הברזה נעימה

יום שישי שעבר היה יום עמוס במיוחד בגן של הילדה. את התוכנית האומנותית פתח עבדכם הנאמן בפעילות של הכנת "לחם יהודי קלוע" - מה שמכונה "חלה" במקומותינו. הבוקר המשיך בחצר - כריס פינצ'בק (אחד האבות) הדגים נגינה בחמת חלילים. התוכנית האומנותית של היום הסתיימה בהדגמה של הברזת עץ אדר (מייפל), באדיבות אחד הסבים.

בשבוע שעבר חגגנו גם את תחילתו של האביב. למען הדיוק - לוח השנה חגג את תחילתו של האביב, תוך התעלמות מופגנת מן המציאות. תושבי מיין ממתינים ליום שמציין את תחילת האביב בכיליון עיניים. ביום זה אפשר להתחיל לקטר על מזג האוויר בלי להיחשב לנמושות שמתקשות (שלא לומר נהנות) להתמודד עם החורף. מרגע שהאביב נכנס לתוקף באופן רשמי מותר (שלא לומר מתבקש) לקטר על הטמפרטורות שמסרבות לעלות (אנחנו עדיין מתחת לאפס במשך רוב שעות היום) ועל השלג שממשיך לרדת. השנה הוספנו לשלל הקיטורים טענות הקשורות בהברזת עצי המייפל.

שימוש בלשד (sap) שמופק מעצי מייפל (אדר) מקובל מזה מאות שנים. ישנן עדויות לכך שכבר בתקופות מוקדמות היו האינדיאנים בצפון אמריקה מפיקים וצורכים את הלשד - שותים אותו בצורתו הנוזלית (maple sap) או מפיקים ממנו סוכר וסירופ. האירופאים שהגיעו לצפון אמריקה למדו את שיטות האיסוף והעיבוד, ובמהלך השנים שיכללו ותיעשו אותן. הרעיון פשוט מאוד - מחוררים את גזעו של העץ, מנקזים את הלשד לתוך כלי איסוף, ומרתיחים אותו עד לקבלת סירופ.

התהליך הפשוט מסתבך בשל שתי עובדות:

• ריכוז הסוכר בלשד נמוך (בסביבות 2%). היחס בין לשד לבין סירופ הוא 1:40. כלומר, מכל ליטר של לשד ניתן להפיק 25 מיליליטר של סירופ. אם מעוניינים בכמות משמעותית של סירופ אין מנוס מאיסוף והרתחה של ליטרים רבים מאוד של לשד.
• הלשד מופרש מן העץ בשל הפרשי לחצים, שנגרמים כתוצאה משינויי טמפרטורה. כאשר הטמפרטורה עולה מעל לאפס - לשד מופרש מן העץ. כאשר הטמפרטורה יורדת אל מתחת לאפס - ההפרשה נפסקת, מים נשאבים דרך השורשים אל תוך העץ, והם "הופכים" ללשד חדש. מדובר בחלון הזדמנויות צר למדי (שבועיים, שלושה) בו מזג האוויר משתף פעולה (מינוס בלילה, פלוס ביום) ומאפשר את איסוף הלשד.

הרופאה ששמעה על ההדגמה שנערכה בגן החליטה שגם אנחנו צריכים לנסות כוחנו בהכנת סירופ מייפל ביתי. האתגר הראשון שעמד בפנינו היה איתור עצי מייפל ביער שלנו. אני די טוב בזיהוי עץ מייפל כאשר הוא נמצא בצורתו הנגרית. איתור עצי מייפל ביער שלנו שגודלו קצת יותר מחמישה דונם, כשהקרקע מכוסה בשלג בעומק של חצי מטר, וכאשר העצים (הנשירים) עדיין מחוסרי עלים - זה כבר אתגר אמיתי. מבטים חודרים לעבר סידור הענפים ומישוש רגיש של קליפות עצים סייעו בידינו, ולבסוף איתרנו שני עצי מייפל מועמדים להברזה.

השלב השני הוא הכנסת הברזים. מחוררים את העץ באמצעות מקדח לעומק של אינץ' וחצי (38 מ"מ), דופקים פנימה את הברז, תולים עליו מיכל איסוף, ומחכים. ביומיים הראשונים הלשד זרם בקצב מדהים (כמה ליטרים ליום מכל ברז). אבל אז צנחו להן הטמפרטורות אל מתחת לאפס גם בשעות היום (ככה זה כשמתחילים את הבוקר עם מינוס 14), זרימת הלשד נפסקה, וזרימת הקיטורים החלה. עברו עלינו ארבעה ימים של יובש, ורק ביום שישי האחרון עלו הטמפרטורות והזרימה התחדשה לה.

השלב השלישי עימו טרם התמודדנו הוא הרתחת הלשד עד לקבלת סירופ מייפל. אנחנו מחכים להצטברות כמות גדולה של לשד בתקווה שלא נצטרך להרתיח יותר מפעמיים. ההרתחה היא תהליך ארוך, דביק ומסריח, שמבוצע לפיכך מחוץ לבית. לא משהו שעושים אם לא ממש צריכים.

והנה כמה תמונות להמחשה:

קידוח חור בזווית

נכנסים פנימה

הלשד מתחיל לנזול

דופקים ברז

מיכל האיסוף תלוי על הברז

אם תזמינו כרטיסים עכשיו יש סיכוי לא רע שתגיעו לחגיגת ההרתחה שתיערך בסוף השבוע הקרוב. אם לוח הזמנים שלכם קצת צפוף, אתם מוזמנים להגיע לחגיגת ההרתחה השנייה שתיערך בעוד שלושה שבועות. לאמיצים שיגיעו מובטחת ארוחת בוקר - פנקייק עם סירופ מייפל תוצרת בית.

היא כבר כאן

לפני שבועיים טיפסתי עם הבנות (העזר, הבת והכלבה) על - Maiden's Cliff, שנמצא עשר דקות נסיעה מן הבית. עלייה מתונה למדי של קצת פחות ממייל, ואנחנו בפסגה. התרמוס נפתח, הקפה נלגם, הנשימה שבה לסידרה, והתפנינו להתבונן בנוף. מצד ימין (צפון מערב) מתגלה לו אגם מגנטיקוק במלוא הדרו. מצד שמאל (דרום מזרח) מתגלים קצה האגם והאוקינוס האטלנטי, אלא שהמראה מופרע על ידי צלב מתכת גדול ולבן.

לו היינו מטיילים במקום לפני שנת 1864, הרי שהיינו מטפסים על צוק מגנטיקוק. הטרגדיה שארעה במקום בשבעה למאי, שנת 1864 היא הגורם לשינוי שמו של הצוק ולהצבתו של הצלב. ביום זה עלתה אל הצוק קבוצת בנות - Elenora French, אחותה, חברותיה ומורתן. על הצוק נשבה רוח עזה. הרוח העיפה את כובעה של אלינורה, היא רדפה אחריו והצליחה לתופסו. כאשר התיישבה בקצה הצוקה, וניסתה לשים את הכובע על ראשה, הגיע משב רוח עז שהעיף את אלינורה מן הצוק. באופן פלאי אלינורה שרדה את הנפילה (כמאה מטר), אך נפטרה מספר ימים לאחר מכן - ככל הנראה כתוצאה מפציעות פנימיות. שמו של הצוק שונה לשמו הנוכחי (Maiden באנגלית היא עלמה צעירה, ריבה), ובמקום הוצבו צלב ולוח זכרון.

במיין יש גם נפילות הרבה פחות טראגיות. נפילות שמתרחשות מדי שנה ומסבות למקומיים ולתיירים הנאה מרובה. מדי שנה, עם בואו של הסתיו, מתרחשת השלכת - העלים משנים את צבעם, ולבסוף נושרים. כדי להבין (ולו גם באופן שטחי) את התופעה צריך להתחיל בהתחלה.

הסיבה שהעלים ירוקים היא הימצאותו של כלורופיל. הכלורופיל לוכד את קרני השמש, ומפיק אנרגיה שמאפשרת לייצר את המזון של העץ - סוכרים שנוצרים ממים ומפחמן דו-חמצני. תהליך הייצור משתמש גם בכלורופיל עצמו, כך שיש לחדש כל הזמן את מלאי הכלורופיל בעלים.

בסוף הקיץ (תחילת הסתיו) עם התמעטות שעות האור והירידה בטמפרטורות, העץ אוטם את בסיס העלים באמצעות שכבת שעם מיוחדת, זרימת הנוזלים והמינרלים אל ומן העלים נפסקת, וכתוצאה מכך כמות הכלורופיל בעלים יורדת. כתוצאה מהירידה בכמות הכלורופיל "מתגלים" להם פיגמנטים אחרים (שתמיד היו שם) - כתומים, אדומים וסגולים. הצבע החום שמתגלה, איננו פיגמנט כי אם הצבע של דפנות התאים, שמתגלה בהעדר פיגמנטים אחרים.  בסופו של התהליך נושרים להם העלים מן העץ, והוא נשאר עירום עד לבוא האביב.

ההסבר המקובל להתנהגות זו של העץ היא שבסתיו ובחורף האנרגיה שדרושה על מנת להחזיק את העלים בחיים גדולה יותר מהאנרגיה שניתן להפיק מהמזון הנוצר בהם. לפיכך, עדיך להיפטר מהעלים עד לבוא האביב. ככל הנראה, יש סיבות נוספות - מלחמה במזיקים, צמצום אובדן מים, וצמצום נזקים מכניים מרוחות עזות ושלג.

אנחנו, שנמצאים על החוף החמים, מצויים רק בתחילתה של השלכת. צפויים לנו עוד כמה שבועות של הנאה צרופה עד שנאלץ להסתפק באורן לבן ובשאר עצים מחטניים. בכל אופן, היא כבר כאן - השלכת.