסור שולחן. ייתכן מאוד כי מבחינת עלות-תועלת עדיף להשקיע בצמצום תופעת התנועה לאחור, או בתאורה הולמת, או בניקיון סביר של סביבת העבודה. בראייה לטווח ארוך, ייתכן שעדיף להשקיע במערכת שאיבת אבק טובה שתפחית את הסיכונים שנובעים ממגע עם אבק.

חשוב לזכור כי מנגנוני בטיחות אינם מהווים תחליף לרמה מקצועית ולמשמעת עצמית. לפני שאתם משתמשים במסור תמצאו מישהו שילמד אתכם וילווה אתכם בצעדים הראשונים (ולא - צפייה ביו-טיוב איננה נחשבת). הדבר נכון גם לגבי התנסות בטכניקת עבודה חדשה או במסור חדש שאיננו מוכר לכם. אם אתם לא מסוגלים להפגין רמה גבוהה של משמעת עצמית אל תכנסו לנגריה. חייבים להקפיד על כללי זהירות, חייבים להקפיד על סדר וניקיון, חייבים להכיר במגבלות של הכלים ושלכם עצמכם. הרוב המכריע של התאונות נגרם משילוב של רמה מקצועית נמוכה והעדר משמעת עצמית.

ובינתיים - נמתין עד בוש להגעתו של המסור לארץ הקודש.

רשומה מעלת אבק (חלק ב')

כל פוליטיקאי מתחיל יודע שאם הוא רוצה לספר סיפור טוב, הוא צריך לעשות שני דברים - להפוך את הסיפור לאישי ולהגזים (personalise and exaggerate). נשאיר את ההגזמות לפוליטיקאים, אבל נוסיף נופך אישי לרשומה הקודמת.

בכל פעם שאני נחשף לאבק של אלון אני מקבל גירוי מעצבן בכפות הידיים. לא מדובר במשהו דרמטי, והגירוי חולף כמה שעות לאחר תום החשיפה, אבל בכל זאת - זה די מעצבן ומפריע לעבודה. בכל פעם שאני נחשף לאבק של עץ שמשווק תחת המותג "רוזווד" אני סובל מגירוי באף (= התעטשות נמרצת), מגירוי בעיניים (= דמיעה נמרצת) ומצריבה בגרון. אני מכיר באופן אישי נגר מכובד (רוצה לומר - אין מדובר ב"מישהו" שהוא חבר של השכנה של הדודה של גיסתי) שנחשף לאבק של "רוזווד", סבל מתגובה אלרגית חריפה, בילה מספר ימים בבית חולים ועוד מספר לא מבוטל של ימים בבית. בכל פעם שאני נחשף לאבק של עץ שמשווק תחת המותג "פאדוק" אני סובל מגירוי באף. דווקא ארז הלבנון וצפצפה לא עושים עלי רושם.

אז מה עושים? מצמצמים ככל הניתן את החשיפה לאבק על ידי שימוש במערכת לשאיבת אבק, מערכת לסינון אוויר, נשמיות ולבוש מגן. העצות המובאות כאן מיועדות לטווח הנגרים שבין "החובב" לבין "המקצוען הבודד". אינני מתיימר להיות מומחה לבטיחות ולגהות. בסופו של דבר, מתוך נאמנות לאתוס הישראלי, כל אחד יעשה מה שהוא מבין.

מערכת שאיבת אבק

הדרך הטובה ביותר לצמצם את החשיפה לאבק היא לתפוש אותו קרוב ככל הניתן למקום בו הוא נוצר, והדרך הטובה ביותר לתפוש אותו הוא באמצעות מערכת שאיבת אבק. באופן כללי, מערכת שאיבת אבק מורכבת מחמישה חלקים:

1. מאוורר - מייצר את זרם האויר, שגורם לשאיבת האבק.
2. מערכת צינורות - מקשרת בין המאוורר לבין הכובעים.
3. כובעים - התקנים הנמצאים במקום בו נוצר האבק, ותפקידם לתפוש את האבק. בחלק מן המקרים הכובע הוא חלק מן המכונה (המכשיר), ובחלק מן המקרים הוא תוספת למכונה.
4. מסנן (פילטר) - תפקידו לסנן את האוויר המאובק, להותיר את האבק בתוך המערכת ולשחרר אוויר נקי החוצה.
5. מפריד (ציקלון) - תפקידו להפריד את הנסורת מן האבק, לפני ההגעה אל המסנן. כך משפרים את יעילותו של המסנן ומאריכים את חייו.

בסדנאות קטנות מדובר לרוב במערכת פשוטה עם חיבור אחד לכובע, שמניידים אותה בין המכונות השונות. לעיתים, בנוסף למערכת הניידת, ישנה מערכת נייחת שמחוברת באופן קבוע למכונות הגדולות (מסור, מקצוע עליון, וכיו"ב). חשוב לשים לב לנקודות הבאות:

• התאמה של הספק המערכת (ובעיקר של המאוורר) לכמות האוויר והאבק אותה יש לפנות. לשואב אבק ביתי אין שום סיכוי להתמודד עם קרייזיק גדל מידות. שאלת ההתאמה מסובכת יותר אם המערכת מחוברת עם צנרת קבועה למספר כובעים בו-זמנית.
• צינורות ארוכים, בעלי קטרים משתנים, מפותלים, בעלי פניות חדות מקטינים באופן משמעותי את הספק המערכת.
• הכובע הוא פשרה בין הרצון לתפוש כמות מירבית של אוויר ואבק לבין נוחות ובטיחות העבודה. צריך להשתדל ולבחור במכשירים עם כובעים שמהווים פשרה טובה, או לחילופין - לקנות או לבנות באופן עצמאי כובעים שכאלה. אני לא מצליח להבין מדוע, במאה ה-21, נגרים מוכנים עדיין לקנות ראוטר בלי חיבור סביר למערכת שאיבת אבק.
• אין שום טעם לצייד את המערכת במסנן "אטומי" אם היא לא מיועדת לכך. באופן כללי - ככל שהמסנן בעל יכולת הפרדה טובה יותר, הספק המערכת יורד. אין טעם "לחנוק" את המערכת עם מסנן לא מתאים.
• מומלץ מאוד להשתמש במפריד אם המערכת מחוברת למכונות שמייצרות הרבה נסורת (מסור שולחן). אם המכונות מייצרות רק אבק (משייפת) - המפריד מיותר, אבל איננו מזיק.
• מומלץ למקם את מוצא המערכת מחוץ לסדנא (וזה לא שאנחנו לא אוהבים את השכנים). המערכות הללו רחוקות מלסנן את כל האבק, ואם אפשר להיפטר משאריות האבק מחוץ לסדנא - עדיף.
• יש להקפיד על תחזוקה של המערכת - ניקוי פילטרים, ניקוי מיכלי / שקי אגירה, תקינות צינורות וכובעים.

מערכת סינון אוויר

מערכות סינון אוויר מהוות "קו הגנה שני". הן מיועדות ללכוד את החלקיקים שנמלטו ממערכת שאיבת האבק, ומצאו דרכם אל אוויר הסדנא. המערכות בנויות ממאוורר ומערכת פילטרים בעלי כושר הפרדה גבוה. המערכות, שמונחות על גבי משטח או תלויות מן התקרה, נבדלות זו מזו בהספק שלהן וברמת הסינון שלהן (וגם .. ברעש שהן מפיקות, בנוחות ניקוי והחלפת הפילטרים, ובמחיר).

קיים ויכוח האם מותר (כדאי) להפעיל את מערכות סינון האוויר בשעה שנמצאים בסדנא, או שיש להפעילן רק לאחר היציאה מן הסדנא. המצדדים בהפעלה "אחרי" טוענים כי בעצם פעולתן המערכות גורמות לסיחרור האוויר והאבק, מה שמגביר את החשיפה של הנגר לאבק, שאחרת היה שוקע מטה.  המצדדים בהפעלה "תוך כדי" טוענים כי מדובר בחלקיקי אבק כל כך קטנים שממילא אינם שוקעים מטה, ולכן עדיף להיפטר מהם מהר ככל הניתן.

היצרנים ואירגוני התקינה אינם מספקים המלצה חד-משמעית בנושא, והם מעדיפים לשמור על עמימות. בסדנאות שעבדתי בהם היה מקובל להפעיל את המערכות רק לאחר היציאה מן הסדנא, אבל לא הייתה הוראה חד-משמעית לא להפעיל אותן "תוך כדי". בכל אופן, מדובר בהפעלה ממושכת - גם כשמדובר במערכות גדולות ומקצועיות הן אמורות לפעול במשך מספר שעות על מנת להגיע לאוויר "נקי".

נשמיות

מטרתן של הנשמיות היא למנוע מחלקיקי האבק להיכנס אל תוך מערכת הנשימה. רוב הנשמיות מיועדות לשימוש חד-פעמי, או למספר קטן של שימושים. הנשמיות מגיעות בשלושה מקדמי הגנה - 4, 10, 20 (מסיכות הגנה מגיעות עד למקדם הגנה של 40, והן גם מספקות הגנה לעיניים). מקדם ההגנה המומלץ עבור עבודות נגרות הוא 20.

•  עבור רוב פעולות הנגרות - עבודה עם מערכת שאיבת אבק תקינה חוסכת את הצורך בנשמית.
• בכל פעולה הכרוכה בשיוף (ידני או ממוכן) מומלץ להשתמש בנשמית.
• בכל פעולה הכרוכה בטיפול באבק (ניקוי מערכת השאיבה, ניקוי מכונות וכיו"ב) מומלץ להשתמש בנשמית.
• בעבודה עם עץ בעל פוטנציאל רעילות גבוה מומלץ להשתמש בנשמית.
• חשוב להשתמש בנשמית שמתאימה למבנה הפנים ואוטמת היטב.
• חשוב להחליף את הנשמית על פי הוראות היצרן.

לבוש מגן

מטרתו של לבוש המגן היא למנוע מגע של העור עם האבק. כאשר עובדים עם עץ בעל פוטנציאל רעילות גבוה מומלץ לעבוד עם בגדים ארוכים, כפפות ומשקפי מגן או מסיכת פנים. יש להימנע מבגדים שיכלאו אבק בינם לבין העור. יש להקפיד על ניקוי הבגדים בצורה שתבטיח פיזור אבק מזערי.

קשה לראות, אבל שם מאחור נמצאת נגריה (וויקיפדיה)

לסיכום

• אל תעבדו בלי מערכת שאיבת אבק מתאימה ומתוחזקת כהלכה. אם אין לכם מערכת כזאת - לכו לקנות (או לבנות) עכשיו. מגע של אבק במערכת הנשימה מסוכן לא פחות ממגע של להב המסור באצבע.
• אם אתם משייפים או מתעסקים עם אבק - אל תעבדו בלי נשמית מתאימה ותקינה.
• לא מזיק להצטייד במערכת סינון אוויר, אבל ממש לא חייבים.
• במקרים מועדים לפורענות - הצטיידו בלבוש מגן הולם.

רשומה מעלת אבק (חלק א')

נפתח במסע היסטורי, נעצור לאתנחתא מוסיקלית-בלשנית, ונמשיך במסע הפחדה.

ממלכת שומר, 2,500 לפני הספירה - החשבוניה הראשונה מוצגת לעולם. מדובר בלוח עם חריצים מקבילים - כל חריץ מייצג חזקה אחרת. השומרים השתמשו בבסיס 60, כך שהחריץ הראשון ביטא אחדות, החריץ השני ביטא 60-ות, החריץ השליש ביטא 3,600-ות, וכן הלאה. בחריצים הונחו חפצים קטנים, אשר שימשו בתור מונים (כלומר, ייצגו את הספרות). ריבוי החפצים (בשל הבסיס הגדול) והעובדה שהם הונחו באופן חופשי בתוך חריצים סיבכו מאוד את השימוש בחשבוניה, והיא שימשה אך רק לחיבור ולחיסור של מספרים. [עוד על מספרים - ברשומה הישנה "בכל אשמה השיטה"]

ככל הנראה גם המצרים הקדמונים השתמשו בחשבוניות דומות, אבל ארכיאולוגים לא הצליחו למצוא לכך עדויות (נמצאו חפצים שייתכן כי שימשו כמונים). הפרסים החלו להשתמש בחשבוניות בסביבות 600 לפנה"ס, וייתכן שהם אלה שהפיצו את השימוש בחשבוניה לסין ולהודו.

חשבוניה רומאית - שחזור (ויקיפדיה)

אצל היוונים אנחנו מוצאים עדויות לשימוש בחשבוניה במאה החמישית לפני הספירה. מדובר היה בלוח עץ או שיש עם חריצים, שבהם הונחו חלוקי נחל קטנים (Calculi). עד מהרה אימצו גם הרומאים את החשבוניה. הבסיס בו השתמשו היוונים והרומאים היה בסיס עשרוני חצוי, בדומה לספרות הרומאיות שאנו מכירים בהן יש סימון ל - 1, 5, 10, 50, 100 וכן הלאה. החשבוניות של היוונים והרומאים עבדו משמאל לימין (כלומר האחדות היו בצד שמאל), בעוד שהחשבוניות של השומרים, המצרים והפרסים עבדו מימין לשמאל.

חשבוניה סינית בתצורה עשרונית (ויקיפדיה)

העדות הראשונה לשימוש בחשבוניה אצל הסינים הוא במאה השנייה לפנה"ס. לא ברור אם הם פיתחו את החשבוניה באופן עצמאי, או שהיא הגיעה אליהם דרך פרס. בכל אופן, הסינים הם אלה שהביאו את החשבוניה למבנה המוכר לנו כיום - מוטות שעליהם נעים חרוזים. השינוי המבני איפשר לבצע חישובים מורכבים (כפל וחילוק בנוסף לחיבור ולחיסור) במהירות רבה. בחשבוניה הסינית אנו מוצאים חמישה חרוזים ועוד שניים על כל מוט - כך ניתן היה לבצע ביעילות חישובים בבסיס הקסדצימלי (בסיס 16, שהיה מקובל אצל הסינים) חצוי ומאוחר יותר גם בבסיס עשרוני חצוי.

החשבוניה הסינית אומצה ע"י היפנים בשלב מאוחר למדי (המאה ה - 14 לספירה), ומהר מאוד שינתה את תצורתה לארבעה חרוזים ועוד אחד על כל מוט. שינוי ששיקף את המעבר של היפנים לשיטה העשרונית ונטישת השיטה ההקסדצימלית.

החשבוניה הרוסית היא חשבוניה על בסיס עשרוני (מלא). על כל מוט מושחלים עשרה חרוזים, כאשר לצורך הנוחות שני החרוזים האמצעיים בעלי צבע שונה. החשבוניות המוכרות כיום בעולם המערבי (ומשמשות כעזר למידה בבתי ספר) מבוססות על החשבוניה הרוסית ועובדות על בסיס עשרוני מלא.

רגע לפני שאני מאבד את אחרוני הקוראים - אתנחתא מוסיקלית-בלשנית. "מעלה אבק" של להקת טיפקס. מילים ולחן: קובי אוז (וכל קשר לבחירות המתרגשות עלינו - מקרי בהחלט).

איך אומרים "חשבוניה" באנגלית (ובעצם בכל השפות "המערביות") ? Abacus. המילה הגיעה לאנגלית מיוונית (דרך לטינית). המילה היוונית המקורית הייתה ἄβαξ (אני אחסוך לכם את החזרה לשיעורי המתמטיקה. הוגים את זה - abax), ומשמעותה "לוח ציור". מדובר בלוח מכוסה בחול, שעליו ניתן היה לצייר באמצעות מקל (או אצבע). מקורה של המילה היוונית הוא בשפות שמיות. אנחנו מכירים שפה כזאת - עברית. אנחנו מכירים גם מילה כזאת - "אבק". החשבוניות המקוריות היו לוח מכוסה אבק (= abax) עליו סומנו חריצים, שבהם הונחו החפצים.

אנחנו (הנגרים) לא מבינים גדולים בחשבוניות, אבל באבק אין מומחים מאיתנו. אז, זהו, שלא בדיוק. אנחנו מצטיינים בייצור אבק, אבל יש לנו עוד כמה דברים ללמוד בכל הנוגע לנזקים שהאבק עלול לגרום לנו ובאפשרויות לצמצום הסיכון. הגיע הזמן למסע ההפחדה.

כשאנחנו נדרשים לתקנים בנושא בטיחות בעבודה, אנחנו יודעים למה לצפות. התקנים הישראלים נוכחים / נפקדים - או שלא ניתן למצוא אותם, או שהם פשוט לא קיימים. התקנים האמריקאיים מאופיינים באמירות מעורפלות (שמשקפות לחץ של קבוצות אינטרסים שונות) - "אין עדות חד-משמעית ש ... אבל מומלץ ש ...". בצר לנו אנחנו פונים לתקנים הבריטיים של ה - Health and Safety Executive. אפשר להתווכח על תוכנם, אבל לפחות יש תוכן שאפשר להתווכח עליו.

הנה מידע מתוך "דף אינפורמציה" של ה - HSE בנושא הסכנות הכרוכות בחשיפה לאבק של עצים.

• באופן כללי, עצים קשים מסוכנים (רעילים) יותר מעצים רכים. פורניר ולביד הם לרוב תוצר של עצים קשים. שבבית וסיבית הן לרוב תוצר של עצים רכים, אבל החומרים המוספים להם עלולים להיות מסוכנים לכשעצמם.
• זנים רבים יכולים להיות משווקים תחת שם מסחרי אחד. תחת השם rosewood משווקים קרוב לשלושים זנים שונים. אם מישהו מוכר לך רוזווד - ממש לא ברור מה הוא מוכר לך (לרוב, גם לו אין מושג). הקביעה "רוזווד הוא עץ רעיל" היא כל כך כללית ולא מדויקת, שהיא פשוט חסרת טעם. כדי להגביר עוד יותר את המבוכה - אותו זן יכול להיות משווק תחת שמות מסחריים שונים.
• קיימת שונות גדולה בין עצים (specimen) מאותו זן. עץ אחד עלול להכיל הרבה מאוד גורמים רעילים, בעוד שעץ אחר עשוי להכיל מעט מאוד גורמים רעילים.
• קיימת שונות גדולה בתגובה של אנשים שונים לאותה חשיפה לאבק. אדם אחד עלול לפתח תגובה קשה, בעוד שאדם אחר כלל לא יושפע.
• התקן הבריטי מגדיר את החשיפה המקסימלית המותרת במקום עבודה - לאורך שמונה שעות עבודה, אין לחרוג מחשיפה ממוצעת של 5 מ"ג אבק למטר מעוקב אויר.
• האבק עלול לגרום לגירוי של העור. על פי רוב מדובר בגירוי מקומי, שחולף כאשר נפסקת החשיפה לאבק. במקרים חמורים, החשיפה עלולה לגרום לדלקת עור. במקרים חמוירים עוד יותר, החשיפה עלולה להתניע תגובה אלרגית חריפה, שתתפרץ בעת חשיפה חוזרת לאבק.
• האבק עלול לגרום לגירוי של מערכת הנשימה. האבק עלול לגרום לנזלת, להתעטשויות נמרצות, לאף סתום, לדימום באף, ובמקרים נדירים מאוד - לסרטן באף. על פי רוב, הגירוי נפסק כאשר נפסקת החשיפה לאבק. גם כאן, במקרים חמורים יותר עלולה להיות מותנעת תגובה אלרגית חריפה, שתתפרץ בעת חשיפה חוזרת לאבק.
• האבק עלול לגרום לנזק לריאות. החל בהתקפי אסטמה, וכלה בנזק תמידי לתפקודי הריאות.
• האבק עלול לגרום לגירוי של העינים. החל בכאב בעינים, עובר דרך הדמעה, וכלה בדלקת עינים. 
• האבק עלול לגרום לגירוי של הגוף כולו. במקרים נדירים עלול להיגרם גירוי כללי של הגוף - כאבי ראש, בחילות, צמא, צימצום שדה הראיה, וכיו"ב צרות מצרות שונות.
• מספר מחקרים מצביעים על קשר בין חשיפה לאבק לבין פגיעה בתאי זרע ופגיעה במערכת הלימפה (מחלת הודג'קין).

רגע לפני שאתם מוותרים לחלוטין על נגרות, אתם בטח אומרים לעצמכם - אני משתמש בעצים "רגילים", לא יכול להיות שהם מסוכנים. אני מצטער לאכזב אתכם - הנה רשימה מאוד חלקית של עצים "רגילים" עם נזקים בריאותיים מדווחים.

• אדר (maple) - ירידה בתפקודי ריאות.
• אלון (oak) - אסטמה, התעטשויות נמרצות, גירוי עיניים.
• אשא (ash) - ירידה בתפקודי ריאות.
• אשור (בוק, beech) - דלקת עור, ירידה בתפקודי ריאות, גירוי עיניים.
• ארז לבנון (cedar of Lebanon) - גיורי של מערכת הנשימה.
• אורן (pine) - גירוי של העור,ירידה בתפקודי ריאות. 
• צפצפה (poplar) - התעטשויות נמרצות, גירוי עיניים, שלפוחיות על העור.

העצים הפחות "רגילים" גורמים לתגובות הרבה יותר "אקזוטיות" - לימבה גורם לדימום מהאף ומהחניכיים, ארז אדום גורם לנזק למערכת העצבים המרכזית, פאדוק גורם להקאות ולהתנפחויות של אברים, וונגה גורם לנזק למערכת העצבים המרכזית ולהתכווצוית בטניות, יו גורם לכאבי ראש, ירידה בלחץ דם ופגיעה בתפקוד לבבי.

אז מה עושים ? מחכים לרשומה הבאה שתציע כמה דרכים להקטין את הסיכון. שבוע טוב.

אצבע לבנה

אני יודע שאתם ודאי מוטרדים בנושאים חשובים יותר, אבל בכל זאת ... האם אי פעם שאלתם את עצמכם איך הנקר (woodpecker) לא מקבל כאב ראש מכל הניקורים שלו? אני מניח, כי לו אתם הייתם דופקים את הראש בקיר מאות פעמים ביום היו לכך תוצאות לא כל כך נעימות - אז איך הנקר עושה את זה?

לנקר יש בולם זעזועים - מנגנון מיוחד שמנתק את עצמות הלסת מהעצמות האחרות בכל פעם שהוא מנקר. בנוסף, מוח הנקר מסוגל לעמוד בזעזועים חזקים פי עשרה מיכולת הספיגה של מוח האדם. להשלמת התמונה, המקור של הנקר בנוי מעצם המכילה גם קרטין (אותה קבוצה של חלבונים שמרכיבים את הרקמות הקרניות של הגוף - ציפורניים, שיער והשכבה החיצונית של העור). המקור מתחדש ("ממשיך לגדול") כל הזמן, ומפצה על השחיקה כתוצאה מהניקורים.

לא צריך לדפוק את הראש בקיר כדי להסתכן בנזקים בריאותיים - מספיק להשתמש במסור שרשרת, במשייפת חשמלית, בראוטר ואפילו במקדחה. כל הכלים הללו יוצרם רטט (vibration) שעלול לגרום ל - Hand-Arm Vibration Syndrome (או בשם פחות מדעי - רטט אצבע לבנה).

HAVS הינה פציעה שנגרמת כתוצאה משימוש ממושך במכשיר ידני רוטט. הפציעה עלולה לפגוע בעצבים, במפרקים, בשרירים, ובכלי הדם. במקרים קלים הנפגע יכול לסבול מתחושת נימול או מחוסר תחושה בקצות האצבעות, שהופכות לעיתים ללבנות. במקרים הקשים הנפגע יכול לסבול מחוסר יכולת מוחלט של שימוש ביד. הפגיעה יכולה להיות זמנית או קבועה, ובכל אופן, אין דרך לטפל בפגיעה.

התסמינים של הפציעה תוארו לראשונה על ידי פרופסור Giovanni Loriga באיטליה בשנת 1911, אבל הוא לא קישר אותם לגורם כלשהו. רק בשנת 1918 תואר הקשר שבין התסמינים לבין שימוש ממושך במכשיר ידני רוטט על ידי דוקטור Alice Hamilton. רק בשנת 1985 הוכרה המחלה באופן רישמי באנגליה, ובעקבות כך נפסקו (בשנת 1997) פיצויים בסך 127,000 ליש"ט לשבעה כורים.

הסיכויים ללקות ב - HAVS גדולים יותר ככל שזמן השימוש במכשיר ידני רוטט ארוך יותר וככל שעוצמת הרטט גבוהה יותר. מקובל למדוד את זמן השימוש במספר השעות ליום, ואת עוצמת הרטט במטר לשניה בריבוע. קל למדוד את זמן השימוש (באמצעות שעון), אבל די קשה למדוד את עוצמת הרטט (באמצעות אקסלומטר). היצרנים לא ממש שמחים לשתף אותנו במידע הזה, וגם המידע שבכל זאת מסופק לא תמיד תואם את המציאות. חיפוש במסדי נתונים רשמיים של ארגוני גיהות ובטיחות מניב תוצאות חלקיות ביותר.

אם בכל זאת הצלחתם להגיע לנתונים אודות עוצמת הרטט, אתם מוזמנים להשתמש בגרף (האמריקאי) הבא כדי לקבוע את זמן השימוש המותר. הקו העליון (השחור) הוא הגבול העליון המותר. הקו התחתון (האפור) הוא הסף שמעבר אליו חייבים לפקח על מידת החשיפה של העובדים.

אפשר לקבל תחושה "מוחשית" יותר מתוך הגרף (הבריטי) שמספק פירוט לגבי מספר כלים.

האמת היא שהעסק עוד יותר מסובך. ההשפעה של השימוש במכשיר ידני רוטט מצטברת - כלומר, אדם שמשתמש היום במכשיר ידני רוטט לא "פותח דף חדש" למחרת היום. שימוש ממושך במכשיר ידני רוטט, גם אם בכל יום הוא מתחת לתקן, מעלה את הסיכוי ללקות ב - HAVS. למיטב הבנתי, לא קיימים כיום תקנים המתייחסים למידת השימוש המצטבר.

מה בכל זאת אפשר לעשות?

• שימוש בכפפות סופגות רטט. יש מגוון חומרים, עיצובים, יצרנים ומחירים. קשה מאוד להבין אילו כפפות באמת עובדות, ומצדיקות את ההשקעה.
• שימוש במכשירים עם עוצמת רטט נמוכה. קשה מאוד לדעת מה עוצמת הרטט של המכשירים השונים, כך שההשוואה בין המכשירים היא משימה כמעט בלתי אפשרית.
• הקטנה וריווח משך השימוש במכשירים. זה כנראה הגורם שהכי קל למדוד ולשלוט עליו. חלק מהנתונים (שבטבלה הבריטית) די מפחידים - משך השימוש "הבטוח" במקדחה רוטטת הוא שמונה עשרה דקות (!).

מה אני אגיד לכם - לא ממש יצאתי רגוע מהרשימה הזאת.