יוקרה מקצועית

נפתח בחידה נוסטלגית - מה האיבר הבא בסדרה "לול, שבלול, חצי חצי, עזית של הצנחנים, צ'ארלי וחצי, חגיגה בסנוקר"? מדובר בסרטים הראשונים אותם ביים בועז דוידזון (מהישן (1969) לחדש (1975)), ואם השבתם "משפחת צנעני" אתם זוכים בשתי נקודות ובתהילת עולם.

"משפחת צנעני" הוא סרט בורקס שנכתב ובוים על ידי בועז דוידזון בשנת 1976. הסרט מספר על יריבות בין מוכר נעליים תימני (ציון צנעני הוא גבי עמרני) לבין מוכר נעליים פרסי (ישראל בן נעים הוא יוסף שילוח). לקראת סופו של הסרט מגלה ציון צנעני כי הטבעת היקרה אותה רצה להעניק לאישתו נעלמה, והוא מאשים את ישראל בן נעים בגניבתה.

בין גבי עמרני לבין יוסף שילוח מתפתח הדיאלוג הבא:

- אתה גנב
- אתה כלב
- אתה גנב בן גנב
- אתה כלב בן כלב
- אתה גנב בן גנב בן גנב
- אתה כלב בן כלב בן כלב

הדיאלוג מדגים את המבנה "X בן X", כאשר ה - X הוא לרוב כינוי גנאי - בין שמדובר בשם תואר (גנב) ובין שמדובר בשם עצם (כלב). מופע קדום יותר של המבנה קשור ליוסף אחר שלובש כתונת פסים. הבה נדלג אל פרשת "מקץ", המשך הסאגה המשפחתית של יוסף ואחיו.

בסופה של הפרשה מגיעים האחים בפעם השנייה אל יוסף, הפעם עם האח הצעיר בנימין. רגע לפני שיוסף משלח את אחיו בחזרה אל ארץ כנען הוא מצייד אותם באוכל רב ובכסף רב, אך בסתר הוא גם מטמין את הגביע שלו בתיקו של בנימין. האחים יוצאים לדרכם, אנשיו של יוסף רודפים אחריהם, מאשימים אותם בגניבת הגביע, האחים מכחישים, אך הגביע מתגלה בתיקו של בנימין המופתע - "וַיְחַפֵּשׂ--בַּגָּדוֹל הֵחֵל, וּבַקָּטֹן כִּלָּה; וַיִּמָּצֵא, הַגָּבִיעַ, בְּאַמְתַּחַת, בִּנְיָמִן (בראשית מ"ד י"ב)".

על פי בראשית רבה האחים המופתעים, הכועסים והחוששים פונים אל בנימין ואומרים לו "גנבא בר גנבתא" - "גנב בן גנבת". את אלה שתוהים מדוע גנבת ולא גנב, נפנה לבראשית ל"א - רגע לפני שיעקב עוזב עם משפחתו את בית לבן הארמי, גונבת רחל את התרפים מאביה - "וְלָבָן הָלַךְ, לִגְזֹז אֶת-צֹאנוֹ; וַתִּגְנֹב רָחֵל, אֶת-הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ". דרך אגב, אף אחד לא יודע בדיוק מהם "תרפים" (כנראה - אלילי בית עשויים טין) ומדוע הסתכנה רחל בגניבתם.

בכל אופן, הסיפור של יוסף המקראי התסיים בכי טוב - לאחר נאום חוצב להבות של יהודה, יוסף נחשף בפני אחיו והחשד מוסר מבנימין. הסיפור של יוסף הדוידזוני הסתיים אף הוא בכי טוב - אישתו של גבי עמרני מגלה כי הנכד בלע את הטבעת, וכל בני המשפחה יושבים סביבו ומעודדים אותו להוציאה בדרך הטבע. רק סיפורה של רחל הסתיים בצורה הרבה פחות חיובית - היא אמנם הצליחה להסתיר את דבר הגניבה, אך קללתו של יעקב את הגנב גרמה למותה זמן קצר לאחר מכן.

האל מרקוליס
(וויקיפדיה)

אז מה היה לנו עד עכשיו? גנבת, גנב בן גנבת, גנב בן גנב. על מנת לעבור לעולם הנגרות אנחנו מדלגים למסכת עבודה זרה, דף נ, עמוד ב. במסגרת דיון שעוסק בדיני עבודה זרה של האל הרומי מרקוליס, אנו מוצאים את הקביעה הבאה: "ישראל שהביא אבנים מן המרקוליס וחיפה בהן דרכים וסרטיאות אסורות". כלומר, אין להשתמש באבנים ששימשו לעבודת האל מרקוליס בתור אבני ריצוף לדרכים ולרחובות. אמנם אין להקל ראש באיסור, אבל אנחנו מתעניינים בעיקר בהמשך המשפט "ולית נגר ולא בר נגר דיפרקינה". ובעברית - "ואין נגר או בן נגר שיכול להסביר (איסור זה)".

רגע, רגע, רגע - נכון שאף נגר (או בן נגר או נגר בן נגר) לא זכה בפרס נובל, אבל למה צריך להעליב? ובכן, ממש אין סיבה להעלב. לפי מבנה המשפט קשה לראות בביטוי "נגר בן נגר" ביטוי שלילי, וגם רש"י חושב כך ומפרש "נגר בן נגר - חכם בן חכם". הלב נרגע. אבל יש עוד. במדרש "ויקרא רבה" כתוב "שונה רבי שמעון בן יוחאי: מה נגרין הם ישראל שהם יודעים לרצות את בוראם". הלב מתרחב. אבל יש עוד. בהקדמה לספרו "כסף משנה" מציין משה קארו (ההוא משולחן ערוך) כי הוא כותב את הספר משום ש..."בכמה מקומות צריך נגר ובר נגר דיפרקינון (=שיסבירו)". הלב מתפוצץ. וגם יהודה אבן תיבון (אבי המעתיקים) מציין לטובה את הנגרים בספרו "ספר הרוח", וכותב - "השכל אשר בו יסתכל האדם בדבר שרוצה לעשותו איך יערים לעשותו כמו הנגרים והמלחים ועובדי האדמה ויתר בעלי המלאכות". אמנם איננו מוזכרים לבד, אבל בהחלט מוזכרים ראשונים. הלב מתפזר באושר עילאי במרחבי היקום.

מה אנחנו מבינים? פעם בעלי מלאכה היו מלומדים, ומלומדים היו בעלי מלאכה. תורה ומלאכה. דוד פלוסר בספרו "ישו" טוען כי איזכור הנגרות בהקשר של ישו (לא ברור אם ישו היה נגר, בן נגר או נגר בן נגר) לא בא להציג אותו כבעל מלאכה פשוט, אלא כאיש המשלב תורה ומלאכה - מלומד שהוא נגר, נגר שהוא מלומד. מתי ולמה נותק הקשר בין התורה והמלאכה? לשר ההיסטוריה הפתרון.

אסתטיקה של חפצים ישראלים - פרק א'

לפני שבועיים הצגתי שתי קערות, ודיברתי על מקורות האסתטיקה שלהן. הקערה היפנית (למעשה, הקוריאנית) שואבת את האסתטיקה שלה מהתחום הדתי - טקס התה, הזן, הבודהיזם. הקערה הדנית שואבת את האסתטיקה של מהתחום החילוני - תרבות המלאכה (craftsmanship) הסקנדינבית המושלבת בערכים סוציאל-דמורקטיים מודרניים.

לפני שנמשיך אני מבקש להעיר שאני משתמש כאן במילה "חפצים" כתרגום (לא כל כך מוצלח) של המילה "crafts" - דברים שהוכנו לצורך שימוש יום-יומי בידי אנשים - כלי אוכל, רהיטים, בגדים וכיו"ב.

אני מבקש גם להעיר שאין לי כל יומרה לערוך דיון מעמיק באסתטיקה של חפצים ישראלים - הנושא נרחב מדי, והידע שלי מצומצם מדי. אני כן מקווה להאיר כמה היבטים של הנושא, מתוך תקווה שהדיון יעניין את הקוראים.

הבה נרתום לעזרתנו את ספר שמות. בני ישראל יוצאים ממצרים, ים סוף נבקע לשניים, בני ישראל חוצים אותה בבטחה, והמצרים טובעים. משה ובני ישראל מודים לה', ושרים את שירת הים (שמות, פרק ט"ו). הנה תחילתה של השירה:

אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה', וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר:  אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם. עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ, וַיְהִי-לִי לִישׁוּעָה; זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ, אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ.

המשמעות של הפועל "אנוהו" היא "אעשה אותו נאוה", כלומר - אעשה אותו יפה. במידה מסוימת של פשטנות ניתן לומר כי "זה אלי ואנוהו" מתמצת את הכוח המניע של האסתטיקה היהודית - האסתטיקה כחלק מעבודת האל, כאמצעי לרומם את האל, כאמצעי של האדם לחקות את האל ולרצות אותו, כחלק ממערכת היחסים בין המאמין והאל. אין יופי לשם יופי, אין יופי במנותק מן האל.

כמה שנים (וכמה פרקים) קדימה אנו מוצאים את עשרת הדיברות (שמות, פרק כ'). הינה הדיבר השני:

לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי, לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ.

למרות האיסור המפורש על עשיית פסלים או תמונות אנו מוצאים לא מעט "הפרות" של האיסור. בפסיפס בבית אלפא (מן המאה השישית לספירה) אנו מוצאים תמונה שמתארת את עקדת יצחק, ובה נכללת גם "יד אלוהים". לאורך ההיסטוריה היהודית מוצאים דוגמאות רבות ליצירות אומנות המתארות סצינות ריאליסטיות - בבתי כנסת, כעיטור לספרים, וכציורים העומדים בפני עצמם. גם במישור ההגות היהודית אנו מוצאים הקלה של האיסור - גם הרמב"ם וגם הרמב"ן טענו כי מותר להציג צמחים ובעלי חיים.

חציית הים הושלמה בהצלחה, עשרת הדיברות ניתנו, וכעת יש לבנות את המקדש (שמות, פרק כ"ח):

וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם.

תחילה נבנה המשכן הזמני (אוהל מועד), לאחר מכן נבנה המשכן הקבוע בשילה, אותו החליף בית המקדש הראשון, ואותו החליף בית המקדש השני. בתי המקדש היה בניינים מרשימים ומפוארים (ויש שיאמרו ראוותניים) - הישגים ארכיטקטוניים ואומנותיים, שהושקעו בהם משאבים רבים. עצים משובחים, זהב ונחושת, פסלים וציורים, כלי קודש רבים, בגדים מפוארים לכוהנים, וכיו"ב אלמנטים של הוד והדר. בבתי המקדש אנו מוצאים את שני האלמנטים אותם הזכרתי - האסתטיקה כחלק מעבודת האל, ואומנות המתארת סצינות ריאליסטיות. אבל, בבתי המקדש אנו מוצאים אלמנט נוסף -  שימת דגש על יופי חיצוני כהשלמה ליופי פנימי, רוחני.

את חשיבותו של היופי החיצוני כמשלים ליופי פנימי אפשר למצוא במקומות נוספים. במסכת דרך ארץ זוטא (פרק חמישי) כתוב:

בארבעה דברים תלמידי חכמים ניכרים: בכיסן, בכוסן, ובכעסן, ובעטיפתן.

קיים גם הסיפור אודות רבי שמעון בן אלעזר והמכוער (את הנוסח המלא ניתן לקרוא, למשל, כאן), שבו אנו לומדים שוב על הקשר בין היופי החיצוני והפנימי (לא רק שמראהו של המכוער לא היה נאה, הוא גם התנהג בגסות ולא ענה לברכת השלום של רבי שמעון), ועל הקשר שבין היופי והאל (המכוער אומר לרבי שמעון - "לך ואמור לאומן שעשאני: כמה מכוער כלי זה שעשית").

------

סיכום ביניים. במישור האידיאולוגי ראינו כי האסתטיקה היהודית היא חלק מעבודת האל - אין יופי במנותק מן האל. בנוסף ראינו כי היופי החיצוני, הגשמי נתפש כמשלים את היופי הפנימי, הרוחני. במישור המעשי ראינו גם כי היהדות מקדמת בברכה הוד, הדר ופאר (בניגוד לאידאל היופי היפני שבו יופי וכיעור שלובים זה בזה, ובניגוד לאידאל היופי הסקנדינבי של מינימליזם, שימושיות וקיימות). בנוסף ראינו גם כי היהדות מתייחסת בסובלנות רבה לאומנות המתארות סצינות ריאליסטיות (לכאורה, בניגוד לאיסור המפורש בעשרת הדיברות).

------

בשבוע הבא נדבר על ההשפעה של העקרונות הדתיים על האסתטיקה של החפצים הישראלים, ונבדוק האם ובאיזו מידה קיימים גם עקרונות חילוניים המשפיעים על אסתטיקה זו.