על שלושה דברים

----- על התורה -----

לפני הנסיעה לארץ הזמנתי לי את החלק השלישי מתוך התנ"ך Tage Frid Teaches Woodworking. (על התנ"ך של Frid ועל התנ"ך המתחרה של Joyce כתבתי בעבר). קיוויתי שהספר יגיע לפני הנסיעה, וישמש לי "ספר מצפון" - כזה שמדפדפים בו מעת לעת במהלך הנסיעה על מנת לשכנע את עצמך ואת הסובבים אותך שאינך מבטל זמנך לריק (בשינה טרופה ו/או בבהייה בסרטים טיפשיים). התנ"ך מופיע במארזים שונים - כיום קל להשיג - במחיר שפוי - את שני החלקים הראשונים (שלעיתים קרובות מקובצים יחד, ונקראים משום מה Book 3), אבל קשה להשיג - במחיר שפוי - את החלק השלישי (שגם הוא נקרא Book 3).

במשך תקופה ארוכה ארבתי באתרים מקוונים של ספרים משומשים להגחתו של הספר השלישי Furniture Making במחיר שפוי. לפני שלושה שבועות הספר צץ לו במחיר מצחיק של 13.40 דולר. וידאתי חמש פעמים כי אכן מדובר בספר השלישי "האמיתי", השתכנעתי, הזמנתי ושילמתי. קיבלתי הודעת אישור, ולאחריה הודעה שהספר נשלח.

הספר לא הגיע לפני הנסיעה, הוא גם לא הגיע במהלך הנסיעה - כלומר, הגיע ספר, אבל לא השלישי. הספר שכן הגיע הוא הספר השני Shaping, Veneering, Finishing. ספר מוצלח לכל הדיעות. אלא מה? (א) זה לא מה שהזמנתי (ב) הספרים הראשון והשני כבר נמצאים ברשותי. הרופאה אמרה: "הם בטח התבלבלו, תכתוב להם והכל יסתדר". אני גיליתי רמה גבוהה יותר של ספקנות.

כתבתי להם, והם ענו לי: "מצטערים על הטעות. זיכינו את חשבונך. אין צורך להחזיר את הספר ששלחנו לך". האמת, נשארתי מבולבל - דפקו אותי או שבעצם יצאתי מורווח? קיבלתי במתנה ספר או שהפסדתי ספר במחיר מציאה? מה בעצם קרה פה? דילוג זריז לחנות המקוונת הראה כי הספר השלישי עדיין מוצע למכירה, אלא שהפעם מחירו 31.40 דולר. כל אחד מוזמן להעניק פרשנות משלו למאורעות. הפרשנות שלי - החברים טעו במחיר הראשון שפירסמו, והעדיפו להפסיד 13.40 דולר ולהוציא את הלקוח מבולבל, ולא להפסיד 18.00 (= 13.40 - 31.40) דולר ולהוציא את הלקוח ממש שמח. ואני - בלעתי רוק, והזמנתי את הספר במחיר היקר.

----- ועל העבודה -----

אתנחתא מוסיקלית משולבת במסע בזמן - שלושים שנה אחורה - אני חוזר הביתה. לחן - טוטו קוטוניו, מילים - שמרית אור, שירה - דורון מזר.

בתוך שבוע אחד זומנו לי שתי חזרות "הביתה". כל עוד הייתי על אדמת הנכר - נסעתי הביתה לארץ הקודש. כל עוד שהיתי בארץ הקודש - נסעתי הביתה לקמדן, מיין. קשים הם חייו של הנווד.

כמאמר הפתגם הסיני הידוע - "גם מסע של אלף מילין מתחיל בבדיקה בטחונית אחת". ליל שבת, ועבדכם הנאמן מגיע לנמל התעופה בן גוריון. חיש מהר אני מוצא עצמי מצטרף לעוד כמה מאות אנשים שמחכים לבדיקה הבטחונית. התורים התקדמו להם בקצב של צב צולע, שסוחב שיריון כבד, ביום רע במיוחד. למרות שלא שאלתם, הנה אחת הסיבות להתקדמות האיטית.

שיטת החלוקה לתורים. אתה מגיע לשדה, ומיד שואלים אותך "דרכון ישראלי?", אתה משיב "כן", ומופנה לתור שאמור להתקדם מהר יותר. אנחנו (שעברנו כמה וכמה קורסים של פרגמטיקה - אותו ענף בבלשנות שעוסק בהבנת המשמעות מתוך ההקשר) מבינים כי את השאלה "דרכון ישראלי?" אין לפרש במשמעות הצרה - "האם ברשותך דרכון ישראלי בר תוקף?". יש לפרש את השאלה במשמעות הרחבה יותר - "האם יש ברשותך דרכון ישראלי בר תוקף + האם נולדת בארץ + האם עברית היא שפת אימך + האם שירתת בצבא + האם, בתגובה לשאלות הבודק, אתה יודע להפגין את השילוב היחודי של חוסר סובלנות (תגיד לי אתה גנוב, אני הייתי ש"ג בש"ב, את מי אתה חושב שאתה מתחקר ככה) עם הכרה מפוכחת במציאות (כולם שונאים אותנו - ברגע שתהייה להם הזדמנות הם יפוצצו לנו מטוס)".

שיטת התורים קורסת ברגע שלתוך תור "הדרכון הישראלי?" מתגנבים להם אנשים שאמנם מחזיקים ברשותם דרכון ישראלי בר תוקף, אך הם אינם עונים על שאר התנאים שמקנים להם את הזכות להימצא בתור המיוחס. לאחר המתנה ארוכה מגיעה משפחה אל הבודק הביטחוני. הבדיקה מתחילה, המדבקות מקולפות, ואז רגע לפני הדבקתן מגלה הבודק כי האימא - שומו שמיים, זעקי ארץ - איננה מדברת עברית. כעת מתחיל המרדף אחר "מורשה רוסים" (לא הייתי יכול להמציא את התואר הזה גם לו הייתי מאוד מתאמץ) - אותו בודק ביטחוני שמורשה להסתכל לאימא (זאת שלא מדברת עברית) בלבן של העיניים, להשתכנע שהיא "בסדר", להניד בראשו, ולאשר את הדבקת המדבקות הנכספות. עשר דקות של "זמן זבל" מפואר עבור כל משפחה סוררת.

----- ועל גמילות חסדים -----

בימי ההולדת שלה, סבתי עליה השלום הייתה נוהגת לחלק מתנות לנכדים. ההיגיון עבד בדרך הבאה. הנחה - ילדים שמחים לקבל מתנות (ובטח שהם הרבה יותר שמחים לקבל מתנות מאשר לתת מתנות). שאיפה - אני רוצה שהנכדים יהיו שמחים ביום ההולדת שלי. מסקנה - יש לחלק מתנות לנכדים.

אני החלטתי להפעיל את ההיגיון של סבתא שלי על מתנת הפרידה שלנו מהגן של הבת הקטנה. נכון שמקובל לתת מתנת פרידה בעת הפרידה, אלא ש"מקובל" זה לא בדיוק התחום שלנו. החלטנו להעניק את המתנה עכשיו, כמה חודשים לפני שאנחנו עוזבים. הבת נהנית לשחק בגן עם המתנה, אנחנו זוכים לראות את המתנה בשימוש יומיומי בגן, וגם זוכים לשלל תודות ומחמאות מהגננות וההורים.

באחת הרשומות הקודמות סיפרתי על משחק זיכרון שבניתי - קופסא גדולה שמכילה שלושים ושש קופסאות קטנות. את המשחק הענקנו לגן בתור מתנת פרידה. המתנה זכתה להצלחה גדולה בקרב הילדים - הרבה יותר מעניין (וקל מבחינה תפישתית) להתאים חפצים אמיתיים שמוסתרים בתוך קופסאות, מאשר להתאים קלפים עם תמונות. אפשר לשנות את החפצים מפעם לפעם, בהתאם לנושאים שעוסקים בהם בגן. (חרף העובדה שאני חולק מחמאות לעצמי, אומר ש) המשחק מאוד אסתטי ומאוד נעים למגע - הילדים מזהים את האיכות ונהנים ממנה. שלושה ימי עבודה עבורי - ימים רבים של משחק, הנאה ולמידה עבור הילדים. נחת.

חדשנות ?!

אני יושב בשדה התעופה לוגאן שבבוסטון, ממתין לטיסה שתוביל אותי (דרך רומא) לביקור בזק בארץ הקודש. אנחנו חוזרים לארץ בקיץ, ועבדכם הנאמן מגיע כדי למשש את הסחורה - מקום לגור, מקום ללמוד, מקום ללמד. אנחנו בשלב בו מנסים למצוא את הפשרה הטובה ביותר בין החלום לבין המציאות.

אל השדה הגעתי במכונית שהרופאה שכרה אמש כאן בשדה, והגיעה איתה הביתה אתמול אחר הצהריים. קצת פחות מעשרים וארבע שעות אחר כך אני נהגתי במכונית בחזרה אל שדה התעופה. המכונית המדוברת היא Ford Edge, שמוגדרת "SUV בעל שתי שורות מושבים במחיר ניתן להשגה". אין לי מושג לגבי המחיר, אבל המכונית - איך לומר בעדינות - לא משהו.

מי שתיכנן את המכונית הפגין חדשנות ראויה לציון - לא בכל יום רואים מכונית גדולה כל כך שמצליחה גם להיות צפופה כל כך. בין המושבים הקדמיים מפריד מבנה פלסטי אדיר מימדים בעל ייעוד בלתי ברור. תא המטען העצום דוחף את שורת המושבים האחורית קדימה, כך שלא נשאר שם מקום לרגליים של ילד צנום. להשלמת התמונה השימשה האחורית צומצמה למימדים של עינית לדלת, כך שהמראה האחורית רחבת המימדים (איך לא) משמשת כהצהרה עיצובית ותו לא.

ספר שקראתי לאחרונה דן בחדשנות אחרת - חדשנות אצל כת השייקרס (Shakers). הספר  Inspired Innovations: A Celebration of Shaker Ingenuity בעריכתו של M. Stephen Miller סוקר תחומים שונים של חדשנות אצל כת השייקרס - גינון, טקסטיל, בריאות, מוסיקה, וכמובן - נגרות. מתוך שלושה עשר פרקים, חמישה פרקים עוסקים בנגרות - קופסאות עגולות, סלים, חביות, כיסאות, והמסור העגול.

כ-ו-ל-ם יודעים כי האחות טבית'ה באביט (Tabitha Babbitt) המציאה את המסור העגול. יש בעייה קטנה אחת עם הידיעה הזאת – היא איננה מתיישבת עם העובדות ההיסטוריות. היכונו לקרב על הנראטיב.

כבר בימי הביניים אנו מוצאים במנסרות שימוש במסורים ממוכנים. המסורים היו בנויים מלהב (או להבים) שנעו מטה ומעלה (בדומה למסור נימה של ימינו), והם הונעו באמצעות מים. המסורים הללו היו לא יעילים (הלהב איננו מנסר בדרכו מעלה), איטיים ובלתי מדויקים.

קיימות עדויות לא מעטות לשימוש במסורים עגולים לקראת סוף המאה השמונה עשרה. המסורים היו בעלי להב בקוטר קטן, והם שימשו לחיתוך "small stuff”. המסורים כונו buzz או buzz saw על שום הרעש שהקימו בעת פעולתם. בשנת 1777 הוענק באנגליה פטנט עבור "מסור, שהוא עגול בצורתו" לאדם בשם סמואל מילר. לא ברור על מה בדיוק ניתן הפטנט, ובאיזה קוטר להב מדובר. בעדות כתובה מארה"ב משנת 1800 מספר אדם כלשהו כי "ההולנדים הציגו בפנינו את המסור העגול, ואנו מקווים כי הרוסים יציגו בפנינו את השיפורים שהם ערכו בו”.

בשנת 1804 הוענק באנגליה פטנט נוסף עבור "מסור עגול" לאדם בשם טרוטר. קיימות עדויות כי הצי הבריטי השתמש במסור עגול עוד לפני שנת 1800 כחלק מתהליך ייצור האוניות. בשנת 1805 הוענק באנגליה פטנט עבור "מסור עגול לחיתוך פורניר" לאדם בשם ברונל.

השייקרס נכנסים לתמונה בשנת 1813. הם מפרסמים מודעה בעיתון "מאחר שאיימו עלינו בתביעות בעקבות הפרות פטנט בייצור מכונות שונות, למרות שהן פרי המצאתנו והיו בשימושנו במשך שנים רבות … אנו מבקשים להביא לידיעת הציבור כי אנו משתמשים במסורים עגולים בקטרים שונים שבין 19 אינץ' לבין 21.5 אינץ' … מונעים באמצעות מים או רגל … ואנו משתמשים בהם למעלה מעשרים שנה …". עם כל הכבוד לשייקרס (ויש הרבה כבוד) הטענות שהם מעלים מפוקפקות משהו. קשה מאוד להאמין שכבר בשנת 1793 הם הצליחו לייצר להבים בקוטר 21.5 אינץ', ועוד יותר קשה להאמין שהם הצליחו לסובב אותם באמצעות זרם מים (או כוח הרגל) במהירות ובעוצמה הנדרשות.

בכתבים אחרים של השייקרס (שהיו, אגב, מתעדים כפייתיים) נשמעות טענות נוספות וסותרות על כך שהם המציאו את המסור העגול – ההמצאה מיוחסת לאנשים שונים מקהילות שונות ובשנים שונות. בשורה התחתונה - נראה כי בתחילת המאה התשעה עשרה השייקרס עשו שימוש במסורים עגולים בעלי קוטר קטן, והם השתמשו בהם בעיקר לחיתוך המתכת של להבי המסורים הישנים, שנעו מעלה ומטה. ככל הנראה, השייקרס השתמשו במסורים עגולים בעלי קוטר גדול לחיתוך עץ החל משנת 1920.

רגע, מה עם האחות טבית'ה באביט? הטענות הראשונות על כך שהיא המציאה את המסור העגול מופיעות בפרסום משנת 1898. שם מסופר כי בעודה צופה באנשים שהשתמשו במסורים הישנים (שנעו מטה ומעלה), היא העירה בדבר חוסר היעילות של המסור, ומיד באה לה הארה בדמות המסור העגול. השנה המדויקת איננה מצוינת, אך ככל הנראה מדובר בסביבות שנת 1779. הסיפור אודות האחות טבית'ה אומץ בחום ע"י השייקרס וע"י הציבור הרחב, ולאחר ששבו וחזרו עליו פעמים רבות הוא הפך לאמת היסטורית. המהדרין חותמים את הסיפור באמירה "בשל אמונתה הדתית, האחות טבית'ה לא הוציאה פטנט על המצאתה".

די ברור שהשייקרס לא המציאו את המסור העגול. המסור העגול הומצא באירופה במחצית השנייה של המאה השמונה עשרה, והוא זוכה לבעלות משותפת של האנגלים, ההולנדים והרוסים. לקראת סוף המאה השמונה עשרה או תחילת המאה התשעה עשרה הגיע המסור העגול לארצות הברית, שם הוא אומץ בהתלהבות רבה. השייקרס הגדילו לעשות – לא רק שהם אימצו את המסור העגול, הם אימצו גם את זכויות היוצרים על המצאתו.

ממש לא צריך סיכסוך ישראלי – ערבי כדי לנהל קרב חפירות על הנראטיב.

יומן קריאה

שתי המלצות על שני ספרים.

הספר Mistakes were made, but not by me הוא ספר בתחום הפסיכולוגיה. הספר, שעוסק בתופעה שנקראת דיסוננס קוגניטיבי (צריר הכרתי, בעברית), קריא מאוד ועשיר בדוגמאות. התיאוריה פותחה בשנות החמישים של המאה הקודמת ע"י ליאון פסטינגר. התיאוריה פשוטה למדי - בכל מקרה שבו אדם מחזיק בשתי קוגניציות (רעיונות, יחסים, אמונות, דיעות) שמנוגדות זו לזו מבחינה פסיכולוגית , נוצר אצלו מצב של חוסר נוחות נפשי. אנשים לא יכולים להישאר במצב של כזה של חוסר נוחות, והם צריכים לפתור את הדיסוננס בדרך כלשהי.

הספר מביא דוגמאות מתחומים שונים - האישי, הפוליטי, המדעי, אכיפת החוק, זוגיות, ועבודה. הכותבים מראים כמה רחוק אנשים מוכנים ללכת על מנת לפתור את הדיסוננס - לשקר לעצמם ולאחרים, לעוות את ההיסטוריה של עצמם ושל אחרים, להתעלם ממידע אובייקטיבי, ועוד כהנה וכהנה טכנולוגיות מרשימות.

השורה התחתונה של הספר - דיוסננס קוגניטיבי הוא מחלה כרונית חשוכת מרפא, שלו לא היינו לוקים בה היינו מאבדים כבר מזמן את שפיות דעתינו. רוצה לומר - כולנו לוקים במחלה (הכותבים מביאים דוגמאות שעוסקות בעצמם ובפסיכולוגים מכובדים אחרים), אבל אלמלא היינו חולים, לא היינו יכולים להתקיים. בעת התפרצותה של המחלה - קשה לנו מאוד להיות מודעים לכך שהתנהגויות שלנו נובעות ממנה. מודעות לתופעה עוזרת לריפוי, אבל הפתרון הכמעט יחידי הוא הסתמכות על משקיפים אובייקטיביים, שיסבו את תשומת ליבנו להתפרצות בזמן אמת.

אז, בפעם הבאה שאתם מסיימים לבנות רהיט מ-ד-ה-י-ם, שאלו את עצמכם האם הרהיט באמת נפלא, או שמא העובדה שהשקעתם בו חודשיים עבודה, משבשת, במידת מה, את חוש השיפוט שלכם. בפעם הבאה שאתם מסבירים שהמסור שקניתם הוא ה-מ-ס-ו-ר של המאה (דרגה אחת מתחת להמצאת הלחם הפרוס), שאלו את עצמכם האם המסור הוא באמת פאר התעשייה המערבית, או שמא העובדה שלקחתם משכנתא שנייה על הבית על מנת לקנות אותו, משבשת, במידת מה, את חוש השיפוט שלכם.

הספר Ultimate Building Book מאת Steven Caney משיב אותנו אל אזור הנוחות של הבלוג. הספר אמנם איננו זול (כריכה קשה, 596 עמודים), אבל אם אתם אוהבים לבנות דברים ו/או יש לכם ילדים שאוהבים לבנות דברים - רוצו לקנות את הספר.

הספר עוסק בתכנון ובבנייה של מבנים - אני מניח שבשפה מקצועית זה תחום ההנדסה שנקרא "הנדסה אזרחית". הספר בנוי חמישה חלקים. כל חלק של הספר כולל הסברים, ודוגמאות (מותאמים לילדים ולמבוגרים), ושלל רעיונות (פשוטים, זולים, מקוריים, האמת - מדהימים) לבנייה של פרויקטים. הפרוייקטים מחולקים לשלושה תחומים - מבנים עם שלד, מבנים עם לבנים, מבנים עם לוחות.

האנגלית די פשוטה, אפשר להבין די הרבה גם בלי לקרוא, ויש לי רושם שבהמולת העשייה וחדוות הבנייה, הילדים עלולים אפילו להנות מהתמודדות עם הטקסט האנגלי. הנה שתי דוגמאות לפרויקטים. בצד שמאל פרויקט של מבנה שלד עשוי מנקי אוזניים, ובצד ימין מבנה לבנים עשוי קוביות סוכר.

ונסיים , איך לא, בשירה של נעמי שמר "אהבת פועלי בניין". בביצוע אושיק לוי והדודאים. אזהרה - החולצות אינן מכופתרות, ושיער החזה שופע.

ספרים

לאחרונה קראתי שני ספרים - האחד עוסק בבלשנות, השני עוסק בנגרות. לא בטוח ממי נהניתי יותר, אשר על כן (לא חייבים להיות עורך די על מנת להשתמש בביטוי הזה) הנה סקירה קצרה של שניהם.

הספר Babel No More מאת Michael Erad עוסק באנשים מאוד-רב-לשוניים (hyperpolyglot). מדובר בספר מדע פופולרי מוצלח מאוד - מינון נכון של חומר "מדעי" עם "סיפורים" היסטוריים ובני-זמננו. הספר נוגע בלא מעט שאלות בלשניות - למה מתכוונים כשאומרים "לדעת שפה", מה זה "שפת אם", מה זה "דו-לשוניות" והאם היא קיימת, איך רוכשים (ומשמרים) שפה, ועוד כהנה וכהנה שאלות.

הספר מתמקד, כאמור, באנשים שיודעים הרבה מאוד שפות. כמה הרבה? הסופר מתחיל את מסע המחקר שלו עם שש שפות (כלומר אנשים שיודעים שש שפות ומעלה נחשבים למאוד-רב-לשוניים), אך עד מהרה הוא מעדכן את המספר לשתיים עשרה. מסתבר, כי יש לא מעט אזורים שהם אמנם מפוצלים מבחינה תרבותית ולשונית (הודו, אפריקה, דרום אמריקה, אירופה), אך מתקיימים בהם קשרים הדוקים בין התרבויות והלשונות השונות. כך נוצר מצב בו אנשים יודעים מספר רב של שפות (כנראה שחמש זה הגבול העליון) פשוט כי הם יודעים אותן. בחלק מן המקרים מדובר בדיאלקטים של אותה שפה (כך היה המצב באיטליה לפני שהשפה "האיטלקית" שמוכרת לנו כיום הפכה לשפה הרשמית), ובחלק מן המקרים מדובר בשפות עם תחביר זהה אך אוצר מילים שונה (זה המצב בדרום הודו).

הנה כמה תובנות לגבי האנשים המאוד-רב-לשוניים:

• מדובר במספר מצומצם מאוד של אנשים - ככל הנראה מדובר במאות בודדות (אם לא עשרות) של אנשים.
• קשה מאוד להגיע אל האנשים הללו. חרף מאמצים ניכרים, הסופר מצליח להגיע (לפגוש פנים אל פנים) פחות מעשרה אנשים מן החבורה המאוד-רב-לשונית.
• קשה מאוד לקבוע את רמת הידע של האנשים הללו - מסיבות אובייקטיביות וסובייקטיביות. רק חלק מן האנשים שהסופר הצליח לפגוש הסכימו לעבור מבחנים שייקבעו את רמת הבקיאות שלהם בשפות שונות, ובכל מקרה קיימות מחלוקות מדעיות (ותרבותיות) איך קובעים את רמת הידיעה של אדם בשפה כלשהי.
• הרוב המכריע של הקבוצה הוא גברים, שנמצאים איפשהו על הרצף האוטיסטי (בקצה הקל שלו), והם בעלי בעיות התמצאות מרחבית. האנשים משקיעים מספר שעות מדי יום ללימוד שפות חדשות ולשימור השפות אותן הם כבר יודעים. מדובר, איפוא, בשילוב של יכולת מולדת עם עבודה קשה.
• למעט חריגים בודדים, האנשים לומדים ומשמרים את השפות פשוט כי הם נהנים לעשות את זה. בחלק מן המקרים הם בכלל לא מעוניינים לחלוק את הידע שלהם עם אחרים.
• אפילו האנשים המאוד-רב-לשוניים "הטובים" ביותר יודעים ארבע-חמש שפות, מסתדרים בעוד ארבע-חמש שפות, אבל יכולים להיות בעלי ידיעה בסיסית במספר רב של שפות נוספות. אם הם צריכים (או רוצים) הם יכולים תוך מספר שבועות של עבודה להעביר שפה מרמת ידע בסיסית לרמה גבוהה יותר (יכולת להסתדר).

עכשיו, אחרי שהבנו כמה אנחנו מוגבלים ביכולות הלשוניות שלנו, הגיע הזמן לעבור לתחום שבו (אנחנו חושבים ש) אנחנו טובים - נגרות.

הספר Why We Make Things and Why Does It Matter פרי עטו של פיטר קורן (Peter Korn) מנהל בית הספר יצא לאור בשבוע שעבר. התכבדתי ברכישת עותק חתום, קראתי, והנה סקירה קצרה.

הספר הוא שילוב בין סיפור החיים המאוד האישי של פיטר לבין התשובות הפילוסופיות-פסיכולוגיות-סוציולוגיות שלו לשאלה "למה אנחנו יוצרים דברים ולמה זה משנה".

סיפור החיים מעניין (במיוחד לאלה שמכירים את האיש) - כיצד התגלגל בחור יהודי מבית טוב (אבא עורך דין, אמא דוקטור להיסטוריה) להיות מנהל בית ספר לנגרות במיין, תוך שהוא גובר בדרך על שתי התפרצויות של מחלת סרטן בבלוטות הלימפה (Hodgkin's Disease).

התשובות של פיטר לשאלה מאכזבות, לפחות בעיני. פיטר טוען כי אנחנו יוצרים דברים כי אנחנו מעוניינים לחולל שינוי עצמי (self transformation). בתהליך היצירה אנחנו משנים (הופכים) חומר לחפץ, וכתוצאה מתהליך היצירה אנחנו משנים את עצמנו. אצל פיטר לכל אחד מאיתנו יש "מפה מוחית", שבאמצעותה אנחנו תופסים את העולם, ומתקדמים לאורך נתיב חיינו. המפה המוחית איננה קבועה - היא בהחלט יכולה להישתנות (אם בגלל סיבות פנימיות או בגלל סיבות חיצוניות) - ואריאציה של "הכל צפוי והרשות נתונה". באמצעות היצירה אנחנו יכולים להתקדם לאורך נתיב חיינו, ובו בזמן אנחנו יכולים לשנות אותו - להתקדם על פי הצפוי ולממש את הרשות.

התשובות של פיטר אינן מתבססות על מחקר מדעי. התשובות של פיטר מתבססות על ניסיון החיים האישי שלו, אותו הוא משליך על העולם הרחב. קשה להתווכח עם מישהו שאומר "אני חושב ש ...", אבל במידה שווה קשה גם להסכים עימו ולקבל את דבריו. אני בטוח שפיטר מאמין בתשובות שהוא נותן, ושהן הובילו אותו בדרכו המרשימה אל המנוחה ואל הנחלה. אני לא כל כך בטוח שהתשובות שפיטר מספק מתאימות עבורינו, שאר האנשים.

אני בטוח שלו פיטר היה זוכר משהו משיעורי העברית שלו בהיותו ילד (Sunday School) הוא היה עומד על הקשר בין המילה "יצירה" למילה "יצר" (instinct). אבל הוא לא זוכר, ובכל מקרה צריך להשאיר חומר לספר הבא.

שעור אסתטיקה

לפני כמה חודשים כתבתי על "הלחישה" של יורי, וזרקתי כמה מילים על "וואבי-סאבי". רציתי להבין יותר, והחלטתי לתחקר את יורי. אבל, כל הניסיונות לדבר על הנושא התנהלו על פי התסריט הבא: אני שואל שאלה, יורי מושכת בכתפיים, פניה לובשים הבעה מיוסרת, ולאחר התחבטויות רבות היא משיבה לי תשובה שלא ממש קשורה לשאלה. מסתבר שהתסריט הזה מאפיין כמעט כל שיחה של "אדם מערבי" עם "אדם יפני" בנושא וואבי-סאבי.

בניסיון להבין יותר רכשתי את הספר Wabi-Sabi פרי עטו של Leonard Koren. מדובר בספר קצר למדי, שמנסה להתמודד התמודדות רציונלית עם השאלה "מה זה וואבי-סאבי?" הספר פותח בהגדרה המערבית המקובלת:

• וואבי-סאבי הוא היופי של דברים שאינם מושלמים, דברים זמניים, דברים שאינם שלמים
• וואבי-סאבי הוא היופי של דברים צנועים וענווים
• וואבי-סאבי הוא היופי של דברים לא רגילים

בשלב הבא מסביר לאונרד קורן מדוע הניסיון (המערבי) להבין מה זה וואבי-סאבי נדון לכישלון. יפנים אינם לומדים (באופן אינטלקטואלי) מה זה וואבי-סאבי - אין ספרים או מורים לנושא, ולא במקרה. וואבי-סאבי קשור קשר הדוק לתורת הזן בודהיזם. יש אפילו שאומרים כי וואבי-סאבי הוא "הזן של הדברים". בתורת הזן הידע מועבר ישירות מתודעה לתודעה, לא דרך מלל או מילים כתובות. Those who know don't say; those who say don't know.

אי אפשר בלי אתנחתא בלשנית. המשמעות המקורית של המילה סאבי הייתה "צונן", "צנום", "מצומק". המשמעות המקורית של המילה וואבי הייתה "אומללות חיי הבדידות בטבע, הרחק מן החברה". ברבות השנים המילים איבדו את משמעותן המקורית, והפכו לצמד חמד שקשה מאוד להפרידו. בכל זאת, הנה נסיון לאפיין כל אחד מן המושגים:

וואבי	סאבי
דרך חיים, שביל רוחני	חפץ, יצירת אומנות או ספרות מוחשיות
פנימי, סובייקטיבי	חיצוני, אובייקטיבי
מונח (מבנה) פילוסופי	אידאל של יופי (אסתטיקה)
התרחשות (מאורע) בזמן	התרחשות (מאורע) במרחב

הפרק הבא עוסק בהשוואה בין וואבי-סאבי לבין "תנועת המודרניזם" (אמצע המאה ה-19 עד לסוף המאה ה -20). אני חושב שההשוואה הזאת איננה מוצלחת. גם אם נתעלם מכך שהמונח "תנועת המודרניזם" רחב מאוד ולא ממש מוגדר היטב, הרי שהמרחק בינו לבין וואבי-סאבי כל כך גדול, שההשוואה לא מצליחה להוסיף מידע. לעניות דעתי, השוואה לתנועת ה - Arts & Craft הייתה יכולה להיות בעלת תרומה משמעותית יותר.

הפרק האחרון בספר הוא ניסיון אמיץ להגדיר את עולם הוואבי-סאבי.

הבסיס המופשט	דברים מתנוונים לעבר או מתפתחים מתוך האפסות (nothingness). בניגוד לתרבות המערבית, האפסות איננה מקום ריק, אלא מקום מלא אפשרויות. בשעת התרחשות המאורעות אנו יודעים כי הדברים נעים, אבל איננו יודעים אם התנועה היא התפתחות או התנוונות.
הערכים הרוחניים	האמת מגיעה מתוך התבוננות בטבע. בטבע כל הדברים הם בני-חלוף, אינם מושלמים ואינם שלמים. גדולה קיימת בפרטים מוחמצים, לא בולטים. בניגוד לתרבות המערבית שמעריצה דברים גדולים, דברים מרהיבים. הגדולה באה במנות קטנות. ככל שהדברים קרובים יותר לחוסר קיום, כך הם גדולים יותר. יופי יכול לנבוע מכיעור. ההפרדה בין יופי לכיעור איננה קיימת. מדובר בהגדרות דינמיות, סוביקטיביות.
הלך הרוח	קבלה של הבלתי נמנע הערכה לסדרי היקום
הציווים המוסריים	יש להיפטר מכל מה שאיננו הכרחי. "עוני חומרי - עושר רוחני". קיים איזון עדין בין ההנאה שאנו שואבים מדברים וההנאה שאנו שואבים מהעדרם של הדברים. יש להתמקד במהותי ולהתעלם מהיררכיה חומרית. אין דברים שהם בעלי ערך (או חסרי ערך).
איכויות החומר	תהליכים טבעיים. כל הדברים נתונים להשפעתם של תהליכים טבעיים של בלייה מסוג כזה או אחר. חוסר אחידות. דברים יכולים להיות בעלי צורה מוזרה, מכוערת. צורתם יכולה לנבוע מתאונה, או מצירוף מקרים אקראי. אינטימיות. לרוב, דברים יהיו קטנים ושקטים. הם יזמינו קרבה, נגיעה, התייחסות. חוסר יומרה. ארציות. אפלוליות / קדרות. פשטות. הפשטות עומדת במרכז הוואבי-סאבי, והאפסות היא הפשטות המוחלטת. הגעה לפשטות היא משימה כלל לא פשוטה. הדברים צריכים להיות פשוטים, אבל לא משעממים. הדברים צריכים להיות נקיים, אבל לא סטריליים. הדברים צריכים להיות חסרי פרטים בולטים, אבל עדיין מעניינים.

יצאתם מבולבלים ? אתם לא היחידים. בשבוע הבא חוזרים לנגרות.

לא קלה היא, לא קלה דרכינו

מדי חודש, ביום חמישי הראשון בחודש, נערכת בבית הספר ארוחת ערב משותפת (potluck dinner). כל אחד מביא דבר אוכל לחלוק עם השאר ודבר שתייה לחלוק עם עצמו. ארוחת הערב האחרונה היוותה הקדמה לערב כשרונות - החל בציטוט סונטות של שייקספיר, וכלה בהופעה של "רוד סטיוארט" (שנשמרה לסוף הערב על מנת שהמופיע יתדלק עצמו בכמות אלכוהול שתספיק לו להיכנס לדמות).

אחד הקטעים המצחיקים של הערב היה הופעתו של מייסון - קצין התחזוקה הכל יכול של בית הספר. מייסון עלה לבמה, ובמבטא מקומי (מיינרי) כבד דיקלם את אחד הקטעים הקלאסיים בהומור של מיין - איך מגיעים למילינוקט - which way to Millinocket ? המערכון הוא חלק מסדרה שנקראת Bert & I (ברט ואני) שנכתבה בשנות החמישים והשישים. במערכון מנסה המספר לתת הנחיות כיצד להגיע למילינוקט, אבל לאחר כמה נסיונות כושלים הוא משתכנע - "אי אפשר להגיע לשם (מילינוקט) מכאן". המשפט you can't get there from here הפך למטבע לשון מיינרי.

בימים האחרונים אני קורא (יותר נכון - משתדל לקרוא) ספר שעוסק בדרך להגיע לשם מכאן. מדובר בספרו של גרג פרדריקסון Piano-Hinged Dissection. לפני שאני מאבד את מעט הקוראים ששרדו את המערכון, הנה כמה הסברים. ביתור גאומטרי (geometric dissection) הוא חיתוך של צורה גאומטרית אחת לחתיכות, סידור החתיכות באופן שונה, וקבלת צורה גאומטרית חדשה. ביתור גאומטרי הודגם כבר ע"י אפלטון וע"י מתמטיקאים איסלאמיים קדומים.

אחת המגבלות שניתן להשית על ביתור גאומטרי היא לדרוש שהחתיכות יהיו מחוברות זו לזו באמצעות צירים. ובתוך מגבלה זו ניתן להגביל אף יותר, ולדרוש שהחתיכות יהיו מחוברות באמצעות ציר פסנתר (Piano Hinge). מגבלה זו מאפשרת לבנות דגמים בצורה קלה ופשוטה. יתרה מזאת, היא גם מאפשרת לבנות דגמים בהן לחתיכות יש עובי.

על עטיפת הספר ניתן לראות דוגמא של מעבר מכוכב מחומש לכוכב מעושר. אני מניח גם כי רוב הקוראים זוכרים את המשחק בו ישנה טבעת המורכבת מעשרים וארבעה משולשים שווי צלעות מהם ניתן ליצור צורות רבות (שלושים וחמש, למען הדיוק). המשחק המקורי נקרא GeoLoop, וחובבי הנוסטלגיה מוזמנים לצפות בסרטון הבא.

הספר עצמו קשה לקריאה (ואני מגייס כאן אדיבות שאיננה אופיינית לי) - הוא מאוד מתמטי ולא ממש ידידותי לנגר המצוי. בניסיון להקל על הקורא מצורף לספר דיסק עם סרטוני הדגמה קצרים, שגם הם לא להיט גדול. אבל, הספר מתאר בצורה מדוקדת מספר רב של ביתורים גאומטריים, כך שאפשר להתעלם מההסברים שמסביב ופשוט להעתיק את הביתור בו מתעניינים.

למה אני מתעניין בנושא? אני מקווה למצוא דרכים מעניינות ויעילות יותר להרחבת (לפתיחת) שולחנות. לא ממש ראינו התפתחות בתחום הזה בעשורים האחרונים - אולי בגלל שבאמת אין כבר מה לחדש, ואולי בגלל שלא חיפשנו במקום הנכון.

ספרות קודש

חברה הזהירה אותי לפני מספר שבועות שהיא מצאה ספר קוראן, ובתור קורא הערבית היחיד בסביבה, היא עומדת להעניק לי אותי. יש לי כבר עותק אחד, אבל חשבתי שעותק נוסף שיארח לו לחברה הוא רעיון נחמד. היום הגיע הספר לידי. אכן מדובר בספר קודש, אבל לא בקוראן. מדובר בתרגום לערבית של כתבי הקודש - הברית הישנה והברית החדשה.

כפי שאנו יודעים התנ"ך תורגם למאות שפות (ישנה טענה כי זהו הספר המתורגם ביותר בעולם). קיימות עדויות כי בסוף המאה התשיעית היה קיים תרגום לערבית לחלקים מן התנ"ך. התרגום המלא הראשון של התנ"ך לערבית הוא תרגום שנעשה על ידי רבי סעדיה גאון בתחילת המאה העשירית - התפסיר (הפירוש). התרגום נכתב באותיות ערביות, כנראה על מנת שגם לא-יהודים יוכלו לקרוא אותו. התרגום שמלווה לא אחת בפרשנות נכתב בערבית ספרותית גבוהה, ועד מהרה נכתבו נוסחים (תרגומים) של התרגום בערבית מדוברת. אח"כ נכתבו גם נוסחים של התרגום באותיות עבריות.

הערב זומנה לי הפתעה נוספת בתחום כתבי הקודש. חותני שב מארה"ב עם ספר מתנה Tage Frid Teaches Woodworking. כפי שכתבתי בעבר אני - כמי שאת חינוכו הנגרי קיבל באנגליה - חסיד של Joyce כותב התנ"ך המתחרה. אבל, חובה להודות, הספר של Frid לא פחות טוב. יש כאן מעבר שיטתי (מלווה בתמונות רבות) על ההיבטים השונים של עולם הנגרות. Frid כתב שלושה ספרים (לפני הקנייה שימו לב - לעיתים הספרים נמכרים בצורה בודדת, לעיתים שני הראשונים מקובצים יחדיו, ולעיתים כל השלושה מקובצים יחדיו) - הראשון עוסק ב - Joinery, השני עוסק ב - Shaping, Veneering, Finishing, והשלישי עוסק ב - Furnituremaking.

Frid נולד בשנת 1915 בדנמרק. בגיל 13 החל לעבוד כשוליה בתחום הנגרות, והשאר - היסטוריה. הוא עבד במשך שנים ב - Royal Danish Cabinetmakers, וב - 1948 היגר לארה"ב. הוא עמד בראש תוכנית ללימודי נגרות, ובשנת 1962 התמנה לפרופסור בבית הספר לעיצוב של Rhode Island. משנת 1975 ועד למותו בשנת 2004 הוא היה העורך הראשי של Fine Woodworking Magazine.

לא נותר לסיים את הרשומה של היום במילותיו של Tage Frid אודות היחס לאומנות (craftsmanship) בארה"ב שבוודאי נכונים גם עבור ארצנו הקטנטונת:

"In Europe, craftsmen enjoy the recognition they deserve. Here, an effort should be made to put more respect into vocational training. A student taking vocational training may be just as intelligent as a student enrolled in a college program. The only difference is the student has a different goal. I think it is better to be a good craftsman and happy than to be a doctor or lawyer and unhappy, just to satisfy Mom and Dad." 

עוד כמה סופגניות, והחג מאחורינו.

אתנחתא ספרותית

כשהיינו באנגליה שלחנו את בננו הקטן (אז בן שלוש) לגן. מכיון שהידע שלו באנגלית היה מוגבל משהו, והידע של הגננת בעברית היה מוגבל אף יותר, הכנו מילון אנגלי/עברי בסיסי שכלל מילים כמו אמא, פיפי, אוכל וכיו״ב. בסוף היום, כשבאנו לאסוף את התכשיט, פנתה אלינו הגננת ואמרה: the dictionary was an excellent idea ליבנו נמלא גאווה רבה. אלא שאז הגיעה הסיפא של המשפט: but how do you say thank you and please. לא ידענו איפה לשים את עצמנו, אבל גם לא ממש הבנו באילו נסיבות משתמש ילד בן שלוש במילים תודה ובקשה.

לאורך השנים למדנו את הנסיבות בהן ילד בן שלוש משתמש במילים תודה ובקשה (תמיד), וחשוב מזה למדנו שמשפט בריטי שמתחיל במחמאה ייגמר תמיד בהערה. ככל שהמחמאה ברישא גדולה יותר, כך ההערה בסיפא תהייה חמורה יותר. מי שרוצה ללמוד עוד על רזי השפה האנגלית מוזמן לעיין במילון הבא שפורסם ע"י האקונומיסט.

נזכרתי באותו יום ראשון בגן כשקראתי את ההקדמה לספר Making Shoji מאת Toshio Odate. כתוב שם (בתרגום חופשי, אך די נאמן למקור) שהמו״ל והעורך מכירים את הסופר למעלה מעשרים שנה, והם רוכשים הערכה עמוקה לו עצמו ולדרך בה הוא מציג את רעיונותיו. לפיכך, הם החליטו להתערב מעט ככל האפשר בדרך בה הסופר מארגן ומציג את החומר.

כשהתחלתי לקרוא את הספר התלבטתי האם המשפטים הללו נכתבו ברצינות (קשה להניח), מתוך התנצלות (סביר להניח) או בציניות מוסתרת (כנראה שלא, בכל זאת מדובר בהוצאה לאור אמריקאית). הספר מכיל אמנם מילים בשפה האנגלית, אך הן מסודרות בצורה משונה שיוצרת משפטים פתלתלים ובלתי קריאים. צריך להשקיע הרבה מאוד אנרגיה לעקוב אחר מהלך הדברים. השקעה שגרמה לי, לפחות, לאבד את הסבלנות מפעם לפעם.

אם מתגברים על מכשול השפה ניתן ללמוד על ההיסטוריה של השוג׳י, על הסוגים השונים, על טכניקות הבנייה, ולא מעט על התרבות היפנית. הפרק המעניין ביותר, לטעמי, הוא הפרק בו מתאר הסופר את תקופתו כשוליה - על השוג׳י הראשון שבנה לבדו (עבודה מהנץ החמה ועד צאת הלבנה על מנת לעמוד בלוח הזמנים), על המורה שהביט עליו מהצד ולא אמר מילה (לא לטוב ולא לרע), ועל ההתקנה הראשונה בבית הלקוח (שהיה הרבה פחות ביקורתי לגבי השוג׳י מאשר הסופר עצמו).

אני ממליץ על הספר למי שממש מתעניין בתחום ומוכן לצלוח את מכשול השפה. מי שיש לו פחות סבלנות, אבל עדיין מתעניין בתחום, יכול להתרכז בתמונות ובתרשימים וללמוד מהם הרבה מאוד.

בכל אשמה השיטה

אנו (וזה כולל את פחות או יותר את כל העולם, למעט ארצות הברית) משתמשים בשיטה המטרית עבור מידות אורך, נפח ומשקל. השיטה מבוססת על שלושה עקרונות:

• קיימת מידה בסיסית לאורך, לנפח ולמשקל. 
• היחס בין מידה אחת למידה הבאה הוא תמיד כפולה של עשר. לדוגמא: מטר, דצימטר, סנטימטר, מילימטר.
• יש שימוש במקדמים (קילו, מילי. וכיו״ב) משותפים לשלושת התחומים. לדוגמא: קילומטר הם 1,000 מטרים וקילוגרם הם 1,000 גרם.

העקרונות האלה נראים כל כך ברורים, אבל כדאי להזכיר שהשיטה אומצה לראשונה (ע״י הצרפתים) בשנת 1799, והתחרתה בשיטה האימפריאלית (הבריטית) עד לשלהי המאה הקודמת.

השיטה האימפריאלית הוגדרה בחוק בשנת 1824. בשיטה זו היחס בין מידה אחת למידה הבאה לא היה קבוע (וממילא לא היה כפולה של עשר), ולא היה שימוש במקדמים. נסתכל (בזהירות) על מידות האורך:

• thou
• inch (שהיא אלף thou)
• foot (שהיא שתיים עשרה inch)
• yard (שהיא שלוש foot)
• chain (שהיא עשרים ושתיים yard)
• furlong (שהיא עשר chain)
• mile (שהיא שמונה furlong)
• league (שהיא שלוש mile)

(בחן את עצמך - בלי שימוש במחשבון כיס - כמה inch יש ב league ?)

הבסיס העשרוני נראה לנו מאוד טבעי, ועל מנת לבסס את מעמדו הוצא הפרק הדן בבסיסים שונים מחומר הלימוד בבתי הספר. התמזל מזלו של בסיס עשר שיש לו לאדם עשר אצבעות. לו בסיס עשר היה צריך להתמודד מול בסיסים אחרים בתחרות אובייקטיבית, לא כל כך בטוח שהיה זוכה בבכורה. בלי להכנס לדיון מעמיק (ומרתק לכשעצמו), אפשר להזכיר את בסיס 12 (שהוא תת בסיס של בסיס 60) כמועמד כמעט וודאי לנצחון. בסיס 12 הוא באותו סדר גודל של בסיס 10 אבל יש לו הרבה יותר מחלקים - 2, 3, 4, 6 (השוו לבסיס 10 עם שני מחלקים - 2, 5). חישבו על עולם בו ניתן לחלק ל - 3 מבלי להזדקק לשברים.

מי שרוצה להתעמק יותר בתחום, מוזמן לקרוא את הספר "ספרות ומספרים: היסטוריה של המצאה גאונית" שכתב ז'ורז' יפרח. הספר נכתב במקור בצרפתית, ותורגם לעברית ולאנגלית. קצת קשה להשיג אותו כיום, אבל המאמץ כדאי. 

עם כל הכבוד לבסיס עשר יש כמה תחומים שהוא עדיין לא הצליח לכבוש. התחום הבולט שבסיס שישים הצליח להשאיר בחזקתו הוא תחום הזמן. היממה מחולקת ל -24 שעות, כל שעה מחולקת ל - 60 דקות, וכל דקה מחולקת ל - 60 שניות (מכאן ואילך הצליח בסיס עשר להדחף לתמונה עם עשיריות, מאיות ואלפיות השניה). 

באופן מוזר ולא לגמרי מוסבר כל מה שקשור לשולחן האוכל עובד אף הוא בבסיס 60. סכו״ם, צלחות, כוסות - כולם נמכרים בכפולות של שש. הנציג הבולט בתחום האוכל הוא ביצים, שנמכרות אף הן בכפולות של שש.

גם לחמניות היו נמכרות בקבוצות של שתיים עשרה, ומכאן התפתח הביטוי תריסר של אופים (baker's dozen), שמשמעותו היא שלוש עשרה. ההסבר המקובל (אך לא בהכרח הנכון) לביטוי הוא חוק שחוקק ע״י הנרי השלישי במחצית הראשונה של המאה השלוש עשרה בדבר המשקל של לחם ובירה. האופים שחששו להפר את החוק, העדיפו להבטיח את עצמם ע״י הוספת לחמניה (על חשבונם) למכירה, כך שבכל מקרה המשקל הממוצע של לחמניה יעמוד בדרישות החוק.

ונעבור לנגרות ... עובי העצים שאנחנו קונים נמדד ב״צול״ (zoll), שהוא פשוט התרגום הגרמני למילה inch. דרך אגב, אנו משלמים עבור העצים שאנו קונים במטר מעוקב, מה שהופך את התרגום בין מה שקנינו לבין כמה שאנחנו צריכים לשלם למסתורי משהו. לו היינו באנגליה, היינו משלמים עבור העצים ב - cubic feet (רגל מעוקב) כך שהתהליך היה קצת יותר אינטואיטיבי.

יש שריד הרבה יותר משמעותי לשיטה האימפריאלית. הפלטות שאנו קונים הן בגודל של 120 * 240 סנטימטר. המידה המשונה הזאת היא בעצם מידה אימפריאלית - 4 * 8 feet. מי שמנסה להבין למה עומק מטבחים הוא 60 סנטימטר, ולמה עומק ארונות סטנדרטיים הוא 40 סנטימטר צריך לחזור אחורה אל שנת 1824, בה הוגדר באופן רשמי גודלן של המידות האימפריאליות.

הערה חשובה לפני סיום - אני והבלוג יוצאים לחופשה בת שבועיים. להתראות ברשומה הבאה ביום א', 4.9.2011.

ואי אפשר לסיים רשומה שמזכירה כל כך הרבה פעמים את האימפריה, בלי אזכור לחלק החמישי של מלחמת הכוכבים - האימפריה מכה שנית.

מישהו חייב לחתוך זנביונים (dovetails)

נפתח בהמלצה חמה מאוד על הספר brain rules (מצטער - אין לי רעיון לתרגום לעברית שישמור את המשמעות הכפולה של השם האנגלי) שכתב John Medina. הספר מדבר - ולא כל כך במפתיע - על המוח האנושי. הספר הוא מדע פופולרי במיטבו - קריא, מרתק, לא פשטני מדי ולא מסובך מדי. הקריאה מענגת ומשכילה.

העקרון הרביעי שמציג מדינה הוא "אנחנו לא שמים לב לדברים משעממים". חלק מהדיון מוקדש ליכולת של המוח לבצע מספר משימות במקביל (multi-tasking). אז זהו, היכולת הזאת לא ממש קיימת. אם עושים כמה דברים במקביל הסיכוי לטעות עולה ב - 50%, ופרק הזמן שלוקח לנו להשלים את המשימה מוכפל.


אני נזכר בספר הזה כל פעם שאני מנסה להשאר מרוכז במהלך משימת חיתוך משעממת - איכשהו המחשבה תמיד נודדת להמשך בניית הרהיט, לעיצוב הרהיט הבא, לטלפון שאני חייב להחזיר ללקוח, או לקבלות שאני צריך לשלוח לרואה החשבון.

המעבר שעשיתי מהיי-טק לנגרות היה דרמטי למדי. המעבר ממעמד של שכיר למעמד של עצמאי היה, במובנים רבים, הרבה יותר דרמטי. ככל שחולף הזמן אני מבין שעל מנת להיות נגר מוצלח אני צריך להיות:

• סגן נשיא בכיר לשיווק - מישהו חייב להחליט מה מוכרים, למי, באיזה מחיר, באילו ערוצים, ולדאוג שנהייה ממוצבים נכון.
• סגן נשיא בכיר למכירות - מישהו חייב לבצע את המכירה, ולהביא את ההזמנה.
• סמנ"ל כספים -  מישהו חייב להבין מה המצב הכספי של העסק, ולשלוח את הקבלות לרואה החשבון.
• סגן נשיא לרכש - מישהו חייב לקנות את חומרי הגלם, ולא פחות חשוב - לריב עם הספקים, ולצמצם את ההוצאות.
• סמנכ"ל תפעול - מישהו חייב לנקות את הנגריה, לרוקן את השק של השואב, לרוקן את המים מהמדחס, ולדאוג שיהיו קפה וסוכר.
• קצין רכב - מישהו חייב להוביל את הרהיטים, ולדאוג לקחת את הרכב לשטיפה.

 וכמאמר דוקטור סוס

When our mother went

Down to the town for the day,

She said, "Somebody has to

Clean all this away.

Somebody, SOMEBODY

Has to, you see"

Then she picked out two Somebodies.

Sally and me.

ובנגריה אין לי אפילו את Sally שתעזור לי. פתאום חיתוך זנביונים נראה משימה קלה למדי.

מה שלא נכנס דרך הראש נכנס דרך הידיים

מי אינו זוכר את שעורי המלאכה שלו בבית הספר? עשרים בנים, יושבים ליד שולחנות עבודה גדולים מעץ, עושים פחות או יותר מה שהם רוצים, ומולם עומדת המורה נחמה, צועקת בקולי קולות "הקשיבו אלי, והקשיבו היטב". שקט היה משתרר למספר שניות, ולאחריו כולם היו ממשיכים בעיסוקיהם. הקצב המרשים שבו הושמדו כלי עבודה בשיעורים אלה, והצורך להחליפם היווה, ללא ספק, תרומה משמעותית לכלכלתה של מדינת ישראל.

שעורי המלאכה נעלמו להם מתוכנית הלימודים. כמו במקרים אחרים, מערכת החינוך איננה מובילה אלא נגררת אחר שינויים חברתיים. תבונת הכסף ותבונת הראש דחקו את ידיה של תבונת הכפיים. כל מה שאינו מייצר כסף (ועדיף מהר), כל מה שאינו אקדמי (ועדיף ב"משפטים"), איננו נחשב. כך הדרדר מעמדה של תבונת הכפיים בחברה בכלל, והיא הוצאה בבושת פנים מתוכנית הלימודים.

נראה כי התכונות שהיו דרושות לדוד המלך (תהילים ע"ח, ע-ע"ב) אינן דרושות עוד כיום.

וַיִּבְחַר בְּדָוִד עַבְדּוֹ וַיִּקָּחֵהוּ מִמִּכְלְאֹת צֹאן

מֵאַחַר עָלוֹת הֱבִיאוֹ לִרְעוֹת בְּיַעֲקֹב עַמּוֹ וּבְיִשְׂרָאֵל נַחֲלָתוֹ

וַיִּרְעֵם כְּתֹם לְבָבוֹ וּבִתְבוּנוֹת כַּפָּיו יַנְחֵם

השיטה הסדורה הראשונה של לימודי מלאכה בבתי ספר היא ככל הנראה סלויד (Sloyd). מקור המילה שוודי, ומשמעותה זריזות ידיים, כשרוניות, אומנותיות. השיטה פותחה בתחילה בפינדלנד בשנות השישים של המאה התשע עשרה, והוכנסה לתוכנית הלימודים ע"י Uno Cygnaeus. לאחר מכן היא אומצה בשוודיה ע"י Otto Salomon, והוכנסה אף שם לתוכנית הלימודים. השיטה צברה פופלריות רבה בשוודיה עם הקמתו של בית ספר למורים ב - Naas.

 הרעיון המרכזי שעמד מאחורי שיטת סלויד היה שאין מדובר בחינוך מקצועי, אלא בחינוך שמיועד לכל התלמידים - בין אם הם עומדים להיות יושבי משרד או עובדי כפיים. בדיוק באותו אופן ששיעורי התעמלות מיועדים לכולם, כך גם שיעורי מלאכה. שיטת סלויד סייעה לפתח דייקנות, יכולת לעבודה עצמאית, התמדה, כושר תכנון, קואורדינציה בין העין ליד, יכולת להתמודד עם קשיים, והערכה לאיכות ולמאמץ המושקע באומנות.

השיטה בנויה מרצף של פרויקטים המסודרים מן הקל אל הקשה. בכל פרויקט הילד מכיר כלי עבודה חדשים, טכניקות עבודה חדשות, ונדרש לבנות אובייקט שימושי. כל ילד מתקדם בקצב שלו, אם כי יש אמות מידה די ברורות לגבי ההספק המצופה מן הילדים. הילדים עובדים באופן עצמאי - המורה נמצא בכיתה על מנת להדגים ולסייע, אך הוא אינו נוגע בפרויקט של הילדים. המעוניים בחומר נוסף מוזמנים להתבונן בספר של סלומון The Teacher's Handbook of Sloyd.

 

בשלהי המאה ה - 19 אומצה השיטה בבריטניה. הספרים תורגמו לאנגלית, המורים נסעו להשתלמות ב - Naas, וסכין הגילוף השוודי, שנתפש באנגליה ככלי נשק, הוחלף במפסלות. למעשה, שיעורי המלאכה הבריטים היו מבוססים - בשינויים כאלה ואחרים - על שיטת סלויד. עד מהרה השיטה אומצה גם בארה"ב, ואף שם שימשה בסיס ללימודי המלאכה. גם בבריטניה וגם בארה"ב נדחקו, לקראת סוף המאה ה - 20, לימודי המלאכה אל השוליים עד שנעלמו כליל מהנוף של בתי הספר.

אי אפשר לסיים רשומה בנושא סלויד בלי להזכיר את Doug Stowe ואת הבלוג שלו Wisdom of the Hands. דאג הוא נגר אומן ומחנך שיצא למסע צלב להשבת לימודי המלאכה לבתי הספר בארה"ב. הוא לקח את שיטת סלויד צעד אחד קדימה תוך שהוא מטיף (ומיישם, כמורה בבית ספר) לשילוב לימודי המלאכה בנושאי הלימוד הרגילים בבית הספר - כשהילדים למדו על הויקוינגים הוא בנה איתם סירה שאותה השיטו באגם, כשהילדים למדו על דינוזאורים הוא בנה איתם דגמים של הדינוזאורים השונים, כשהילדים למדו על הטבלה המחזורית הוא בנה איתם מבנה עם תאים בצורת הטבלה והילדים מילאו את התאים ביסודות השונים. למי שעתותיו בידיו - הבחור מייצר בין שתיים לשלוש רשומות ליום - אני ממליץ בחום לעקוב אחר הבלוג של דאג.

איקאה, בכל זאת ...

כנראה שלא תנוח דעתי עד שאתייחס לשריפה (באיקאה, כמובן).

שמעתי את המנכ"ל מסביר כי השריפה כילתה את תכולת החנות במהירות רבה כל כך כי מדובר ברהיטים מעץ, שכידוע בוער מהר מאוד (הציטוט אינו מדויק, אך זאת הייתה רוח הדברים). כנגר אני חייב לצאת להגנתם של העצים, שהמנכ"ל המכובד הוציא דיבתם רעה. לא בדקתי לעומק, אבל אני די בטוח שרוב התכולה של החנות איננה רהיטים, אלא חפצים כאלה ואחרים שאינם עשויים מעץ. גם לגבי הרהיטים - רובם המכריע אינו עשוי עץ אלא מה שמתקרא "תוצרי עץ". רוב הרהיטים באיקאה (ובחנויות אחרות) בנויים משבבית (מה שנקרא סיבית) או מסיבית (מה שנקרא MDF) מצופים מלמין או פורמיקה. שבבית או סיבית הן עץ (זול) מרוסק שמעורבב עם הרבה דבק על מנת ליצור לוחות, אותם מצפים בפלסטיק (מלמין או פורמיקה). המנכ"ל התכוון לומר, איפוא, כי השריפה כילתה את תכולת החנות במהירות רבה כל כך כי מדובר ברהיטים עשויים לוחות של תערובת דבקים (רעילים) ורסק עצים, המצופים בפלסטיק - שילוב היוצר חומר בעירה מצוין.

אי אפשר להתעלם מהצדק הפואטי שאחד ממקדשי תרבות הצריכה והסיפוק המיידי נשרף תוך פחות משעתיים.

באנגליה אנשים מזמינים רהיטים ומתגאים בעובדה שהם נמצאים ברשימת ההמתנה של הנגר (לעיתים מספר רב של חודשים). בישראל אנשים מזמינים רהיט, הנגר האמיץ אומר שזמן ההספקה הוא שמונה שבועות, מתחיל משא ומתן שבסופו זמן ההספקה מתקצר לארבעה שבועות (והמחיר יורד בעשרים אחוז), כעבור שבוע מתקשרים לשאול "מה קורה", ואחרי שבועיים נוסעים להפוך שולחן כי הרהיט עוד לא סופק. קל להבין איזה רהיטים מתקבלים בתהליך שכזה.

David Pye בספרו (המשעמם משהו) The Nature and Art of Workmanship מציע לנטוש את ההבחנה בין "עבודת יד" לבין "ייצור ממוכן". פאי מציין, בצדק רב, כי במה שנקרא "עבודת יד" יש שימוש נרחב במכונות ובמה שנקרא "ייצור ממוכן" יש לא מעט עבודה ידנית. פאי מציע להשתמש בפרמטר של רמת הסיכון שכרוכה בייצור (בניית) המוצר (רהיט, במקרה שלנו). ככל שרמת הסיכון עולה הרי שמדובר בעבודת אומנות (craftsmanship), וככל שרמת הסיכון יורדת הרי שמדובר בייצור המוני. נגר שבונה שולחן מסובך ולא סטנדרטי, שלבנייתו הוא מביא את יכולותיו ואת הכלים שהוא משתמש בהם אל הקצה (חיתוך קשת באמצעות ראוטר המורכב על מחוגה באורך 3.70 מטר) נוטל על עצמו סיכון רב (ואיני מתכוון לסיכון גופני). חברה כמו איקאה שבונה באמצעים ממוכנים מאות או אלפי ארונות זהים ביום נוטלת על עצמה סיכון אפסי.

אי אפשר להזכיר את תרבות הצריכה בלי להמליץ על הספר Affluenza: The All-Consuming Epidemic (שפעון: מגפת הצריכה). הספר דן בתרבות הצריכה המערבית בצורה קריאה, מעניינת ומעוררת מחשבה. גם אם הספר שטחי, פופוליסטי ומניפולטיבי לעיתים (כיאה לספרים מן הז'אנר הזה) - הוא עדיין קריאה מומלצת. קנו את הספר (הרי הכותבים צריכים לחיות ממשהו), הקדישו שעתיים לקריאתו תוך כדי צקצוק בלשונכם, ומיד תרגישו הרבה יותר טוב עם עצמכם - הרי אתם לא מכורים לצריכה, זה האחרים שמכורים.



וכן, גם לי (כמו לכולם:-) יש כמה רהיטים שמקורם באיקאה.

ספרים רבותי, ספרים (חלק ב')

אבל לא רק לי יש ספרים - גם ללקוחות יש.

לאחרונה נתבקשתי, ע"י לקוח, לבנות פתרון לאחסנת ספרים רבים. אני קורא לזה פתרון (ולא כוננית, או ארון, או מדפים) כי הפתרון שנבחר הוא קופסאות. למען האמת, עשרים ושלוש קופסאות בנויות מלביד בירץ' (שהוא לבנה, בעברית).

אז בניית קופסאות היא לא כזה אתגר, אלא שהלקוח ביקש שהחיבורים של הפאות יעשו ב - 45 מעלות (מה שמכונה mitre, בלעז), ויהיו נסתרים לגמרי. על מנת שחיבורי הפאות יחזיקו, בחרתי בפתרון המכונה loose tongue, ובתרגום לעברית - לשון חופשית. הרעיון הוא ליצור חריץ בשני הצדדים של החיבור, ולהכניס חתיכת עץ לתוך שני החריצים. במקרה שלנו, מאחר שהוחלט לשמור את החזית של הפאות גלויה, החריץ צריך להסתיים קצת לפני קצה הפאה (מסיבה זאת, דרך אגב, לא השתמשתי ב - mitre lock bit, שהיה מקל על חיי, ומקצר את התהליך). את החריצים חרצתי באמצעות wing slot bit, כשהחלקים הנחרצים יושבים על ג'יג מיוחד. המתעניינים מוזמנים לצפות בוידאו Essential Router Table Jigs: A Mitre Angle Sled.

23 קופסאות - 92 פאות, 184 חיתוכים ב - 45 מעלות, ו - 184 חריצים שיש לחרוץ. חיתוך ב - 45 מעלות הוא משימה די קלה, בהנחה שהמשור בו משתמשים מדויק (מפתיע למה גורם חוסר דיוק של מעלה בחיתוך כאשר מנסים לסגור קופסא). הבעיה מתחילה כאשר עובי הלבידים אינו אחיד. למען האמת, הוא תמיד אינו אחיד - שונות של מילימטר אחד היא דבר די נפוץ. המתמטיקאים שביניכם יחשבו בקלות כי שוני של מילמטר אחד בעובי הלביד, מיתרגם לשוני של 1.4 מ"מ באורך האלכסון שנחתך, וזה כבר די הרבה. הפתרון - לנסות לבנות כל קופסא מאותו לביד.

ולפרויקט עצמו:

• הפאות נחתכו
• החריצים נחרצו
• הקופסאות הודבקו, נוקו ושויפו
• המגירות נבנו, המסילות הותקנו בקופסאות ופורקו מהן
• הקופסאות והמגירות קיבלו גימור (לקה מט)
• הגבות (מלשון גב) הותקנו
• המסילות הותקנו שוב
• הקופסאות הותקנו אצל הלקוח
• המגירות הותקנו על המסילות
• הידיות הותקנו במגירות
• הפרויקט הסתיים
• הלקוח מרוצה

ספרים רבותי, ספרים (חלק א')

במדף הנגרות שלי נמצאים כל מיני ספרים.

בקצה האחד נמצא הספר The Technique of FURNITURE MAKING שנכתב ע"י Ernest Joyce, ומכונה בקיצור (ובאופן לא כל אך מפתיע) Joyce. הספר סוקר בקצרה חומרים שונים בהם משתמשים בנגרות, עובר לסקירה לא כל כך עדכנית (הספר נכתב במקור בשנת 1970) של כלים בהם משתמשים בנגרות, ומשם עובר לסקירה מפורטת בת 350 עמודים של כל טכניקה אפשרית בתחום הנגרות. אם זה נשמע לכם משעמם, אתם צודקים. הספר פשוט בלתי קריא.

אבל, אני מוצא את עצמי חוזר אל הספר שוב ושוב, בכל פעם שאני צריך לעשות משהו שהוא לא לגמרי סטנדרטי. עוד לא קרה לי שהייתה לי שאלה (בתחום הנגרות) ולא מצאתי לה תשובה (גם אם לפעמים מסתורית משהו) בספר. אם אתם חשים צורך עז לדעת מהי הנקודה בה יש למקם את הציר בשולחן pivot-top, דפדפו לעמוד 402, ציור 384, והרי לכם התשובה. אם אתם תוהים כיצד לבנות דלתות הזזה מעץ, דפדפו לעמוד 237, והרי לכם הפתרון.

בקצה השני של המדף נמצא הספר A Cabinetmaker's Notebook שנכתב ע"י James Krenov. הספר הזה הוא היפוכו של Joyce. הספר של קרנוב הוא כמעט ספר פסיכולוגיה - הוא מדבר על התשוקה, על המניעים, ועל ההשראה שלו לאומנות (craftsmanship) העבודה בעץ. הספר מספר את סיפור חייו הלא שגרתי של קרנוב, ומלווה בהרבה תמונות של עבודותיו. אני ממליץ לכולם (בעיקר לטיפוסים הרוחניים שבינינו ולאלה העוסקים באומנות) לקרוא את הספר, להנות מהאווירה ולהתענג על התמונות. קרנוב התפרסם בעיקר בזכות הארונות שבנה - קופסאות מדהימות שעומדות על רגליים גבוהות ודקות - חיפוש זריז ברשת יעלה תמונות רבות של עבודותיו.



באמצע המדף נמצא הספר CABINETMAKING the professional approach שנכתב ע"י Alan Peters. הספר (כמו גם האיש עצמו) משלב בצורה יוצאת דופן מעשיות וחתירה חסרת פשרות למצוינות. הספר דן מעט בנושאים טכניים, והוא מתמקד בתחום העיצוב ובכל הנושאים הקשורים להקמה ולניהול של נגריה. בסופו של הספר מפורטים תשעה פרויקטים, שהאמיצים מוזמנים להתמודד עימם. Alan Peters הוא מהנציגים הבולטים של תנועת ה - Arts & Crafts באנגליה, תוך שהוא משלב בה השפעות מן המזרח (יפן וקוריאה). ברשת אפשר למצוא מעט מאוד חומר על (ומאת) Alan Peters, וחבל.

אנקדוטה לגבי הספר עצמו. הספר הודפס בהדפסה אחת ויחידה בשנת 1984. מסיבות שאינן ברורות לי (ולאחרים) הוא לא הודפס שוב. הספר הפך לפריט לאספנים, ומחירו האמיר בהתאם. ספרים משומשים נמכרו בארבעים ואף בחמישים פאונד. ארבתי לספר במשך כשנתיים, עד שיום אחד הוא הוצע למכירה ב - ebay (על ידי גברת שלא ממש הבינה מה היא מוכרת), במחיר של 25 פאונד עם אפשרות buy it now. לא הססתי לרגע, ותוך חמש דקות השלמתי את העסקה. חצי שעה לאחר מכן, קיבלתי דוא"ל ממישהו שראה כי קניתי את הספר - הוא הציע לי סכום כפול תמורתו. בשנתיים האחרונות היו דיבורים רבים על כך שיוצאת מהדורה חדשה, ואכן - מספר חודשים לאחר פטירתו של Peters בשנה שעברה - יצאה המהדורה החדשה, ושוב ניתן לקנות את הספר במחירים שפויים.