טיפוסים וחיתוכים

הבה נפתח את הרשומה בשיר אהבה משנת 1995 - תשאירי לי מקום לחבק אותך בחלום. מילים ולחן - אמיר בן דוד. השיר הזה הוא אחד השירים המוצלחים ביותר (אם לא ה) של להקת אבטיפוס. הלהקה נוסדה בשנת 1985, הגיעה לשיא תפארתה בשנת 1995, ומאז שקעה אל תהום הנשיה.

מקור המילה טיפוס הוא יווני - typus. המשמעות המקורית של המילה הייתה "להכות", משם התפתחה המשמעות לתאר את "התוצאה של המכה", ומשם התפתחה המשמעות לתאר תוצאה ספציפית "סמל, חותם, תבליט, דמות". האנגלית אימצה את המשמעויות בסדר הפוך: במאה ה - 15 אנו מוצאים את המשמעות של "סמל", ובמאה ה - 18 אנו מוצאים את המשמעות הקשורה לעולם הדפוס (שהיא מקבילה למשמעות המקורית "להכות"). המשמעות המקובלת היום של "קבוצה עם מאפיינים משותפים" נכנסה לשפה האנגלית רק במחצית המאה ה - 19.

גם העברית אימצה את המילה היוונית typus, אך המשמעויות התפצלו בין שתי מילים. הראשונה - "דפוס" במשמעות של תבנית, הטבעה, והדפסה (print). השניה - "טיפוס" במשמעות של קבוצה עם מאפיינים משותפים.

אתם ודאי אומרים לעצמכם: "הסברים מלומדים, אבל עכשיו נראה אותו מקשר את המילה היוונית typus לפועל העברי לטפס". אז, זהו - אין קשר בין המילה "טיפוס" לבין הפועל "לטפס". מקור הפועל "לטפס" הוא ככל הנראה בשורש העברי "תפש" (או "תפס"). בתקופת התלמוד הפכה השין לסמך, התו הפכה לטית, והמשמעות התייחדה והתרחקה מן המקור. טיפוס (type) וטיפוס (climb) אמנם נשמעות אותו הדבר, אך אין ביניהן כל קשר.

היום נדבר על טיפוס מיוחד של חיתוך באמצעות ראוטר - חיתוך בטיפוס (climb cutting). שיטת העבודה המקובלת עם ראוטר (שנקראת גם חיתוך בדחיפה - push cutting) מתבצעת כאשר העובד נמצא בצד שמאל של הראוטר שנדחף קדימה. כפי שרואים בתרשים (שאומץ מ - FWW) הראוטר נע קדימה, והביט מסתובב עם כיוון השעון. בתצורה הזאת הביט שפוגש את העובד מושך את הראוטר אחורה, ולנגר קל לשלוט במשיכה הזאת באמצעות דחיפת הראוטר קדימה. למרבה הצער, בתצורה זאת הביט מרים את הסיבים (= דוחף אותם החוצה) וקיים חשש משמעותי לקריעה של סיבים.

חיתוך בדחיפה

חיתוך בטיפוס מתבצע כאשר העובד נמצא בצד ימין של הראוטר שנדחף קדימה. בתצורה הזאת הביט שפוגש את העובד דוחף את הראוטר קדימה, לאותו כיוון בו הנגר דוחף את הראוטר. במצב כזה קשה לשלוט בראוטר, והראוטר "ממריא". מצד שני, בתצורה זאת הביט דוחס את הסיבים (=דוחף אותם פנימה) והחשש לקריעה של סיבים הוא מזערי.

חיתוך בטיפוס

כשזה מגיע לדברים מתעופפים בסדנא, כולנו נעדיף סיבים על פני ראוטר. לפיכך, צריכים סיבה טובה מאוד כדי להשתמש בחיתוך מטפס. אז מתי בכל זאת כדאי להשתמש בחיתוך בטיפוס? המקרה הקלאסי בו משתמשים בסוג זה של חיתוך הוא בפעולת גיזום (trimming), כאשר גוזמים פורניר או פורמייקה (לא עלינו) באמצעות ביט עם מיסב (flush trimming). במקרים כאלה החשש לקריעת סיבים גבוה וכמות החומר שמורידים קטנה מאוד, כך שחיתוך בטיפוס הוא פתרון טוב ולא מסוכן.

אם בכל זאת מחליטים להשתמש בחיתוך מטפס במקרים אחרים חייבים לעבוד מאוד מאוד בזהירות, לאחוז בראוטר בצורה יציבה, לאכול מעט חומר (שהראוטר לא יקיא עליכם), ולהתכונן לצרות. אסור להשתמש בחיתוך מטפס כאשר הראוטר "כלוא", למשל כאשר חותכים עיגול עם ראוטר שמחובר למחוגה. כמו בסרטי פעולה - המסוק של הרעים מנסה להמריא אבל הטובים הצליחו לקשור אותו בכבל לרצפה. כולנו יודעים איך זה נגמר.

כאשר עובדים עם ראוטר שנמצא בשולחן, השימוש בחיתוך מטפס מסוכן הרבה יותר. מאחר שהראוטר קבוע, העובד הוא שימריא. על פי רוב, האחיזה בעובד פחות טובה מהאחיזה בראוטר, והעובד קל יותר יותר מהראוטר, כך שמובטחת לנו המראה מרשימה ביותר. המלצתי החמה - למעט פעולת גיזום, אל תשמשו בחיתוך מטפס על שולחן ראוטר. אם אתם מתעקשים בכל זאת - החזיקו את העובד היטב באמצעות ג'יג מתאים, הורידו מעט חומר, והיו מוכנים לצרות.

הנוסעים מתבקשים להדק את חגורות הבטיחות. טיסה נעימה.

מותר או אסור (חלק ב') ?

לפני שאביע את דעתי בסוגיה שעל הפרק, אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולהתיש אתכם בסקירה היסטורית קצרה.

הרעיון שעומד בבסיסן של מכונות לעיבוד שבבי הוא די פשוט - חומר גלם מונח על משטח שנע במישור XY (או במקרה של מחרטה - החומר נע סביב ולאורך ציר אחד), וכלי עיבוד שנע על ציר Z. אוטומציה של התהליך מחייבת: שליטה במיקום החומר ביחס לכלי, שליטה בתנועת הכלי, אפשרות להחלפת הכלי.

במאה התשע עשרה אנחנו מוצאים את תחילת האוטומציה של השימוש במכונות לעיבוד שבבי. האוטומציה התבססה על מנגנון של פיקות (cams) בדומה למנגנון של תיבות נגינה, והשימוש בשיטה זאת הגיע לשיאו בתחילת המאה העשרים. בוכנות הידראוליות שנוספו למנגנוני הפיקות איפשרו להשיג רמה גבוהה עוד יותר של אוטומציה. חשוב לשים לב כי מדובר כאן באוטומציה מוחשית (פיזית, לא מופשטת) של התהליך. יצירת מוצר סופי מסוים מחייבת בניית מכונה מסוימת. בדומה לתיבת נגינה - על מנת להפיק ("לנגן") מנגינה מסוימת יש לבנות מנגנון מסוים.

במהלך המאה התשע עשרה (ובעיקר לקראת סופה) התפתחו מודלים של שליטה מופשטת (abstract programmable control) - הידוע שבהם הוא פיתוח המחשב המכני של צ'רלס באבג'. אנו עדים, למשל, לפיתוחו של הפסנתר המכני - פסנתר שידע "לקרוא" הוראות נגינה שהוזנו לו באמצעות נייר מחורר. ההשוואה בין הפסנתר המכני לתיבת נגינה מדגימה היטב את ההבדל בין אוטומציה מוחשית לאוטומציה מופשטת. כמעט חצי מאה עוברת עד שפיתוחים הנדסיים מאפשרים לנצל את יתרונותיה של השליטה המופשטת.

כל מי שניווט אי פעם יודע כי לא מספיק להגיע לנקודת הציון (נ.צ.) "על המפה", צריך להגיע אליה גם בשטח. באופן דומה, לא מספיק שהמחשב "יודע" (בעולם המופשט) לאן להזיז את החומר שעל המשטח וכמה להניע את הכלי - זה צריך לקרות גם בעולם המוחשי. השולחן צריך לזוז לנקודה מסוימת במישור, והכלי צריך לנוע לעומק מסוים - הכל בדיוק של אלפית המ"מ. התשובה ההנדסית לבעיית ההנעה המדויקת הגיעה בדמות מנגנוני סרוו (servo-mechanism), שהבשילו לקראת אמצע המאה העשרים. מנגנון סרוו הוא מנגנון המצויד בחיישן ובמשוב, באמצעותם הוא שומר על מוצא (מיקום, חום, מהירות) קבוע של המערכת. מנוע (המצויד במנגנון) סרוו שומר על (למעשה, מתקן את) מיקומו ברמה גבוהה של דיוק.

Milwaukee-Matic-II
מכנות ה - CNC הראשונה עם יכולת החלפים כלים (1959)

הפתרונות ההנדסיים (מנועי הסרוו) הדביקו את היכולות של מכונות ההפשטה (המחשבים), והיו ערוכים לענות על הצרכים של התעשייה האמריקאית (ובעיקר של תעשיית האוירונאוטיקה) - ייצור יעיל, אמין, מדויק והדיר של רכיבים מסובכים. בתחילה נוצרו מכונות Numerical Control (מכונות שלא היו מחוברות ישירות למחשב, אלא קיבלו "הוראות" באמצעות כרטיסים מנוקבים), ולאחר מכן הן הוחלפו במכונות Computer Numerical Control (מכונות שהיו מחוברות ישירות למחשב).

השימוש במכונות ה - CNC הואץ בזכות שורה של גורמים. בדרך פלא נוצרה שפת תיכנות סטנדרטית (G-Code מבית המדרש של MIT) שהייתה מקובלת על כל יצרני המכונות. תחום התיב"ם (CAD) התפתח במהירות רבה, והקל על האינטגרציה של התכנון והייצור. המחשבים הקטנים (mini-computers) התפתחו במהירות - היכולות עלו, והמחירים ירדו. ההאטה הכלכלית בעולם המערבי בשנות השבעים דחפה תהליכים של ייעול הייצור (= החלפת עובדים בשר ודם במכונות).

קיט לבנייה עצמית (BuildYourCNC)

המכונות הגדולות והיקרות של שנות החמישים של המאה הקודמת עברו תהליך של שינוי הדרגתי - המכונות קטנו, המחירים ירדו, והיכולות עלו. אם פעם המכונות האלה היו מצויות אך ורק במפעלים גדולים, הרי שהיום ניתן למצוא את המכונות במפעלים קטנים, בתעשייה זעירה, ואפילו אצל חובבים. כמה אלפי דולרים יקנו לך מכונת חובבים טובה למדי, ועשרות אלפי דולרים בודדים יקנו לך מכונה מקצועית בסיסית.

מותר או אסור? כ-ו-ל-ם יודעים - מי שחותך מחברי זנב-יונה באמצעים ממוכנים מסתכן באחת מארבע מיתות בית דין. ככל שהדבר נוגע לשימוש במכונת CNC עבור נגרות אומנותית, אני חושב שהתמונה מורכבת יותר. הנה כמה נקודות למחשבה.

רהיט הוא תוצאה של תהליך המשלב בתוכו נגר, כלי עבודה ועץ. כל אחד מהגורמים הללו, ומיחסי הגומלין שביניהם, משפיע על הרהיט. אני לא מדבר כאן במישור הפילוסופי, אני מדבר כאן במישור המעשי - מראה ועמידות העץ, טיב הכלים, רמת התחזוקה שלהם, מיומנותו של הנגר בשימוש בכלים והתאמתם למשימה, וכיו"ב. אם משתמשים בעץ שונה - מקבלים רהיט שונה. אם משתמשים בכלים שונים - מקבלים רהיט שונה. שימוש במכונת CNC משנה את הרהיט שמתקבל.

נגרות היא עיסוק מוחשי. בנגרות אנחנו נוגעים בעץ או בכלי או בשניהם. בואו נשים לרגע בצד את תהליך העיצוב. נסו לחשוב על פעולה בנגרות בה אינכם נוגעים לא בעץ ולא בכלי. לא הצלחתם. אנשים שעוסקים בנגרות אוהבים ונמשכים אל המימד הפיזי. אנשים שעוסקים בנגרות יודעים כי הם צריכים לרכוש ולשמר מיומנויות פיזיות. מכונת ה - CNC משנה סדרי בראשית בנגריה. מקבעים את העץ לשולחן המכונה, מרכיבים כרסום, מזינים את תוכנה המתאימה, יושבים בצד ומחכים בסבלנות. לא נוגעים בעץ, לא נוגעים במכונה, אין צורך במיומנות פיזית. אין מדובר כאן בעוד מכונה - מדובר כאן במהפיכה של ממש. שימוש במכונת CNC מעביר את הנגרות מן העולם המוחשי אל העולם המופשט.

נגרות אומנותית היא עסק מאותגר כלכלית. קשה מאוד להתפרנס מנגרות אומנותית. במילים פשוטות - הסכום אותו הלקוחות מוכנים לשלם, בניכוי הוצאות הייצור, איננו מותיר פרנסה סבירה לנגר. על מנת להתמודד עם הקשיים נגרים "חוטאים" בייצור ארגזים (מטבחים, חדרי אמבטיה, ארונות קיר). דרך התמודדות אחרת היא עיסוק בהוראת נגרות. שימוש במכונת CNC מאפשר להקטין את עלויות (זמן) הייצור של רהיטים אומנותיים - כך ניתן להגדיל את הרווח, להוריד את המחיר, ולהציע אלמנטים יחודיים. באמצעות המכונה ניתן גם "להשלים הכנסה" בדמות ייצור סדרתי של חפצים - זה לא נגרות אומנותית, אבל זה כסף טוב. שימוש במכונת CNC מאפשר להתמודד עם האתגרים הכלכליים שמציבה הנגרות האומנותית.

בכל זאת - שורה תחתונה? לגבי אלה שבקצוות - התשובה קלה. עבור נגר אומן מנוסה - אני חושב ששימוש במכונת CNC הוא אופציה הגיונית מאוד. עבור נגר חובב מתחיל - אני חושב שיש להימנע משימוש במכונת CNC עד למיסוד מערכת היחסים המשולשת נגר-כלים-עץ, ובמיוחד עד לרכישת המיומנויות הפיזיות. לגבי כל השאר - איש הישר בעיניו יעשה.

מותר או אסור ?

לפני די הרבה שנים למדתי נגרות אצל מייקל סקוט. בסדנא היו ארבעה (ולפעמים חמישה) שולחנות עבודה, שהתחלקו בין שניים / שלושה תלמידים "קבועים" (= קורסים ארוכים) לבין אחד / שניים תלמידים "זמניים" (=קורסים קצרים). התלמידים הזמניים התחלקו אף הם לשתי קבוצות: אנשי city עשירים שחיפשו מה לעשות עם הכסף שגדש את כיסיהם, ותלמידי עיצוב עניים שחשו צורך "להתנסות בעבודה אמיתית". מערכת היחסים שבין מייקל לבין התלמידים הזמניים הייתה רצופה רגעים קומיים, הרבה בזכות חוש ההומור של מייקל ויכולתו לשמור על פרצוף רציני בכל מצב.

באחד הימים פנה אחד מן התלמידים הזמניים אל מייקל ושאל אותו אם אפשר לקבל מלטשת סרט - אלה שנראות, שוקלות ונשמעות כמו טרקטור. מייקל הלך לחדר הסמוך, ולאחר מספר דקות רועשות הוא שב עם טרקטור אימתני ומאובק של מקיטה. הוא תקע בתלמיד מבט חודר, ואמר לו: "יש לנו שם לאנשים שמשתמשים במלטשת סרט (במקום במקצוע). אנחנו קוראים להם רמאים". התלמיד לא היה בטוח מה הוא צריך לעשות עם ההערה והמלטשת - לבסוף, הוא התעלם מההערה והשתמש במלטשת.

מספר שבועות חולפים ומייקל טרוד בבניית שולחן כתיבה. לפתע אנחנו רואים אותו ניגש לחדר הסמוך, ולאחר מספר דקות רועשות הוא שב משם עם הטרקטור האימתני והמאובק של מקיטה. עבדכם הנאמן לא יכול להשאיר מאורע שכזה ללא תגובה ציונית הולמת. אני נועץ במייקל מבט חודר, ואומר לו: "יש לנו שם לאנשים שמשתמשים במלטשת סרט. אנחנו קוראים להם רמאים". מייקל לא מתבלבל ומשיב לי: "ומי אמר שאסור לרמות?" למען האמת ההיסטורית אציין כי השולחן בנוי satinwood - עץ שגם אם יש לך מיומנות גבוהה (ולמייקל יש) ומקצועה מופלאה (ולמייקל יש) בלא מעט מקרים פשוט אי אפשר להקציע אותו.

נזכרתי בסיפור הזה בשבוע שעבר בשעה שהתכתבתי עם ג'ון מוריס - תלמיד אחר של מייקל. לפני שאשחיר את פניו של ג'ון ברבים אני רוצה לחלוק לו שבחים. ג'ון היה עובד מדינה בריטי, שעסק בנגרות כתחביב רציני. באחד מאותם גלים של "פרישה מרצון" הוא החליט שזאת ההזדמנות שלו לשינוי קריירה - עזב את השירות הציבורי הבריטי, והתייצב בסדנא של מייקל. חוץ מזה שהוא איש מאוד נחמד, הוא גם נגר מעולה שניחן בידע עצום אותו הוא חולק בנדיבות ובצניעות.

במהלך ההתכתבות בינינו הסתבר לי כי לסדנא של ג'ון הצטרפה לפני כשנה מכונת CNC. ג'ון קנה את המכונה שלו מחברה בריטית מקומית בשם EXEL CNC. הוא קנה את אחת המכונות הקטנות יותר (גודל השולחן 130 * 130 ס"מ), והיא עלתה לו 10,000 ליט"ש ועוד כמה אלפי ליט"ש עבור תוכנה. לדברי ג'ון המכונה מדויקת מאוד (ברמה של 0.1 מ"מ) ופעולתה הדירה - לא מדובר במכונת "צעצוע" שנבנית מקיט (יצא לי להתנסות בשימוש במכונה כזאת בארצות הברית, והתאכזבתי מאוד). על מנת להפעיל את המכונה נדרש שימוש במספר תוכנות - לא צריך תואר מתקדם במדעי המחשב, אבל בהחלט צריך יכולת להשתמש בתוכנות לא פשוטות.

הנקודה המפתיעה בסיפור - ג'ון החזיר את ההשקעה במכונה תוך פחות משנה, הודות לשילוב של שני שימושים.

ג'ון ביצע את חיתוך החלקים לארון האליפטי של סטיבן המפסון

תחליף לעבודות ראוטר מסובכות - ישנם מקרים (לא מעטים) בהם עבודה עם ראוטר היא כל כך מסובכת עד שהתהליך הופך ליקר מאוד או לבלתי מעשי. העבודה עם מכונת ה -CNC מאפשרת להתמודד עם פרויקטים מסובכים, בצורה זולה יחסית, ברמות דיוק והדירות גבוהות, עם סיכון נמוך לנגר ולחלק עליו עובדים. הדוגמאות הכמעט מתבקשות - חיתוך אליפסה, חיתוך קשת עם רדיוס מאוד גדול, או חיתוך עקומה המורכבת ממספר קשתות - הכל ניתן לביצוע עם ראוטר וגי'גים, אבל זה ממש לא להיט. ג'ון אומר כי במהלך השנה הוא מצא עצמו משתמש פחות ופחות בראוטר (מוחזקת ידנית או בתוך מוחזק בשולחן), ופונה יותר ויותר למכונת ה - CNC.

לוחות הגשה למסעדה

ייצור סדרתי של חפצים - אמנם לא מדובר כאן בעבודות של נגר אומן, אבל מדובר במקור הכנסה טוב שמזרים כסף נחוץ לעסק. מדי פעם פונים אל ג'ון עסקים מקומיים כדי שייצר סדרות קטנות של חפצים - מגשים, מסגרות לתמונות, וכיו"ב. ג'ון לא "מחפש" את העבודות הללו (והוא גם לא מוכר באופן ישיר את המוצרים), אבל כשהעבודות מגיעות הוא מאוד שמח על ההכנסה הקלה והרווחית.

נסיים את הרשומה בדוגמא שהיא איפשהו באמצע - משהו בין נגרות אומנותית ויצירת חפצים. קופסא שג'ון בנה עבור יבואן קפה - תיכנון באמצעות מחשב, כירסום באמצעות מכונת ה - CNC, והתקנה ידנית של הצירים, המגנטים לסגירה והפקקים.

בשבוע הבא נרחיב את הדיבור על מכונות CNC, וננסה לברר למה הן כל כך מכעיסות נגרים "אמיתיים".

שלהי דקייטא

רשמית הוא מפנה את מקומו בעוד כחודש, אבל בפועל הוא מתפוגג אל מול עינינו המשתאות. הלילה האחרון, בו ירדו הטמפרטורות אל מתחת לעשר, אותת כי הקיץ נוטש אותנו. העיר מתרוקנת מתיירים, בתי הקיץ הולכים ונסגרים, ושנת הלימודים כבר ממש מעבר לפינה.

בית הספר שוקק תלמידים שפוקדים את הקורסים השונים המוצעים בקיץ - מבוא לנגרות, מבוא לחריטה, כיפופים ועקומות, קורס גימור, חריטה מתקדמת, נגרות למתקדמים, CNC, כיסאות אדירונדק, בניית ארונות, חריטה למתקדמים מאוד, בניית כיסאות, CAD, עבודה עם כלי יד, גילוף, נגרות למתקדמים מאוד. עבורינו, ה - fellows, מתקיימת בסדנא אימרת חז"ל - שלהי דקייטא קשיא מקייטא.

אנחנו עסוקים עד מעל לראשינו במטלות שונות ומשונות - הכנת חתיכות עץ עבור קורס החריטה (4 רגליים לשרפרף * 12 תלמידים * 2 נסיונות לכל תלמיד * 2 קורסים  = 96 רגליים), הכנת דלתות לתרגול בקורס הגימור (3 דלתות * 10 תלמידים =  30 דלתות), בניית ארונות לסטודיו החריטה החדש, בניית תאי התזה לסטודיו הגימור החדש, שינוע חומרי גלם לקורסים השונים, החלפת מכונות תקולות (הסיכוי שמכונה כלשהי תתקלקל נמצא ביחס ישר למשקלה), העברת שולחנות עבודה בין הבניינים, וגולת הכותרת - שעתיים של "אכילת אבק" תוך ניקוי מערכת שאיבת אבק שנסתמה לחלוטין לאחר שמישהו "שכח" לרוקן את החביות.

ההתקדמות שלי עם הארון איטית למדי. הגב של הארון נבנה - העיגול האחורי כוסה בפורניר, והטבעות המקיפות אותו הודבקו סביבו. הדלתות התכבדו בשוליים, שיגרמו לכך שהדלתות תדחפנה ותמשוכנה (תרגום לעברית עכשווית - ידחפו וימשכו) זו את זו בפתיחה ובסגירה. הדבקת השוליים והתאמתם הסתיימה בשעה טובה ומוצלחת אתמול, וכעת נותר לכסות את הצד של השוליים בפורניר.

בין לבין בניתי גם שני מדפים קטנים שיחוברו לגב הארון. מדובר למעשה בחתיכת עץ שמרוקנים את תוכנה. אני יודע שאפשר לבנות את המדף משני חלקים - בסיס ומסגרת עליונה, אבל אני מעדיף - מבחינה המראה - את שיטת הריקון.

אני מבצע את הריקון באמצעות ראוטר בטכניקה פשוטה למדי. מכינים ג'יג עם מסגרת גדולה במקצת מגבולות האזור המרוקן. לתוך הג'יג מקבעים את המדף. על הגי'ג רוכב הראוטר, כאשר מולבשת עליו טבעת. על מנת שהראוטר לא יפול לתוך האזור המרוקן, מושיבים אותו על בסיס זמני גדול. כל שנותר כעת הוא להפעיל את הראוטר ולהתחיל במלאכת הריקון. הנה כמה תמונות שיבהירו את השיטה.

בתמונה הראשונה רואים את הג'יג מלמעלה, כאשר המדף כבר מרוקן. בתמונה השנייה רואים את הגי'ג מלמטה.

כאן רואים את הראוטר עם הבסיס המוגדל, ולאחר מכן את הטבעת.

התוכנית לשבוע הקרוב היא לחבר את הדלתות לגב, לחבר את המדפים לגב, ולהתחיל בגימור. עם קצת מזל וקצת פחות "עבודות" לטובת בית הספר יש סיכוי שאצליח לעמוד בתוכנית.

ועד לקיץ הבא, נראה שנאלץ לקנות את המסטיקים שלנו בסופרמרקט.

אפקט הדומינו

המצאתו של משחק הדומינו מיוחסת לסינים, וסט אבני הדומינו הסיני הקדום ביותר מתוארך לשנת 1120 לספירה. על פי המסורת הסינית המשחק הומצא על ידי לוחם סיני רב מעללים במטרה להעסיק את חייליו, ולהשאיר אותם ערים במהלך שמירות לילה (מעניין מה המ"כ שוקרון היה אומר על זה). אבל, סט אבני דומינו קדום יותר נמצא בקברו של תות ענח אמון, והוא מתוארך לשנת 1355 לפני הספירה. בין אם הגיע מן המזרח הרחוק או מן המזרח התיכון, המשחק מצא דרכו אל איטליה במאה ה - 18, ומשם התפשט לאירופה כולה.

אנחנו, כידוע, נגרים רציניים שאינם מכלים זמנם במשחקי דומינו בטלים. אנחנו מכלים זמננו במשחקים אחרים, כאלה שדורשים כלי משחק יקרים בהרבה - מכשיר דומינו מבית היוצר של חברת פסטול.

הקוראים הנאמנים זוכרים ודאי כי אני עסוק כעת בבניית שעון, וכי החלטתי לבנות אותו תוך שימוש בלוחות רחבים ודקים שיכופפו ויחוברו זה לזה בחיבור אלכסוני. הלוחות הללו אינם יכולים להחזיק את עצמם, ולא נותר לי אלא לבנות קונסטרוקציה פנימית שתחזיק את השעון. מדובר בשש מסגרות אופקיות,  ובין כל שתיים מהן מחברים ארבעה מוטות אנכיים - סך הכל 64 מחברים של סין וגרז (mortice and tenon). מאחר שלא ממש התחשק לי להעביר יום שלם בחיתוך ובהתאמה של סין וגרז, החלטתי לבחור בפתרון קל יותר - מכשיר הדומינו.

מכשיר הדומינו הומצא על ידי חברת פסטול, ויצא לשוק בשנת 2006. מדובר במכשיר איתו קודחים שני גרזים, ומחברים ביניהם באמצעות סין חופשי (loose tenon) שנראה כמו אבן דומינו. מדובר במכשיר עם מקדח שמבצע שלוש תנועות בו זמנית (1) תנועה סיבובית (2) תנועה ימינה ושמאלה (3) תנועה קדימה ואחורה. שתי הראשונות מבוצעות על יד המכשיר עצמו, בעוד השלישית מבוצעת על ידי המפעיל.

למכשיר מנעד גדול מאוד. באמצעות החלפת המקדח ניתן לשנות את עובי הגרז. באמצעות הזזת כפתורים כאלה ואחרים ניתן לשנות את רוחב הגרז, את עומק הגרז, את הזוית של הגרז, ואת המרחק שלו מהדופן. אביזרים נוספים מאפשרים למקם את הגרז במרחק קבוע מן הקצה, ומאפשרים לקדוח גרז גם בגדם של חתיכות עץ קטנות במיוחד. חרף הפעולה הדי אלימה שמבצע המכשיר, הוא נשאר יציב מאוד (הרבה יותר מראוטר, למשל) ומבצע חיתוכים נקיים, מדויקים והדירים. כך, בסיועה של הנדסה גרמנית משובחת, השלמתי את ביצוע כל המחברים תוך שעתיים.

בכל זאת, כמה הערות (הרי פטור בלא כלום אי אפשר):

1. כל נסיון להפעיל את המכשיר עם מקדחים קהים או בלי חיבור לשואב אבק יסתיים במפח נפש (במקרה הטוב) או בתאונה (במקרה הרע). ברגע שהמקדח איננו חד או שהנסורת איננה מפונה המכשיר מתחיל לקפץ בעצבנות.
2. צינור שאיבת האבק ממוקם כך שהוא מפריע להפעלת המכשיר - או שמחזיקים את המכשיר בצורה לא נוחה או שמשתפשפים בצינור (המחוספס).
3. יש נטייה להשתמש במכשיר גם במקרים בהם יש יתרון ברור לשימוש בסין אינטגרלי (השיטה המסורתית) או בלשון חופשית (loose tongue) ארוכה. המכשיר איננו פתרון קסם לכל בעייה.
4. מחיר, מחיר, מחיר. המכשיר הבסיסי עולה בארה"ב כ - 800 דולר (לשם השוואה ראוטר טוב עולה כ - 150 דולר). למחיר זה צריך להוסיף את האביזרים הנלווים (כמה מאות דולרים) ואת אבני הדומינו (15 סנט לאבן). אם עוד אין לכם שואב אבק (של פסטול, כמובן) זה הזמן להצטייד באחד (1,200 דולר לעסקת חבילה של דומינו ושואב אבק). צאו וחשבו כמה מחברים צריך לעשות על מנת להחזיר את ההשקעה במכשיר.

שורה תחתונה - מכשיר טוב מאוד ויקר מאוד. עבור נגריה שעושה הרבה מחברים של סין וגרז זו השקעה משתלמת מאוד. לנגר החובב אני מציע להשקיע את הכסף בצעצועים אחרים. לכל מי שנמצא בין שני הקטבים הללו אני מאחל התלבטות ארוכה ונעימה.

הבלוג יוצא לחופשה בת שבוע במונטריאול הסמוכה (שש שעות נסיעה). לפיכך נתראה בעוד שבועיים. בינתיים - היזהרו מפטישים, ושיהיה לכם חג עצמאות שמח.

איזה שעון בן חיל

השמועות אודות מותו של החורף היו מוגזמות. כמו שני מנהלים שעורכים ביניהם חפיפה ומותירים את הארגון כולו בתהייה מי בעצם מנהל את ההצגה, כך גם החורף והאביב. כולם יודעים שהאביב הוא הבוס החדש - כולם חוץ מהחורף שמסרב לצאת לגמלאות. אמש קפצנו למכירת קדם עונה של קיאקים וקנואים. המכירה נערכה בטמפרטורות שנשקו לאפס, ברוח מקפיאה שאיימה להעיף את המוכרים, הקונים והסירות גם יחד. בקיצור - אירוע מיינרי סוריאליסטי טיפוסי.

בנייתו של ארון המשקאות הסתיימה לה. כזכור לקוראים הנאמנים התלבטתי קשות לגבי הרגליים. לבסוף קיבלתי את ההחלטה המתבקשת - לתלות את הארון על הקיר. מרגע שקיבלתי את ההחלטה העניינים התקדמו במהירות. הכנסתי את דלתות הטמבור למקומן (הדלתות נכנסות דרך הסתעפות אחורית במסילה), וחיברתי את הידיות (שמחוברות לטמבור לאחר שהוא נמצא כבר במקומו). התקנתי את חוסמי ההסתעפות על מנת שהטמבור ייסע במסילה ולא ייצא החוצה. התקנתי את הגב ואת התחתית של הארון, ולסיום התקנתי את המתלים הנסתרים (שנמצאו בחנות השלישית בה ביקרתי, וגם שם טענו בתוקף שמה שאני מחפש "לא קיים", אבל אני מוזמן להסתכל במדפים האחוריים). כעת נותר להמתין לצלם, שיבוא וייעשה את מלאכתו.

הפרויקט הבא (שגם הוא מצטייר כרב אתגרים) הוא בניית שעון גבוה (Tall Clock, Grandfather Clock). הרעיון הוא לעשות פרפרזה על השעון הקלאסי הפשוט מבית המדרש של ה - Shakers. לקחתי את העיצוב מרובה הואריאציות של Alan Peters, שבו השתמש לבניית ספסל, שולחן קפה, שולחן כתיבה, ועוד. העיצוב הפשוט והנקי מבוסס על קווים יפניים (וקוריאניים) אותם הפנים Peters במהלך שהותו במזרח הרחוק.

הורדתי את הרגליים, וסובבתי את המשטח בתשעים מעלות - ממצב אופקי למצב אנכי. את המשטחים העבים יותר (שעכשיו נמצאים למעלה ולמטה) עיגלתי קלות, הוספתי דלת במשטח הדק (האמצעי), שעון במשטח העליון, ואת כל העסק היטתי קלות קדימה. כאן למטה דגם (בגודל מלא) שבניתי מעץ זול (צפצפה), קרטון ונייר דבק אדום. גובהו של השעון 190 ס"מ, רוחבו 36 ס"מ, ועומקו משתנה מ - 12 ס"מ למטה ועד ל - 15 ס"מ למעלה.

כל שנותר כעת הוא לבנות את השעון, וכאן מתחילות הצרות. ישנן ארבע דרכי בנייה אפשריות:

(1) MDF מצפוה פורניר
היתרון: ניתן לעצב את ה - MDF לצורה הרצויה בקלות יחסית ותוך סיכון נמוך (מקסימום - מוסיפים פילר). הדבקת הפורניר על הבסיס פשוטה למדי.
החסרון: בסוף זה נראה ומרגיש כמו MDF מצופה בפורניר.
השורה התחתונה: "אנחנו" לא עושים דברים כאלה.

 (2) לוח אחד של עץ
היתרון: תהליך הבנייה מייגע אבל פשוט למדי ונטול סיכונים (הראוטר עובד שעות נוספות תוך כדי רכיבה על "מזחלות" כאלה ואחרות). נראה ומרגיש כמו עץ מלא.
החסרון: קשה מאוד להשיג לוח עץ במימדים כאלה (במיוחד עץ אלון quarter sawn, שזה מה שאני רוצה), וגם אם מוכנים להתפשר (עץ, גודל) צריך לקחת משכנתא על מנת לקנות את הלוח.
השורה התחתונה: לפני מאתיים שנה (עם מלאי עצים "בלתי מוגבל") זה היה פתרון הגיוני, אבל לא בימינו אלה.

(3) לוחות עצים מודבקים זה לזה (באותה דרך שבה משתמש Alan Peters)
היתרון: תהליך הבנייה מייגע מאוד אבל פשוט למדי ונטול סיכונים (הראוטר עובד שעות נוספות תוך כדי רכיבה על "מזחלות" כאלה ואחרות). נראה ומרגיש כמו עץ מלא.
החסרון: הקווים האנכיים שבין העצים המודבקים (שבמקרה של ספסל הם אופקיים ומסתכלים עליהם מלמעלה) מאוד בולטים לעין, ומאפילים על העיצוב. קניית עץ בכמות כזאת אולי לא מחייבת לקחת משכנתא, אבל בהחלט לא מדובר במשהו זול (בסביבות 600 דולר, בהערכה זהירה).
השורה התחתונה: פתרון טוב ויקר שפוגם במידה מסוימת בעיצוב הנקי והמעוגל.

(4) לוחות עצים רחבים ודקים שיכופפו ויחוברו זה לזה בחיבור אלכסוני (mitre). לוקחים לוח עץ בשם AB, ומפצלים אותו באמצע לאורכו (מסור סרט טוב, להב חדש וחד, ניסיון, סבלנות ועצבי ברזל). כך מקבלים שני לוחות שהם book matched, אותם נכנה AB ו - BA. כל אחד מן הלוחות נחתך לשלושה חלקים. מחברים את AB1 ל - BA1, את AB2 ל - BA2, ואת AB3 ל - BA3. עכשיו אנחנו מוכנים לעבודה האמיתית - כמה כיפופים, כמה חיתוכים, כמה ליכסונים והשעון מוכן (אשרי המאמין:-).
היתרון: מראה מרשים מאוד, נקי וסימטרי. עלות נמוכה של העץ, שכן משתמשים בכמות קטנה של לוחות די סטנדרטיים.
החסרון:מדובר בפרויקט מורכב מאוד, שלא לגמרי ברור איך מבצעים אותו. אחרי שמכופפים את החלק האמצעי (2) צריך לחתוך אותו לפי העקומה של החלקים העליון (1) והתחתון (3), את החלקים העליון והתחתון צריך לחתוך לפי העקומה של החלק האמצעי. אם זה לא מספיק - הכל צריך להיות מלוכסן, כדי שלא ייראו את החיבור. ובל נשכח, כמובן, את החיבור של החזית לצדדים (הצהובים) שגם אותו צריך לחתוך לפי העקומה וללכסן.
השורה התחתונה: אם יש אפשרות קשה - למה לא לבחור בה ?

אלד, המורה של התשעה חודשים (בהזדמנות זו אני רוצה להמליץ על הכתבה שהוקדשה לו ב - Fine Woodworking) שיכנע אותי לבחור בחלופה האחרונה. כשהוא שמע שהחלטתי לשמוע בעצתו אמר לי: "אתה משוגע. התכוונתי לשכנע אותך, לא התכוונתי שתשתכנע".

מסילות

נפתח בסיפור על הקשר בין ישבנו של סוס לבין מעבורת החלל. הסיפור אינו חדש, ואני גם בכלל לא בטוח שהוא נכון, אבל הוא די משעשע.

שאלה: מה רוחבם של פסי הרכבת בארצות הברית ?
תשובה: ארבע רגליים ושמונה וחצי אינץ' (שזה 143.5 סנטימטר).

שאלה: למה משתמשים במידה הזאת ?
תשובה: כי זה המרחק בו משתמשים באנגליה.

שאלה: למה האנגלים השתמשו במידה הזאת ?
תשוובה: כי זאת המידה בה השתמשו עבור החשמליות (trams).

שאלה: למה השתמשו במידה הזאת עבור החשמליות ?
תשובה: כי זאת המידה שהייתה נהוגה עבור כרכרות.

שאלה: למה השתמשו במידה הזאת עבור הכרכרות ?
תשובה: כי זה היה המרחק בין התלמים (עבור הגלגלים) בכל רחבי אירופה.

שאלה: למה זה היה המרחק בין התלמים?
תשובה: כי ככה היו בנויות כרכרות המלחמה הרומאיות.

שאלה: למה כרכרות המלחמה היו בנויות בצורה כזאת ?
תשובה: כדי שיהיה מספיק מקום לישבנם של שני סוסים.

שאלה: מה הקשר למעברות החלל ?
תשובה: מעבורת החלל משוגרת באמצעות שתי רקטות האצה שנמצאות לצידו של מיכל הדלק הראשי. הרקטות ההלו מיוצרות במפעל ביוטה, והן משונעות אל כן השיגור על ידי (ניחשתם נכון) רכבת. הרכבת עוברת בתוך מנהרה, כך שהרקטות אינן יכולות לחרוג מהרוחב של רכבת סטנדרטית - רוחב שנקבע בהסתמך על ישבנו של סוס רומאי.

אבל אנחנו נגרים, ולנו יש מסילות אחרות לעסוק בהן. בשבוע שעבר כתבתי על בניית הטמבור עצמו. היום אעסוק בבניית המסילות. בארון נורמלי עם דלת טמבור בניית המסילות היא עניין פשוט למדי - קו ישר, סיבוב, קו ישר, סיבוב, קו ישר. האתגר המרכזי הוא לדאוג שהמסילה העליונה והתחתונה יהיו מקבילות לחלוטין (dead parallel). בארון שלי הדברים "קצת" יותר מסובכים.

בתמונה שמימין רואים את ארבע המסילות (האמת - רואים שתיים וקצת) צבועות בשחור. המסילות מתחילות בקשת על המסגרת, מסתובבות, עוברות בקו ישר על לביד (בתמונה רואים - בצבע אדום - אחד מהארבעה), מסתובבות, מסיימות בקו ישר על המסגרת.

איך חותכים מסילות כאלה בצורה מדויקת והדירה ? בונים ג'יג, שהוא למעשה מסילה בה רץ ראוטר עם טבעת (guide או bushing). כשתמשתמשים בטבעות צריך תמיד לקחת בחשבון את ההפרש בין קוטר הטבעת לקוטר הביט עצמו. לדוגמא: אם קוטר הטבעת הוא 12 מ"מ, וקוטר הביט הוא 6 מ"מ, הרי שהחריץ אותו יוצר הביט מוסט בשלושה מ"מ מן המסילה בה רצה הטבעת. באמצעות צירופים של טבעות וביטים שונים ניתן להגיע להסטה הרצויה.

בניית הג'יג הייתה אתגר לא פשוט. החלק הקשתי של המסילה הוא הסטה של החלק הפנימי של המסגרת ב - 12 מ"מ. ראשית, בניתי את הקשת הפנימית בתור קשת חיצונית. לאחר מכן, השתמשתי בשלוש הסטות עם שילובים שונים של טבעות וביטים. את הסיבובים יצרתי ע"י בניית בסיס לראוטר בו השתמשתי כמחוגה. את החלקים הישרים יצרתי תוך שימוש בגובל סטנדרטי.

גם עם הג'יג העסק מייגע למדי. בכל פעם יש להרכיב את החלקים הרלבנטיים של הארון (המסגרת והלביד), למקם את הג'יג בדיוק נמרץ, לאזור אומץ, ולחרוץ את המסילה. הראוטר לא השתגע על המשימה - איך שלא מסתכלים על זה, נאלצים לנוע בכיוון "הלא נכון" - אבל עמד בה בכבוד. בתום יומיים מאומצים הארון היה חרוץ.

השבוע הספקתי להדביק את הארון (משימה שארכה כשעה, ובסופה הרגשתי כאילו סיימתי ריצת מרתון), לנקות את שאריות הדבק, ולהתקין את דלתות הטמבור. השבוע הקרוב יוקדש לעבודה המייגעת של בניית הקירות שמסתירים את הטמבור, לבניית הגב והתחתית של הארון, ולהתאמת ידיות לדלתות הטמבור. אם מזג האוויר יהיה לטובתי (כלומר, לא ירד שלג שיגרום להישארות הילדים בבית) אולי, אפילו, אספיק להתחיל את הפיניש.

הערה לסיום - עזיז סובח האיר את עיני כי המקור לשמה של חברת טמבור הוא בסמליל (לוגו) הראשון של החברה - ילד מכה עם מברשות בתוף (טמבור) / פחית צבע.

כריכים

האיש הראשון שמתועד אוכל כריך (סנדוויץ', בלעז) הוא ככל הנראה הלל הזקן, שחי במאה הראשונה לספירה. מסופר כי בתקופת בית המקדש, הלל הזקן "היה כורך פסח מצה ומרור ואוכל ביחד, לקיים מה שנאמר: על מצות ומרורים יאכלהו." אנשי יחסי הציבור של הלל כנראה לא היו מוצלחים כל כך, וכך נפקד מקומו מספר ימי ההיסטוריה הקולינרית כממציאו של הכריך.

במאה השמונה עשרה הצליח ג'ון מונטגיו במקום בו נכשל הלל הזקן. ג'ון מונטגיו היה הרוזן הרביעי של סנדוויץ' - עיירת חוף מנומנמת במחוז קנט שבאנגליה. הרוזן נודע בחיבתו הרבה למשחקי קלפים. על מנת שלא יצטרך להפסיק את המשחקים, היה אוכל חתיכות בשר בין שתי פרוסות לחם. אנשים החלו לבקש את המאכל ש (הרוזן) סנדוויץ' אוכל, ומשם הדרך לשימוש במילה הגנרית "סנדוויץ'" לתיאור כריך הייתה קצרה.

מי שמצפה לבידים (וגם עצים מלאים) בפורניר יודע כי צריך לצפות את הלביד משני הצדדים, גם אם אחד הצדדים לא יהיה גלוי לעין. הסיבה לכך היא הצורך לשמור על איזון בין שני הצדדים של הלביד - אם האיזון מופר, הלחות הנספגת בכל אחד מן הצדדים תהייה שונה, ועד מהרה הלביד יתעוות. מאחר שההתעוותות מהירה מאוד (עניין של שעות ספורות), המהדרין מקפידים לצפות את הלביד בפורניר משני הצדדים בעת ובעונה אחת.

במקרים רבים חותכים בצורה מדויקת את החתיכה אותה רוצים לצפות בפורניר, מדביקים עליה פורניר שגדול במעט מהמידה (5 מ"מ לכל כיוון), ממתינים לייבוש הדבק ונפטרים משאריות הפורניר. הדרך המקובלת בימינו להיפטר מן העודפים היא באמצעות ראוטר עם כרסום ישר עם מיסב. המיסב רץ על דופן הלביד והכרסום מגלח את הפורניר המיותר. אם הדבקנו פורניר משני הצדדים בעת ובעונה אחת אנחנו בבעיה - המיסב (והבורג שמעליו) לא יצליחו להכנס בין שני דפי הפורניר (ואם מדובר במיסב תחתון, קרוב לראוטר, העסק פשוט לא יעבוד).

כמה אפשרויות לפנינו לפתרון הבעייה. אפשר לחזור לימי קדם ולגלח את הפורניר באמצעות מקצוע - תענוג מפוקפק למדי עם תוצאות בינוניות ומטה, במיוחד כשצריך לגלח את צד הפורניר שהוא הגדם (end grain). אפשר לרוץ לחנות ולקנות כרסום ישר עם מיסב שממוקם באמצע (בתמונה משמאל שלקוחה מהקטלוג של WPW) - פתרון יקר שעשוי להיות בעייתי אם הלביד דק או שהצטבר הרבה דבק על צד הלביד (תופעה שכיחה כאשר מדביקים את שני הצדדים בעת ובעונה אחת.

הפתרון השלישי הוא להשתמש בג'יג הכריך. הג'יג מפתיע בפשטותו וביעילותו. כורכים חתיכת פורמייקה ישרה בין שתי שכבות דקות של לביד (או כל חומר אחר). במרכז הכריך חותכים חור עגול. את הגי'ג מחברים לשולחן ראוטר, כאשר הכרסום עובר דרך החור והקצה שלו מיושר עם קצה הפורמייקה. כעת מעבירים את הלביד עם שתי שכבות הפורניר, כאשר דופן הלביד מוצמדת לפורמייקה, והכרסום מגלח לו את שתי שכבות הפורניר.

כמה הערות:

1. חשוב שהפורמייקה תהייה ישרה (מה שנקרא באנגלית dead straight).
2. הפורמייקה צריכה לבלוט (מחוץ לכריך) יותר מאשר הפורניר בולט (מעבר ללביד).
3. מומלץ להשתמש בכרסום בעל קוטר גדול ככל האפשר - כך זווית התקיפה קהה יותר והחיתוך טוב יותר.
4. מומלץ לבצע את הגילוח ב - climb cutting, במקרה של שולחן ראוטר מניעים את הלביד עם הפורניר מצד שמאל אל צד ימין (הפוך מכרגיל). כך מקטינים את הסיכון של שבירת הפורניר ומשפרים את איכות החיתוך.
5. הפורמייקה הדקה מתמודדת היטב עם שאריות הדבק על דופן הלביד - בוודאי טוב יותר מההתמודדות של מיסב.

בתאבון.

אצבעות

כל מי שנמצא בסביבת ילדים קטנים מכיר כמה "שירי אצבעות" (שהם תת קבוצה של "שירי משחק"). הותיק מביניהם הוא שירם של רבקה דוידית ודוד זהבי "אצבעות לי עשר יש" (כך היו המילים במקור עד ששונו לגרסא מודרנית יותר "עשר אצבעות לי יש").

הנה "שיר אצבעות" נוסף - הפעם של אלון אולארצ'יק - "בחור אנלוגי בעולם דיגיטלי".

מה הקשר לאצבעות? המילה "אנלוגי" באה מיוונית ומשמעותה המקורית היא "פרופורציה, יחס". בשעון אנלוגי קיים יחס בין התקדמות המחוגים להתקדמות הזמן. קיימים לא מעט שעונים אנלוגיים שבהם אין כלל ספרות, ובכל זאת ניתן להסתכל ולדעת מהי השעה. המילה "דיגיטלי" באה מלטינית ומשמעותה המקורית היא "אצבע". משם התגלגלה המילה לייצג "ספרה", ובהמשך התגלגלה למשמעות של "ייצוג באופן בדיד (ספרתי)". בעידן המודרני קיבלה את המשמעות הקשורה בעולם המיחשוב.

הנה עוד כמה אצבעות. מדובר במגירות שאני בונה עבור ארון (מספר אי זוגי של מגירות שהולכות וגדלות ככל שיורדים למטה). מאחר שהארון מאוד מרובע, ומאחר שחשתי שאיני שרוי במצב המדיטטיבי הנחוץ לחיתוך כמה עשרות זנביונים, החלטתי ללכת על "מחבר אצבעות" (finger joint).

למחבר הזה יש שני יתרונות בולטים:

1. חיתוך המחבר באמצעים ממוכנים (מסור שולחן או ראוטר בתוך שולחן) קל לביצוע. הסכנה המרכזית היא איבוד הריכוז עקב העבודה המשעממת שחוזרת על עצמה.
2. שטח ההדבקה שמקבלים (גם אם בוחרים באצבעות עבות למדי) גדול מאוד, מה גם שמדובר בהדבקה לאורך הגרעינים.

למחבר הזה יש שלושה חסרונות בולטים:

1. איתחול העבודה (setting) חייב להיות מדויק מאוד. סטייה קלה של 1/10 מילימטר, והאצבעות יהיו הדוקות / חופשיות מדי. סבלנות היא שם המשחק.
2. המחבר עצמו אינו מעניק חוזק מכני (לעומת סין וגרז או זנביונים). ברוב המקרים, שטח ההדבקה הגדול והדבקים המודרניים מפצים על כך.
3. שטח ההדבקה גדול מאוד. כל נסיון להדביק לבד כמה עשרות אצבעות בדבק צהוב (PVA) נדון לכשלון. אפשר להזמין בני משפחה / חברים / שכנים לסייע במשימה - להפקיד כל אחד על גיזרת אצבעות ולקוות לטוב. אפשרות אחרת היא להשתמש בדבק עם זמן פתיחה ארוך (מאוד). קיימים דבקים אפוקסיים עם זמן פתיחה רשמי של 40 דקות (בפועל מדובר בכשעה) שמתאימים מאוד להדבקה כזאת.

קיימים ברשת (ובספרים) אין ספור הסברים ומדריכים המפרטים צעד אחר צעד את דרך בניית הג'יג, האיתחול שלו ואופן העבודה. אני מצרף כאן את הג'יג שלי. ניתן לראות את המזחלת ואת פין המיקום. לצורכי הדגמה הנחתי את דופן המגירה על הג'יג אחרי שהיא כבר נחתכה כולה, והרמתי את להב המסור מעלה כדי שיתגלה במלוא הדרו.


מחר (יום שני) יום ההדבקה. מדובר בסך הכל בקצת יותר משש מאות שיניים שצריך להדביק. מישהו מתנדב לעזור בניקוי שאריות הדבק?

מזרח ומערב

הבה נחזור אל שיעורי הספרות בבית הספר, ונתענג על שירו של רבי יהודה הלוי

לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב

אֵיךְ אֶטְעֲמָה אֵת אֲשֶׁר אֹכַל וְאֵיךְ יֶעֱרָב

אֵיכָה אֲשַׁלֵּם נְדָרַי וָאֱסָרַי, בְּעוֹד

צִיּוֹן בְּחֶבֶל אֱדוֹם וַאֲנִי בְּכֶבֶל עֲרָב

יֵקַל בְּעֵינַי עֲזֹב כָּל טוּב סְפָרַד, כְּמוֹ

יֵקַר בְּעֵינַי רְאוֹת עַפְרוֹת דְּבִיר נֶחֱרָב.

השיר מתאר את כמיהתו של רבי יהודה הלוי, שישב באותה תקופה (המאה ה - 12) בספרד, אל ארץ ישראל. לא צריך להיות מומחה מדופלם לשירת ימי הביניים כדי לעמוד על הניגודים הרבים בשיר, באמצעותם מובעת הכמיהה. המיקום הפיסי בספרד (מזרח) לעומת המיקום הנפשי במערב (ארץ ישראל), המצאות ישראל תחת שלטון נוצרי (חבל אדום) לעומת המצאות ספרד תחת שלטון ערבי (כבל ערב), השפע החומרי בספרד לעומת השפע הרוחני בארץ ישראל.

יום חמישי האחרון זימן לי ניגודים רבים. יצאנו, פורום הנגרות של תפוז, לסיור בצפון בתיזמורו ובניצוחו של יהודה רב הפעלים. הסיור החל בביקור במפעל WPW. המפעל, הממוקם בכרמיאל, מייצר נתבים וכרסומים לראוטר, מקדחים ושקענים. המפעל, שהוקם בשנת 1959, מנוהל כיום ע"י מיקי - בנו של אחד משלושת המייסדים.

לאחר הסבר קצר בחדר ישיבות ירדנו אל רצפת הייצור עצמה. כאן זומן לי הניגוד הראשון. המפעל הוא מפעל hi-tech של תעשיית low-tech. באולם הייצור שורר רעש, שאריות שבבים ושמן מפארים את הרצפה, מוטות מתכת וכרסומים (בשלבים שונים של עיבוד) מונחים על מדפים שכובשים להם כל שטח רצפה פנוי. אבל (וזה אבל גדול מאוד) כל תהליך הייצור נעשה תוך שימוש במכונות משוכללות ויקרות שנשלטות ע"י מחשב. חלק מן המכונות הן מכונות מסחריות וחלק מן המכונות הן מכונות שפותחו במיוחד עבור המפעל.

הניגוד השני שזומן לי הוא הפער בין האמונה הרווחת "היום, הכל מיוצר בסין" לבין המציאות. מדובר כאן במפעל שמעסיק ארבעים עובדים, שעוסק בייצור בארץ הקודש, מייצא למדינות רבות, ומתחרה בהצלחה בייצור הסיני. מיקי הסביר כי למרות שהמוצרים שלהם יקרים יותר (משל המתחרים הסיניים), חברות רבות מוכנות לשלם את תוספת המחיר בזכות האיכות העדיפה וההדירה.

מהמפעל בכרמיאל נסענו לבקר את תערוכת הבוגרים של בית הספר עץ הדעת של נתן וונטהוף שנמצא בקיבוץ בית העמק. נתן, נגר אומן שרכש הכשרתו בהולנד, שב לארץ בשנת 2009 ומאז הוא מנגר, מלמד ומעמיד דור חדש של נגרים. תערוכת הבוגרים הייתה מרשימה ביותר - עבודות יפות, שברובן לא יביישו נגרים ותיקים.

המעבר מהמפעל אל הנגריה היווה את הניגוד השלישי לאותו יום. מצד אחד מפעל מתכת רועש וממוכן שעוסק בייצור סדרתי (ומשתדל מאוד שהכרסום הארבע מאות שמיוצר יראה בדיוק כמו הכרסום הראשון שמיוצר), בו כל אחד מופקד על חלק מיצירת המוצר השלם. מצד שני נגריה שקטה, שעוסקת בעיבוד עץ, לרוב באמצעות כלים ידניים, מתגאה במקוריות וביחודיות של מוצריה (הרהיטים), ובה אדם אחד אחראי על יצירת המוצר מתחילתו ועד לסופו.

חרף ההבדלים שבין המפעל לבין הנגריה יש גם הרבה מן המשותף. בשני המקרים מדובר בעבודה שבסופה יש מוצר מוחשי, שאפשר לגעת ולמשש. בימינו, בהם גם החברים הם חברים וירטואליים, מתמעטים האנשים שתוצר עבודתם הוא משהו מוחשי. בשני המקרים מדובר באנשים שנהנים וגאים במה שהם עושים (באנגלית זה נשמע טוב יותר - they take pride in what they do). המבט של מיקי כשהוא מסביר ומלטף את אחד מן הכרסומים החדשים שלו זהה למבט של נתן כשהוא מסביר ומלטף את אחד מן המקצועות שלו.

לפני סיום - תודה רבה ליהודה על ארגון הביקור. תודה רבה למיקי על האירוח הלבבי ועל ההסברים המלומדים. תודה רבה לנתן על האירוח הלבבי ועל הפחת אופטימיות שיש מקום לנגרות אומנותית גם בארץ. תודה אחרונה לערן על התמונות מן הביקור.

ונסיים בשיר "עולם הפוך" פרי עטו של אביגדור המאירי (אף הוא איש של ניגודים - רביזיוניסט ואיש שמאל קיצוני, אנטי ממסדי וזוכה פרס ישראל, מחבר "מעל פסגת הר הצופים" ושירי שטות לתיאטרון הקומקום).

שבץ נא

על פי חוקי התעבורה הבריטיים מותר לשוהים קבועים ברחבי הממלכה המאוחדת להשתמש ברשיון הנהיגה הזר שלהם במשך שנה - לאחר מכן הם חייבים לנהוג עם רשיון נהיגה בריטי. הבריטים מחלקים את העולם לארבע קטגוריות:

1. אזרחי הממלכה המאוחדת.
2. אזרחי חבר העמים הבריטי (commonwealth of nations).
3. אזרחים אירופאים.
4. אחרים.

אם אתה אזרח הממלכה, מן הסתם רשיון הנהיגה שלך הוא בריטי - אתה מסודר בחיים. אם אתה אזרח חבר העמים, ומתוך נסיון בריטי נואש לשמר את העובדה כי פעם היו אימפריה מכובדת, כל שעליך לעשות הוא להגיע אל משרד הרישוי הבריטי, להפקיד את רשיון הנהיגה הזר שלך, ולקבל באופן מיידי רשיון נהיגה בריטי. אם אתה אזרח אירופאי, וכתוצאת לוואי מהצטרפותה (המינימלית ככל שניתן) של בריטניה לאיחוד האירופי, כל שעליך לעשות הוא להגיע את משרד הרישוי הבריטי, להפקיד את רשיון הנהיגה הזר שלך, להתעלם ממבטו של הפקיד ("תאמין לי, אצלי לא היית מקבל רשיון נהיגה, אבל בגלל התקנות של האיחוד האירופאי שכופות עלינו להכיר ברשיון הנהיגה שלך, אני נאלץ להעניק לך רשיון נהיגה בריטי. אבל, תדע שאני יודע שרמת הנהיגה אצלכם היא איומה ונוראה ורמת לימודי הנהיגה שלכם היא מתחת לכל ביקורת"), ולקבל כעבור מספר ימים רשיון נהיגה בריטי. אם אתה אזרח "אחר" צפוי לך מסע יסורים מייגע ויקר - עליך לעבור בחינת תיאוריה, ולאחריה עליך לעבור בחינה מעשית.

אחת השאלות במבחן התיאוריה נוגעת למרחק בין שני chevrons המסומנים על כביש מהיר. למתעניינים התשובה היא 40 מטר (וכאשר נוסעים במהירות של 70 מייל לשעה, ושומרים על מרחק של שני chevrons מהמכונית שלפניך שומרים על מרחק מתאים). הסימן chevron (אני מתנצל, אבל אין למילה תרגום לעברית) הוא סימן עתיק מאוד שנמצא בחפירות ארכיאולוגיות בכרתים ומתוארך ל - 1,800 לפני הספירה. אנשי ספרטה טבעו את הסימן על מגיניהם. חברת סיטרואן משתמשת בגרסאות שונות של שני chevrons כלוגו שלה מזה שנים.

מקובל להשתמש בסימן כאשר מבצעים עבודת של שיבוץ פסים דקורטיביים (inlay banding) בתוך רהיטים. יש גרסאות שונות ומגוונות, ואני בחרתי אחת מהן כאשר הכנתי את אחד הלוחות בשולחן משחקים שהשלמתי לא מזמן. התוצאה יפה, והביצוע פשוט למדי.

ראשית, יש להכין את הפסים לשיבוץ. מדביקים יחד חתיכות דקות של עצים בצבעים מנוגדים (ההדבקה עדינה משהו. אם רוצים לפשט את התהליך אפשר להדביק חתיכות עבודת יותר ולפרוס אותן מאוחר יותר לעובי הרצוי). כעת חותכים את החתיכות המודבקות בזוית (45 מעלות במקרה שלנו) על מנת לקבל פסים דקים. כעת שמים שני פסים זה לצד זה, כאשר אחד מהם הפוך ומוסט בצבע אחד - כך מקבלים את צורת ה - chevron ואת הצבעים המנוגדים.






שנית, יש לחרוץ את הדוגמא במשטח. אני ביצעתי את החריצה באמצעות ראוטר ושני גובלים - אחד בכל צד של המשטח. כך חורצים את החריצים המקבילים לקצות המשטח. הכרסום שבראוטר עגול והפינות ישרות - אין מנוס מניקוי הפינות באמצעות מפסלות (חדות). החריצים רדודים בכמיליטר מעובי הפסים, והם צרים בכחצי מילימטר מרוחב הפסים.




כעת נותר להתאים את הפסים לחריצים - מקציעים (בעדינות) ומשייפים (קלות) את הפסים עד שהם מתאימים לחריצים. מורחים דבק בתוך החריצים, דוחפים את הפסים, וממתינים להתייבשותו של הדבק. השלב האחרון הוא שיוף הפסים עד לגובה המשטח.

מלאכת שיבוץ נעימה.

דמקה סינית

דמקה סינית היא בכלל לא סינית, אבל היא גם בכלל לא דמקה. המשחק משוחק על ידי שניים, שלושה, ארבעה או שישה שחקנים, המשחקים על לוח בצורה של מגן דוד. המשחק הומצא בגרמניה בשנת 1892 בתור וריאציה על המשחק האמריקאי Halma. השם "דמקה סינית" הודבק למשחק בתור שם שיווקי בשנת 1928. המשחק Halma עצמו הומצא בשנת 1883 בארצות הברית בתור וריאציה על המשחק הבריטי Hoppity שהומצא בשנת 1854. שוב מקרה קלאסי של המצאה בריטית, ששוכללה על ידי אחרים, שזכו לכל התהילה תוך שהם מותירים מאחור בריטים כמהים למעט הכרת תודה.

אני עסוק בשבועות האחרונים בבניית שולחן קפה שמשולבים בו לוחות משחק. השבוע בניתי לוח של דמקה סינית (אחרי שבניתי לוח מנקלה ולפני שבניתי לוח שח-מט). בניית לוח של דמקה סינית איננה מסובכת יותר מדי, אבל בכל זאת יש כאן כמה אתגרים.

ראשית, צריך לשרטט את הלוח ואת מיקום החורים. תמיד כדאי לזכור שבין חמישה חורים יש רק ארבעה מרווחים. כדאי גם לזכור שהאורך והרוחב של מגן דוד אינם שווים, וכשבאים לחשב את המרחקים בפועל בין החורים כדאי לערוך את החישוב לפי אורכו של המגן דוד ולא לפי רוחבו. לא שחוויתי את הנפילות הללו, אני פשוט מציין נפילות תיאורטיות אפשריות. אחרי שציירתי את הלוח, ואת מיקום החורים באמצעות עיפרון, סימנתי את מיקום החורים באמצעות automatic centre punch (על דרך פעולתו (הקסומה משהו) של המכשיר בפעם אחרת), ומחקתי את סימוני העיפרון.

את השקעים החלטתי לרוקן באמצעות ראוטר. ראוטר הוא אחד הכלים הורסטיליים ביותר בסדנא (אם לא ה...) - עם קצת אימון, יצירתיות, שיפורים, והתייעצות בספרות מתאימה ניתן לבצע עם הראוטר משימות מטורפות למדי. כדאי לציין שהראוטר הוא גם אחד הכלים המסוכנים ביותר בסדנא (אם לא ה...), בוודאי כשמדובר בכלי העבודה הניידים. כשהאימון אינו מספק, היצירתיות גוברת על ההגיון הבריא, השיפורים נעשים ברישול והספרות נותרת על המדף - התאונות (הקשות, על פי רוב) קורות.

הבעייה המרכזית בשימוש בראוטר לריקון השקעים היא לשמור את הראוטר במקומו כאשר מרוקנים את החור. מי שסומך על עצמו שיצליח לשמור על הראוטר במקום כשהוא דוחף את הכרסום למטה בשעה שהוא (הכרסום, לא הנגר) מסתובב לו במהירות שמשתנה בין 8,000 סל"ד ל - 24,000 סל"ד מומלץ לפנות לייעוץ פסיכולוגי (או לפנות לפוליטיקה). הפתרון המתבקש הוא לחבר את הראוטר למשטח באמצעות קליבות. הבעייה היא שאין מקום שבו אפשר לחבר את הקליבות לראוטר. הפתרון הוא להחליף את הבסיס של הראוטר בבסיס חדש וגדול.

הבסיס הוחלף, השקעים (כל המאה עשרים ואחד) רוקנו, והמשימה הושלמה בהצלחה.

כמה מילים על עצים (חלק ג')

בשתי הרשומות הקודמות בנושא עסקתי בסיבות לתנועת עצים ובהבטים המעשיים של התופעה. ברשומה היום אדגים כיצד מתגברים על התופעות הללו, או לפחות מצמצמים את השפעתן, בעת בניית רהיטים.

במקרים רבים יש צורך במשטחים גדולים ברהיטים שונים - שולחנות, דלתות וכיו"ב. אפשר, כמובן, להשתמש בלוחות מלאכותיים (לביד, שבבית, סיבית) שבאים בגדלים שונים ומשונים, אבל זה לא ממש מעניין. נפנה, אם כן, לבניית משטחים מעץ מלא.

אחת הטכניקות הקלאסיות לבניית משטחים גדולים היא Frame & Panel (מסגרת ולוח). הרעיון הוא לבנות מסגרת מעץ עבה, ולשלב בתוכה לוח דק הבנוי מחתיכות קטנות יותר. הנקודה החשובה היא שהלוח "צף" בתוך המסגרת, ועל ידי כך מתאפשרת תנועת ההתרחבות וההתכווצות שלו. בצד שמאל אנו רואים את המסגרת עם הלוח בתוכה. בצד ימין אנו רואים את הלוח צף בתוך המגרעות שבמסגרת. יש לטכניקה זאת וריאציות רבות - הן בצורת המסגרת והן בצורת הלוח, אך לכולן משותפת העובדה כי הלוח צף בתוך המגרעת שבמסגרת.

ישנם מקרים בהם לא רוצים או לא יכולים להשתמש ב - Frame & Panel. המקרה המובהק הוא לוח עליון של שולחן. במקרה כזה מחברים לוחות עץ עבים זה לזה. על מנת ליצור משטח גדול משתמשים לרוב בלוחות משיקיים (ולא רדיאליים) בגלל הדוגמה של הטבעות. לוחות משיקיים נוטים להתעוות - להתקער לכיוון הטבעות החיצוניות יותר. אם נדביק מספר לוחות, וכולם יתקערו לאותו כיוון אנו צפויים לבנות מתקן אימונים להחלקה על סקייטבורד במקום לבנות משטח לשולחן אוכל. השיטה להתגבר (או לפחות לצמצם) את התופעה היא לשנות את כיוון הטבעות לסירוגין, כך שכל לוח מתקער לכיוון שונה מהשניים הצמודים לו.

על ידי שינוי כיוון הטבעות אנו משיגים מספר דברים - ראשית, השאיפה של הלוחות להתקער לכיוונים שונים מקטינה את הקעור של כל אחד מהם (בהנחה שההדבקה טובה). שנית, המשטח הגדול נשאר ישר פחות או יותר, והוא בוודאי לא מתקער כולו (כפי שמודגם בתרשים התחתון). שלישית, אם המשטח מתעוות עוד בנגריה (זה לא אמור לקרות, שכן לא אמורים להדביק את הלוחות זה לזה לפני שהגיעו לנקודת האיזון ...) הרי שניתן להציל, על ידי הקצעה, משטח ישר ודק יותר אם הטבעות משנות את כיוונן. אם המשטח התקער כולו, הרי שאין מנוס מלחתוך אותו ולהדביק מחדש - והפעם מומלץ לשנות את כיוון הטבעות לסירוגין.

נושא אחרון להיום הוא חיבור משטח שולחן למסגרת (סינור) השולחן (מה שמתקרא apron בלעז). המסגרת כמעט ואינה זזה, ובודאי שלא בממד הניצב למשטח השולחן. השינויים במשטח העליון של השולחן יכולים להיות גדולים למדי (עד כדי ס"מ בודדים). אם נחבר את המשטח למסגרת בצורה קשיחה, הרי שכאשר יחולו שינויים במשטח, המסגרת תתעוות וייתכן שאף תשבר. הפתרון לבעייה הוא חיבור המשטח למסגרת באמצעות כפתורים (buttons) בצורה שתאפשר למשטח להתרחב ולהתכווץ מבלי שהמסגרת תושפע מכך.

הכפתורים מחוברים באמצעות ברגים לחלקו התחתון של המשטח העליון של השולחן. הכפתורים אינם מחוברים באופן קבוע למסגרת, אלא נכנסים לתוך מגרעת המאפשרת להם לנוע. הידוק הכפתורים למשטח יוצר לחץ (לא גדול מדי) על החלק העליון של המגרעת, כך שתנועת הכפתורים איננה חופשית מדי. הכפתורים מחוברים, כמובן, למסגרת שניצבת לכיוון הסיבים של המשטח העליון. קיימות וריאציות רבות על הנושא - כפתורים מהודרים, כפתורים ממתכת, וכפתורים שמחוברים בברגים הן למשטח והן למסגרת, אך קיים בהם חריץ שמאפשר לאחד הברגים לנוע עם התרחבות / התכווצות המשטח העליון. יש גם גרסא שבה בנוסף לכפתורים, המסגרת מחוברת למשטח העליון באופן קבוע במקום אחד, עפי"ר באמצע.

ואסיים בכמה שאלות בנושא ראוטר: למה, כשקונים ראוטר בארץ הוא מגיע עם שרוול / קולר (collet) של 8 מ"מ ולא של 1/4 אינץ'? למה המוכר בחנות לא חושב שזה פרט מידע מעניין? למה המוכר בחנות מנסה לשכנע אותך שכל הכרסומים (סכינים) של ראוטרים הם בקוטר 8 מ"מ (למרות שהוא לא מצליח למצוא ולו אחד כזה אצלו בחנות)? למה המוכר בחנות מנסה לשכנע אותך ש - 8 מ"מ זה ה - 1/4 אינץ' החדש? למה לוקח ליבואן שבועיים להחליף את השרוול? למה אני עדיין מתעצבן משטויות כאלה? בין המשיבים נכונה יוגרל שרוול (חדש, מעולם לא נעשה בו שימוש) של 8 מ"מ.

אכלו לי, שתו לי

גנבו לי את הראוטר. בוקר אחד אני מגיע לנגריה אותה אני חולק עם עוד נגרים, פותח את המגירה התחתונה של שולחן הראוטר, שולח ידי למטה, ומגלה ריקנות חשודה. כמה בירורים מסביב וכמה שיחות טלפון העלו חרס - הראוטר היה כלא היה. יש חשוד (הוא כבר לא בנגריה יותר), אבל אין ראוטר.

הרומן שלי עם הראוטר הצהבהב של (DEWALT  (DW-621K החל לפני קצת יותר מחמש שנים. אני זוכר את הרגעים הראשונים - הוצאתי אותו מתוך המזוודה, קרעתי את הניילונים, חיברתי את הידיות והתחלתי לערוך בו שיפורים. ראשית החלפתי את הבסיס השחור שלו בבסיס שקוף. שנית החלפתי את הגובל מפלסטיק בגובל מעץ, לאחר מכן נוספו עוד ועוד שיפורים והתקנים. לאחר מספר שנים קניתי את אחיו הגדול DW-625, והתקנתי אותו בתוך שולחן ראטור. בקיצור - סיפור אהבה. עכשיו נותרתי בלי ראוטר, עם תחושה קשה (עלבון היא כנראה המילה המתאימה), ועם חור בכיס של משהו כמו 1,500 ש"ח.


אני ואחרים קוראים לראוטר DEWALT, אבל הסיפור (כמו תמיד) קצת יותר מורכב. פעם הייתה חברה שוויצרית בשם ELU שהמציאה (או לפחות שיכללה מאוד) את הראוטר. החברה שייצרה מוצרים טובים מדי וגבתה תמורתם מעט מדי כסף נקנתה ע"י DEWALT, שנקנתה ע"י Black & Decker (הדבר נשמר די בסוד שכן השם של DEWALT היה הרבה יותר טוב מהשם של Black & Decker). לא מזמן הם נקנו (סליחה, התאחדו) על ידי Stanley. בקיצור - חד גדיא.

הסקירה ההיסטורית איננה מקלה על התחושות הקשות. עכשיו אין מנוס, צריך לגייס את האנרגיות והכסף וללכת לקנות ראוטר חדש.