מודרניזם סקנדינבי - חלק ד

ברשומה הראשונה בסדרה דיברתי על הזמן (1930-1970), על המרחב (דנמק, קצת שבדיה, קמצוץ פינלנד) ועל התוצרים (איזון בין עיצוב פונקציונלי-אסתטי, מחירים אפשריים, איכות טובה) שאיפיינו את תנועת המודרניזם הסקנדינבי. ברשומה השנייה בסדרה דיברתי על ארבעת היסודות עליהם נבנה המודרניזם הסקנדינבי - היסוד האליטיסטי (הגילדה), היסוד האנגלי (רשת החנויות הממשלתית), היסוד העממי (קו-אופרטיבים), והיסוד הערכי (שוויון חברתי ועיצוב). ברשומה השלישית בסדרה דיברתי על הדמות ההיסטורית (Kaare Klint) שהופיעה בזמן הנכון ובמקום הנכון.

כל איש שיווק מתחיל יאמר לך "זה לא מספיק שיש לך מוצר טוב, אתה צריך גם למכור אותו". שנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת היו שנות "התערוכות הגדולות". אנו מדברים על תקופה בה הרוב המכריע של העיתונים הודפסו בשחור-לבן (מודעת הצבע הראשונה בעיתון התפרסמה בבריטניה בשנת 1936) והטלויזיה הייתה בחיתוליה (שידור הטלויזיה האלקטרונית הודגם לראשונה בשנת 1925, ושידורים בצבע הגיעו לרמה מעשית בשנת 1940). השיטה המרכזית לחשיפה של מוצרים חדשים הייתה באמצעות תערוכות.

מדובר היה בתערוכות בינלאומיות גדולות, אותן פקדו מאות אלפים ולעיתים גם מיליוני אנשים. הסקנדינבים השכילו להבין את החשיבות הרבה של תערוכות אלה, ולפיכך השקיעו משאבים הן בארגון תערוכות והן בהשתתפות בהן. הסקנדינבים ראו בתערוכות הזדמנות פז לחשוף ולחנך את הקהל המקומי והבינלאומי למודרניזם הסקנדינבי. הם גם השתמשו בתערוכות כמנוף לקידום התעשייה הסקנדינבית ע"י עידוד שיתופי פעולה מחד גיסא ויצירת תחרותיות מאידך גיסא. רהיטים רבים שנחשבים כיום "קלאסיקה" של המודרניזם הסקנדינבי נוצרו ע"י שיתופי פעולה מתוך כוונה לזכות בתחרויות שנלוו לתערוכות הגדולות.

אבל, עם כל הכבוד לתערוכות הגדולות, "המפץ הגדול" של המודרניזם הסקנדינבי לא היה מתרחש אלמלא אותו אירוע עקוב מדם בו מצאו מותם כשישים מיליון איש - מלחמת העולם השנייה. הטבלה הבאה (הנתונים מתוך וויקיפדיה) תעזור להבהיר את הטענה המוזרה שלי.

מדינה	מספר תושבים	מספר הרוגים	אחוז הרוגים	הערות
בריטניה	47,760,000	450,900	0.94
צרפת	41,680,000	600,000	1.44	נכבשה בידי הנאצים במאי 1940
גרמניה	69,300,000	7,200,000	10.4
הולנד	8,729,000	210,000	2.41	נכבשה בידי הנאצים במאי 1940
דנמרק	3,795,000	6,000	0.16	נכבשה בידי הנאצים באפריל 1940. מוסדות השלטון הדנים (הממשלה והמלך) נשארו על כנם עד לשנת 1943, תוך שהם שומרים על מידה רבה של עצמאות.
שבדיה	6,341,000	2,100	0.03	שמרה על נייטרליות לאורך המלחמה.

בעוד שבריטניה (Arts & Crafts), צרפת (Art Decon), גרמניה (Bauhaus), הולנד (de Stijl) ומדינות רבות אחרות התבוססו במלחמת העולם השנייה, הרי דנמרק ושבדיה הצליחו להישאר "בצד". בבריטניה שועבדה כל הכלכלה לטובת המלחמה - בשבדיה נשארה כלכלה אזרחית במצב סביר. בגרמניה דוכאה תנועת הבאוהאוס - בדנמרק פרחה תנועת המודרניזם. במהלך המלחמה המשיכו דנמרק ושבדיה לפתח את המודרניזם הסקנדינבי - הן במישור העיצוב והן במישור הייצור. בשאר המדינות אנו עדים לקפאון (ולעיתים ממש העלמות) של תנועות העיצוב.

עם תום המלחמה בשלו התנאים לכיבוש העולם (המערבי) על ידי המודרניזם הסקנדינבי. הפונקציונליות האסתטית, האיכות, המחיר הסביר, הפשטות, האופטימיות והערכים החברתיים סיפקו לאירופה העגמומית של תום מלחמת העולם השנייה את אותו שביב תקווה שהיא הייתה כל כך זקוקה לו. הכיבוש הושלם במהירות, ונותר על כנו (לפחות) עד לשנות השישים.

מודרניזם סקנדינבי - חלק ג

ברשומה הראשונה בסדרה דיברתי על הזמן (1930-1970), על המרחב (דנמק, קצת שבדיה, קמצוץ פינלנד) ועל התוצרים (איזון בין עיצוב פונקציונלי-אסתטי, מחירים אפשריים, איכות טובה) שאיפיינו את תנועת המודרניזם הסקנדינבי. ברשומה השנייה בסדרה דיברתי על ארבעת היסודות עליהם נבנה המודרניזם הסקנדינבי - היסוד האליטיסטי (הגילדה), היסוד האנגלי (רשת החנויות הממשלתית), היסוד העממי (קו-אופרטיבים), והיסוד הערכי (שוויון חברתי ועיצוב).

קארה קלניט (וויקיפדיה)

כמו במקרים אחרים בהיסטוריה - "נסיבות" אינן מספיקות, צריך את אותה "דמות היסטורית" שתחולל את השינוי. במקרה של המודרניזם הסקנדינבי, "הדמות ההיסטורית" היא Kaare Klint. קלינט נולד בדנמרק ב - 15.12.1888. הוא למד ציור, ארכיטקטורה, ועיצוב רהיטים.

בשנת 1917 החל קלינט להתעניין בקשר שבין רהיטים לבין אנשים. קלינט הבין כי חל שינוי משמעותי באורח החיים של האנשים, ולפיכך הדרישות שלהם מן הרהיטים השתנו. קלינט הגדיר את המשימה - עיצוב רהיטים שיתאימו לאורח החיים העכשווי. הוא ניגש אל הפתרון בצורה מדעית, כשהוא מפתח מסגרת (framework) מתמטית לפתרון בעיות בתחום העיצוב. קלינט אסף אין ספור נתונים, הזין אותם לתוך המסגרת המתמטית שפיתח, והציע סטנדרטים עיצוביים - החל בשטח האחסון הנדרש לחפצים וכלה בתנוחת הישיבה האופטימלית בכיסא. הסטנדרטים העיצוביים מחד גיסא והערכתו לאסתטיקה ולאיכות מאידך גיסא, מאפיינים את גישתו הפונקציונלית אסתטית. גישה בה הצורה היא פועל יוצא של השימוש (כפי שבא לידי ביטוי בסנדרטים העיצוביים), וזאת מבלי לקפח את האסתטיקה ואת האיכות (לאורם התחנך במשך שנים).

גישתו של קלינט הייתה גישה אבולוציונית. לקיחת עיצובים היסטוריים, העברתם דרך פילטר הפונקציונליות האסתטית, וקבלת עיצובים משופרים - הן בהיבט הפונקציונלי והן בהבט האסתטי. גישתו הייתה שונה מאוד מגישת הבאוהאוס הגרמני, שם נשלל כל הידע הקודם, והשאלות שנשאלו היו שאלות יסוד (מה זה כיסא?). דווקא הסוציאליזם של קלינט לא דגל ב"עולם ישן עד היסוד נחרימה". נהפוך הוא - קלינט נשען על העולם הישן על מנת לבנות את העולם החדש, את העולם המודרני.

בשנת 1924 התמנה קלינט לראש המחלקה לרהיטים בבית הספר לארכיטקטורה של האקדמיה הדנית המלכותית לאומנות יפה. עד מהרה הפכה המחלקה, תחת הנהגתו של קלינט, ל"מרעננת הרשמית" של תעשיית הרהיטים הדנית. קלינט ותלמידיו המשיכו בפיתוח סטנדרטים עיצוביים, וביצירת עיצובים מודרניים בגישה האבולוציונית. הנקודה בה נוצרה תנועת המודרניזם הסקנדינבי היא כאן - המחלקה לרהיטים בהובלת קארה קלינט, דנמרק, שנות העשרים.

Barcelona / Red Chair
עיצוב: קלינט, בנייה: רסמוסן

קלינט היה ידוע כפרפקציוניסט קיצוני. בימי חייו (הוא נפטר ב - 28.3.1954) הוא פירסם בסך הכל 30 עיצובים. אי אפשר לסיים רשומה על קלינט בלי לספר את הסיפור המפורסם על הכיסא. בשנת 1928 נפגשו קלינט וגונאר אספלונד (Gunnar Asplund, ארכיטקט שבדי מכובד ביותר) בסטוקהולם. קלינט שאל את אספלונד "על מה אתה עובד"?, ואספלונד השיב "אני עובד על ספריה, בית קולנוע ובניין חנויות". אספלונד שאל את קלינט "על מה אתה עובד"?, וקלינט השיב "אני עובד על כיסא". אחרי מספר שנים הם נפגשו בשנית, הפעם בקופנהאגן. קלינט שאל את אספלונד "על מה אתה עובד"?, אספלונד השיב "אני עובד על בניין עירייה, בית ספר ומספר בתים פרטיים". אספלונד שאל את קלינט "על מה אתה עובד"?, קלינט השיב "אמרתי לך בפעם הקודמת שנפגשנו, אני עובד על כיסא".

אנחנו כמעט בסוף הסדרה. נותרה עוד רשומה אחרונה בה ננסה להבין כיצד נפוצה בשורת המודרניזם הסקנדינבי ברחבי אירופה (והעולם).

מודרניזם סקנדינבי - חלק ב

ברשומה הקודמת דיברתי על הזמן (1930-1970), על המרחב (דנמק, קצת שבדיה, קמצוץ פינלנד) ועל התוצרים (איזון בין עיצוב פונקציונלי-אסתטי, מחירים אפשריים, איכות טובה) שאיפיינו את תנועת המודרניזם הסקנדינבי. ברשומה היום נשקע קלות לנבכי ההיסטוריה, ונבחן את היסודות עליהם צמחה התנועה.

בשנת 1554 נוסדה אגודת בוני הארונות הדנית (Danish Cabinetmakers' Guild). התאגדות של בעלי מקצוע הייתה דבר שבשגרה ברחבי אירופה. האגודה הראשונה שנוסדה בדנמרק היא אגודת החייטים שהתאגדה כבר בשנת 1275. לאחר החייטים, ועוד לפני בוני הארונות, הספיקו להתאגד בדנמרק הצורפים (1429), תופרי הכפפות (1460), תופרי האוכפים (1460), המובילים (1478), הנגרים (1512), והקצבים (1552). לאגדות בוני הארונות הדנית הייתה מטרה כפולה - לקדם את ולהגן על האינטרסים של החברים באגודה. אגדות בוני הארונית הדנית היוותה את היסוד האליטיסטי עליו צמח המודרניזם הדני.

==========

עד למאה השמונה עשרה הרוב המכריע של הרהיטים בדנמרק התחלק לשתי קבוצות. הראשונה - רהיטים שיובאו מצרפת. השניה - חיקויים מקומיים של רהיטים שיובאו מצרפת. אגדות בוני הארונות הדנית רצתה לקדם את התעשייה המקומית, וניסתה לשכנע את הממשלה להתערב בשוק - על ידי קביעת מחירי מינימום לרהיטים מייצור מקומי והטלת מכסים על יבוא רהיטים מצרפת.

הממשלה הדנית התנגדה לצעדים אלה, אך הקימה בשנת 1777 רשת חנויות בשם Danish Furniture Stores. מטרת הרשת הייתה "לייעץ, לתמוך וללמד את מלאכת הנגרות". הרשת תמכה בתעשייה המקומית הן במישור ההשכלה המקצועית והן במישור הכלכלי. בחנויות הרשת נמכרו רהיטים מתוצרת מקומית, שנבנו על פי עיצובים של "מעצבי הבית". הממשלה דאגה כי כל "מעצבי הבית" יהיו מעצבים שהתחנכו באנגליה ושהיו נאמנים לסגנון העיצוב האנגלי - כך קודמה ההשפעה האנגלית כמשקל נגד לסגנון הצרפתי שהיה נהוג עד אז. החנויות פעלו בהצלחה רבה עד לתחילתה של המאה התשע עשרה. רשת החנויות הממשלתית Danish Furniture Stores היוותה את היסוד האנגלי עליו צמח המודרניזם הדני.

==========

בין השנים 1346 ל - 1353 שטפה את אירופה "המגיפה השחורה". המגיפה, שהרגה בין שבעים וחמישה למאתייים מיליון אנשים, נחשבת עד היום לאחת המגיפות הקשות איתן התמודד המין האנושי. המגיפה הותירה את האוכלוסיה באיזורים החקלאיים של דנמרק במצב קשה ביותר. הדרך היחידה בה יכלו מעט החקלאים, ששרדו את המגיפה, להתקיים הייתה באמצעות עבודה משותפת. החקלאים בכפרים יצרו אגודות שיתופיות - Landsbyfællesskaber. השדות חולקו מחדש - כל חקלאי קיבל "רצועה" ברוחב של מספר מטרים ובאורך השדה כולו. הדרך היחידה לעבד את השדות הייתה בצורה שיתופית.

במחצית הראשונה של המאה השמונה עשרה אנו עדים לתופעה הפוכה (enclosure movement) - איחוד חלקות חקלאיות קטנות, והפיכתן למשקים גדולים יותר. בית המלוכה הדני צידד באיחוד החלקות, וכך התפרקו להן האגודות השיתופיות.

במחצית השנייה של המאה התשעה עשרה חלה ירידה חדה במחירי התבואות, והחלקאים הדנים נאלצו לעבור מחקלאות של תבואות לחקלאות של חלב ובשר. המעבר חייב השקעות גדולות במחלבות ובבתי מטבחיים - השקעות שחייבו התאגדות של חקלאים, והשיבו לחיים את האגודות השיתופיות, הקו-אופרטיבים. בשנת 1880 הוקמה "התאחדות האגודות השיתופיות הדניות" על מנת "להפיץ ולמכור רהיטים וחפצי בית אחרים" לחברי האגודות. "התאחדות האגודות השיתופיות הדניות" היוותה את היסוד העממי עליו צמח המודרניזם הדני.

==========

לקראת סופה של המאה התשעה עשרה אנו עדים לעיסוק מוגבר של הוגי הדיעות הסקנדינביים בשני תחומים - זהות לאומית ושוויון חברתי. מעצבים ובעלי מלאכה מצאו עצמם מועדדים (שלא לומר נדרשים) לשקף ערכים אלה של זהות לאומית ושל שוויון חברתי ביצירתם. לורנץ דיטריכסון (משורר, היסטוריון והוגה דעות נורבגי, 1834 - 1917) כתב "נטיעת אומנות ואהבת היופי בחיי האנשים חשובה מאוד לעיצוב המצפון הלאומי שלהם". הקשר בין עיצוב לערכים חברתיים היווה את היסוד הערכי עליו צמח המודרניזם הדני.

==========

אז מה היה לנו? יסוד אליטיסטי (הגילדה) + יסוד אנגלי (רשת החנויות הממשלתית) + יסוד עממי (קו-אופרטיבים) + יסוד ערכי (שוויון חברתי ועיצוב). הכל מוכן לבואו של Kaare Klint.

מודרניזם סקנדינבי - חלק א

הקוראים הנאמנים יודעים כי אני חובב מושבע של עיצובים סקנדינביים מודרניים (Scandinavian Modern). ידידי, עזיז סובח, מאיץ ודוחק בי כבר תקופה ארוכה להסביר לו בעברית פשוטה ונהירה למה אני מתכוון כשאני אומר מודרניזם סקנדינבי. אז, אחרי שביצעתי אין ספור תרגילי התחמקות, הגיעה השעה לנסות ולנפק את התשובה המיוחלת.

הדרך הפשוטה (וכנראה גם הפשטנית) להשיב על השאלה היא באמצעות הגדרה של זמן ומרחב - כלומר מתי והכין התרחש המודרניזם הסקנדינבי. יש הסכמה כי המודרניזם הסקנדינבי הגיע לקיצו בסוף שנות השישים. לגבי "מתי כל זה התחיל" אין תשובה חד משמעית. "המפץ הגדול" של התנועה התרחש עם תום מלחמת העולם השנייה (1945), אבל ברור שהתנועה החלה דרכה מוקדם יותר. יש כמה מועדים אפשריים לתאריך ההתחלה - סוף מלחמת העולם הראשונה (1918), מינויו של Kaare Klint לראש המחלקה לרהיטים באקדמיה הדנית המלכותית לאומנות יפה (1924), התערוכה הראשונה של אגודת בוני הארונות הדנית (1927), או שמא תערוכת ברצלונה (1929).

מקור: וויקיפדיה

כל האירועים הללו הם מועמדים ראויים, אבל נהוג לומר כי תערוכת סטוקהולם (1930) היא מועד הלידה של המודרניזם הסקנדינבי. תערוכת סטוקהולם אורגנה על ידי הארכיטקט השוודי Gunnar Asplund, והייתה התערוכה הראשונה שהוקדשה כולה למודרניזם. בתערוכה ביקרו ארבעה מיליון איש - שליש מאוכלוסית סקנדינביה באותה תקופה (מאית מאוכלוסית אירופה).

אנחנו אמנם מדברים על מודרניזם סקנדינבי, אבל למעשה הרוב המכריע וההובלה של הפעילות התרחש בדנמק, מיעוט התרחש בשוודיה, שבריר התרחש בפינלנד, ונורבגיה ואיסלנד כלל לא השתתפו במשחק.חלוקת התפקידים מתבטאת בכך שבמקרים רבים מדברים על מודרניזם דני (Danish Modern) ולא על מודרניזם סקנדינבי.

לסיכומו של פרק הזמן והמרחב - המודרניזם הסקנדינבי הוא תנועה עיצובית שפעלה בסקנדינביה משנות השלושים ועד שנות השישים של המאה הקודמת.

התרשים המצורף (אני יודע שהגופן קטן, אבל אחרת זה לא נכנס) יעזור לכם למקם את המודרניזם הסקנדינבי ביחס לתנועות עיצוביות אחרות. נא לשנן את המידע שבתרשים, שכן הוא ישמש אותנו גם ברשומות הבאות.

תנועות עיצוב במאה ה-20
מקור: Danish Moderen, Hollingsworth

אחרי שדיברנו קצת על המתי ועל האיפה, הגיע הזמן לדבר קצת על המהות, על התוצרים. על פי המודרניזם הסקנדינבי עיצוב טוב הוא עיצוב פונקציונלי, וכפועל יוצא מכך הוא גם עיצוב מינימליסטי. הצורה היא פועל יוצא של השימוש - form follows function. מה שאיננו משרת את השימושיות, דינו אחד - להעלם. אין עוד מקום לאלמנטים קישוטיים חסרי תועלת מעשית. אמנם הפונקציונליות עמדה מעל לכל, אך מעמדה של האסתטיקה לא קופח. התנועה שאפה לספק "אסתטיקה להמונים" במטרה לטייב את החברה (betterment of society). מדובר, אם כן, בתנועה שדגלה בעקרון של פונקציונליות אסתטית.

אבל, המודרניזם הסקנדינבי לא הגביל עצמו אך ורק לתחום העיצוב. התנועה שאפה למצוא נקודת איזון בין עיצוב טוב, מחיר אפשרי ואיכות טובה (good design, affordable price, good quality). הרעיון היה לענות על הצרכים של מעמד הביניים המתפתח - בתחילה הסקנדינבי, ובהמשך האירופאי. התנועה הציעה לאנשי ממעמד הביניים רהיטים שימושיים, יפים, באיכות טובה, ובמחירים שהם יכולים להרשות לעצמם.

דיברנו על המהות, על הזמן והמרחב, אז למה בכותרת הרשומה כתוב חלק א? ובכן, יש עוד אי-אילו שאלות פתוחות; מדוע התנועה התפתחה דווקא בסקנדינביה? מדוע התנועה התפתחה דווקא בשנים בהן התפתחה? מה היו הזרמים שהשפיעו על התנועה? מה גרם לנסיקתה המטאורית ברחבי אירופה? מי היו הדמויות המובילות בתנועה? מה היה חלקו של הממסד הסקנדינבי בהתפתחותה של התנועה? התשובות לשאלות אלה ולשאלות נוספות - בפרקים הבאים.

ספר, חדשות ויצירה - מאכזב, טובות ומדהימה

הקוראים הנאמנים יודעים כי יש לי חיבה יתרה לרהיטים מודרניים - אלה שהיו נפוצים במערב אירופה בשנות החמישים והשישים, ושטפו את הארץ (באיחור אופנתי) בשנות השישים והשבעים. את השנים "החשוכות" של הריהוט הבריטי הזכרתי ברשומה אודות חברת ercol. השנים "החשוכות" החלו בשנת 1942 עם הקמתה של "הוועדה המייעצת לרהיטים שימושיים" וכינונה של תוכנית "הרהיטים השימושיים" (utility furniture) - תוכנית שהיוותה הלאמה מוחלטת של תעשיית הרהיטים הבריטים. עשר שנים לאחר מכן, בדצמבר 1952, בוטלה סוף-סוף התוכנית.

בשנת 1953 החלה חברת E-Gomme לייצר ולשווק קו רהיטים חדש ומודרני בשם G-Plan. החברה הציגה עיצובים חדשניים, שעמדו בניגוד לעיצובים של "הרהיטים השימושיים". החברה חידשה בשני תחומים נוספים. הראשון - החברה יצרה משפחה של מוצרים תחת קו עיצובי אחד, והתחייבה כי הרהיטים יהיו זמינים לאורך מספר שנים. השני - החברה יצרה מותג משל עצמה, והשקיעה רבות בפירסום (בקולונוע ובעיתונים) ישירות ללקוחות הקצה. בסוף שנות החמישים הפכה E-Gomme לאחת מחברות הרהיטים הגדולות בבריטניה. בשנות השישים החלה החברה גלישה ארוכה וכואבת במורד, עד שהיא נמכרה בשנת 1987, ונמכרה שוב שלוש שנים לאחר מכן. בשנת 1996 פוצלה החברה - חברת רהיטים סקוטית קנתה את המותג ואת הזכות להשתמש בעיצובים, ואילו חטיבת הרהיטים המרופדים (= ספות) הפכה לחברה עצמאית.

בשבוע שעבר הגיע אלי הספר The G-Plan Revolution. במילה אחת - מאכזב. היבטים היסטוריים - דלים, היבטים עיצוביים - דלים עוד יותר, היבטים טכניים - פשוט לא קיימים. גם למי שמסתפק בבהייה בתמונות של רהיטים צפויה אכזבה מרה. הכל עטוף בעטיפה עיצובית מ-גניבה, במלעיל ובמובן הרע של המילה. בקיצור - הסתפקו בשיטוטים במרשתת, ואל תקנו את הספר. אם אתם ממש חייבים לעיין בספר - פנו אלי, ואשמח להשאיל לכם אותו.

חדשות טובות מגיעות אלינו מארצות הברית הרחוקה. החדשות עוסקות בנייטרליות של רשת האינטרנט (Net Neutrality). באחת הרשומות הקודמות כתבתי על פסיקה של בית המשפט הפדרלי לעירעורים בקולומביה לפיה אין לרשות התקשורת הפדרלית (FCC) סמכות לכפות על חברת Verizon נייטרליות של הרשת. ניתן לומר בזהירות כי המצב עומד להשתנות. יושב הראש של הרשות, תום ווילר, הודיע כי בכוונתו לשנות את הסיווג של תקשורת פס רחב מסיווג של "שירותי מידע" (information services) לסיווג של "שירותי תקשורת" (telecommunication services). שינוי הסיווג יכפיף את ספקי התקשורת בפס רחב לרגולציה של רשות התקשורת הפדרלית, ויאפשר לרשות לכפות על הספקים נייטרליות ברשת.

איך זה קרה? הרבה מאוד בזכות לחץ ציבורי. המודעות הציבורית עלתה בעקבות התקשורת, ובמיוחד בעקבות העלאת הנושא בתוכניות הבידור/חדשות שזוכות לפופולריות גבוהה בארצות הברית, בעיקר בקרב הצעירים. בעקבות העלאת הנושא על ידי John Oliver בתוכניתו Last Week Tonight היו למעלה ממיליון (!) פניות לאתר של ה - FCC, שתבעו לפעול למען הנייטרליות של הרשת. בהמשך אורגן "יום האטת הרשת" (Internet Slowdown Day) - יום שבו אתרים רבים שינו את העמוד הראשי שלהם לסמליל של "עמוד בטעינה" על מנת להמחיש מה יקרה אם הרשת תאבד את הנייטרליות שלה. בעקבות יום ההאטה היו 770 אלף פניות לאתר של ה - FCC, שהצטרפו ל - 300 אלף פניות בטלפון, ובנוסף נשלחו מעל לשני מיליון דוא"לים לחברי קונגרס.

הקרב רחוק מלהיות מוכרע. הרפובליקאים בבית הנבחרים מנסים להעביר כרגע חוק שישלול מה - FCC את הסמכות לשנות את הסיווג של תקשורת הפס הרחב. מנגד, הנשיא אובמה הודיע כי אם החוק אכן יעבור, הוא יטיל עליו וטו. ועד שהקרב יוכרע - אתם מוזמנים לצפות בג'ון אוליבר - זה באנגלית, זה ארוך, אבל זה חשוב ומצחיק עד דמעות.

נשוב לנגרות, ונסיים ביצירה מדהימה של Yuri Kobayashi. את יורי, נגרת יפנית מופלאה, הזכרתי כבר מספר פעמים בעבר, ומי שעוד לא ביקר באתר שלה - מוזמן לעשות זאת עכשיו. יורי שלחה לי השבוע תמונה של היצירה האחרונה שלה. מדובר בביצה חלולה שמורכבת מחבתנות (coopering) של פלחים דקים שכופפו לאחר שהושרו במים. לביצה הבלתי מושלמת, כיאה לאסתטיקה של הוואבי-סאבי, הוצמדו 111 אנטנות / רגליים שנחרטו עם מוקדים משתנים. היצירה עשויה כולה מילה (ash), ומידותיה: 68 * 76 *76 ס"מ.

הביצה שהתחפשה, יורי קובאישי

מה - חלק ב'

ברשומה הקודמת דיברנו על מרחב חיובי (positive space) ועל מרחב שלילי (negative space). השפה העברית מבדילה בין עצמים לבין הנפח בו הם נמצאים, אבל היא מתקשה להפריד בין הנפח כולו לבין אותו חלק בנפח שאיננו מאוכלס בעצמים. אמנם יש לנו את המילה "רווח" שמוגדרת על ידי אבן שושן "שטח פנוי בין דבר לדבר או בין מקום למקום". אבל, גם המילה "רווח" לא כל כך מוצלחת - היא מאוד "מקומית", היא מתייחסת למרחב שלילי מאוד מסוים שנמצא בין עצמים מסוימים. המצב באנגלית (ובשפות נוספות) דומה - קיימות מילים מקבילות למילה "רווח" אבל גם הן "מקומיות" (gap, in-between ואפילו space). בצר לנו נפנה ליפנית.

בשפה (ובתרבות) היפנית קיימת המילה Ma. התרגום הפשטני של המילה הוא "רווח", אבל תרגום זה רחוק מאוד מלשקף את המשמעות האמיתית של המילה היפנית. אצל היפנים, באותו אופן שעצם (המרחב החיובי) מורכב מחומר, כך גם ה - Ma (המרחב השלילי) הוא חומר. "יש" ו"אין" הם שווי מעמד - שניהם מוחשיים במידה שווה. הריקנות איננה מוגדרת באמצעות מה שאין בה - הריקנות מוגדרת בזכות עצמה כמשהו מוחשי.






הנה פרק 11 מתוך ה - Tao Te Ching, ספר היסוד של תורת הטאו שנכתב במאה השישית לפני הספירה. כאן בתרגום (אחד מני רבים) של Ursula K. Le Guin.

Thirty spokes

meet in the hub.

Where the wheel isn't

is where it's useful.

Hollowed out,

clay makes a pot.

Where the pot's not

is where it's useful.

Cut doors and windows

to make a room.

Where the room isn't,

there's room for you.

So the profit in what is

is in the use of what isn't.

המונח Ma מתייחס הן למרחב והן לזמן. במרחב - המילה משמשת לציין את הרווח שבין עצמים, ובזמן - לציין את הרווח שבין מאורעות. דואליות בין זמן ומרחב מוצאים גם בשפות נוספות. המילה "עולם" בעברית שימשה בעבר (בתקופת התנ"ך) לציון פרק זמן ארוך - "לזכור ברית עולם בין אלוהים ובין כל נפש חיה בכל בשר אשר על הארץ". רק בתקופת חז"ל היא קיבלה את המשמעות של מקום - "על שלושה דברים העולם קיים ...", "בעשרה מאמרות נברא העולם". כיום מקובלת בעיקר המשמעות של מקום, נשארו ביטויים שמשמרים את המשמעות המקורית של זמן (מעולם, לעולם, מאסר עולם), וקיימים גם מקרים שלא ברור האם מדובר בזמן או במקום (אדון עולם, ריבונו של עולם).

אני חושב שדווקא כשמדובר בזמן קל לנו יותר לתפוש את הרווח (הפסקה, המתנה, הפוגה) בתור משהו בעל זכויות שוות להתרחשות עצמה. כל מי שדיבר בפני קהל יודע שההפוגות (פאוזות) חשובות לא פחות מהמילים עצמן. כל מי שהמתין לאוטובוס יודע שההמתנה מוחשית לא פחות מהנסיעה עצמה. כל מי שלמד בבית ספר יודע שההפסקות מוחשיות לא פחות מהשיעורים עצמם.

ובמעבר חד, נחזור לנגרות. אני מניח שלא מעט קוראים מגרדים את פדחתם ואומרים לעצמם משהו בסגנון: "עיצוב רהיט זה לא מספיק קשה? עכשיו אני צריך גם לעצב את הלא-רהיט?" התשובה המצערת היא: "כן". אבל המצב עוד יותר גרוע - כמעט בלתי אפשרי להבין את הקומפוזיציה של הרהיט (המרחב החיובי, השלילי והיחסים ביניהם) בלי לבנות דגם בגודל מלא, ולהציב אותו במקום אליו הוא מיועד. עכשיו, כשהבנו כמה עמוק הבור, הנה נשיב את רוחנו באמצעות כמה דוגמאות.

סבכה (Lattice) - ברהיט משולבים אלמנטים של סבכה (סריג) שיוצרים מסגרות עבור מרחב שלילי. הריבועים, המלבנים, ו"המשפך" לא באמת קיימים בגב הכסא.

Mackintosh - the willow chair

פערים - בריהוט משולבים חורים או פערים. בשולחן - הרווח בין מבנה הרגליים למשטח יוצרים תחושת ריחוף. בכסא - הרווח בין שני חלקי המושב יוצר מתח ועניין.

Tim Rousseau - hall table

Aled Lewis - tall chair

רכיבים היוצרים צורות גיאומטריות - הרגליים, הקושרות והידיות של הכיסא מגדירים צורות גיאומטריות מורכבות שמשתנות בהתאם לנקודת המבט. הקתדרלה שאנו רואים בצידו של השולחן לא באמת קיימת - היא נמצאת במרחב השלילי.

Adrian Ferrazzutti - chair

Monica Raymond - table

נפחים חסרים - שולחן הקפה סובב סביב הקערה המגולפת, החלק שאיננו. גם החלק המעניין בארון איננו.

Alan Peters - coffee table

Mukul Pandey - Sideboard

הרבה מילים, הרבה תמונות. נסיים במילותיו של נתן אלתרמן (לחן: מיקי גבריאלוב, ביצוע: אריק איינשטיין).

שיר סיום

יש אדם רואה הכל באור ורוד ורוד

זה לא טוב אומרים כולם אפילו רע מאוד

יש אדם רואה הכל באפילה קודרת

זו אותה המחלה רק בצורה אחרת

מה - חלק א'

מאיר אריאל (מילים, לחן וביצוע) - שדות גולדברג.

רובנו מכירים את השיר בשמו "ילדתי שלי", אבל שמו הרשמי של השיר הוא "שדות גולדברג". מה מקור השם? הנה הבית הראשון של השיר - אולי בו יימצא הרמז.

ילדתי שלי

אל תלכי לבדך

אל תלכי לבדך

בשדה המוזהב

ילדתי שלי

אל תלכי לבדך

הוא ימכור לך מרחב

השדה המוזהב

טוב, מדובר פה על "שדה מוזהב", וכידוע לנו "גולדברג" בגרמנית הוא "הר מוזהב". אבל - בואו נודה על האמת - זה די דחוק. רגע, הייתה פעם משוררת בשם לאה גולדברג, והיא אפילו כתבה שיר "את תלכי בשדה" (לחן: חיים ברקני, ביצוע: חווה אלברשטיין).

והנה הבית הראשון משירה של לאה גולדברג:

האמנם האמנם

עוד יבואו ימים

בסליחה ובחסד

ותלכי בשדה

ותלכי בו כהלך התם

לאה גולדברג כתבה שיר אופטימי המעודד את הילדה לצאת אל השדה (החופש, האהבה), ואילו מאיר אריאל כתב שיר תשובה מפוקח (שלא לומר פסימי) המזהיר את הילדה מפני אותו שדה. לאה גולדברג כותבת את השיר מנקודת מבטה של הנערה הצעירה, ואילו מאיר אריאל כותב את השיר מנקודת מבטו של מבוגר (אבא ?) שדואג לאותה נערה הצעירה. הדבר הראשון מפניו מזהיר מאיר אריאל את הנערה הוא "מרחב" (בסיומו של הבית הראשון - "הוא (= השדה המוזהב) ימכור לך מרחב"). אצל גולדברג המרחב הוא "מרחב חיובי", בעוד שאצל אריאל המרחב הוא "מרחב שלילי".

בעולם האומנות משתמשים במונח "מרחב שלילי" (negative space) ולצידו במונח "מרחב חיובי" (positive space). "המרחב החיובי" הוא המרחב שנתפש על ידי הנושאים (האובייקטים) של היצירה. "המרחב השלילי" הוא המרחב שמסביב לנושאים של היצירה. המרחב החיובי, המרחב השלילי ויחסי הגומלין שביניהם מהווים מרכיב מרכזי בקומפוזיציה של היצירה.

הנה שלוש תמונות שימחישו את המונחים ואת יחסי הגומלין ביניהם. בתמונה הראשונה קיים איזון בין המרחב החיובי למרחב השלילי. בתמונה השניה המרחב השלילי דומיננטי, ובתמונה השלישית המרחב החיובי דומיננטי. כל תמונה מספרת סיפור שונה, ומעוררת תחושות שונות.

שימוש במרחב שלילי נפוץ מאוד בעיצוב סמלילים (לוגואים). אחת הדוגמאות המפורסמות ביותר היא הלוגו של חברת השילוח הבינלאומית FedEx. בין האות E והאות x נוצר מרחב שלילי בצורת חץ.

הנה סמליל מבריק שעיצב אלכסנדר ג'ונסון עבור הספר מובי דיק (הקוראים מתבקשים לאתר את הצלצל ואת זנבו של הלוויתן):

לעומת הסמלילים שבהם, עפי"ר, יחסי הגומלין בין המרחב החיובי והמרחב השלילי ברורים ופשוטים, הרי שבפסיפסים של האומן ההולנדי אשר (M. C. Escher) מוצאים יחסי גומלין מורכבים מאוד בין המרחבים. המרחבים שלובים זה בזה עד שבלתי ניתן לקבוע מי מהם הוא השלילי ומי הוא החיובי.

שמיים ומים (1938)

יום ולילה (1938)

ועם תחריטי העץ של אשר נסיים את הרשומה. ברשומה הבאה נסביר את פשר ה-"מה" בכותרת, ונדבר על מרחב שלילי וחיובי בעיצוב רהיטים.

על שלושה דברים

----- על התורה -----

לפני הנסיעה לארץ הזמנתי לי את החלק השלישי מתוך התנ"ך Tage Frid Teaches Woodworking. (על התנ"ך של Frid ועל התנ"ך המתחרה של Joyce כתבתי בעבר). קיוויתי שהספר יגיע לפני הנסיעה, וישמש לי "ספר מצפון" - כזה שמדפדפים בו מעת לעת במהלך הנסיעה על מנת לשכנע את עצמך ואת הסובבים אותך שאינך מבטל זמנך לריק (בשינה טרופה ו/או בבהייה בסרטים טיפשיים). התנ"ך מופיע במארזים שונים - כיום קל להשיג - במחיר שפוי - את שני החלקים הראשונים (שלעיתים קרובות מקובצים יחד, ונקראים משום מה Book 3), אבל קשה להשיג - במחיר שפוי - את החלק השלישי (שגם הוא נקרא Book 3).

במשך תקופה ארוכה ארבתי באתרים מקוונים של ספרים משומשים להגחתו של הספר השלישי Furniture Making במחיר שפוי. לפני שלושה שבועות הספר צץ לו במחיר מצחיק של 13.40 דולר. וידאתי חמש פעמים כי אכן מדובר בספר השלישי "האמיתי", השתכנעתי, הזמנתי ושילמתי. קיבלתי הודעת אישור, ולאחריה הודעה שהספר נשלח.

הספר לא הגיע לפני הנסיעה, הוא גם לא הגיע במהלך הנסיעה - כלומר, הגיע ספר, אבל לא השלישי. הספר שכן הגיע הוא הספר השני Shaping, Veneering, Finishing. ספר מוצלח לכל הדיעות. אלא מה? (א) זה לא מה שהזמנתי (ב) הספרים הראשון והשני כבר נמצאים ברשותי. הרופאה אמרה: "הם בטח התבלבלו, תכתוב להם והכל יסתדר". אני גיליתי רמה גבוהה יותר של ספקנות.

כתבתי להם, והם ענו לי: "מצטערים על הטעות. זיכינו את חשבונך. אין צורך להחזיר את הספר ששלחנו לך". האמת, נשארתי מבולבל - דפקו אותי או שבעצם יצאתי מורווח? קיבלתי במתנה ספר או שהפסדתי ספר במחיר מציאה? מה בעצם קרה פה? דילוג זריז לחנות המקוונת הראה כי הספר השלישי עדיין מוצע למכירה, אלא שהפעם מחירו 31.40 דולר. כל אחד מוזמן להעניק פרשנות משלו למאורעות. הפרשנות שלי - החברים טעו במחיר הראשון שפירסמו, והעדיפו להפסיד 13.40 דולר ולהוציא את הלקוח מבולבל, ולא להפסיד 18.00 (= 13.40 - 31.40) דולר ולהוציא את הלקוח ממש שמח. ואני - בלעתי רוק, והזמנתי את הספר במחיר היקר.

----- ועל העבודה -----

אתנחתא מוסיקלית משולבת במסע בזמן - שלושים שנה אחורה - אני חוזר הביתה. לחן - טוטו קוטוניו, מילים - שמרית אור, שירה - דורון מזר.

בתוך שבוע אחד זומנו לי שתי חזרות "הביתה". כל עוד הייתי על אדמת הנכר - נסעתי הביתה לארץ הקודש. כל עוד שהיתי בארץ הקודש - נסעתי הביתה לקמדן, מיין. קשים הם חייו של הנווד.

כמאמר הפתגם הסיני הידוע - "גם מסע של אלף מילין מתחיל בבדיקה בטחונית אחת". ליל שבת, ועבדכם הנאמן מגיע לנמל התעופה בן גוריון. חיש מהר אני מוצא עצמי מצטרף לעוד כמה מאות אנשים שמחכים לבדיקה הבטחונית. התורים התקדמו להם בקצב של צב צולע, שסוחב שיריון כבד, ביום רע במיוחד. למרות שלא שאלתם, הנה אחת הסיבות להתקדמות האיטית.

שיטת החלוקה לתורים. אתה מגיע לשדה, ומיד שואלים אותך "דרכון ישראלי?", אתה משיב "כן", ומופנה לתור שאמור להתקדם מהר יותר. אנחנו (שעברנו כמה וכמה קורסים של פרגמטיקה - אותו ענף בבלשנות שעוסק בהבנת המשמעות מתוך ההקשר) מבינים כי את השאלה "דרכון ישראלי?" אין לפרש במשמעות הצרה - "האם ברשותך דרכון ישראלי בר תוקף?". יש לפרש את השאלה במשמעות הרחבה יותר - "האם יש ברשותך דרכון ישראלי בר תוקף + האם נולדת בארץ + האם עברית היא שפת אימך + האם שירתת בצבא + האם, בתגובה לשאלות הבודק, אתה יודע להפגין את השילוב היחודי של חוסר סובלנות (תגיד לי אתה גנוב, אני הייתי ש"ג בש"ב, את מי אתה חושב שאתה מתחקר ככה) עם הכרה מפוכחת במציאות (כולם שונאים אותנו - ברגע שתהייה להם הזדמנות הם יפוצצו לנו מטוס)".

שיטת התורים קורסת ברגע שלתוך תור "הדרכון הישראלי?" מתגנבים להם אנשים שאמנם מחזיקים ברשותם דרכון ישראלי בר תוקף, אך הם אינם עונים על שאר התנאים שמקנים להם את הזכות להימצא בתור המיוחס. לאחר המתנה ארוכה מגיעה משפחה אל הבודק הביטחוני. הבדיקה מתחילה, המדבקות מקולפות, ואז רגע לפני הדבקתן מגלה הבודק כי האימא - שומו שמיים, זעקי ארץ - איננה מדברת עברית. כעת מתחיל המרדף אחר "מורשה רוסים" (לא הייתי יכול להמציא את התואר הזה גם לו הייתי מאוד מתאמץ) - אותו בודק ביטחוני שמורשה להסתכל לאימא (זאת שלא מדברת עברית) בלבן של העיניים, להשתכנע שהיא "בסדר", להניד בראשו, ולאשר את הדבקת המדבקות הנכספות. עשר דקות של "זמן זבל" מפואר עבור כל משפחה סוררת.

----- ועל גמילות חסדים -----

בימי ההולדת שלה, סבתי עליה השלום הייתה נוהגת לחלק מתנות לנכדים. ההיגיון עבד בדרך הבאה. הנחה - ילדים שמחים לקבל מתנות (ובטח שהם הרבה יותר שמחים לקבל מתנות מאשר לתת מתנות). שאיפה - אני רוצה שהנכדים יהיו שמחים ביום ההולדת שלי. מסקנה - יש לחלק מתנות לנכדים.

אני החלטתי להפעיל את ההיגיון של סבתא שלי על מתנת הפרידה שלנו מהגן של הבת הקטנה. נכון שמקובל לתת מתנת פרידה בעת הפרידה, אלא ש"מקובל" זה לא בדיוק התחום שלנו. החלטנו להעניק את המתנה עכשיו, כמה חודשים לפני שאנחנו עוזבים. הבת נהנית לשחק בגן עם המתנה, אנחנו זוכים לראות את המתנה בשימוש יומיומי בגן, וגם זוכים לשלל תודות ומחמאות מהגננות וההורים.

באחת הרשומות הקודמות סיפרתי על משחק זיכרון שבניתי - קופסא גדולה שמכילה שלושים ושש קופסאות קטנות. את המשחק הענקנו לגן בתור מתנת פרידה. המתנה זכתה להצלחה גדולה בקרב הילדים - הרבה יותר מעניין (וקל מבחינה תפישתית) להתאים חפצים אמיתיים שמוסתרים בתוך קופסאות, מאשר להתאים קלפים עם תמונות. אפשר לשנות את החפצים מפעם לפעם, בהתאם לנושאים שעוסקים בהם בגן. (חרף העובדה שאני חולק מחמאות לעצמי, אומר ש) המשחק מאוד אסתטי ומאוד נעים למגע - הילדים מזהים את האיכות ונהנים ממנה. שלושה ימי עבודה עבורי - ימים רבים של משחק, הנאה ולמידה עבור הילדים. נחת.

כמה מחשבות על עיצוב

נפתח באימרה של Chuck Close, צייר וצלם אמריקאי:

Inspiration is for amateurs - the rest of us just show up and get to work

השראה זה לחובבים - אנחנו פשוט באים ומתחילים לעבוד

אנשים חושבים שעיצוב טוב הוא תולדה של כישרון, יכולת מולדת, תהליך מיסטי משהו, כמעט בלתי מודע. משהו די בינארי - או שאתה נולד עם זה או שלא. אתה הולך לטייל, מצחצח שיניים, מקשיב למוסיקה, בוהה בקיר. פתאום נוחתת עליך ההשראה, והעיצוב המדהים מתגלה לך.

האמת, כפי שאתם מנחשים, שונה למדי. אמנם כישרון לא מזיק, אבל בהחלט מדובר בתהליך רציונלי, מודע, עם מתודולוגיה (מתודולוגיות), שאפשר ללמוד. עיצוב טוב מתבסס על ניסיון עבר - שלך ושל אחרים. עיצוב טוב מתבסס על היכולת לשאול שאלות, ולענות תשובות. עיצוב טוב הוא תהליך ארוך ומייגע - לעיתים מדובר בתהליך שנמשך שנים.

קשה מאוד להשתפר אם נשארים אך ורק במישור האמוציונלי. הדרך להשתפרות היא לנסות להבין (במישור הרציונלי) למה אנחנו אוהבים או לא אוהבים (במישור האמוציונלי) עיצוב מסוים. אני מוצא שהדרך להבין היא להגדיר במילים את ההתייחסות שלנו לעיצוב - בין אם זה עיצוב של אחרים או עיצוב שלנו. הדרך להשתפר היא לעבור מהמשפט "אני אוהב את השולחן הזה" למשפט "אני אוהב את השולחן הזה כי ...". התהליך הזה הוא תהליך מסובך, במיוחד בתחילת הדרך - הרבה פעמים אנחנו אוהבים (או לא אוהבים) רהיט מסוים, אבל אנחנו פשוט לא יודעים מהי הסיבה. עם הזמן, הסיבות הופכות לאמות מידה שלאורן אנחנו יכולים להשתפר.

בבית הספר נתקלתי בשני אנשים עם שתי גישות כמעט מנוגדות. אלד, המורה של התשעה חודשים, עובד בגישה מאוד אנליטית - מגדירים את הבעייה, ומנסים לפתור אותה. "יש לנו ארון מעוגל, לא סימטרי - איזה רגליים מתאימות לו?" התהליך הזה עובד טוב מאוד עם סטודנטים. אם שואלים אותם את השאלה הנכונה, הם מצליחים (לרוב) לחזור עם התשובה הנכונה. החלק הקשה הוא, כמובן, לשאול את השאלה הנכונה. הסטודנטים הטובים מצליחים לקראת בסוף הקורס לשאול בעצמם את השאלות הנכונות. היכולת של אלד התגבשה במשך שנים של בניית רהיטים בנגריית בוטיק ושל הוראת נגרות.

יורי, אומנית אורחת בבית הספר, עובדת בגישה שונה. באין לי שם מוצלח יותר, אני אקרא לגישה שלה "השוואה לתבניות". יורי יודעת איך צריך להראות רהיט טוב - הוא צריך להתאים לתבנית טובה. התהליך של יורי הוא הרבה פחות מילולי. כשמישהו בא להתייעץ איתה (או כשהיא מתייעצת עם עצמה)  הוא יצא עם שרטוט של הרהיט כפי שיורי חושבת שהוא צריך להראות. התהליך די מתסכל את המתייעץ המצוי, ובמיוחד שהגרסאות של יורי מוצלחות מאוד. התבניות של יורי מבוססות על התבוננות ביקורתית בעבודות של אחרים ושל עצמה, על שנים של ניסוי וטעייה, על מורשת אסתטית יפנית, ועל ... כישרון מדהים.









כולם כבר יודעים לצטט מהספר Outliers שבשביל להפוך למומחה בתחום כלשהו צריך ניסיון של 10,000 שעות. כשמדובר בעיצוב אני חושש שהמספר גדול בהרבה.

אסתטיקה של חפצים ישראלים - פרק ב'

לפני שבועיים דיברתי קצת על יהדות ואסתטיקה. גם אם לא הצלחתם לשרוד את הכל הרשומה - זה לא ממש משנה.

ראשית - אסתטיקה איננה מהווה גורם משמעותי בדת היהודית. ישנן דתות (אמונות) בהן האסתטיקה היא נדבך משמעותי - למשל הזן-בודהיזם היפני או הנצרות של ה - shakers בארצות הברית. חשיבותה של האסתטיקה ביהדות מוגבלת, ובוודאי שהיא איננה מהווה אחד מעיקרי האמונה.

שנית - האסתטיקה היהודית העתיקה לא הצליחה להשתמר בגולה, ובוודאי שלא הצליחה לדלג את שנות הגולה עד להקמתה של מדינת ישראל. הגורם המרכזי לכך, לטעמי, נעוץ בהבחנה הראשונה שלי - האסתטיקה פשוט לא הייתה חשובה מבחינת האמונה היהודית. היהדות שמרה בגולה בקנאות על מה שהיא תפשה כעיקרי האמונה ודרכי עבודת האל - אסתטיקה לא זכתה להיכלל במועדון האקסקלוסיבי הזה.

החיפוש אחר מקורות לאסתטיקה של חפצים ישראלים צריך להימשך - מהתחום הדתי לא הצלחנו להיוושע.

----------

האסתטיקה החילונית הסקנדינבית (שמקורותיה נעוצים בפיזור גיאוגרפי, בתנאי אקלים קשים, במשאבים מוגבלים, ובאיומים חיצוניים) התפתחה לאורך מאות רבות של שנים.

ההיסטוריה של החברה הישראלית קצרה. עיון בשנתון הסטטיסטי לישראל, שנת 2013 (חומר מרתק, דרך אגב) מגלה את הנתונים הבאים לגבי האוכלוסיה היהודית: 26% מהאזרחים לא נולדו בישראל. 13% מהאזרחים עלו לישראל אחרי שנת 1990. רק 41% מהאזרחים הם דור שני (לפחות מצד האבא) בישראל. זה, אגב, מצב הרבה יותר הומוגני ממה שהיה קיים בעבר. עיון בנתונים של שנת 1961 מגלה כי 61% מהאזרחים לא נולדו בישראל, ורק 5.5% מהאזרחים היו באותה שנה דור שני.

הנתונים היבשים משקפים את מה שכולנו יודעים - החברה הישראלית היא חברה של מהגרים. חברה שנעה על שני צירים מנוגדים - מיזוג (ויש שיאמרו - ביטול) התרבויות השונות של המהגרים לכדי "ישראליות" חדשה מחד גיסא, ושימור התרבויות השונות מאידך גיסא.

עוד אבחנה שאיננה מצריכה תואר מתקדם בסוציולוגיה - החברה הישראלית היא חברה של כאן ועכשיו. אנחנו חיים את הרגע. אנחנו רוצים הכל עכשיו (מי יודע מה יקרה אחר כך). אנחנו נמצאים (או לפחות משכנעים את עצמנו) תחת איומים מיידיים. העתיד לוט בערפל, ולכן יש להתרכז בהווה. אין כמונו בפתרון הבעיות העשוויות ובהתעלמות מבעיות עתידיות.

כך גם בתחום האסתטיקה. המהגרים הביאו עימם אסתטיקות שונות ממקורות מגוונים, והן אמורות להתמזג ולהתגבש (תוך כדי שמירה מסוימת על הזהות העצמית שלהן) לכדי אסתטיקה ישראלית של חפצים. אבל זה תהליך שלוקח מאות שנים, ולנו, הישראלים שמרוכזים בכאן ובעכשיו, אין סבלנות לחכות. האמת, אנחנו - כיחידים וכחברה - גם לא כל כך מבינים למה זה חשוב - "אני בקושי גומר את החודש והוא מדבר איתי על אסתטיקה של חפצים שמתגבשת במשך מאות שנים". בינתיים, אנחנו מעתיקים מפה, מושפעים משם, ומבליחים במשהו מקורי מדי פעם.

----------

ולנו לא נותר אלא להקשיב לעצתו של אהוד מנור - "קח אותו לאט את הזמן" (לחן - רמי קליינשטיין, ביצוע - גידי גוב).

אסתטיקה של חפצים ישראלים - פרק א'

לפני שבועיים הצגתי שתי קערות, ודיברתי על מקורות האסתטיקה שלהן. הקערה היפנית (למעשה, הקוריאנית) שואבת את האסתטיקה שלה מהתחום הדתי - טקס התה, הזן, הבודהיזם. הקערה הדנית שואבת את האסתטיקה של מהתחום החילוני - תרבות המלאכה (craftsmanship) הסקנדינבית המושלבת בערכים סוציאל-דמורקטיים מודרניים.

לפני שנמשיך אני מבקש להעיר שאני משתמש כאן במילה "חפצים" כתרגום (לא כל כך מוצלח) של המילה "crafts" - דברים שהוכנו לצורך שימוש יום-יומי בידי אנשים - כלי אוכל, רהיטים, בגדים וכיו"ב.

אני מבקש גם להעיר שאין לי כל יומרה לערוך דיון מעמיק באסתטיקה של חפצים ישראלים - הנושא נרחב מדי, והידע שלי מצומצם מדי. אני כן מקווה להאיר כמה היבטים של הנושא, מתוך תקווה שהדיון יעניין את הקוראים.

הבה נרתום לעזרתנו את ספר שמות. בני ישראל יוצאים ממצרים, ים סוף נבקע לשניים, בני ישראל חוצים אותה בבטחה, והמצרים טובעים. משה ובני ישראל מודים לה', ושרים את שירת הים (שמות, פרק ט"ו). הנה תחילתה של השירה:

אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה', וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר:  אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם. עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ, וַיְהִי-לִי לִישׁוּעָה; זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ, אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ.

המשמעות של הפועל "אנוהו" היא "אעשה אותו נאוה", כלומר - אעשה אותו יפה. במידה מסוימת של פשטנות ניתן לומר כי "זה אלי ואנוהו" מתמצת את הכוח המניע של האסתטיקה היהודית - האסתטיקה כחלק מעבודת האל, כאמצעי לרומם את האל, כאמצעי של האדם לחקות את האל ולרצות אותו, כחלק ממערכת היחסים בין המאמין והאל. אין יופי לשם יופי, אין יופי במנותק מן האל.

כמה שנים (וכמה פרקים) קדימה אנו מוצאים את עשרת הדיברות (שמות, פרק כ'). הינה הדיבר השני:

לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי, לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ.

למרות האיסור המפורש על עשיית פסלים או תמונות אנו מוצאים לא מעט "הפרות" של האיסור. בפסיפס בבית אלפא (מן המאה השישית לספירה) אנו מוצאים תמונה שמתארת את עקדת יצחק, ובה נכללת גם "יד אלוהים". לאורך ההיסטוריה היהודית מוצאים דוגמאות רבות ליצירות אומנות המתארות סצינות ריאליסטיות - בבתי כנסת, כעיטור לספרים, וכציורים העומדים בפני עצמם. גם במישור ההגות היהודית אנו מוצאים הקלה של האיסור - גם הרמב"ם וגם הרמב"ן טענו כי מותר להציג צמחים ובעלי חיים.

חציית הים הושלמה בהצלחה, עשרת הדיברות ניתנו, וכעת יש לבנות את המקדש (שמות, פרק כ"ח):

וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם.

תחילה נבנה המשכן הזמני (אוהל מועד), לאחר מכן נבנה המשכן הקבוע בשילה, אותו החליף בית המקדש הראשון, ואותו החליף בית המקדש השני. בתי המקדש היה בניינים מרשימים ומפוארים (ויש שיאמרו ראוותניים) - הישגים ארכיטקטוניים ואומנותיים, שהושקעו בהם משאבים רבים. עצים משובחים, זהב ונחושת, פסלים וציורים, כלי קודש רבים, בגדים מפוארים לכוהנים, וכיו"ב אלמנטים של הוד והדר. בבתי המקדש אנו מוצאים את שני האלמנטים אותם הזכרתי - האסתטיקה כחלק מעבודת האל, ואומנות המתארת סצינות ריאליסטיות. אבל, בבתי המקדש אנו מוצאים אלמנט נוסף -  שימת דגש על יופי חיצוני כהשלמה ליופי פנימי, רוחני.

את חשיבותו של היופי החיצוני כמשלים ליופי פנימי אפשר למצוא במקומות נוספים. במסכת דרך ארץ זוטא (פרק חמישי) כתוב:

בארבעה דברים תלמידי חכמים ניכרים: בכיסן, בכוסן, ובכעסן, ובעטיפתן.

קיים גם הסיפור אודות רבי שמעון בן אלעזר והמכוער (את הנוסח המלא ניתן לקרוא, למשל, כאן), שבו אנו לומדים שוב על הקשר בין היופי החיצוני והפנימי (לא רק שמראהו של המכוער לא היה נאה, הוא גם התנהג בגסות ולא ענה לברכת השלום של רבי שמעון), ועל הקשר שבין היופי והאל (המכוער אומר לרבי שמעון - "לך ואמור לאומן שעשאני: כמה מכוער כלי זה שעשית").

------

סיכום ביניים. במישור האידיאולוגי ראינו כי האסתטיקה היהודית היא חלק מעבודת האל - אין יופי במנותק מן האל. בנוסף ראינו כי היופי החיצוני, הגשמי נתפש כמשלים את היופי הפנימי, הרוחני. במישור המעשי ראינו גם כי היהדות מקדמת בברכה הוד, הדר ופאר (בניגוד לאידאל היופי היפני שבו יופי וכיעור שלובים זה בזה, ובניגוד לאידאל היופי הסקנדינבי של מינימליזם, שימושיות וקיימות). בנוסף ראינו גם כי היהדות מתייחסת בסובלנות רבה לאומנות המתארות סצינות ריאליסטיות (לכאורה, בניגוד לאיסור המפורש בעשרת הדיברות).

------

בשבוע הבא נדבר על ההשפעה של העקרונות הדתיים על האסתטיקה של החפצים הישראלים, ונבדוק האם ובאיזו מידה קיימים גם עקרונות חילוניים המשפיעים על אסתטיקה זו.

מזרח ומערב

נפתח בתמונה של שתי קערות.

הקערה הימנית עשויה חרס. הקערה השמאלית עשויה עץ.
הקערה הימנית יוצרה בקוריאה לפני כארבעה מאות שנה. הקערה השמאלית יוצרה בדנמרק לפני כשישים שנה.
הקערה הימנית משמשת לתה. הקערה השמאלית משמשת לסלט.
הקערה הימנית נראית "לא משהו". הקערה השמאלית נראית "טוב מאוד".
הקערה הימנית נקראת Kizameon והיא נחשבת לקערת התה היפה ביותר בעולם. לקערה השמאלית אין לא שם ולא תואר.
הקערה הימנית יוצרה בידי יוצר אלמוני. על הקערה השמאלית מוטבע שם היוצר.
הקערה הימנית עולה (עשרות) מיליוני דולרים והיא "לא למכירה". הקערה הימנית עולה עשרים (אולי שלושים) דולר.

כדי "להבין את הקערות" אין מנוס מלהבין קצת (הרבה) את ההקשר התרבותי שלהן. הקערה הימנית נוצרה בקוריאה במאה השש עשרה. הקערה (וכמוה מאות אלפים של קערות דומות) יוצרה על ידי קדר קוריאני, ככל הנראה בחצר האחורית של ביתו, על גבי אובניים לא סימטריים, ונשרפה בתנור מאולתר. הקערות המוצלחות היו נמכרות לעשירים או מיוצאות ליפן ולסין. הקערות הפחות מוצלחות היו משמשות את משפחתו המורחבת של הקדר. לקדר לא היו יומרות אומנותיות - לא מבחינת מקוריות העיצוב ולא מבחינת רמת העבודה.

הקערות הגיעו ליפן. שם במקביל להתפשטות ולהתפתחות טקס התה (הבודהיזם והזן), החל מעמדן לנסוק. הקערות התאימו בדיוק לעקרונות הדתיים של טקס התה - הערצה של הדברים הפשוטים, הבלתי מושלמים, חסרי הייחוד, חסרי השאיפות, שיופי וכיעור שוכנים בהם בו זמנית, שהפגמים שבהם נוצרו בהסח הדעת. כך, במשך שנים התגבשה האסתטיקה היפנית של חפצים, אסתטיקה שברבות השנים קיבלה את השם וואבי-סאבי. האסתטיקה הזאת קשורה קשר הדוק לתרבות (לדת) היפנית, וכנראה שאי אפשר באמת להבין את האסתטיקה בלי להבין את ההבטים הדתיים שלה.

אי אפשר בלי לציין את ההבט האירוני. קערה שזכתה להערצה בזכות היותה "סתם" קערה, לא תואר לה ולא הדר, הפכה לקערה בעלת שם ובעלת מחיר. ככל ששמה יוצא לפניה ומחירה עולה, כך היא מתרחקת ממהותה הראשונית.

הקערה השמאלית נוצרה בדנמרק לפני כשישים שנה, כחלק מגל "המודרניזם". הקערה נשענת על מסורת בת מאות שנים של עבודות עץ, ומלאכות יד אחרות. בסקנדינביה - הפיזור הגיאוגרפי, תנאי האקלים הקשים, המשאבים המוגבלים והאיומים החיצוניים הביאו להתפתחות תרבות מפוארת של אומנות (craftsmanship). כבר מגיל צעיר ילדים היו יוצרים חפצים - תחילה לשימוש עצמי, ובהמשך לטובת הבית והחווה. במשך מאות שנים התפתחה אסתטתיקה של מינימליזם, שימושיות וקיימות (sustainability).

התרבות הסוציאל-דמוקרטית המיוחדת לסקנדינביה, שמעמידה את האדם במרכז, הביאה את תרבות האומנות, שהתפתחה במשך שנים, לשלב הבא - ייצור מסחרי של חפצים שימושיים, מינימליסטיים, בני קיימא, במחיר שווה לכל נפש.

גם בחזית הסקנדינבית התרחשה תקלה מצערת. המחירים הנמוכים הביאו להדרדרות האיכות, לשימוש בחומרים ירודים ולעידוד מחלת הצרכת (צרכנות יתר) - הכל בניגוד לעקרון הקיימות. מישהו אמר איקאה?

אז מה היה לנו ? אסתטיקה אחת שמבוססת על עקרונות דתיים, ואסתטיקה אחת שמובססת על עקרונות חילוניים. מצוידים בשתי הדוגמאות - היפנית והסקנדינבית - נדבר בשבוע הבא על תרבות ואסתטיקה של חפצים ישראלים - דתיים וחילוניים יש לנו בשפע.