ביום רביעי נסעתי למקסיקו לעשות קניות. נכנסתי למכונית בשעה 0930 ובשעה 1230 הגעתי אל היעד - מקסיקו, מיין. נסעתי לקנות עצים אצל רורי, במחסן שלו - Rare Woods USA. רורי הוא דרום אפריקאי שאוהב לדבר (ולדבר). לפני מספר שנים, לאחר שנשדד באלימות בפעם הרביעית, החליט שהוא עובר לארה"ב. מחסן העצים שלו גדול, וגדוש בכל טוב של עצים אקזוטיים. מדובר במלאי ששווה עשרות מיליוני דולרים (ואני ממש לא מגזים).
העסקים בארה"ב אינם משגשגים - שילוב של מצב כלכלי עגום והעובדה שהוא נמצא (גם במונחים אמריקאיים) בסוף העולם גורמים למכירות להתנהל בעצלתיים. את הזמן הפנוי מבלה רורי בקניית עוד ועוד עצים אקזוטיים למלאי, ובמקביל הוא מייצא עצים מקומיים (דובדבן, אלון) לדרום אפריקה - שם הם זוכים לביקוש גבוה. לפני מספר ימים רורי קיבל משלוח של אבוני (עליו כתבתי בעבר) בשווי של 60,000 דולר. כאן בתמונה רואים את העובדים פורסים את האבוני. את הנסורת הם מכנים "הזהב השחור".
אני נסעתי לרורי על מנת לקנות satinwood עבור הארון שאני עומד לבנות. השם satinwood משמש כיום "שם מטריה" למספר לא קטן של עצים. העץ נדיר ויקר, כך שהמוטיבציה להכליל תחת השם עוד ועוד עצים גבוהה. בכל אופן, satinwood "אמיתי" הוא אחד משניים:
West Indian Satinwood - Zanthoxylum Flavum
East Indian Satinwood - Chloroxylon swietenia
מדובר בעצים כבדים (הראשון שוקל 900 ק"ג למ"ק והשני - 975 קג" למ"ק), צפופים מאוד, בעלי גרעינים קטנים שמשנים את הכיווניות שלהם. לעץ גוון צהוב / זהוב, בעל ברק, והם נראים כמו חול על שפת הים.
כיום קשה מאוד להשיג את הדבר "האמיתי". אצל רורי ניתן למצוא מלאי מרשים של East Indian Satinwood אותו הוא מייבא מסרי לנקה. בתמונה ניתן לראות שני לוחות לפני הקצעה. הקוראים חדי העין שמים ודאי לב לחריצים שבלוחות - הם נמצאים שם לא במקרה. קיים איסור על ייצוא satinwood מסרי לנקה, אבל לא קיים איסור על ייצוא "רכיבים ארכיטקטוניים" (Architectural Components). הפתרון - לוקחים לוח עץ, יוצרים עליו דוגמא כלשהי, לוח העץ הופך לרכיב ארכיטקטוני, ואותו ניתן לייצא.
אז הנה כמה מילים על הארון אותו אני בונה. מדובר בארון בצורה של חצי כדור. הצד השטוח של חצי הכדור ייתלה על הקיר, והחזית (הדלתות) תבנה מששה חלקי כדור - בתמונה רואים את שלוש הדלתות הימניות ודלת אחת (מתוך השלוש) שמאלית. לכל דלת רדיוס שונה, על מנת שהן יוכלו להפתח זו מעל זו. כל שלוש דלתות יסובו על שני צירי סיבוב - אחד עליון ואחד תחתון. הסברים נוספים על שיטת הבנייה - באחת הרשומות הקרובות.
ולסיום, השבוע קיבלתי דוא"ל מאמא של חבר של הבן הגדול, שסיים זה עתה את כיתה ח'. האמא מציעה לנסוע בעשרה לאוגוסט לאתר פיינטבול, שנמצא במרחק של 87 ק"מ, על מנת להילחם קבוצה של הורים נגד ילדים. ואני רוצה לשאול:
האם מישהו מן הקוראים יודע מה הילד שלו (או הוא עצמו) עומד לעשות בעשרה לאוגוסט ?
האם מישהו מן הקוראים חושב שנסיעה של 87 ק"מ לאתר פיינטבול היא מרחק סביר ?
האם מישהו מן הקוראים חפץ להיות חלק מקבוצת ההורים (first in the tunnel - first shoot) שנלחמת בקבוצת הנערים צמאי הדם ?
אם השבתם בחיוב על יותר משאלה אחת, אני מציע שתיגשו להיבדק אצל רופא המשפחה. שבוע טוב.
כל מי שראה אי פעם גיטרה, כינור או פסנתר ראה אבוני (Ebony) - אותו עץ שחור שמשמש לבניית כלי מוסיקה או לגילוף חפצי נוי כאלה ואחרים. האבוני (קיימים מינים שונים של הזן Diospyros) הוא עץ שחור, דחוס וכבד (הוא שוקע במים), שגדל באזורים טרופיים. המצרים הקדמונים השתמשו בו בארונות הקבורה שלהם, והמילה המצרית hbny היא המקור לשמו של העץ. השימוש באבוני הלך והתרחב והגיע לשיא במאה ה - 17, אז נבנו מאבוני ארונות שלמים עם גילופים. המילה הצרפתית לנגר ebenistes לקוחה משמו של העץ. היום השימוש בעץ מוגבל לתעשיית המוסיקה ולגילוף חפצי נוי קטנים.
אבוני הוא שם כולל למשפחה של עצים - אמנם כולם שחורים (למדי) אבל תכונותיהם האחרות עשויות להיות שונות. חלק מן המינים נדבקים בקלות, בעוד שאחרים פשוט אינם נדבקים (תופעה אופיינית לעצים דחוסים). חלק מן המינים נוטים להשבר, בעוד שאחרים חזקים מאוד (כך שבכל מקרה חייבים לקדוח חורים מובילים לברגים - למנוע את שבירת העץ או הבורג). חלק מן המינים מוקצעים בקלות, בעוד שאחרים מותירים גם את המקצועות המשובחים אובדי עצות. המשותף לכל המינים הוא האבק הדק (והמעקצץ) שמתפזר לכל עבר ברגע שמתחילים לשייף אותם. חמש דקות של שיוף והסדנא נראית כמו מכרה פחם. אבל, לאחר הגימור מקבלים משטח שחור, חלק להפליא, עם ברק נפלא.
במשך ארבע מאות השנה האחרונות התבצעה כריתה אינטנסיבית של עצי אבוני על מנת לספק את הדרישה של החברה המערבית. עצי האבוני חוסלו למעשה בגבון, בקונגו ובסרי לנקה. המדינה האחרונה בה חוסלו עצי האבוני (ועצים מקומיים נוספים) היא מדגסקר. נותר מספר מצומצם של עצים בשמורות טבע, אבל גם הם נכרתים על ידי גנבים בקצב של כמאתיים עצים ליום. אתם מוזמנים לצפות בסרט מבית היוצר של EAI. לא צריך להיות "מחבק עצים" אדוק על מנת להשתכנע שהמצב בכי רע.
כיום, המקור המרכזי (אם לא היחיד) לאבוני חוקי הוא קמרון, שם נשארו - ככל הנראה - די הרבה עצי אבוני. מכאן העניינים מסתבכים במקצת - ננסה לדבוק בעובדות ואחר כך נעיר מספר הערות. לפני מספר שנים חברת Taylor Guitars, חברת גיטרות ידועה שנוסדה בשנת 1975 בארה"ב, השתלטה על חברה ספרדית בעלת זיכיון לכריתת עצי אבוני בקמרון. בנוסף לזיכיון, החברה עוסקת בכריתה עצמה, בניסור העצים, ובהפצתם (למערב). כיום, 75% מייצוא עצי האבוני מקמרון מתבצע באמצעות Taylor Guitar.
באחד מן הביקורים שלו בקמרון גילה בוב טיילור (מייסד שותף של חברת הגיטרות) כי חלק גדול מאוד (כ - 90%) מעצי האבוני שנכרתים אינם שחורים לחלוטין ולפיכך הם נזרקים. בוב קיבל החלטה להשתמש גם באבוני מסוג ב' לייצור גיטרות, כך שניתן למצוא היום גיטרות שלו עם צואר שאיננו שחור לחלוטין.
ועתה, להערות.
בוב טיילור אומר בפה מלא כי המטרה הראשונית של ההשתלטות על החברה הספרדית הייתה כלכלית. אבל, טוען בתוקף כי מהר מאוד הם הבינו שיש להם אחריות חברתית וסביבתית אותה הם מממשים ככל יכולתם. הוא טוען כי השימוש באבוני סוג ב' הוא חלק ממימוש האחריות הזאת. הציניקנים יאמרו כי שוב אנו עדים לעטיפת צלופן חברתית / סביבתית לשיקולים עסקיים קרים.
נקודה נוספת היא ההשתלטות של יצרן גיטרות על משאב מרכזי לייצור גיטרות - קשה להאמין שמחיר האבוני עבור Taylor Guitars זהה למחיר שנגבה מחברות גיטרות מתחרות. לא צריך להיות קפיטליסט שרוף על מנת לנוע בחוסר נוחות בכיסא נוכח הסיטואציה הזאת.
נקודה אחרונה ומאוד חשובה היא ייעור מחדש. כלומר, העובדה שהוא איננו קיים. אחרי שמנקים את המילים היפות והמתחמקות של בוב טיילור מבינים כי הם אינם עוסקים בכלל בייעור מחדש. הם אפילו לא טורחים להתחבא מאחורי תוכנית "עץ-תחת-עץ". אמנם, התוכניות הללו הן לרוב חסרות משמעות (קחו בחשבון שעץ אבוני נכרת כשהוא מגיע לגיל 100 שנים לכל הפחות, וסיכויי השרידות של עצים חדשים להגיע לגיל זה נמוכים למדי), אבל קצת קשה לטעון לאחריות סביבתית כשלא עושים דבר לגבי ייעור מחדש.
בשורה התחתונה אני לא חושב שמדובר כאן באנשי עסקים ציניקנים שהדבר היחיד שמדריך אותם הוא כסף (אני מתקשה לראות במישהו שבונה גיטרות איש עסקים ממולח...). אני חושב שמדובר כאן באנשים שמנסים לאזן בין האחריות העסקית שלהם לבין האחריות החברתית / סביבתית שלהם. הם החליטו על נקודת איזון מסוימת. יכול להיות שאנו היינו שמים אותה במקום שונה. מי שמעוניין לשמוע את בוב (זה די ארוך ואיטי), לקרוא תגובות ולגבש את דעתו מוזמן לדלג את הלינק הבא.
ולסיום, איך לא, שירם של פול מקרטני וסטיבי וונדר - Ebony & Ivory.
