אצבעות

כל מי שנמצא בסביבת ילדים קטנים מכיר כמה "שירי אצבעות" (שהם תת קבוצה של "שירי משחק"). הותיק מביניהם הוא שירם של רבקה דוידית ודוד זהבי "אצבעות לי עשר יש" (כך היו המילים במקור עד ששונו לגרסא מודרנית יותר "עשר אצבעות לי יש").

הנה "שיר אצבעות" נוסף - הפעם של אלון אולארצ'יק - "בחור אנלוגי בעולם דיגיטלי".

מה הקשר לאצבעות? המילה "אנלוגי" באה מיוונית ומשמעותה המקורית היא "פרופורציה, יחס". בשעון אנלוגי קיים יחס בין התקדמות המחוגים להתקדמות הזמן. קיימים לא מעט שעונים אנלוגיים שבהם אין כלל ספרות, ובכל זאת ניתן להסתכל ולדעת מהי השעה. המילה "דיגיטלי" באה מלטינית ומשמעותה המקורית היא "אצבע". משם התגלגלה המילה לייצג "ספרה", ובהמשך התגלגלה למשמעות של "ייצוג באופן בדיד (ספרתי)". בעידן המודרני קיבלה את המשמעות הקשורה בעולם המיחשוב.

הנה עוד כמה אצבעות. מדובר במגירות שאני בונה עבור ארון (מספר אי זוגי של מגירות שהולכות וגדלות ככל שיורדים למטה). מאחר שהארון מאוד מרובע, ומאחר שחשתי שאיני שרוי במצב המדיטטיבי הנחוץ לחיתוך כמה עשרות זנביונים, החלטתי ללכת על "מחבר אצבעות" (finger joint).

למחבר הזה יש שני יתרונות בולטים:

1. חיתוך המחבר באמצעים ממוכנים (מסור שולחן או ראוטר בתוך שולחן) קל לביצוע. הסכנה המרכזית היא איבוד הריכוז עקב העבודה המשעממת שחוזרת על עצמה.
2. שטח ההדבקה שמקבלים (גם אם בוחרים באצבעות עבות למדי) גדול מאוד, מה גם שמדובר בהדבקה לאורך הגרעינים.

למחבר הזה יש שלושה חסרונות בולטים:

1. איתחול העבודה (setting) חייב להיות מדויק מאוד. סטייה קלה של 1/10 מילימטר, והאצבעות יהיו הדוקות / חופשיות מדי. סבלנות היא שם המשחק.
2. המחבר עצמו אינו מעניק חוזק מכני (לעומת סין וגרז או זנביונים). ברוב המקרים, שטח ההדבקה הגדול והדבקים המודרניים מפצים על כך.
3. שטח ההדבקה גדול מאוד. כל נסיון להדביק לבד כמה עשרות אצבעות בדבק צהוב (PVA) נדון לכשלון. אפשר להזמין בני משפחה / חברים / שכנים לסייע במשימה - להפקיד כל אחד על גיזרת אצבעות ולקוות לטוב. אפשרות אחרת היא להשתמש בדבק עם זמן פתיחה ארוך (מאוד). קיימים דבקים אפוקסיים עם זמן פתיחה רשמי של 40 דקות (בפועל מדובר בכשעה) שמתאימים מאוד להדבקה כזאת.

קיימים ברשת (ובספרים) אין ספור הסברים ומדריכים המפרטים צעד אחר צעד את דרך בניית הג'יג, האיתחול שלו ואופן העבודה. אני מצרף כאן את הג'יג שלי. ניתן לראות את המזחלת ואת פין המיקום. לצורכי הדגמה הנחתי את דופן המגירה על הג'יג אחרי שהיא כבר נחתכה כולה, והרמתי את להב המסור מעלה כדי שיתגלה במלוא הדרו.


מחר (יום שני) יום ההדבקה. מדובר בסך הכל בקצת יותר משש מאות שיניים שצריך להדביק. מישהו מתנדב לעזור בניקוי שאריות הדבק?

מישהו חייב לחתוך זנביונים (dovetails)

נפתח בהמלצה חמה מאוד על הספר brain rules (מצטער - אין לי רעיון לתרגום לעברית שישמור את המשמעות הכפולה של השם האנגלי) שכתב John Medina. הספר מדבר - ולא כל כך במפתיע - על המוח האנושי. הספר הוא מדע פופולרי במיטבו - קריא, מרתק, לא פשטני מדי ולא מסובך מדי. הקריאה מענגת ומשכילה.

העקרון הרביעי שמציג מדינה הוא "אנחנו לא שמים לב לדברים משעממים". חלק מהדיון מוקדש ליכולת של המוח לבצע מספר משימות במקביל (multi-tasking). אז זהו, היכולת הזאת לא ממש קיימת. אם עושים כמה דברים במקביל הסיכוי לטעות עולה ב - 50%, ופרק הזמן שלוקח לנו להשלים את המשימה מוכפל.


אני נזכר בספר הזה כל פעם שאני מנסה להשאר מרוכז במהלך משימת חיתוך משעממת - איכשהו המחשבה תמיד נודדת להמשך בניית הרהיט, לעיצוב הרהיט הבא, לטלפון שאני חייב להחזיר ללקוח, או לקבלות שאני צריך לשלוח לרואה החשבון.

המעבר שעשיתי מהיי-טק לנגרות היה דרמטי למדי. המעבר ממעמד של שכיר למעמד של עצמאי היה, במובנים רבים, הרבה יותר דרמטי. ככל שחולף הזמן אני מבין שעל מנת להיות נגר מוצלח אני צריך להיות:

• סגן נשיא בכיר לשיווק - מישהו חייב להחליט מה מוכרים, למי, באיזה מחיר, באילו ערוצים, ולדאוג שנהייה ממוצבים נכון.
• סגן נשיא בכיר למכירות - מישהו חייב לבצע את המכירה, ולהביא את ההזמנה.
• סמנ"ל כספים -  מישהו חייב להבין מה המצב הכספי של העסק, ולשלוח את הקבלות לרואה החשבון.
• סגן נשיא לרכש - מישהו חייב לקנות את חומרי הגלם, ולא פחות חשוב - לריב עם הספקים, ולצמצם את ההוצאות.
• סמנכ"ל תפעול - מישהו חייב לנקות את הנגריה, לרוקן את השק של השואב, לרוקן את המים מהמדחס, ולדאוג שיהיו קפה וסוכר.
• קצין רכב - מישהו חייב להוביל את הרהיטים, ולדאוג לקחת את הרכב לשטיפה.

 וכמאמר דוקטור סוס

When our mother went

Down to the town for the day,

She said, "Somebody has to

Clean all this away.

Somebody, SOMEBODY

Has to, you see"

Then she picked out two Somebodies.

Sally and me.

ובנגריה אין לי אפילו את Sally שתעזור לי. פתאום חיתוך זנביונים נראה משימה קלה למדי.

להשאיר או להסיר ?

את מחבר הזנביונים (dovetails) אנו מוצאים כבר ברהיטים שנקברו יחד עם המומיות המצריות ועם הקיסרים הסינים. אלפי השנים שעברו מאז לא הפכו את בניתם לקלה יותר. עבור כל נגר יש שתי שיטות לסמן ולחתוך את המחבר - השיטה שהוא משתמש בה והשיטה הלא נכונה. אפשר, כמובן, לרמות ולהשתמש באמצעים ממוכנים, אבל אנחנו אנשים ישרי דרך שאינם נוהים אחר הטכנולוגיה המשחיתה.

לאחר שמסמנים, חותכים ומדביקים את הזנביונים נשארים עם סימונים גלויים לעין על לוחות העץ. כעת נשאלת השאלה הגורלית - האם להשאיר את הסימונים או להסירם (על ידי הקצעה או שיוף)?

לו היינו משתייכים לתנועה ה - Arts & Crafts הרי שהתשובה הייתה פשוטה - משאירים. התנועה החלה דרכה באנגליה, בשנות השמונים של המאה ה -19, ומשם התפשטה לאירופה ולצפון אמריקה. התנועה הטיפה לאומנות (craftsmanship) מסורתית ולפשטות בעיצוב. התנועה התנגדה לתיעוש של האומנות, והייתה בעלת חזון חברתי - הן בהיותה אנטי-תעשייתית והן בשאיפתה לאפשר לכולם להנות מחפצי אומנות ברמה גבוהה.

ברהיטים שנבנו בתקופה זו אנו מוצאים מרכיבים שבאו להפגין את יכולותיו של האומן ואת העובדה שהרהיט אכן נבנה על ידי אומן ולא באופן מתועש. הרהיטים מן התקופה מאופיינים במחברים גלויים המוצגים לראווה - through tenons, זנביונים גלויים, וכיו"ב. בספסל שמימין (בעיצובו של  Gustav Stickley משנת 1901) נראים בבירור ה - through tenons שמהווים אלמנט עיצובי בעל נוכחות בולטת.




בתחום העיצובי אומנותי זכתה התנועה להצלחה רבה ולהשפעה ניכרת. בתחום החברתי, השאיפות הכמעט אוטופיות של התנועה נחלו כשלון - השאיפה לאפשר קיום הוגן לאומנים, לבנות רהיטים טובים, בעבודת יד, ובמחירים שייאפשרו לכולם להנות מהם התנפצה עד מהרה אל סלע המציאות.

ומה איתי ? אני משאיר בגאווה את הסימונים ... ולפעמים נאלץ להסביר ללקוחות תוהים למה לא סיימתי את העבודה כמו שצריך.