זווית זוועתית

בשעה טובה, העבודה על השעון הסתיימה לה, כמעט. אני עדיין תר אחר מחוגים מוצלחים יותר (כאלה שלא ייראו זולים מדי), אבל חוץ מזה הפרויקט הקשה, המסובך, המעניין והארוך הגיע לסיומו המוצלח. הנה תמונה (חובבנית) של התוצר הסופי. גובה - 190 ס"מ, רוחב - 36 ס"מ, עומק - 12 עד 15 ס"מ.

לפני הפרויקט הגדול הבא, החלטתי להשתעשע בבניית ארון תצוגה (Display Cabinet) קטן. כבר כמה שנים אני מתהלך עם הרעיון של בניית ארון ברוח הארונות היפניים - טנסו (Tansu).

מדובר בארונות ניידים שהיו בשימוש נפוץ ביפן מאמצע המאה ה - 17 ועד לתחילתה של המאה ה - 20. לארונות היו שימושים רבים - החל מכספת באוניה וכלה בארונות מטבח, ולפיכך הם באים במגוון גדלים, צורות וסגנונות. בכל זאת, שני אלמנטים משותפים לכל הארונות. הראשון - הארונות בנויים עץ מלא, השימוש ב - Frame and Panel איננו נפוץ במיוחד, ופורניר כלל איננו בנמצא. השני - הארונות משופעים בפרזול שמשמש הן לחיזוק המבנה והן כאלמנט דקורטיבי.

אני, אינני חובב גדול של פרזולים, ולפיכך החלטתי להמיר אותם בעץ כהה שיספק את האלמנט הדקורטיבי. בנוסף, החלטתי על מבנה של Frame and Panel - מבנה שמתאים יותר לעידן ההסקה המרכזית ו/או מיזוג האוויר.

ראשית "עטפתי" את קצות המסגרת (Frame) שנבנתה מאשא בעץ כהה - וונגה. בתמונה הראשונה רואים את קצות המסגרת "מגולחים", ובתמונה השנייה רואים את העטיפה מוכנה להדבקה, בסיועו של מרסלו טייפ.

ברוח המסורת היפנית, ועל מנת להדגיש את הפינות הכהות החלטתי להשתמש במחבר Three Way Mitre שידוע גם בכינויו The Mighty Mitre. הרעיון הוא לחבר את שלושת רכיבי המסגרת, שנפגשים בפינה, בזווית של 45 מעלות.

בניית המחבר מתחלקת לשלושה חלקים - חיתוך החלקים, חיתוך גרזים עבור הסינים הצפים (floating tenons), הדבקה.

את חיתוך החלקים ביצעתי באמצעות מסור שולחן. לפני שניגשים לעבודה חייבים לוודא שחתך הרוחב של כל החלקים זהה, והוא ריבוע מדויק. בשלב הראשון, חותכים את קצה החלק בזווית של 45 מעלות. בשלב השני, מסובבים את החלק ב - 90 מעלות, וחותכים שוב בזווית של 45 מעלות. כמה הערות:

• אני ממליץ להצטייד (מבעוד מועד) בלא מעט חלקים עודפים עליהם ניתן להתנסות.
• אני ממליץ לוודא שהזוויות שנחתכות בשני הצדדים של כל אחד מן החלקים נחתכות על אותן פיאות (לא שאתם תטעו, אבל בכל זאת ....).
• ישנן דרכים שונות לחיתוך זווית של 45 מעלות. אפשר לעבוד עם גובל ישר ולצודד את הלהב בזווית של 45 מעלות, או לעבוד עם להב ישר ולעבוד עם גובל בזווית של 45 מעלות. אני מעדיף את הדרך השנייה - קל להגיע לרמת דיוק גבוהה, והחתך יוצא נקי יותר.

חיתוך הגרזים עבור הסינים הצפים הוא - באופן מפתיע למדי - משימה מסובכת. בכל קצה של חלק נחתכים שני גרזים - אחד בכל מישור משופע. בסך הכל, כל פינה מחוברת באמצעות שלושה סינים צפים שנכנסים לתוך שישה גרזים. שימו לב כי את הגרזים צריך לחתוך במישור המשופע במאונך לחתך המקורי (הריבועי) של החלקים. יש לא מעט שיטות לחיתוך הגרזים, אבל במסגרת "חוק שימור הגועל נפש" אף אחת מהן היא לא להיט גדול. מי שחפץ בהסברים נוספים מוזמן לנבור באין ספור המדריכים המצויים ברשת.

אם חשבתם שהרע מכל כבר מאחוריכם - טעיתם. ההדבקה היא האתגר הגדול באמת של המחבר. הכל "נוזל" לכל הכיוונים, ואין שום נקודת אחיזה לקליבות. ההמלצה שלי היא להתחיל בהידוק ראשוני של המחברים באמצעות סלוטייפ, ואז לעבור להידוק רציני יותר תוך הסתייעות בקליבות סרט (Band Clamp), בלוקי סיוע (שבתיה עוזיאל, מנוחתה עדן, הכינה עבורכם מראש), וקליבות רגילות. כל האמצעים כשרים. מדובר בתהליך איטרטיבי - אל תנסו להדק מיד בהתחלה קליבה אחת "עד הסוף" - כל העסק יקרוס. אני ממליץ לעבוד עם דבק בעל זמן פתיחה ארוך (מישהו אמר אפוקסי ?), ולדאוג למישהו שיוכל לבוא ולסייע במקרה הצורך.

אז הנה הזווית והארון שלי (אחרי ניקוי ראשוני). חתך הרוחב של המסגרת הוא 14 מילימטר מרובע, ומידות הארון הן: רוחב - 36 ס"מ, גובה - 36 ס"מ, עומק - 12 ס"מ.

ועוד לא אמרנו מילה על Four Way Mitre ...

מאה ועשרים שעות של המתנה

בניית השעון עליו אני עובד בשבועות האחרונים מדגישה את הקשר שבין המילים סבלנות וסבל.

כזכור אני בונה שעון גבוה. השעון מורכב מחמישה חלקים (נתעלם לרגע מן המסגרת הפנימית ומן הגב). החזית בנויה שלושה חלקים מכופפים, ואותה סוגרים שני צדדים. ברשומה קודמת סיפרתי על התהליך ההירואי של כיפוף החלק המרכזי של החזית.

כיפוף החלק העליון והחלק התחתון של החזית עבר ללא אירועים מיוחדים. מדובר בכיפוף חריצים (kerf bending) קלאסי. הצד האחורי של הלוח העליון נחרץ לאורך הגרעינים, ממולא בכמות דבק (אפוקסי) מכובדת, עליו מניחים את לוח הגב (backing) מצמידים לתבנית, מכניסים לשק ואקום, ואחרי עשרים וארבע שעות מקבלים לוח מכופף למהדרין. חוזרים על התהליך עבור הלוח התחתון, ממתינים עשרים וארבע שעות, וגם הלוח הזה מכופף.

המשימה הבאה הייתה חיתוך וחיבור שלושת חלקי החזית. קו החיבור הוא קו חיתוך של שתי קשתות, שכל אחת מהן במישור אחר. קו החיתוך הוא עקומה במרחב. מאחורי התיאור המתמטי הפשוט מסתתרת מורכבות נגרית מרשימה למדי. בשלב הראשון, בניתי ג'יג תלת ממדי שהחזיק את החלק העליון במאונך, ואיפשר לי לחתוך (באמצעות ראוטר) חתיכת לביד כך שתהייה העתק מדויק של הקשת של החלק העליון. בשלב השני, בניתי ג'יג תלת ממדי שהחזיק את החלק האמצעי במאונך, ואיפשר לי לחתוך אותו (באמצעות ראוטר) על פי חתיכת הלביד שייצרתי בשלב הראשון.

חיתוך החלק האמצעי היה החלק הקל בתהליך. יום של מחשבות והתייעצויות הסתיים בהבנה כי לא ניתן לבנות ג'יג לחיתוך החלק העליון (והתחתון) על פי העקומה שהתקבלה בחלק האמצעי (אם למי מן הקוראים יש רעיון מבריק - אנא שימרו אותו לעצמכם על מנת לחסוך ממני את שברון הלב). לא היה מנוס אלא לשוב למקורות - עבודה ידנית. סימנתי על החלק העליון את העקומה של החלק האמצעי (גם מלאכת הסימון דורשת יצירתיות, ואני משאיר אותה כשאלה פתוחה לקוראים). באמצעות coping saw חתכתי קרוב ככל האפשר לסימון. מאחר שקו המפגש הוא עקומה במרחב, לא ניתן לבדוק את ההתאמה של החלקים לפני שמלכסנים (mitre) אותם. ליכסנתי את החלקים (באמצעות מקצוע), ואז המשכתי בהתאמה תוך שימוש ב - spokeshave, פצירות, מפסלות ונייר שיוף. יום עבודה להתאמת החלק העליון לאמצעי. יום עבודה נוסף להתאמת החלק התחתון לאמצעי, ואנחנו מוכנים להדבקה.

כל החלקים החיצוניים של השעון מוחזקים באמצעות מסגרת פנימית. לאחר השלמת ההתאמות חיברתי את החלק האמצעי למסגרת - חיברתי ולא הדבקתי. מאחר שהחלק האמצעי עשוי להתרחב ולהתכווץ, חיברתי אותו אל המסגרת באמצעות כפתורים. שום דבר מסעיר - סתם הרבה עבודה. את החלק העליון והתחתון ניתן להדביק אל המסגרת, שכן תוצר של כיפוף חריצים, עמוס בדבר אפוקסי לא זז לשום מקום. ובכן, תוך שימוש בהרבה דבק אפוקסי הדבקתי את החלק העליון למסגרת ולחלק האמצעי. לא ניתן להדק את ההדבקה באמצעות קליבות, ולשם סגירת ההדבקה השתמשתי בנייר דבק שקוף (סלוטייפ). עשרים וארבעה שעות עם שלט "נא לא לגעת ולא להזיז", והעקומה העליונה מודבקת. עשרים וארבע שעות נוספות (עם אותו שלט), והעקומה התחתונה מודבקת.

התאמת הצדדים הייתה עוד תחנה במסע הסבל והסבלנות. שלושה ימי עבודה (ידנית בעיקרה) והצדדים היו מוכנים להדבקה. כפי שמעידה התמונה מצד שמאל, ההדבקה לא כל כך פשוטה. הדבקת מחבר מלוכסן היא אף פעם לא תענוג גדול, במיוחד כשמדובר בקו הדבקה ארוך ולא ישר. המקרה שלי מסובך עוד יותר, שכן לא מדובר בקופסא סגורה. כלומר, אין מה שמונע מהצדדים להיפתח (להתרחק זה מזה) מאחור על מנת להיסגר מלפנים.

על מנת למנוע את פתיחת הצדדים הדבקתי אל צידם הפנימי מוטות הברגה, אותם השחלתי דרך חורים שהכנתי במסגרת. כך הבטחתי שהצדדים יוכלו לנוע בחופשיות ימינה ושמאלה, אבל ישמרו על מרחק קבוע ביניהם למעלה ולמטה.

הידוק החלקים מתבצע בשיטה הקלאסית. מחברים חתיכות עץ בעלות חתך משולש (יישר זוית ושווה שוקיים) למשטחי לביד. את המשטחים מניחים על הצדדים אותם רוצים להדק, ומהדקים באמצעות קליבות. שימו לב - את המשטח העליון אין צורך להדק אל החזית של השעון, שכן הוא מהודק לשני הצדדים. את המשטחים הצידיים יש צורך להדק (עם קליבות) לצידי השעון, שכן הם מתהדקים רק לצד אחד. יום של הכנות, הרבה דבק אפוקסי, סיוע מצידה של יורי, שעה של הדבקה, עשרים וארבע שעות של המתנה, והשעון מודבק בשלמותו.

בשבוע הבא - תמונות של השעון המושלם, כולל הדלת האמצעית, המחוגים והגב. אל תלכו לשום מקום.

איזה שעון בן חיל

השמועות אודות מותו של החורף היו מוגזמות. כמו שני מנהלים שעורכים ביניהם חפיפה ומותירים את הארגון כולו בתהייה מי בעצם מנהל את ההצגה, כך גם החורף והאביב. כולם יודעים שהאביב הוא הבוס החדש - כולם חוץ מהחורף שמסרב לצאת לגמלאות. אמש קפצנו למכירת קדם עונה של קיאקים וקנואים. המכירה נערכה בטמפרטורות שנשקו לאפס, ברוח מקפיאה שאיימה להעיף את המוכרים, הקונים והסירות גם יחד. בקיצור - אירוע מיינרי סוריאליסטי טיפוסי.

בנייתו של ארון המשקאות הסתיימה לה. כזכור לקוראים הנאמנים התלבטתי קשות לגבי הרגליים. לבסוף קיבלתי את ההחלטה המתבקשת - לתלות את הארון על הקיר. מרגע שקיבלתי את ההחלטה העניינים התקדמו במהירות. הכנסתי את דלתות הטמבור למקומן (הדלתות נכנסות דרך הסתעפות אחורית במסילה), וחיברתי את הידיות (שמחוברות לטמבור לאחר שהוא נמצא כבר במקומו). התקנתי את חוסמי ההסתעפות על מנת שהטמבור ייסע במסילה ולא ייצא החוצה. התקנתי את הגב ואת התחתית של הארון, ולסיום התקנתי את המתלים הנסתרים (שנמצאו בחנות השלישית בה ביקרתי, וגם שם טענו בתוקף שמה שאני מחפש "לא קיים", אבל אני מוזמן להסתכל במדפים האחוריים). כעת נותר להמתין לצלם, שיבוא וייעשה את מלאכתו.

הפרויקט הבא (שגם הוא מצטייר כרב אתגרים) הוא בניית שעון גבוה (Tall Clock, Grandfather Clock). הרעיון הוא לעשות פרפרזה על השעון הקלאסי הפשוט מבית המדרש של ה - Shakers. לקחתי את העיצוב מרובה הואריאציות של Alan Peters, שבו השתמש לבניית ספסל, שולחן קפה, שולחן כתיבה, ועוד. העיצוב הפשוט והנקי מבוסס על קווים יפניים (וקוריאניים) אותם הפנים Peters במהלך שהותו במזרח הרחוק.

הורדתי את הרגליים, וסובבתי את המשטח בתשעים מעלות - ממצב אופקי למצב אנכי. את המשטחים העבים יותר (שעכשיו נמצאים למעלה ולמטה) עיגלתי קלות, הוספתי דלת במשטח הדק (האמצעי), שעון במשטח העליון, ואת כל העסק היטתי קלות קדימה. כאן למטה דגם (בגודל מלא) שבניתי מעץ זול (צפצפה), קרטון ונייר דבק אדום. גובהו של השעון 190 ס"מ, רוחבו 36 ס"מ, ועומקו משתנה מ - 12 ס"מ למטה ועד ל - 15 ס"מ למעלה.

כל שנותר כעת הוא לבנות את השעון, וכאן מתחילות הצרות. ישנן ארבע דרכי בנייה אפשריות:

(1) MDF מצפוה פורניר
היתרון: ניתן לעצב את ה - MDF לצורה הרצויה בקלות יחסית ותוך סיכון נמוך (מקסימום - מוסיפים פילר). הדבקת הפורניר על הבסיס פשוטה למדי.
החסרון: בסוף זה נראה ומרגיש כמו MDF מצופה בפורניר.
השורה התחתונה: "אנחנו" לא עושים דברים כאלה.

 (2) לוח אחד של עץ
היתרון: תהליך הבנייה מייגע אבל פשוט למדי ונטול סיכונים (הראוטר עובד שעות נוספות תוך כדי רכיבה על "מזחלות" כאלה ואחרות). נראה ומרגיש כמו עץ מלא.
החסרון: קשה מאוד להשיג לוח עץ במימדים כאלה (במיוחד עץ אלון quarter sawn, שזה מה שאני רוצה), וגם אם מוכנים להתפשר (עץ, גודל) צריך לקחת משכנתא על מנת לקנות את הלוח.
השורה התחתונה: לפני מאתיים שנה (עם מלאי עצים "בלתי מוגבל") זה היה פתרון הגיוני, אבל לא בימינו אלה.

(3) לוחות עצים מודבקים זה לזה (באותה דרך שבה משתמש Alan Peters)
היתרון: תהליך הבנייה מייגע מאוד אבל פשוט למדי ונטול סיכונים (הראוטר עובד שעות נוספות תוך כדי רכיבה על "מזחלות" כאלה ואחרות). נראה ומרגיש כמו עץ מלא.
החסרון: הקווים האנכיים שבין העצים המודבקים (שבמקרה של ספסל הם אופקיים ומסתכלים עליהם מלמעלה) מאוד בולטים לעין, ומאפילים על העיצוב. קניית עץ בכמות כזאת אולי לא מחייבת לקחת משכנתא, אבל בהחלט לא מדובר במשהו זול (בסביבות 600 דולר, בהערכה זהירה).
השורה התחתונה: פתרון טוב ויקר שפוגם במידה מסוימת בעיצוב הנקי והמעוגל.

(4) לוחות עצים רחבים ודקים שיכופפו ויחוברו זה לזה בחיבור אלכסוני (mitre). לוקחים לוח עץ בשם AB, ומפצלים אותו באמצע לאורכו (מסור סרט טוב, להב חדש וחד, ניסיון, סבלנות ועצבי ברזל). כך מקבלים שני לוחות שהם book matched, אותם נכנה AB ו - BA. כל אחד מן הלוחות נחתך לשלושה חלקים. מחברים את AB1 ל - BA1, את AB2 ל - BA2, ואת AB3 ל - BA3. עכשיו אנחנו מוכנים לעבודה האמיתית - כמה כיפופים, כמה חיתוכים, כמה ליכסונים והשעון מוכן (אשרי המאמין:-).
היתרון: מראה מרשים מאוד, נקי וסימטרי. עלות נמוכה של העץ, שכן משתמשים בכמות קטנה של לוחות די סטנדרטיים.
החסרון:מדובר בפרויקט מורכב מאוד, שלא לגמרי ברור איך מבצעים אותו. אחרי שמכופפים את החלק האמצעי (2) צריך לחתוך אותו לפי העקומה של החלקים העליון (1) והתחתון (3), את החלקים העליון והתחתון צריך לחתוך לפי העקומה של החלק האמצעי. אם זה לא מספיק - הכל צריך להיות מלוכסן, כדי שלא ייראו את החיבור. ובל נשכח, כמובן, את החיבור של החזית לצדדים (הצהובים) שגם אותו צריך לחתוך לפי העקומה וללכסן.
השורה התחתונה: אם יש אפשרות קשה - למה לא לבחור בה ?

אלד, המורה של התשעה חודשים (בהזדמנות זו אני רוצה להמליץ על הכתבה שהוקדשה לו ב - Fine Woodworking) שיכנע אותי לבחור בחלופה האחרונה. כשהוא שמע שהחלטתי לשמוע בעצתו אמר לי: "אתה משוגע. התכוונתי לשכנע אותך, לא התכוונתי שתשתכנע".

קופסאות - אבל הרבה

נפתח בשיר Little Boxes שנכתב בשנת 1962 על ידי מלווינה ריינולדס (Malvina Reynolds).

אני מניח כי רוב הקוראים מכירים את השיר כפתיח של הסדרה weeds, אבל מדובר בשיר מחאה משנות השישים. השיר מתייחס לבתים שנבנו (ולאנשים שגרו) בפרברי הערים בארה"ב לאחר מלחמת העולם השנייה עבור אנשי מעמד הביניים. בתים (ואנשים) חסרי ייחוד, זהים זה לזה, ובנויים חומרים זולים (ticky-tacky - ביטוי שהומצא ע"י ריינולדס ומצא דרכו לשפה האנגלית).

במשך שנתיים גרנו בגרסא בריטית של עיר כזאת - Bracknell. עיר של חמישים אלף תושבים וארבעה דגמים של בתים (שגם הם ואריאציה על נושא). הבריטים הגדילו לעשות - כל הרחובות היו מעוקלים וכולם התחילו והסתיימו בכיכר. גם אחרי שנתיים, ברגע של חוסר ריכוז הייתי פונה ברחוב הלא נכון, ועשר דקות לאחר מכן הייתי מגלה שהבית לידו החניתי את המכונית איננו הבית שלנו.

סיימתי את הבנייה של ארון המשקאות, ואני שרוי בהתלבטויות פילוסופיות עמוקות לגבי הרגליים. אינני רוצה לגרור את הקוראים הנאמנים לתוך הדיון (האמת - אין לי סבלנות לשמוע דיעות נוספות) ולכן אקמץ בפרטים. לכל אחד בבית הספר דיעה משלו, אותה הוא משנה פעמיים ביום. המגירה שלי עמוסה מלהכיל את הסקיצות השונות, והחדר "האחר" (שמשמש כמטבח, חדר הדבקה, חדר פיניש וחדר שיחות טלפון) עמוס במספר דגמים בגודל מלא. לתהליכים כאלה של התלבטות יש את הקצב שלהם - לפעמים הפתרון "הנכון" צץ לו מהר, ולעיתים אין מנוס מלהמתין.

את זמן ההמתנה החלטתי למלא בבניית קופסאות - שלושים ושש קופסאות קטנות ועוד אחת גדולה שתכיל אותן. מדובר במשחק זיכרון של ריחות (תבלינים) - כל זוג קופסאות מכיל תבלין מסוים (בתוך שקית בד קטנה). המטרה היא להתאים את הזוגות - ממש כמו במשחק זכרון רגיל - אלא שאת ההתאמה יש לבצע באמצעות חוש הריח. את הרעיון ראיתי בעבר אצל נתן וונטהוף, והחלטתי לאמץ אותו בשמחה.

בנייה של קופסאות רבות, במיוחד כשהן קטנות (קוביות של 45 ממ"ק, עם דופן בעובי של 6 מ"מ) מחייבת תכנון קפדני, ביצוע מדויק וזהיר, והרבה הרבה סבלנות. ראשית, הכנתי רצועות ארוכות בעובי של 6 מ"מ וברוחב של 45 מ"מ, וחרצתי בהן חריץ עבור התחתית של הקופסאות. בשלב השני, חתכתי את הרצועות לריבועים של 45 ממ"ר. בשלב השלישי ליכסנתי שני קצוות של כל ריבוע - זה כבר מתחיל להיות על גבול המסוכן. לדחוף ריבוע של 54 ממ"ר לתוך להב שנמצא בזווית של 45 מעלות זה לא תענוג גדול, גם אם יודעים שהלהב ייעצר אם הוא יפגוש את היד. ההדבקה פשוטה וחסרת ריגושים. מדביקים את ארבע דפנות הקופסא על סרט הדבקה בצורה פתוחה, מכניסים את התחתית, "מקפלים" את הקופסא, ומהדקים באמצעות סרט ההדבקה (כחול, במקרה שלי). כוס התה שעל השולחן מעידה על פשטותו של התהליך.

את הקופסא הגדולה (למעשה מדובר בשתי קופסאות - הקופסא עצמה והמכסה) בניתי באופן דומה. החלק המייגע היה בניית החוצצים בתוך הקופסא. החוצצים משתלבים זה בזה באמצעות halved joint (מחבר חצוי) - די מדהים כמה עבודה כרוכה בבנייה מדויקת של מחבר פשוט כל כך. צריך לדאוג שהמחבר יישב במקום הנכון לאורך החוצץ, יהיה בדיוק ברוחב החוצץ, ויגיע בדיוק עד למחצית הגובה של החוצץ. מומלץ להכין הרבה חוצצים רזרביים לצורך כיוונון מדויק.

כל שנותר לעשות כעת הוא לחתוך את המכסים (ריבוע עם מגרעת שיושבת בתוך הקופסא) ואת העיגולים שמחזיקים את המכסה במקומו - שתי תהליכים שאינם מומלצים עבור בעלי לב חלש, גם לאחר שהצטיידו בג'יגים הולמים. מורחים את הכל בשכבה של לכה על בסיס שמן (wipe on poly), משייפים, שכבה נוספת של לכה, שיוף נוסף, שכבה של שעווה - וזהו. קצת פחות משלושה ימי עבודה.

ובברכת "חג שמח" נסיים.

אלכסון הוא אסון

לפני מספר שבועות הלכתי לאסיפת הורים בבית הספר. לא נעים להודות, אבל היה די מעניין. המנהלת דיברה על השינויים שבתי הספר נתונים בהם. היא הציעה להתבונן על שלושה פרמטרים - זמן, מקום ותוכן. היא ציינה כי בעבר (ובהווה) כמות השעות שילד נדרש ללמוד הייתה קבועה, מקום הלימוד היה קבוע, אבל תוכן הלימודים היה משתנה מילד ליד - מגמות שונות, עמידה בבחינות גמר, בתי ספר עיוניים או מקצועיים וכיו"ב. הטענה שלה הייתה כי בעתיד תוכן הלימודים יהיה קבוע ("כולם בארה"ב חייבים ללמוד בקולג', אחרת הם פשוט לא ישיגו עבודה בעולם הגלובלי") אבל מקום הלימוד וכמות השעות יותאמו לכל ילד באופן ייחודי, הרבה הודות לשימוש נרחב במחשב.

אני חושב שדרך ההסתכלות של המנהלת הנכבדת מעניינית, אבל אני ממש לא מסכים עם המסקנה שלה. אני חושב שגם תוכן הלימודים לא יהיה קבוע. מבחינה אישית, יש הרבה נערים ונערות שלימודים אקדמיים בקולג' ובאוניברסיטה לא מושכים או מתאימים להם. מבחינה כלכלית, גם בעולם גלובלי, יש צורך אמיתי באנשים יצרניים - בנאים, שרברבים, מוסכניקים, ספרים, חקלאים ונגרים. מבחינה חברתית יש צורך באומנים (artists) ובאומנים (craftsmen), שבמקרים רבים הכשרתם איננה אקדמית.

בבית הספר "שלי" (CFC - Centre for Furniture Craftsmansip) מקום הלימוד הוא הדבר היחיד הקבוע. זמן הלימוד מתשנה מתלמיד לתלמיד - יש כאלה שהולכים בחמש, ויש כאלה שמבלים בבית הספר לילות וסופי שבוע. תוכן הלימודים קבוע אבל גמיש - חלק מן הפרויקטים מוגדרים מאוד (ארון כלים), חלק מוגדרים באופן כללי (שרפרף), וחלק חופשיים לחלוטין (פרויקט גמר).

מה שמייחד את בית הספר הוא שכולם לומדים מכולם. תלמידים פותרים בעיות בדרכים מקוריות ומעניינות ומצליחים לעורר השתאות גם בקרב מורים ותיקים.,עמיתים (fellows) באים מארצות אקזוטיות (ניו-זילנד, ישראל) ומביאים איתם דרך הסתכלות שונה על עולם הנגרות. מורים שהתחנכו בבתי ספר שונים מביאים איתם את הדרכים "הנכונות" שלהם.

השבוע למדנו כולנו תעלול מקורי פרי מוחו הקודח של דייויד אפפל-בראון. גם דייויד וגם אני בנינו קופסאות שדפנותיהן חוברו בצורה אלכסונית (מה שמתקרא mitre joint בלעז). הפתרון הקלאסי למחבר כזה הוא חיבור באמצעות לשון חופשית שנכנסת לתוך חריץ שנחרץ בשתי הדפנות המחוברות. הפתרון הקלאסי בעייתי משתי בחינות - חריצת החריץ בניצב לקו החיתוך לא כל כך קלה לביצוע, חיבור הקופסא מחייב חיבור כל הדפנות בעת ובעונה אחת. נגרים רבים משתדלים להימנע מחיבורים כאלה, במיוחד אם מדובר בקופסאות עמוקות.

דייויד שינה את הצורה של הלשון החופשית לצורת האות L. השינוי הזה מפשט את המחבר בצורה דרמטית. ראשית - החריצים נחרצים במקביל לדופן, הם אינם תלויים כלל בקו החיתוך, ולמעשה חורצים אותם לפני החיתוך האלכסוני. שנית - חיבור הדפנות יכול להתבצע בצורה סדרתית, שכן כעת מדובר בהדבקה של סין צף (floating tenon).

ייצור הלשון החופשית פשוט אף הוא. מדביקים ריבועים של לביד זה על גבי זה, עד שיוצרים עמוד ארוך של ריבועי לביד. חותכים את העמוד לאורכו על פי המימדים החיצוניים של ה - L. חותכים (בזהירות !!!) את העמוד לאורכו על פי המימדים הפנימיים של ה - L. אם לא משתמשים בלשון רצופה אלא במספר לשונות קצרות (בסגנון למלו או דומינו) - חותכים את העמוד הארוך לפרוסות בגודל הרצוי.

ונסיים בקצת נוסטלגיה - דובי דוברמן מלמד אותנו כי "אלכסון מזמין אסון" - הוא כנראה לא הכיר את שיטת דייויד.

ספרים רבותי, ספרים (חלק ב')

אבל לא רק לי יש ספרים - גם ללקוחות יש.

לאחרונה נתבקשתי, ע"י לקוח, לבנות פתרון לאחסנת ספרים רבים. אני קורא לזה פתרון (ולא כוננית, או ארון, או מדפים) כי הפתרון שנבחר הוא קופסאות. למען האמת, עשרים ושלוש קופסאות בנויות מלביד בירץ' (שהוא לבנה, בעברית).

אז בניית קופסאות היא לא כזה אתגר, אלא שהלקוח ביקש שהחיבורים של הפאות יעשו ב - 45 מעלות (מה שמכונה mitre, בלעז), ויהיו נסתרים לגמרי. על מנת שחיבורי הפאות יחזיקו, בחרתי בפתרון המכונה loose tongue, ובתרגום לעברית - לשון חופשית. הרעיון הוא ליצור חריץ בשני הצדדים של החיבור, ולהכניס חתיכת עץ לתוך שני החריצים. במקרה שלנו, מאחר שהוחלט לשמור את החזית של הפאות גלויה, החריץ צריך להסתיים קצת לפני קצה הפאה (מסיבה זאת, דרך אגב, לא השתמשתי ב - mitre lock bit, שהיה מקל על חיי, ומקצר את התהליך). את החריצים חרצתי באמצעות wing slot bit, כשהחלקים הנחרצים יושבים על ג'יג מיוחד. המתעניינים מוזמנים לצפות בוידאו Essential Router Table Jigs: A Mitre Angle Sled.

23 קופסאות - 92 פאות, 184 חיתוכים ב - 45 מעלות, ו - 184 חריצים שיש לחרוץ. חיתוך ב - 45 מעלות הוא משימה די קלה, בהנחה שהמשור בו משתמשים מדויק (מפתיע למה גורם חוסר דיוק של מעלה בחיתוך כאשר מנסים לסגור קופסא). הבעיה מתחילה כאשר עובי הלבידים אינו אחיד. למען האמת, הוא תמיד אינו אחיד - שונות של מילימטר אחד היא דבר די נפוץ. המתמטיקאים שביניכם יחשבו בקלות כי שוני של מילמטר אחד בעובי הלביד, מיתרגם לשוני של 1.4 מ"מ באורך האלכסון שנחתך, וזה כבר די הרבה. הפתרון - לנסות לבנות כל קופסא מאותו לביד.

ולפרויקט עצמו:

• הפאות נחתכו
• החריצים נחרצו
• הקופסאות הודבקו, נוקו ושויפו
• המגירות נבנו, המסילות הותקנו בקופסאות ופורקו מהן
• הקופסאות והמגירות קיבלו גימור (לקה מט)
• הגבות (מלשון גב) הותקנו
• המסילות הותקנו שוב
• הקופסאות הותקנו אצל הלקוח
• המגירות הותקנו על המסילות
• הידיות הותקנו במגירות
• הפרויקט הסתיים
• הלקוח מרוצה