רק שלא יחסר לכם - חלק ב

לפני שנמשיך את המסע ההיסטורי בעקבות הברגים, ונדלג לנו מן התקופה הרומית אל סוף המאה השבע עשרה, הנה נתעכב על מקור המילה "בורג" בשפה העברית. שיטוט ברחבי הרשת יוביל אתכם להשערה כי המילה "בורג" היא חידוש של אליעזר בן-יהודה בעקבות המילה הערבית بُرْغِيّ (בֻּרְעִ'י). אלא מה? המילה "בורג" לא מופיעה במילון בן-יהודה. לעומת זאת, במילון גרזובסקי אנו מוצאים "בורג - יתד לולאות, יתד עם חריצים מסביב המסתובבת ונכנסת אל תוך דבר ומסתובבת ויוצאת מתוכו". למי מגיעה התהילה? נראה שלעולם לא נדע.

עד לסוף המאה השבע עשרה אביזר ההידוק הנפוץ בנגרות היה מסמר שחדר את שתי השכבות שהודקו, וכופף בקצהו על מנת להבטיח שהשכבות יישארו מהודקות. בסוף המאה השבע עשרה הרהיטים (המערביים) הופכים למורכבים ולמתחוכמים  יותר., והשימוש בפירזול נחושת, ובכלל זה צירים נסתרים ומנעולים, הפך נפוץ יותר. השימוש במסמרים היה בעייתי - הן מסיבות הנדסיות (לא תמיד היה ניתן לחדור את השכבה השנייה ולעקם את המסמר) והן מסיבות אסתטיות (קצה מעוקם של מסמר לא תאם את רהיטי היוקרה שהחלו להיבנות). הפתרון - שימוש בבורג לצורך הידוק שתי שכבות זו לזו.

בורג משנת 1810
שימש להידוק מנעול למכתבה

בתחילת המאה השמונה עשרה אנו רואים את תחילת השימוש בברגים. הברגים יוצרו באופן ידני על ידי נפחים. התהליך היה מתחיל במסמר מרובע (כנהוג באותה תקופה), שחומם, ועוגל באמצעות מכות פטיש. כאשר המסמר הגיע למצב סביר של "עיגוליות", עוצב ראש הבורג באמצעות סדרה של מכות נוספות. החריץ בראש הבורג נוצר באמצעות מסור. כעת הגיע השלב הקשה - ייצור ההברגה. ברוב המקרים ההברגה נוצרה באופן ידני באמצעות פצירות (שופינים). כאשר הנפח חשב שהבורג ארוך דיו, הוא פשוט חתך אותו.

מחרטה לייצור ברגים משנת 1871
(מקור: וויקיפדיה)

בשנת 1760 מוציאים הבריטים Job & William Wyatt פטנט לייצור הברגה באמצעות מחרטה, אבל המכונה הראשונה שממש ייצרה הברגות נבנתה (ככל הנראה) רק בשנת 1812. הרעיון היה פשוט למדי - קידום האלמנט החורץ ביחס למוט הבורג כפונקציה של סיבוב המחרטה (מה שמכונה בלעז lead screw). באמצע המאה התשע עשרה פותחו מכונות שטיפלו הן בייצור ראש הבורג באופן ממוכן, והן בייצור בורג מחודד בקצהו. המיכון הביא איתו לעלייה חדה בשימוש בברגים ולקביעת תקנים (מתחרים) שיצרו אחידות בעולם הברגים המתפתח.

ברשומה הבאה נדון בברגים מודרניים בנגרות. ועד אז - הנה ז'אן לוק פיקארד (סר פטריק סטיוראט) הופך לבורג קטן ביישות גדולה, ובכך מצליח להכניע אותה.

רק שלא יחסר לכם - חלק א

בורג ארכימדס (וויקיפדיה)

המצאתו של "בורג ארכימדס" מיוחסת - כפי שהשם מעיד - למתמטיקאי היווני ארכימדס, שחי במאה השלישית לפני הספירה. מדובר במכשיר שאיפשר להעלות מים מגוף מים נמוך אל תעלות השקייה. ההמצאה אומנם מיוחסת לארכימדס, אך סביר להניח שהמצרים השתמשו בשיטה זאת לפני שארכימדס "המציא" אותה. יש חוקרים הטוענים שכבר בימי המלך האשורי סנחריב (704-681 לפני הספירה) השתמשו בשיטה זאת.

הרומאים הרחיבו את השימוש במנגנון הבורג מעבר לעולם ההשקייה. אנו מוצאים מכשירים רפואיים בתחום הגניקולוגיה (Vaginal Speculum) מרשימים ביותר - באמצעות הידוק/שיחרור הבורג נפתחו/נסגרו הזרועות. מדובר כאן בקפיצת דרך טכנולוגית. בבורג ארכימדס הבורג מסתובב ונושא עימו מים, כאן סיבוב הבורג מניע גופים אחרים (=הזרועותׂׂ). עיקרון דומה של העברת כוח אנו מוצאים במכבשים (Press) - הן במכבשים לצורך הפקת שמן זית והן במכבשים להפקת יין מתוך ענבים.

הטכנולוגיה שפיתחו הרומאים נשתכחה עם נפילת האימפריה הרומית, והיא שבה והתגלתה רק במאה החמש עשרה. במאה השמונה עשרה פותח הרעיון של הנעת כלי שיט באמצעות בורג ארכימדס, ורק במאה התשעה עשרה עלה הרעיון של שימוש בברגים לצורך חיבור גופים - השימוש אותו אנו מכירים כיום. מגינת ליבם של הקוראים, אני אשמור את הדיון בהיסטוריה המודרנית של עולם הברגים לרשומה הבאה.

אנחנו נופשים בקפריסין, ואתמול ביקרנו בכפר הסמוך - Laneia. במהלך שיטוטינו גילינו את היקב העתיק. אז איך העסק עבד? הענבים היו מונחים בצד ימין (של התמונה), מתחת למשטח עץ. שני עובדים היו מסובבים את הבורג שנמצא בצד שמאל, ומושכים מטה את הקורה האימתנית (אני מעריך שאורכה כשישה מטרים). הקורה לחצה את משטח העץ, שהוציא לענבים את המיץ, שניגר לתוך מיכלי איחסון. איני יודע בני כמה הבורג והקורה, אך ניכר כן הן ההברגה והן ההברזה בוצעו באופן ידני.

אנחנו בחופשה, לפיכך אדלג על הרשומה הקרובה. ניפגש עוד שבועיים לדיון סוער על ההיסטוריה המודרנית של הברגים.

יוקרה מקצועית

נפתח בחידה נוסטלגית - מה האיבר הבא בסדרה "לול, שבלול, חצי חצי, עזית של הצנחנים, צ'ארלי וחצי, חגיגה בסנוקר"? מדובר בסרטים הראשונים אותם ביים בועז דוידזון (מהישן (1969) לחדש (1975)), ואם השבתם "משפחת צנעני" אתם זוכים בשתי נקודות ובתהילת עולם.

"משפחת צנעני" הוא סרט בורקס שנכתב ובוים על ידי בועז דוידזון בשנת 1976. הסרט מספר על יריבות בין מוכר נעליים תימני (ציון צנעני הוא גבי עמרני) לבין מוכר נעליים פרסי (ישראל בן נעים הוא יוסף שילוח). לקראת סופו של הסרט מגלה ציון צנעני כי הטבעת היקרה אותה רצה להעניק לאישתו נעלמה, והוא מאשים את ישראל בן נעים בגניבתה.

בין גבי עמרני לבין יוסף שילוח מתפתח הדיאלוג הבא:

- אתה גנב
- אתה כלב
- אתה גנב בן גנב
- אתה כלב בן כלב
- אתה גנב בן גנב בן גנב
- אתה כלב בן כלב בן כלב

הדיאלוג מדגים את המבנה "X בן X", כאשר ה - X הוא לרוב כינוי גנאי - בין שמדובר בשם תואר (גנב) ובין שמדובר בשם עצם (כלב). מופע קדום יותר של המבנה קשור ליוסף אחר שלובש כתונת פסים. הבה נדלג אל פרשת "מקץ", המשך הסאגה המשפחתית של יוסף ואחיו.

בסופה של הפרשה מגיעים האחים בפעם השנייה אל יוסף, הפעם עם האח הצעיר בנימין. רגע לפני שיוסף משלח את אחיו בחזרה אל ארץ כנען הוא מצייד אותם באוכל רב ובכסף רב, אך בסתר הוא גם מטמין את הגביע שלו בתיקו של בנימין. האחים יוצאים לדרכם, אנשיו של יוסף רודפים אחריהם, מאשימים אותם בגניבת הגביע, האחים מכחישים, אך הגביע מתגלה בתיקו של בנימין המופתע - "וַיְחַפֵּשׂ--בַּגָּדוֹל הֵחֵל, וּבַקָּטֹן כִּלָּה; וַיִּמָּצֵא, הַגָּבִיעַ, בְּאַמְתַּחַת, בִּנְיָמִן (בראשית מ"ד י"ב)".

על פי בראשית רבה האחים המופתעים, הכועסים והחוששים פונים אל בנימין ואומרים לו "גנבא בר גנבתא" - "גנב בן גנבת". את אלה שתוהים מדוע גנבת ולא גנב, נפנה לבראשית ל"א - רגע לפני שיעקב עוזב עם משפחתו את בית לבן הארמי, גונבת רחל את התרפים מאביה - "וְלָבָן הָלַךְ, לִגְזֹז אֶת-צֹאנוֹ; וַתִּגְנֹב רָחֵל, אֶת-הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ". דרך אגב, אף אחד לא יודע בדיוק מהם "תרפים" (כנראה - אלילי בית עשויים טין) ומדוע הסתכנה רחל בגניבתם.

בכל אופן, הסיפור של יוסף המקראי התסיים בכי טוב - לאחר נאום חוצב להבות של יהודה, יוסף נחשף בפני אחיו והחשד מוסר מבנימין. הסיפור של יוסף הדוידזוני הסתיים אף הוא בכי טוב - אישתו של גבי עמרני מגלה כי הנכד בלע את הטבעת, וכל בני המשפחה יושבים סביבו ומעודדים אותו להוציאה בדרך הטבע. רק סיפורה של רחל הסתיים בצורה הרבה פחות חיובית - היא אמנם הצליחה להסתיר את דבר הגניבה, אך קללתו של יעקב את הגנב גרמה למותה זמן קצר לאחר מכן.

האל מרקוליס
(וויקיפדיה)

אז מה היה לנו עד עכשיו? גנבת, גנב בן גנבת, גנב בן גנב. על מנת לעבור לעולם הנגרות אנחנו מדלגים למסכת עבודה זרה, דף נ, עמוד ב. במסגרת דיון שעוסק בדיני עבודה זרה של האל הרומי מרקוליס, אנו מוצאים את הקביעה הבאה: "ישראל שהביא אבנים מן המרקוליס וחיפה בהן דרכים וסרטיאות אסורות". כלומר, אין להשתמש באבנים ששימשו לעבודת האל מרקוליס בתור אבני ריצוף לדרכים ולרחובות. אמנם אין להקל ראש באיסור, אבל אנחנו מתעניינים בעיקר בהמשך המשפט "ולית נגר ולא בר נגר דיפרקינה". ובעברית - "ואין נגר או בן נגר שיכול להסביר (איסור זה)".

רגע, רגע, רגע - נכון שאף נגר (או בן נגר או נגר בן נגר) לא זכה בפרס נובל, אבל למה צריך להעליב? ובכן, ממש אין סיבה להעלב. לפי מבנה המשפט קשה לראות בביטוי "נגר בן נגר" ביטוי שלילי, וגם רש"י חושב כך ומפרש "נגר בן נגר - חכם בן חכם". הלב נרגע. אבל יש עוד. במדרש "ויקרא רבה" כתוב "שונה רבי שמעון בן יוחאי: מה נגרין הם ישראל שהם יודעים לרצות את בוראם". הלב מתרחב. אבל יש עוד. בהקדמה לספרו "כסף משנה" מציין משה קארו (ההוא משולחן ערוך) כי הוא כותב את הספר משום ש..."בכמה מקומות צריך נגר ובר נגר דיפרקינון (=שיסבירו)". הלב מתפוצץ. וגם יהודה אבן תיבון (אבי המעתיקים) מציין לטובה את הנגרים בספרו "ספר הרוח", וכותב - "השכל אשר בו יסתכל האדם בדבר שרוצה לעשותו איך יערים לעשותו כמו הנגרים והמלחים ועובדי האדמה ויתר בעלי המלאכות". אמנם איננו מוזכרים לבד, אבל בהחלט מוזכרים ראשונים. הלב מתפזר באושר עילאי במרחבי היקום.

מה אנחנו מבינים? פעם בעלי מלאכה היו מלומדים, ומלומדים היו בעלי מלאכה. תורה ומלאכה. דוד פלוסר בספרו "ישו" טוען כי איזכור הנגרות בהקשר של ישו (לא ברור אם ישו היה נגר, בן נגר או נגר בן נגר) לא בא להציג אותו כבעל מלאכה פשוט, אלא כאיש המשלב תורה ומלאכה - מלומד שהוא נגר, נגר שהוא מלומד. מתי ולמה נותק הקשר בין התורה והמלאכה? לשר ההיסטוריה הפתרון.

חדשנות ?!

אני יושב בשדה התעופה לוגאן שבבוסטון, ממתין לטיסה שתוביל אותי (דרך רומא) לביקור בזק בארץ הקודש. אנחנו חוזרים לארץ בקיץ, ועבדכם הנאמן מגיע כדי למשש את הסחורה - מקום לגור, מקום ללמוד, מקום ללמד. אנחנו בשלב בו מנסים למצוא את הפשרה הטובה ביותר בין החלום לבין המציאות.

אל השדה הגעתי במכונית שהרופאה שכרה אמש כאן בשדה, והגיעה איתה הביתה אתמול אחר הצהריים. קצת פחות מעשרים וארבע שעות אחר כך אני נהגתי במכונית בחזרה אל שדה התעופה. המכונית המדוברת היא Ford Edge, שמוגדרת "SUV בעל שתי שורות מושבים במחיר ניתן להשגה". אין לי מושג לגבי המחיר, אבל המכונית - איך לומר בעדינות - לא משהו.

מי שתיכנן את המכונית הפגין חדשנות ראויה לציון - לא בכל יום רואים מכונית גדולה כל כך שמצליחה גם להיות צפופה כל כך. בין המושבים הקדמיים מפריד מבנה פלסטי אדיר מימדים בעל ייעוד בלתי ברור. תא המטען העצום דוחף את שורת המושבים האחורית קדימה, כך שלא נשאר שם מקום לרגליים של ילד צנום. להשלמת התמונה השימשה האחורית צומצמה למימדים של עינית לדלת, כך שהמראה האחורית רחבת המימדים (איך לא) משמשת כהצהרה עיצובית ותו לא.

ספר שקראתי לאחרונה דן בחדשנות אחרת - חדשנות אצל כת השייקרס (Shakers). הספר  Inspired Innovations: A Celebration of Shaker Ingenuity בעריכתו של M. Stephen Miller סוקר תחומים שונים של חדשנות אצל כת השייקרס - גינון, טקסטיל, בריאות, מוסיקה, וכמובן - נגרות. מתוך שלושה עשר פרקים, חמישה פרקים עוסקים בנגרות - קופסאות עגולות, סלים, חביות, כיסאות, והמסור העגול.

כ-ו-ל-ם יודעים כי האחות טבית'ה באביט (Tabitha Babbitt) המציאה את המסור העגול. יש בעייה קטנה אחת עם הידיעה הזאת – היא איננה מתיישבת עם העובדות ההיסטוריות. היכונו לקרב על הנראטיב.

כבר בימי הביניים אנו מוצאים במנסרות שימוש במסורים ממוכנים. המסורים היו בנויים מלהב (או להבים) שנעו מטה ומעלה (בדומה למסור נימה של ימינו), והם הונעו באמצעות מים. המסורים הללו היו לא יעילים (הלהב איננו מנסר בדרכו מעלה), איטיים ובלתי מדויקים.

קיימות עדויות לא מעטות לשימוש במסורים עגולים לקראת סוף המאה השמונה עשרה. המסורים היו בעלי להב בקוטר קטן, והם שימשו לחיתוך "small stuff”. המסורים כונו buzz או buzz saw על שום הרעש שהקימו בעת פעולתם. בשנת 1777 הוענק באנגליה פטנט עבור "מסור, שהוא עגול בצורתו" לאדם בשם סמואל מילר. לא ברור על מה בדיוק ניתן הפטנט, ובאיזה קוטר להב מדובר. בעדות כתובה מארה"ב משנת 1800 מספר אדם כלשהו כי "ההולנדים הציגו בפנינו את המסור העגול, ואנו מקווים כי הרוסים יציגו בפנינו את השיפורים שהם ערכו בו”.

בשנת 1804 הוענק באנגליה פטנט נוסף עבור "מסור עגול" לאדם בשם טרוטר. קיימות עדויות כי הצי הבריטי השתמש במסור עגול עוד לפני שנת 1800 כחלק מתהליך ייצור האוניות. בשנת 1805 הוענק באנגליה פטנט עבור "מסור עגול לחיתוך פורניר" לאדם בשם ברונל.

השייקרס נכנסים לתמונה בשנת 1813. הם מפרסמים מודעה בעיתון "מאחר שאיימו עלינו בתביעות בעקבות הפרות פטנט בייצור מכונות שונות, למרות שהן פרי המצאתנו והיו בשימושנו במשך שנים רבות … אנו מבקשים להביא לידיעת הציבור כי אנו משתמשים במסורים עגולים בקטרים שונים שבין 19 אינץ' לבין 21.5 אינץ' … מונעים באמצעות מים או רגל … ואנו משתמשים בהם למעלה מעשרים שנה …". עם כל הכבוד לשייקרס (ויש הרבה כבוד) הטענות שהם מעלים מפוקפקות משהו. קשה מאוד להאמין שכבר בשנת 1793 הם הצליחו לייצר להבים בקוטר 21.5 אינץ', ועוד יותר קשה להאמין שהם הצליחו לסובב אותם באמצעות זרם מים (או כוח הרגל) במהירות ובעוצמה הנדרשות.

בכתבים אחרים של השייקרס (שהיו, אגב, מתעדים כפייתיים) נשמעות טענות נוספות וסותרות על כך שהם המציאו את המסור העגול – ההמצאה מיוחסת לאנשים שונים מקהילות שונות ובשנים שונות. בשורה התחתונה - נראה כי בתחילת המאה התשעה עשרה השייקרס עשו שימוש במסורים עגולים בעלי קוטר קטן, והם השתמשו בהם בעיקר לחיתוך המתכת של להבי המסורים הישנים, שנעו מעלה ומטה. ככל הנראה, השייקרס השתמשו במסורים עגולים בעלי קוטר גדול לחיתוך עץ החל משנת 1920.

רגע, מה עם האחות טבית'ה באביט? הטענות הראשונות על כך שהיא המציאה את המסור העגול מופיעות בפרסום משנת 1898. שם מסופר כי בעודה צופה באנשים שהשתמשו במסורים הישנים (שנעו מטה ומעלה), היא העירה בדבר חוסר היעילות של המסור, ומיד באה לה הארה בדמות המסור העגול. השנה המדויקת איננה מצוינת, אך ככל הנראה מדובר בסביבות שנת 1779. הסיפור אודות האחות טבית'ה אומץ בחום ע"י השייקרס וע"י הציבור הרחב, ולאחר ששבו וחזרו עליו פעמים רבות הוא הפך לאמת היסטורית. המהדרין חותמים את הסיפור באמירה "בשל אמונתה הדתית, האחות טבית'ה לא הוציאה פטנט על המצאתה".

די ברור שהשייקרס לא המציאו את המסור העגול. המסור העגול הומצא באירופה במחצית השנייה של המאה השמונה עשרה, והוא זוכה לבעלות משותפת של האנגלים, ההולנדים והרוסים. לקראת סוף המאה השמונה עשרה או תחילת המאה התשעה עשרה הגיע המסור העגול לארצות הברית, שם הוא אומץ בהתלהבות רבה. השייקרס הגדילו לעשות – לא רק שהם אימצו את המסור העגול, הם אימצו גם את זכויות היוצרים על המצאתו.

ממש לא צריך סיכסוך ישראלי – ערבי כדי לנהל קרב חפירות על הנראטיב.

עץ ירוק

השבוע חגגנו במקביל את חג החנוכה שלנו עם חג ההודיה שלהם. איחוד שני החגים איננו דבר של מה בכך - מאז הוכרז חג ההודיה בשנת 1863 ועד לאיחוד הנוכחי אירעו בסך הכל שלושה איחודים נוספים (בשנים 1888, 1899, 1918). שני האיחודים הבאים צפויים להתרחש בשנת 2070 ובשנת 2165. אמנם הלוח העברי והלוח הלועזי מתאחדים כל תשע עשרה שנה, אבל היות שחג ההודיה נחגג ביום חמישי האחרון בחודש נובמבר - העניינים מסתבכים.

האיחוד התקבל בשמחה רבה בחוגים הדתיים בארצות הברית. חג ההודיה הוא חג חילוני לחלוטין, שנחגג על ידי כל אמריקאי באשר הוא, בלי קשר לשיוך הדתי או האתני. אבל חשוב מכך, האיחוד עם חג ההודיה הרחיק את חג החנוכה מחג המולד, שהוא - איך לומר בעדינות - חג מאוד נוצרי. בשנים האחרונות מתרחש תהליך של Christmasation של חג החנוכה - התמקדות הצד החומרי של קניית (וקבלת ...) מתנות, והזנחה של כל ההיבטים האחרים של החג.

נעצור רגע לאתנחתא מוסיקלית - אריק איינשטיין מבצע את "בית הערבה". מילים: חיים חפר, לחן: שמוליק קראוס. (אני מתנצל התנצלות כנה על הפרסומת בתחילת השיר).

קצה קשה לדמיין מהמקום בו אני נמצא עכשיו את בית הערבה, אבל אני מתעניין בעיקר בפזמון:

המדבר כיסה אותה,

באבק לבן ורך,

עץ ירוק בארץ חרבה,

איך נשכח את בית הערבה.

קצת בדומה לתקיעת היתד הראשון לסוכה מיד בתום יום הכיפורים, כך גם הגויים נכנסים לקדחת עץ חג המולד מיד עם תום ארוחת חג ההודיה. המנהג של הצבת עץ ירוק עד בתוך הבית הוא מנהג עתיק יומין, שאומץ על ידי הנצרות בשלב מאוחר למדי. המנהג המקורי קשור ליום ההיפוך שחל ב - 22 בדצמבר - במחצית הכדור הצפונית, זהו היום הקצר בשנה, שממנו ואילך מתחילים הימים להתארך.

המצרים הקדמונים סגדו לאל השמש "רע". התקצרות היום נתפשה כגסיסתו של האל, ויום ההיפוך סימל את תחילת התאוששותו. המצרים היו ממלאים את בתיהם בענפי תמר ירוקים, שסימלו את ניצחון החיים על פני המוות. מנהג דומה מוצאים אצל הרומאים (שם סגדו לאל החקלאות "סטורן") ואצל הוויקינגים (שם סגדו לאל השמש "בלדר").

הגרמנים היו הנוצרים הראשונים לאמץ את המנהג. במאה ה - 16 החלה מסורת של הכנסת עצים ירוקי עד לתוך הבתים - התאריך הוסט במקצת, והסיבה למסיבה הפכה לנוצרית - חג המולד, החג המציין את הולדתו של ישו. הפרוטסטנטים הגרמנים אימצו את העץ כסמלו של חג המולד, כמשקל נגד לסמלם של הנוצרים הקתולים - העריסה. המנהג התפשט ברחבי גרמניה במאה השמונה ה - 18, ובמאה ה - 19 הצבת העץ נתפשה כבר כחלק מהתרבות הגרמנית. אל בריטניה הגיע המנהג בתחילת המאה ה - 19. תחילה מוצאים עצים במשפחות המלוכה והאצולה, ובהמשך אצל משפחות נוספות.

אל ארצות הברית הגיע מנהג העץ בשלהי המאה ה - 19. הפוריטנים האנגלים שהתיישבו בארצות הברית התנגדו התנגדות עזה למנהג העץ. הם תפשו את חג המולד כחג קדוש, שאין לטמא אותו בסממנים חומריים (בודאי לא בסממנים שנודף מהם ריח פאגאני). בהמשך, בעקבות השפעה בריטית (המלכה ויקטוריה) וגרמנית החלו המתיישבים האמריקאים לאמץ את מנהג העץ לקראת סוף המאה ה - 19.

האמריקאים אימצו את המנהג לחיקם, וכמו שבאמת רק האמריקאים יודעים לעשות, העלו אותו (או דירדרו אותו, הכל בהתאם לנקודת ההשקפה) לשיאים חדשים. הנה המספרים: 15,000 חוות שמגדלות 350 מיליון עצים על פני 1.4 מיליון דונם, 100,000 מועסקים בתעשייה שמוכרת 24.5 מיליון עצים מדי שנה בסכום כולל של קצת יותר מביליון דולר.

ואנחנו ? אנחנו מסתפקים בשמונה נרות ושמש, וגם זה רק ביום האחרון. חג אורים שמח.

יומולדת

חיים בחו"ל מזמנים לך, מדי פעם, אי הבנות כאלה ואחרות. אינני מדבר על הבדלים בין-תרבותיים עמוקים. אני מדבר על אותן אי הבנות קטנות ומשעשעות.

לפני שנים, כשגרנו בממלכה המאוחדת, חגגנו לילד יומולדת חמש. ברוב טקס הבאנו לבית הספר עוגה עם נרות. עוד לפני הדלקת הנרות, אנחנו מזהים מבוכה מסוימת אצל המורה.

המורה (סופרת כמה פעמים "בלב" את מספר הנרות שעל העוגה, ולבסוף אוזרת עוז ואומרת): "לא ידעתי שגל בן שש".

אנחנו (לא ממש מבינים את השאלה): "הוא לא. הוא בן חמש".

ככה למדנו שהמנהג "נר לשנה הבאה" לא קיים בבריטניה. בחגיגות הבאות הקפדנו להסביר מראש את "המנהג האקזוטי" לגבי מספר הנרות שעל העוגה. דרך אגב, קיימות תרבויות נוספות שבהן נהוג להדליק נר נוסף, ואם מי מן הקוראים יודע מה מקורו של המנהג "הישראלי" הזה הוא מוזמן לשתף אותנו.

השנה אנחנו חוגגים יומולדת מאה לפורמייקה. אפשר לאהוב פורמייקה, אפשר לשנוא פורמייקה, אבל אי אפשר להתעלם ממנה. פורמייקה הומצאה בשנת 1912 על ידי דניאל או'קונר והרברט פאבר, שעבדו בחברת ווסיטנגהאוז. הם רשמו פטנט על המצאתם ב - 1.1.1913, ועזבו את החברה מיד לאחר מכן. ההמצאה נועדה במקור לשמש תחליף לחומר (מינרל) מיקה, ששימש כחומר בידוד. כאן גם מקור השם - replacement for mica, שהתגלגל לשם הרשום - Formica.

בתאריך 2.5.1913 הקימו או'קונר, פאבר ושותף שלישי את - Formica Products Company. בשלב הראשון יוצרה הפורמייקה כהדבקת שכבות של בד עם שרף בקליט. השכבות שוטחו, והתקשו בתוך מכבש. החברה זכתה להצלחה רבה, ותוך מספר חודשים היא כבר התקשתה לעמוד בדרישה למוצריה. בעקבות בעיות מסחריות ומשפטיות נאלצה החברה להחליף את השרף, ולהשתמש בשרף אחר - Redmanol. בשנת 1927 פותחה הפורמייקה לשימוש דקורטיביים, כפי שאנחנו מכירים כיום. בשנת 1938 שוב החליפה החברה את השרף - לחומר בו משתמשים עד ימינו אלה - Melamine. החברה עברה עוד מספר גלגולים מסחריים, עד שנרכשה בשנת 2007 על ידי חברה ניו-זילנדית בשם Fletcher Building Group.

תהליך הייצור המקורי של לוחות פורמייקה היה מסובך ויקר מאוד. מדובר בהדבקת שבע שכבות של נייר (צבוע ו/או עם דוגמא) ספוגות בשרף מלמין, ושכבה נוספת של דף "שקוף" ספוג אף הוא במלמין. ערמות גדולות של שמונה שכבות מופרדות באמצעות לוחות דקים של פלדת אל-חלד הוכנסו לתוך מכבש גדול וחם, שם הן נדחסו והתקשו. בשנות החמישים פושט והוזל תהליך הייצור. בשלב ראשון יוצרה שכבת בסיס (core) מתערובת של תאית ושרף מלמין. אל הבסיס הודבק הנייר הצבעוני ספוג המלמין. שיטה זאת, בשינויים כאלה ואחרים, היא השיטה בה משתמשים גם כיום.

השנה אנחנו חוגגים גם יומולדת מאה לתיקון השישה עשר לחוקה האמריקאית. התיקון מאפשר לממשל האמריקאי להטיל ולאסוף מס הכנסה. אני מניח כי רוב האנשים אינם אוהבים במיוחד לשלם מס הכנסה, אבל רואים בזה רע הכרחי. זאת הגישה שלי לגבי פורמייקה - אני לא אוהב את החומר, אבל מכיר ביתרונות הרבים שלו ובכך שיש מקומות שבהם הוא הפתרון הנכון. בכל אופן, אפשר להעריך שגם פורמיקה וגם מס הכנסה יישארו עימנו גם במאה השנים הבאות עלינו לטובה.

סוד הגן הנעלם

הנציגה הצעירה של המשפחה הולכת לגן ילדים מקומי בשם People Place (מקום של אנשים). אני יודע ש"אסור לההשוות", אבל ההשוואה לגני הילדים הישראלים שחווינו במהלך השנים בלתי נמנעת.

• בסוף כל יום הגננות והילדים אוחזים ידיים ושרים שיר פרידה (goodbye song). קשה מאוד שלא להזכר במוסד "המנגנת" הישראלית העכשווית - אותה אישה שנוזפת בילדים ובהורים "למה לא שומעים אותכם", תוך שהיא דופקת בחוזקה על האורגן (או מפעילה את נגן התקליטורים), ונותנת קולה בשירה רועמת. לי, אגב, אין מה להתלונן - המנגנת שלי הייתה דתיה בן דור.
• בישראל, עם ירידת הטמפרטרות מתחת לעשרים מעלות ו/או ירידת מספר טיפות גשם מוכרז מיד "מצב חירום חורפי", במסגרתו ננעלים כל הילדים בתוך הגן על מנת שלא יצטננו, חס וחלילה. כאן ברור לכולם כי למעט מצבי קיצון של סופת שלג חזקה, הילדים משחקים בחוץ - נא להביא בגדים הולמים, ולא לשכוח לסמן אותם. השבוע האחרון היה קר למדי (בצהריים, בשיא החום, הטמפרטורות נשקו לאפס מלמטה) - הילדים שיחקו בחוץ, והיו מאושרים.

הבה נדלג לגן ילדים אחר - Berrybrook School שנמצא במחוז דוקסברי שבמדינת מסצ'וסטס. גן הילדים הזה זוכה לאחרונה להתעניינות רבה, ולאו דווקא בתחום החינוכי. ההתעניינות באה מצד העולם הנגרי. Peter Follansbee (התמונות המופיעות בהמשך לקוחות מהבלוג שלו) התחיל לפזר רמזים בכיוון כבר באוגוסט השנה, אבל הפרסום המלא והרשמי הופיע לפני כשבוע בבוסטון גלוב.

בגן הילדים נמצא מחסן ישן בגודל 5 * 10 מטר. Michael Burrey, מומחה לשיחזור רהיטים הגיע (בנסיבות שאינן ברורות לי) לגן הילדים על מנת לבחון את המחסן. במקום התגלה אוצר בלום - סדנה (נגריה) מושלמת מהמחצית השנייה של המאה ה - 18. הגילוי מוגדר על ידי מומחים "נדיר שבנדירים", "גילוי של פעם בחיים". מדובר בסדנה הישנה ביותר בארה"ב, שעודנה נמצאת במקומה הראשוני.

בסדנה נמצאים שני שולחנות עבודה מקוריים. האחד פצוע ומצולק מכלי עבודה שונים. השני, ששימש להקצעה, נשמר חלק לחלוטין. השולחן מוקם הרחק מהאח, על מנת ששבבי ההקצעה לא יתלקחו. לשולחן זה הוספה, בשלב מאוחר יותר, מחרטה שמונעת בכוח הרגל. במקום נמצאים מתקנים לאחסון כלי עבודה שונים, וגם שירבוטים על הקירות. על פי הרישומים, הסדנה הייתה שייכת לנגר ידוע בשם Luther Sampson. כרגע נעשים מאמצים לגייס כסף על מנת להתחיל בפעולות שימור ראשוניות של הסדנה.

בפעם הבאה שאתם מזדמנים לגן של הילד (הנכד), אני מציע לבדוק היטב את המחסנים שמסביב.