מותר או אסור ?

לפני די הרבה שנים למדתי נגרות אצל מייקל סקוט. בסדנא היו ארבעה (ולפעמים חמישה) שולחנות עבודה, שהתחלקו בין שניים / שלושה תלמידים "קבועים" (= קורסים ארוכים) לבין אחד / שניים תלמידים "זמניים" (=קורסים קצרים). התלמידים הזמניים התחלקו אף הם לשתי קבוצות: אנשי city עשירים שחיפשו מה לעשות עם הכסף שגדש את כיסיהם, ותלמידי עיצוב עניים שחשו צורך "להתנסות בעבודה אמיתית". מערכת היחסים שבין מייקל לבין התלמידים הזמניים הייתה רצופה רגעים קומיים, הרבה בזכות חוש ההומור של מייקל ויכולתו לשמור על פרצוף רציני בכל מצב.

באחד הימים פנה אחד מן התלמידים הזמניים אל מייקל ושאל אותו אם אפשר לקבל מלטשת סרט - אלה שנראות, שוקלות ונשמעות כמו טרקטור. מייקל הלך לחדר הסמוך, ולאחר מספר דקות רועשות הוא שב עם טרקטור אימתני ומאובק של מקיטה. הוא תקע בתלמיד מבט חודר, ואמר לו: "יש לנו שם לאנשים שמשתמשים במלטשת סרט (במקום במקצוע). אנחנו קוראים להם רמאים". התלמיד לא היה בטוח מה הוא צריך לעשות עם ההערה והמלטשת - לבסוף, הוא התעלם מההערה והשתמש במלטשת.

מספר שבועות חולפים ומייקל טרוד בבניית שולחן כתיבה. לפתע אנחנו רואים אותו ניגש לחדר הסמוך, ולאחר מספר דקות רועשות הוא שב משם עם הטרקטור האימתני והמאובק של מקיטה. עבדכם הנאמן לא יכול להשאיר מאורע שכזה ללא תגובה ציונית הולמת. אני נועץ במייקל מבט חודר, ואומר לו: "יש לנו שם לאנשים שמשתמשים במלטשת סרט. אנחנו קוראים להם רמאים". מייקל לא מתבלבל ומשיב לי: "ומי אמר שאסור לרמות?" למען האמת ההיסטורית אציין כי השולחן בנוי satinwood - עץ שגם אם יש לך מיומנות גבוהה (ולמייקל יש) ומקצועה מופלאה (ולמייקל יש) בלא מעט מקרים פשוט אי אפשר להקציע אותו.

נזכרתי בסיפור הזה בשבוע שעבר בשעה שהתכתבתי עם ג'ון מוריס - תלמיד אחר של מייקל. לפני שאשחיר את פניו של ג'ון ברבים אני רוצה לחלוק לו שבחים. ג'ון היה עובד מדינה בריטי, שעסק בנגרות כתחביב רציני. באחד מאותם גלים של "פרישה מרצון" הוא החליט שזאת ההזדמנות שלו לשינוי קריירה - עזב את השירות הציבורי הבריטי, והתייצב בסדנא של מייקל. חוץ מזה שהוא איש מאוד נחמד, הוא גם נגר מעולה שניחן בידע עצום אותו הוא חולק בנדיבות ובצניעות.

במהלך ההתכתבות בינינו הסתבר לי כי לסדנא של ג'ון הצטרפה לפני כשנה מכונת CNC. ג'ון קנה את המכונה שלו מחברה בריטית מקומית בשם EXEL CNC. הוא קנה את אחת המכונות הקטנות יותר (גודל השולחן 130 * 130 ס"מ), והיא עלתה לו 10,000 ליט"ש ועוד כמה אלפי ליט"ש עבור תוכנה. לדברי ג'ון המכונה מדויקת מאוד (ברמה של 0.1 מ"מ) ופעולתה הדירה - לא מדובר במכונת "צעצוע" שנבנית מקיט (יצא לי להתנסות בשימוש במכונה כזאת בארצות הברית, והתאכזבתי מאוד). על מנת להפעיל את המכונה נדרש שימוש במספר תוכנות - לא צריך תואר מתקדם במדעי המחשב, אבל בהחלט צריך יכולת להשתמש בתוכנות לא פשוטות.

הנקודה המפתיעה בסיפור - ג'ון החזיר את ההשקעה במכונה תוך פחות משנה, הודות לשילוב של שני שימושים.

ג'ון ביצע את חיתוך החלקים לארון האליפטי של סטיבן המפסון

תחליף לעבודות ראוטר מסובכות - ישנם מקרים (לא מעטים) בהם עבודה עם ראוטר היא כל כך מסובכת עד שהתהליך הופך ליקר מאוד או לבלתי מעשי. העבודה עם מכונת ה -CNC מאפשרת להתמודד עם פרויקטים מסובכים, בצורה זולה יחסית, ברמות דיוק והדירות גבוהות, עם סיכון נמוך לנגר ולחלק עליו עובדים. הדוגמאות הכמעט מתבקשות - חיתוך אליפסה, חיתוך קשת עם רדיוס מאוד גדול, או חיתוך עקומה המורכבת ממספר קשתות - הכל ניתן לביצוע עם ראוטר וגי'גים, אבל זה ממש לא להיט. ג'ון אומר כי במהלך השנה הוא מצא עצמו משתמש פחות ופחות בראוטר (מוחזקת ידנית או בתוך מוחזק בשולחן), ופונה יותר ויותר למכונת ה - CNC.

לוחות הגשה למסעדה

ייצור סדרתי של חפצים - אמנם לא מדובר כאן בעבודות של נגר אומן, אבל מדובר במקור הכנסה טוב שמזרים כסף נחוץ לעסק. מדי פעם פונים אל ג'ון עסקים מקומיים כדי שייצר סדרות קטנות של חפצים - מגשים, מסגרות לתמונות, וכיו"ב. ג'ון לא "מחפש" את העבודות הללו (והוא גם לא מוכר באופן ישיר את המוצרים), אבל כשהעבודות מגיעות הוא מאוד שמח על ההכנסה הקלה והרווחית.

נסיים את הרשומה בדוגמא שהיא איפשהו באמצע - משהו בין נגרות אומנותית ויצירת חפצים. קופסא שג'ון בנה עבור יבואן קפה - תיכנון באמצעות מחשב, כירסום באמצעות מכונת ה - CNC, והתקנה ידנית של הצירים, המגנטים לסגירה והפקקים.

בשבוע הבא נרחיב את הדיבור על מכונות CNC, וננסה לברר למה הן כל כך מכעיסות נגרים "אמיתיים".

מתנות לשנה החדשה

סוף סוף הגיע "אחרי החגים", ולפנינו ישורת ארוכה של חודשיים תמימים (!) לפני פרוץ חג החנוכה. רגע לפני שניכנס לשיגרה - הנה חווה אלברשטיין שרה "מתנה לראש השנה", מילים: לאה נאור, לחן: מתי כספי.

חווה אלברשטיין קיבלה במתנה נוצה, עלה אדום, טיפת גשם וציור בחול של שמש ושמיים ופרח עם גבעול. אנחנו נעסוק במתנות אחרות - אנחנו נדבר על המתנות של פרויבל (Forebel Gifts).

פרידריך פרויבל (1782 - 1852) היה איש חינוך גרמני, שהניח את היסודות המודרניים לחינוך של ילדים בגיל הרך. הוא המציא את גן הילדים, תוך שהוא שם דגש על כך שילדים הם יצורים יצירתיים ועל כך שמשחק הוא המנוע ללמידה (אני מניח שהשר פירון היה אומר "למידה משמעותית"). על מנת לתמוך בעקרונות אלה הוא פיתח אוסף של עשרים משחקים - המתנות של פרויבל. המתנות הן רצף שמסודר מהמוחשי אל המופשט, מהפשוט אל המורכב. המתנות נועדו הן למשחק עצמאי של הילד והן למשחק של הילד עם האם או עם הגננת (התנצלותי הכנה - שיוויון בין המינים לא היה ממש על הפרק במאה ה-19).

המתנה הראשונה - כדורי צמר
שישה כדורי צמר סרוגים. לכל כדור צבע שונה, ומכל כדור משתלשל שרוך. פרויבל ראה בכדור צורה מושלמת, טהורה. כדורי הצמר קלים ונעימים למגע.

המתנה השניה - כדור, גליל וקוביה
שלושה גופים: כדור, גליל וקוביה - כולם בגודל של 2 אינץ' (51 מ"מ). הגופים עשויים עץ, ללא גימור. הגופים מוגשים לילד בתוך קופסת עץ. בנוסף לגופים, המתנה כוללת מעמד, שלושה חוטים ומקל עץ קטן. הגופים מתחברים אל החוטים בנקודות שונות המהוות צירי סיבוב שונים. הילד יכול לסובב (בעזרת המקל המושחל בתוך החוט הכפול) את הגופים, ולהתרשם מגופי הסיבוב שנוצרים. הכדור שבמתנה השנייה זהה לכדור שבמתנה הראשונה (למעט שינוי החומר והתכונות הנגזרות מכך).

המתנה השלישית - שמונה קוביות
שמונה גופים זהים - קוביות בגדול של1 אינץ'. הגופים מוגשים לילד בתוך קופסת (קוביית) עץ עם מכסה. הופכים את הקופסא, מושכים החוצה את המכסה, ומקבלים קוביה גדולה המורכבת משמונה הקוביות הקטנות. בנוסף לגופים, המתנה כוללת משטח עליו מצוירת רשת ריבועים בגודל זהה (1 אינץ'), שעליה ניתן להניח את הקוביות.

המתנה הרביעית - שמונה תיבות
שמונה גופים זהים - תיבות בגודל של 1/2 * 1 * 2 אינץ'. התיבות מוגשות לילד בתוך קופסת עץ, בדומה למתנה השנייה. ניתן לשחק עם שמונה התיבות, או להוסיף למשחק את הקוביות מהמתנה השלישית.

המתנה החמישית - קוביות ומנסרות
שלושים ותשעה גופים - 21 קוביות, 6 חצאי קוביות, 12 רבעי קוביות. הגופים מוגשים ליד בתוך קופסת עץ גדולה יותר של 3 אינץ'. המתנה החמישית מאפשרת לילד לבנות מבנים מורכבים יותר, וחושפת אותו למושגים מתמטיים חדשים - אלכסון, זווית, שברים.

המתנה השישית - תיבות
שלושים ושישה גופים - 18 תיבות, 12 חצאי קוביות, 6 עמודים. הגופים מוגשים לילד בתוך קופסת העץ הגדולה (3 אינץ'). הגופים מאפשרים לילד לבנות מבנים מורכבים יותר, ובמיוחד כאשר משלבים אותם עם הגופים מן המתנות הקודמות. מעניין לציין כי הארכיטקט פרנק לויד רייט (Frank Lloyd Wright) הרבה לשחק בילדותו עם "קוביות" עץ - קשה שלא להבחין בקשר בין "קוביות" המשחק לבין המבנים (היחודיים) שהוא תיכנן לאורך השנים.

המתנה השביעית - אריחים
אוסף אריחים הבנויים משבע צורות בסיסיות - ריבוע, משולש שווה צלעות, משולשה ישר זווית ושווה שוקיים, משולש ישר זוית ושונה צלעות, משולש שווה שוקיים בעל זווית קהה, עיגול, חצי עיגול. שבע הצורות הבסיסיות מופיעות בגדלים ובצבעים שונים. האריחים שבמתנה השביעית הם (חלק מן) הפאות של הצורות שהילד נחשף אליהן במתנות הקודמות. במתנה השביעית הילד נחשף למושג החדש - המשטח. הילד לומד כי הוא יכול לבצע הפשטה של גופים (מהמתנות הקודמות) על יד יצוגם באמצעות משטחים (אריחים).

המתנה השמינית - מקלות וטבעות
אוסף של מקלות, טבעות וחצאי טבעות בגדלים ובצבעים שונים. המתנה השמינית חושפת את הילד למושג נוסף - הקו, ומציגה בפניו רמה נוספת של הפשטה - ממשטח לקו.

המתנה התשיעית - נקודות
אוסף של נקודות (עיגולים קטנים) בגודל אחיד ובצבעים שונים. המתנה התשיעית חושפת את הילד למושג נוסף - הנקודה. המתנה משלימה את תהליך ההפשטה מגופים תלת-מימדיים, למשטחים דו-מימדיים, לקוים חד-מימדיים, ולבסוף לנקודה חסרת מימדים.

המתנה העשירית - מסגרות
אוסף של מקלות וכדורים. המתנה העשירית סוגרת את המעגל, וחוזרת אל הגופים. הילדים יוצרים באמצעות המקלות (מקצועות) והכדורים (קודקודים) גופים דו-מימדיים ותלת-מימדיים. בתקופתו של פרויבל המתנה העשירית כללה קיסמים מחודדים ואפונים שהושרו במים, כך שניתן יהיה להחדיר אליהם את הקיסמים. כיום, בנוסף למשחקים המאפשרים לבנות ולפרק מסגרות (Tinkertoy, למשל), ניתן להשתמש בכדורי "פלסטלינה" בתור כדורים רב-שימושיים.

כמה הערות לסיכום:

1. איפשהו למעלה דיברתי על כך שפרויבל הציג עשרים מתנות - לאן נעלמו המתנות אחת עשרה עד עשרים? אני לא ממש יודע את התשובה לשאלה. החברות שמוכרות את המתנות והאתרים שמדברים על פרויבל והמתנות שלו נעצרים, משום מה, במתנה העשירית. חפרתי לא מעט, אבל לא מצאתי חומר (באנגלית) שמדבר על המתנות המתקדמות יותר.
2. מבחינה נגרית לא מדובר כאן באתגר קשה מדי. הכנת הכדור מאתגרת משהו - יש כאלה שיעדיפו חריטה עם או בלי ג'יגים, ויש כאלה שיעדיפו פתרונות "מקוריים" יותר (שמעתי ראוטר?). יש כאלה שיעדיפו את הגישה הידנית - גילוף כדור באמצעות סכין - לא כל כך פשוט, אבל בהחלט מעניין. גם בתחום בניית הקופסאות ניתן "להשתולל", למרות שפרויבל בפירוש הטיף לקופסאות פשוטות.
3. ילדים (לפחות אליבא דפרויבל) תופשים גופים באופן אינטואיטיבי, ועוברים תהליך בו הם לומדים כיצד לבצע הפשטה של הגופים למשטחים, לקווים ולנקודות. עולם המבוגרים מסתפק, כמעט תמיד, בייצוגים המופשטים. התהליך של המעבר מן המופשט אל המוחשי קשה לנו מאוד. כשאנחנו רואים ייצוג דו-מימדי של גוף כלשהו אנחנו יכולים לבנות את הגוף באמצעות "הוראות הייצור", אבל קשה לנו מאוד לתפוש איך באמת ייראה הגוף במרחב. זה נכון לגבי נגרים שמנסים לתפוש איך ייראה הרהיט אותו תיכננו, וזה נכון עוד יותר לגבי לקוחות שמנסים לתפוש איך ייראה הרהיט שזה עתה הזמינו.

כמה מחשבות על עיצוב

נפתח באימרה של Chuck Close, צייר וצלם אמריקאי:

Inspiration is for amateurs - the rest of us just show up and get to work

השראה זה לחובבים - אנחנו פשוט באים ומתחילים לעבוד

אנשים חושבים שעיצוב טוב הוא תולדה של כישרון, יכולת מולדת, תהליך מיסטי משהו, כמעט בלתי מודע. משהו די בינארי - או שאתה נולד עם זה או שלא. אתה הולך לטייל, מצחצח שיניים, מקשיב למוסיקה, בוהה בקיר. פתאום נוחתת עליך ההשראה, והעיצוב המדהים מתגלה לך.

האמת, כפי שאתם מנחשים, שונה למדי. אמנם כישרון לא מזיק, אבל בהחלט מדובר בתהליך רציונלי, מודע, עם מתודולוגיה (מתודולוגיות), שאפשר ללמוד. עיצוב טוב מתבסס על ניסיון עבר - שלך ושל אחרים. עיצוב טוב מתבסס על היכולת לשאול שאלות, ולענות תשובות. עיצוב טוב הוא תהליך ארוך ומייגע - לעיתים מדובר בתהליך שנמשך שנים.

קשה מאוד להשתפר אם נשארים אך ורק במישור האמוציונלי. הדרך להשתפרות היא לנסות להבין (במישור הרציונלי) למה אנחנו אוהבים או לא אוהבים (במישור האמוציונלי) עיצוב מסוים. אני מוצא שהדרך להבין היא להגדיר במילים את ההתייחסות שלנו לעיצוב - בין אם זה עיצוב של אחרים או עיצוב שלנו. הדרך להשתפר היא לעבור מהמשפט "אני אוהב את השולחן הזה" למשפט "אני אוהב את השולחן הזה כי ...". התהליך הזה הוא תהליך מסובך, במיוחד בתחילת הדרך - הרבה פעמים אנחנו אוהבים (או לא אוהבים) רהיט מסוים, אבל אנחנו פשוט לא יודעים מהי הסיבה. עם הזמן, הסיבות הופכות לאמות מידה שלאורן אנחנו יכולים להשתפר.

בבית הספר נתקלתי בשני אנשים עם שתי גישות כמעט מנוגדות. אלד, המורה של התשעה חודשים, עובד בגישה מאוד אנליטית - מגדירים את הבעייה, ומנסים לפתור אותה. "יש לנו ארון מעוגל, לא סימטרי - איזה רגליים מתאימות לו?" התהליך הזה עובד טוב מאוד עם סטודנטים. אם שואלים אותם את השאלה הנכונה, הם מצליחים (לרוב) לחזור עם התשובה הנכונה. החלק הקשה הוא, כמובן, לשאול את השאלה הנכונה. הסטודנטים הטובים מצליחים לקראת בסוף הקורס לשאול בעצמם את השאלות הנכונות. היכולת של אלד התגבשה במשך שנים של בניית רהיטים בנגריית בוטיק ושל הוראת נגרות.

יורי, אומנית אורחת בבית הספר, עובדת בגישה שונה. באין לי שם מוצלח יותר, אני אקרא לגישה שלה "השוואה לתבניות". יורי יודעת איך צריך להראות רהיט טוב - הוא צריך להתאים לתבנית טובה. התהליך של יורי הוא הרבה פחות מילולי. כשמישהו בא להתייעץ איתה (או כשהיא מתייעצת עם עצמה)  הוא יצא עם שרטוט של הרהיט כפי שיורי חושבת שהוא צריך להראות. התהליך די מתסכל את המתייעץ המצוי, ובמיוחד שהגרסאות של יורי מוצלחות מאוד. התבניות של יורי מבוססות על התבוננות ביקורתית בעבודות של אחרים ושל עצמה, על שנים של ניסוי וטעייה, על מורשת אסתטית יפנית, ועל ... כישרון מדהים.









כולם כבר יודעים לצטט מהספר Outliers שבשביל להפוך למומחה בתחום כלשהו צריך ניסיון של 10,000 שעות. כשמדובר בעיצוב אני חושש שהמספר גדול בהרבה.

קיטורים

הפעם הרשומה עוסקת בקיטורים.

בשנת 2000 גילה המושל הקודם של מדינת מיין, Angus King, שהוא עומד לגמור את שנת התקציב (1999) עם עודף של 71 מיליון דולר. המושל ידע שזה מצב בלתי נסבל, ויש להוציא את הכסף העודף במהירות האפשרית. הוא החליט על תוכנית חדשה - מחשב לכל ילד בכיתות ז-ח. מאחר שבכל זאת מדובר בדמוקרטיה, ומאחר שהיו כמה חצופים שדרשו תהליך מסודר, הוקם "כוח פעולה" שמשימתו הייתה לבחון ולאשר את תוכניתו של המושל. באופן מפתיע, התוכנית אושרה, ושנת הלימודים 2002 החלה עם מחשב נייד תוצרת אפל, שסופק לכל ילד (ולכל מורה) בכיתות ז-ח.

Susan Gendron, שרת החינוך של מיין באותה תקופה הסבירה "אנחנו רוצים שהתלמידים שלנו יהיו בעלי היכולת הטכנולוגית הטובה בארה"ב. כשאנו אומרים "יכולת טכנולוגית" אנו מתכוונים ליכולת להשתמש במחשב לצורך חדשנות, יצירתיות ופתרון בעיות". המושל, מצידו, הדגיש כי מטרתה של התוכנית הוא "לסגור את הפער הטכנולוגי בין אלה שיש להם לאלה שאין להם, ולהקנות לתלמידים את הכישורים הנדרשים למאה ה - 21".

עד מהרה מצאו עצמם גם תלמידי התיכון עם מחשבים ניידים, וקצת אחר כך גם ילדי כיתות ה-ו זכו לקבל את המחשבים שלהם. איום מסוים על התוכנית הושמע בתחילת שנת 2013 מצד המושל הנוכחי של מיין (Paul LePage) אך לבסוף, הוא שוכנע ע"י שר החינוך של מיין באותה תקופה להשאיר את התוכנית על כנה. בכל אופן הוצא מכרז חדש, ובסיומו הוחלט לא להחליט - בתי הספר היו עצמאיים לבחור בין חמישה ספקים. רוב בתי הספר (90%) בחרו להישאר עם הפתרונות של אפל, שהפעם הציעה פתרון משולב של iPad לתלמידים, mini iPad למורים ועוד כמה MacBook Air בשביל החבר'ה.

האם התוכנית "מחשב לכל ילד" מוצלחת? אני מזדהה עם התשובה של חמישיה. קראתי חלק מן המחקרים שניסו להעריך את התוכנית. לא השתכנעתי. בחלק מהנושאים יש שיפור (ובעיקר אצל תלמידים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך), אבל קשה להוכיח קשר ישיר לתוכנית (תוכניות הלימוד השתנו, המבחנים השתנו, המורים עבור הכשרות מיוחדות וזכו לליווי צמוד, וכיו"ב משתנים). לא ברור גם מה היה קורה לו היו משקיעים אותה השקעה באפיק חינוכי אחר. צריך לזכור גם שלכל המעורבים בתוכנית יש אינטרס לשמר אותה - תופעה פסיכולוגית ידועה. קשה לנו מאוד להודות בטעות (או לפחות לבדוק עצמינו באופן אובייקטיבי), במיוחד אחרי שהשקענו בה כל כך הרבה משאבים.

למרות שלא שאלתם, אתן לכם את נקודת המבט האישית שלי (שלנו). הילד הצעיר לומד בכיתה ו'. הוא משתמש במחשב נייד של אפל, והוא משאיר אותו בבית הספר. המחשב משמש אותו בעיקר לחיפוש חומר ברשת, וכתיבת עבודות - משימות אותן הוא מבצע גם על המחשב הביתי. תוכניות הלימוד סטנדרטיות, ללא שימוש מובהק במחשב. אין הרבה תועלת מהשימוש במחשב, אבל גם אין הרבה נזק.

הילד המבוגר לומד בכיתה ט'. הוא משתמש ב - iPad, אותו הוא נושא איתו לכל מקום. חלק גדול מהתקשורת בין המורים לתלמידים (בעיקר לגבי שיעורי בית) מתבצע באופן ממוחשב. המורים מעלים את השיעורים אל הרשת, מפרסמים את לוח הזמנים ברשת, ומצפים שהתלמידים יעלו את העבודה שעשו אל הרשת. מדובר בתסבוכת IT חסרת תקנה. כרגע משתמשים במשהו כמו חמישה "עננים", שלושה "לוחות שנה", ועוד כמה תוכניות על ה - iPad עצמו. האנרגיה שמשקיעים המורים והתלמידים בהתמודדות עם התסבוכת יכולה להאיר עיר קטנה במיין.

התלמידים כמעט ואינם מסכמים יותר את השיעורים. כשהמורה גומר למלא את הלוח, התלמידים פשוט מצלמים אותו. יש כאלה שהולכים לסוף הכיתה על מנת לקבל זווית רחבה יותר, יש כאלה שמתקרבים ומצלמים צילום פנורמי, ויש כאלה שמחכים שמישהו אחר ייצלם. סיכום בכתב יד לעומת צילום - אני מתקשה להאמין שתשומת הלב של התלמידים בשעת השיעור והמידה בה מוטמע החומר זהה.

גם חובבים מושבעים של ה - iPad ייתקשו לטעון כי הוא הכלי המיטבי לכתיבת עבודות או להכנת מצגות. מקלדת פיסית ועכבר הם כלים חיוניים לשני השימושים הללו. חלק מהתלמידים נוטשים את ה - iPad ועובדים על מחשב שולחני בבית. חלק מהתלמידים רוכשים מקלדת תואמת ו - stylus והופכים את ה - iPad לתואם מחשב. חלק מן התלמידים (אלה שאין להם) נאבקים.

מה עושים נערים ונערות כשיש להם iPad תחת ידם ? מתכתבים (בתמונות), משחקים וצופים בסרטים. בית הספר גילה, להפתעתו, כי ילדים רבים משתמשים באפליקצייה snapchat במהלך השיעורים. התגובה - חסימת המצלמות לאלה שהשתמשו באפליקצייה. מעניין כמה זמן יעבור עד שהתלמידים יימצאו דרך לפתוח את החסימה ולעבור לתוכנת מסרים אחרת. תלמידים יושבים בשיעורים ומשחקים כחלק מהסכם בלתי כתוב עם המורים - המורה זוכה לשקט בכיתה, והתלמיד מקבל את הזכות לשחק (כל עוד הוא עושה זאת בצורה דיסקרטית). בתחילת השנה הודיעו לתלמידים כי אסור לצפות בסרטים אבל מותר להאזין למוסיקה. מה לעשות שלעיתים מוסיקה מלווה בקליפ? מה לעשות שלעיתים המוסיקה נעלמת והקליפ נשאר?

דיברתי עם אימא של ילדה בכיתה ט', שהיא במקרה גם הגננת של הבת הקטנה שלנו, שהיא במקרה גם בעלת תואר שני בחינוך, ושהיא לגמרי במקרה גם אישתו של שר החינוך הקודם ששיכנע את המושל להשאיר את התוכנית "מחשב לכל ילד" על כנה. שאלתי אותה מה דעתה על התוכנית. תשובתה: I don't know. It's a tough one.

תוכניות

ילדים - שלושה, הורים - שניים, בתי ספר (מצטער, אני לא סובל את הביטוי "מסגרות חינוכיות") - שלושה, מכונית - אחת, חוגים ושאר מפגשים - הרבה, משפחה וחברים - רחוקים ולא שימושיים, מרחקים - גדולים, מזג אוויר - מאתגר (נראה אתכם שולחים את הילד על אופניים כשיורד שלג). לא פלא שהילדה הקטנה למדה לשאול מדי בוקר - So, what's the plan for today ?

"תוכנית" היא רשימה של צעדים אותם יש להשלים על מנת להשיג מטרה כלשהי. הצעדים תלויים אלה באלה, כל צעד דורש משאבים מסויימים, ויש לבצעו בלוח זמנים מסוים. במקרה שלי, המטרה היא לסיים את היום כאשר כל הילדים אינם מרוצים, במידה שווה, מהתפקוד שלי. המשאבים הדרושים הם מכונית, טלפון ונשימות עמוקות. לוח הזמנים - בלתי אפשרי, תחת חוקי הפיסיקה המוכרים לנו כיום.

כולנו רוצים להשיג מטרות כלשהן, ולפיכך אין לנו ברירה אלא להתעסק עם תוכניות. תחשבו רגע על כל צירופי מילים שכוללים בתוכם את המילה תוכנית או תכנון - תוכנית חיסכון, תוכנית פנסיה, תוכנית חינוכית, תוכנית עסקית, תוכנית מחשב, תוכנית בוקר, תוכנית פעולה, תוכנית חומש, תוכנית הגרעין, תוכנית מדינית, תוכנית ילודה, תוכנית בניין עיר, תוכנית טלוויזיה - רשימה חלקית ביותר.

אפריים קישון כתב "זוהי הארץ היחידה בה לא מצפים לנסים אלא מתחשבים בהם". אני ממש לא משתייך לאלה שבגיל עשר תיכננו כיצד הם יעשו את המיליון הראשון שלהם בגיל עשרים (או לפחות בגיל ארבעים וחמש), או לאלה שבגיל עשרים תיכננו בדיוק איפה הם יהיו בגיל ארבעים וחמש (בטח לא בקמדן, מיין). מצד שני, אני גם לא משתייך לציבור "הצפים" שמקווים שאיכשהו הדברים יסתדרו לשביעות רצונם המוחלטת.

ארבעה שבועות בסדנא בבית הספר התיכון הובילו אותי לתובנה מעניינת. המשימות הקשות ביותר עבור התלמידים קשורות לתיכנון - הכנת התוכנית, עבודה לפי התוכנית, עדכון התוכנית. אינני מתכוון לתוכנית (שרטוט) של הרהיט עצמו, אני מתכוון לתוכנית הכללית, שהמטרה שלה היא בניית הרהיט.

למה זה כל כך קשה להם ? הנה כמה מחשבות :

זה פשוט קשה
תיכנון טוב הוא תוצאה של יכולות משלושה תחומים: תחום העיסוק (נגרות, כלכלה, אנרגיה גרעינית), תחום התיכנון (יכולת הפשטה, דמיון, דיוק, מעבר בין  מות פירוט שונות, מעבר בין נקודות מבט שונות, הבנת תלויות ואילוצים), תחום הנפש (יושרה, ספקנות, ענווה, פתיחות, יכולת לדחיית סיפוקים). נכון, הכנת תוכנית הסעות לאחר הצהריים לא מחייבת כישורים מדהימים, אבל הכנת תוכנית לבניית רהיט ממוצע היא כבר עסק מסובך למדי.

קשה מאוד ללמד את זה
קשה ללמד את היכולות מתחום התיכנון, קשה מאוד ללמד את היכולות מתחום הנפש, וקשה עוד יותר ללמד כיצד לשלב ולאזן בין כל היכולות. העושר, הכמעט אין סופי, של מתודולוגיות, גורואים, סדנאות, ספרים, מאמרים, אתרים, וסרטונים הוא הוכחה ניצחת לקושי.

לא מלמדים ולא מתרגלים את זה בבית הספר
בעולם (המערבי, לפחות) קיימת הנחת עבודה כי תפקידו של בית הספר הוא להכשיר את הילדים לחיים הבוגרים. אפשר להתווכח על תוכן ההכשרה. אפשר להתווכח על שיטת ההכשרה. אפשר להתווכח על איך ייראו החיים הבוגרים של הילדים. אבל, בשורה התחתונה, מטרתו של בית הספר היא להכשיר את הילדים לחיים הבוגרים (גם מי שדוגל ב - no schooling עושה זאת מתוך אמונה כי זאת הדרך הטובה ביותר להכשיר את הילדים לחיים הבוגרים).

ככל שהדברים נוגעים לתיכנון בית הספר מזניח לחלוטין את תפקידו. התלמידים אינם לומדים כיצד לתכנן, והם אינם זוכים להזדמנויות לתרגל (להיכשל או להצליח) את התחום. הילדים כמעט ואינם מתעסקים בפרויקטים גדולים, וגם כשמדובר בפרויקטים קטנים אומרים להם מה, איך ומתי לעשות (כלומר, נותנים להם תוכנית). באופן פרדוקסלי, דווקא בגן נותנים לילדים להתנסות בתיכנון (והם מאושרים), וככל שהם מתקדמים בנתיבי מערכת החינוך נשללת מהם הזכות ללמוד ולתרגל תיכנון.

הנה מגיע שיעור נגרות ומציף את ההזנחה. פתאום יש פרויקט גדול ומורכב שמעמת את התלמידים עם הצורך לעסוק בתיכנון - אין להם מושג איך עושים את זה, ואין להם את היכולת הנפשית לעשות את זה. מה עושים ? קצת מתעקשים, קצת עוזרים, ובסוף מוותרים.

חוזרים לספסל הלימודים

בלי הקדמות מיותרות - אהוד בנאי, "זמנך עבר".

בגיליון 120 (ספטמבר 2006) של "מסע אחר" כותב אהוד בנאי על השיר. ראשית הוא מגביר את המבוכה, ואומר כי גם הוא אינו יודע מיהו הדובר בשיר - האם מדובר באיש הבוגר שמגיע אחרי שנים אל בית הספר התיכון, או שמא מדובר באיש הצעיר שחווה שוב את ימי בית הספר.

שנית הוא מבצע קישור בין השיר שלו לבין סיפורו של חוני המעגל. חוני המעגל (שחי במאה הראשונה לספירה)  הלך בדרך וראה אדם נוטע עץ חרוב. חוני שאל אותו לשם מה הוא נוטע את עץ החרוב, הרי הוא יניב פירות רק בעוד שבעים שנה. הנוטע השיב לו כי הוא נוטע את העץ למען הדורות הבאים. חוני תופס תנומה ליד העץ, מקיץ כעבור שבעים שנה, ורואה את נכדו של הנוטע קוטף את החרובים. חוני איננו מזהה את סביבתו, אנשים אינם מכירים אותו, וכל חבריו כבר אינם בחיים. מרוב צער, התפלל חוני למותו, ומבוקשו אכן ניתן לו. קיימות, אגב, מספר גרסאות נוספות לגבי מותו של חוני. מעניין גם לציין שבתרבויות רבות מוצאים סיפורים דומים על איש (או אנשים) שנופלים לתנומה עמוקה וארוכה, ומקיצים כעבור שנים ("שבעת הישנים של אפסוס" אצל הנוצרים, "סורת אל-כהף" אצל המוסלמים).

אז גם אני חזרתי לבית הספר התיכון. אמנם לא לבית הספר התיכון שלי ("בליך") אלא לבית הספר התיכון האזורי של קמדן (CHRHS - Camden Hills Regional High School). אמנם לא פגשתי שם את ווקסמן, אבל בהחלט פגשתי את Steve Nystrom. סטיב הוא (כפי שרואים בתמונה) "המורה של השופ". סטיב הוא המורה ללימודים מקצועיים, והוא מבלה את זמנו בבית הספר בסדנא. הסדנא מורכבת משלושה חדרים. הראשון - חדר מחשבים / סרטוט / לימודים פרונטליים. השני -  מוסך וסדנת מתכת. השלישי - נגריה.

בתחילת שנת הלימודים הצגתי עצמי בפני סטיב, ושאלתי אותו אם הוא מעוניין בעזרה בשיעורי הנגרות. סטיב קפץ על המציאה כמוצא שלל רב (הוא במקור מהנדס מכונות, ובתחום העץ הוא "חובב מתקדם"). הסכמנו שאני אצטרף לשיעורים של הקבוצה המתקדמת - שניים עשר בנים שזו השנה השניה שהם עוסקים בנגרות. מדובר בשיעורים באורך שעה ועשרים, שמתקיימים יום-כן-יום-לא (every other day).

התלמידים עובדים כרגע על חמישה פרויקטים - שעון בסגנון שייקר, נעלי שלג (עם כיפוף עץ שמושרה במים חמים), מזחלת שלג (עם כיפוף אדים), ארון מדפים (ספריה) לטובת בית הספר, סקייטבורד (עם כיפוף שכבות). מי שחושב שכל הכיפופים הללו הם עדות להשפעתי השלילית, צודק כנראה. עוד פרטים על הפרוייקטים והתלמידים - ברשומות הבאות. לעת עתה, אתם מוזמנים לבקר בדף הפייסבוק של החנות.

אסיים בוידוי. הדלקנו את החימום בבית. ההחלטה לא הייתה קלה, אבל לבסוף סובבנו את התרמומטר ימינה, ושעה קלה אחר כך חשנו את החום הנעים מדגדג בעצמותינו. שני גורמים להחלטה. הגורם הראשון - מזג האוויר. הטמפרטורות לפנות בוקר צונחות אל מתחת לאפס, ובצהריים הן מצליחות (במאמץ רב) לגרד את העשר. הגורם השני - המקומיים, אלו שבגיל שנתיים הורידו מהם קרציות שגורמות ל - Lyme Disease, אלו שבגיל שלוש הפליגו לבוסטון וחזרה, אלו שבגיל ארבעה יצאו למסע סקי בערבות מיין, אלו שבגיל חמש צדו דוב, אלו שבגיל שש סיגלו לעצמם מבטא מקומי בלתי מובן בעליל, ואלו שעד גיל ארבעים עזבו את מיין פעמיים (רק כי לא הייתה להם ברירה). בקיצור, הסתבר לי כי כל המקומיים הדליקו כבר את החימום. מזמן. אז מתוך רצון אמיתי שלא לפגוע ברגשותיהם, הדלקנו גם אנחנו את החימום.

כתיבה תמה

הבן האמצעי מפנטז מזה זמן רב על מכונת כתיבה. לפני שבועיים הופיעה לה מודעה ב - craigslist על מכירה של מכונת כתיבה ישנה כאן אצלנו בקמדן.  המוכר קיבל חמישה עשר דולר, והבן קיבל מכונת כתיבה Smith Corona Super Speed. מדובר במכונת כתיבה שיוצרה בארצות הברית בשנות ה - 40. איבוק קל, שימון נקודתי, החלפת סרט, והמכונה מדפיסה למופת. נסו לחשוב על מכשיר כלשהו שקניתם בחמש השנים האחרונות, ושאתם מאמינים שאפשר יהיה להשתמש בו בשנת 2080.

כתיבה במכונת כתיבה היא מסע מרתק בזמן. מסע מעולם וירטואלי, רצוף הפרעות (הנה נכנס לו דוא"ל, בוא נבדוק את זה בגוגל), שאין בו מוקדם ומאוחר (בוא נשנה את המילה החמישית, במשפט השני, בפיסקה הקודמת), ששם דגש על המראה (סוג הגופן, גודל האות, צבע האות - וזה עוד לפני שהתחלנו לטפל בפסקאות), שמאפשר שילוב סוגים שונים של מדיה (ראו התמונה למעלה), ושמאפשר פרסום עולמי בלחיצת כפתור.

מסע אל עולם מוחשי, ממוקד ומוגבל, בעל התקדמות רציפה, אחיד למראה, טקסטואלי לחלוטין, בעל תוצרים כמעט סודיים. יש לאחרונה דיבורים על שילוב העולם האנלוגי והדיגיטלי (למשל השילוב של המחברת האנלוגית של moleskine עם היישום הוירטואלי של evernote). מעניין יהיה לראות שילוב של מכונת כתיבה אנלוגית עם יישום וירטואלי של עיבוד תמלילים.

במעבר חד, כמו שהבטחתי ברשומה הקודמת, וממרחק של כמעט שבוע ימים, הנה כמה תובנות לגבי בית הספר - Centre for Furniture Craftsmanship.

בשורה התחתונה אני מלא שבחים לצוות המשרד (דורי, ויקטוריה, קאת), לצוות התחזוקה (מייסון ומארק), ובעיקר למנהל - פיטר קורן. פיטר ובית הספר חד הם. קשה לדמיין את פיטר בלי בית הספר, ועוד יותר קשה לדמיין את בית הספר בלי פיטר. מוסד בן עשרים, שוקק תלמידים מרוצים, שמחזיק עצמו מבחינה כלכלית, ששומר על רמת לימודים גבוהה ביותר, ולא פחות חשוב - שומר על אווירה נהדרת.

הקורסים הקצרים הם אלה שמציגים את האתגר הלוגיסטי / אדמיניסטרטיבי (עשרות קורסים, מאות תלמידים, תחלופה צפופה) המורכב ביותר. למעט חריגים בודדים - "העסק עובד כמו שעון שוויצרי". התוצאה - תלמידים מרוצים, שממליצים על בית הספר וחוזרים לקורסים נוספים, ומורים ששמחים לבוא וללמד מדי שנה.

על הקורס הארוך בן תשעת החודשים מנצח בהצלחה רבה אלד לואיס. זה "המקום" לכל מי שרוצה ללמוד לעומק בניית רהיטים בדרך ביניים בין המסורתי והמודרני. האתגר הראשון של התוכנית הוא מציאת האיזון הנכון בין המסורתי והמודרני (האם צריך ללמד תיב"ם או להמשיך ולהקדיש שבועיים לחריטה). האתגר השני של התוכנית הוא מציאת האיזון הנכון בין making furniture לבין furniture making. אני יודע שזה נשמע כמו עוד משחק מילים מבית מדרשו של שמעון פרס, אבל באמת מדובר בשאלה רצינית. האם מטרת הקורס היא ללמד את התלמידים כיצד לבנות רהיטים או שהמטרה היא ללמד אותם כיצד להוציא את לחמם מבניית רהיטים.

הקורס הבינוני בן שניים עשר השבועות נופל לפעמים בקטגוריה של קורס קצר ארוך, ולפעמים בקטגוריה של קורס ארוך קצר. יש תלמידים חסרי ידע מוקדם שבאים בשביל "מבוא מורחב לנגרות", ויש תלמידים בעלי ידע מוקדם נרחב שבאים בשביל "תשעה חודשים דחוסים". לא רק שיש שונות בין התלמידים, יש גם שונות בין המורים. הקורס מועבר שלוש פעמים בשנה - בכל מחזור מורים אחרים (שלעיתים מתחלפים במהלך הקורס). יש תלמידים שמסיימים את הקורס ברגשות מעורבים, יש תלמידים שמסיימים את הקורס והולכים הבייתה שמחים וטובי לב, ויש כאלה שממשיכים לקורס הארוך מתוך רצון להמשיך וללמוד.

תוכנית האומנים האורחים היא מקום נהדר למי שחש עצמו אומן ורוצה להיות אורח לתקופה מסוימת בחיי הנגרות שלו. התוכנית מארחת אמנים ברמות שונות של ידע - נגרים בתחילת דרכם מחד גיסא ונגרים בעלי שם עולמי מאידך גיסא. עבור נגרים מתחילים מדובר בתוכנית נהדרת שמאפשרת רכישת ידע רב בפרק זמן קצר. עבור נגרים ידוענים מדובר בתוכנית שמאפשרת להם לקחת פסק זמן (לרוב, לפני או אחרי תקופת הוראה בבית הספר) ולעבוד על רהיטים ספוקלטיביים. נגרי האמצע עשויים למצוא עצמם במשך שבועות ארוכים (של חורף) מוקפים בנגרים צעירים ובסגל מורים מצומצם. מצד שני, הם עשויים למצוא עצמם מוקפים בנגרים מהשורה הראשונה, ובסגל הוראה ששמח לברוח מהכיתה ולדבר על כל נושא שבעולם (כולל בניית רהיטים).

ואם עוד לא השתכנעתם שזה המקום בשבילכם, אני בטוח שהתמונה הזאת (תודה למארק) תיתן לכם את הדחיפה האחרונה.

לכל סיום יש התחלה חדשה

התשעה חודשים סיימו את הקורס שלהם ביום שישי האחרון.

הנה הם כאן בתמונה (זכויות יוצרים לבית הספר) שמחים ומאושרים. שניים עשר תלמידים ושני מורים (אלד - המורה הראשי בשורה העליונה באמצע, טים - המורה הזמני בשורה העליונה מצד ימין). כולם אמריקאים. שתי נשים. שני יהודים. קל להתרשם כי מדובר ברוב צעיר שמתוגבר בחבר'ה "זקנים" - אין כאן אנשים עם "משבר גיל ארבעים". עבור חלקם  מהווה הקורס תחליף לקולג', ועבור חלקם הוא מהווה שנת התנסות לפני הקולג'.

אין ספק שבוגרי הקורס יודעים איך לבנות רהיטים (make furniture), ועכשיו נשאלת השאלה מי מהם גם יצליח להיות בונה רהיטים (furniture maker). המעבר הזה בכלל לא פשוט. צריך להתעסק עם כסף. צריך להתעסק עם לקוחות. צריך לבנות רהיטים (בעיקר) לפי הזמנה ולא לפי החשק. צריך לדעת מאיזה פרויקטים כדאי להתרחק (כסאות) ואיזה פרויקטים הם מכרה זהב (שולחנות אוכל). צריך להפנים שהצלחה של פרויקט נמדדת לא רק באיכות הנגרית שלו, אלא גם ברווחיות שלו. צריך להיות מוכנים נפשית וכלכלית להפסיד כסף במשך מספר שנים (3 - 5) עד שהעסק מתייצב. פתאום, חיתוך זנביונים נראה כמשימה קלה למדי.

ההימור שלי - מחצית מהבוגרים בכלל לא ינסו להיות נגרים. מתוך השישה הנותרים - שלושה יוציאו (בכבוד) את לחמם מנגרות. הם ייצטרפו לכ - 217,000 נגרים (הגדרה רחבה למדי) ברחבי ארה"ב, שמשכורתם החציונית היא 28,010 דולר לשנה (שווה ערך לארבעה ביג-מק לשעה). הגיל הממוצע של קהילת הנגרים הוא 36, ורובם (81%) פועלים בערים קטנות יחסית (פחות ממיליון תושבים).

בקורס הבא, שמתחיל בעוד שלושה חודשים, אנו צפויים לחמש (!) נשים ושבעה גברים, אחד מהם ישראלי (ואם אתה קורא את הבלוג, אתה מוזמן ליצור עימי קשר).

נאחל לכל הבוגרים הצלחה - בין אם יישארו בתחום הנגרות ובין אם ייצאו לרעות בשדות זרים. ונסיים עם להקת בנזין בשירם של יעקב גלעד ויהודה פוליקר (קצרי הרוח מוזמנים לדלג לשנייה הארבעים).

תם אך לא מושלם

הם כאן. התיירים ודיירי הקיץ החלו לזרום (בקילוח דק, לעת עתה) אל העיר. למקומיים לא נותר אלא להרים את האף גבוה ככל שניתן, ולאוורר את רפרטואר הקיטורים.

• zoot (בית הקפה המקומי) פשוט מפוצץ - בשעת העומס ייתכן כי תאלץ להמתין בתור משהו כמו דקה.
• אין חנייה בכל העיר - בשעת העומס ייתכן כי תאלץ לחנות במרחק של כעשרים מטר ממקום החנייה בו חשקת.
• העיר מוצפת תיירים - לא כל האנשים שאתה רואה ברחוב מוכרים לך.
• התנועה בעיר מטורפת, חייבים לנסוע בדרך האחורית - בשעת העומס ייתכן כי תיקלע למצב בו אינך נוהג במכונית היחידה ברחוב. הנסיעה בדרך האחורית (שלוקחת, כמובן, יותר זמן) נדרשת על מנת להשלים את הקיטור המילולי.

גם בבית הספר ההתרחשויות רבות. "התשעה חודשים" מסיימים את הקורס שלהם בסוף החודש. מחזור נוסף של "שניים עשר שבועות" הסתיים. קורסי הקיץ הרבים והצפופים עומדים להתחיל בעוד כחודש - אתגר לוגיסטי מורכב למדי. גם חזית ה - fellows איננה שקטה. מיקיילה (Michaela Stone) עזבה אותנו לטובת טיול באירופה ובניו יורק - היא תשוב לסייע לקורסי הקיץ. סנדי (Sandy Chute) עזבה אותנו - גם היא תשוב לסייע לקורסי הקיץ. בריאן (Brain Reid) עזב אותנו לטובת הוראה באוסטרליה, והוא ישוב בעוד חודשיים ללמד את "השניים עשר שבועות" הבא.

אדריאן (Adrian Ferrazzutti) הצטרף אלינו למשך חודש. אדריאן מחלק את זמנו בין בניית רהיטים בהזמנה, הוראה, ובניית רהיטים ספקולטיביים (רהיטים שמוצגים בגלריות בתקווה שיימכרו). חוץ מהכל, אדריאן הוא איש נחמד ומשעשע. כרגע הוא עוסק בבניית ואריאציה על כיסא ווינדזור, ובשיפור חזות הסדנא באמצעות עיטור שאריות של פלטות ותלייתן על הקיר.

גם בחזית של יורי (Yuri Kobayashi) היו התפתחויות מרעישות. יורי השלימה לאחר חודשיים של עבודה מאומצת (שבעה ימים בשבוע, שש עשרה שעות עבודה ביום - ואם אני מגזים, זה כלפי מטה) את "הלחישה". לצערי הרב, התמונות אינן עושות צדק עם היצירה - כשיהיו ליורי תמונות מקצועיות, אני מבטיח לפרסם אותן.

במישור הטכני מדובר כאן בארבעים וששה כפיסי עץ דקים וארוכים של אשא (Ash) שמכופפים ומודבקים בניגוד לחוקי הנגרות המוכרים לנו. על מנת שהכפיסים ייסגרו לצינור המוארך שהולך ונסגר, חתך הרוחב שלהם הוא טרפז שמשנה את גודלו. המעגל הקדמי דרכו מושחלים הכפיסים הוא תוצר של הדבקת שכבות מושלמת (למנהל בית הספר, פיטר, לקח כחמש דקות עד שהצליח למצוא את המקום בו המעגל נסגר).

במישור האסתטי היצירה היא דוגמא למושג ייסוד באסתטיקה היפנית - וואבי סאבי (wabi-sabi). בהפשטה יתרה (שגובלת בפשע נגד האנושות) מדובר ביופי של הבלתי מושלם, של הפגום. מלפנים "הלחישה" מעוגלת, חלקה, מבריקה ומזמינה את המתבונן להישאב לתוכה. מאחור "הלחישה" דוקרנית, גסה, מסתיימת בצורה כמעט מרושלת. במבט נוסף מלפנים מתגלה גם שם הפגם - המעגל דרכו מושחלים הכפיסים איננו מעגל מושלם.

ליורי נותרה משימה אחרונה - מציאת קונה ליצירה (רוכשים פוטנציאליים מוזמנים לפנות אלי), ולי לא נותר אלא לאחל לקוראים הנאמנים "חג שבועות שמח".

תמונה אחת שווה אלף מילים

בלי הקדמות מיותרות נפתח בקטע מוסיקלי קצר

אם אמרתם "תמונות בתערוכה מאת מוסט מוסורגסקי" ניחשתם נכון (או פשוט קראתם את הכותרת). מדובר בקטע הפתיחה של היצירה - הפורמנד. היצירה הולחנה בשנת 1874, ונכתבה במקור עבור פסנתר. היצירה זכתה במהלך השנים לעיבודים תזמורתיים שונים, כשהמפורסם שבהם נעשה על ידי המלחין הצרפתי מוריס ראוול בשנת 1922. אחד הפרקים של היצירה, "מחול האפרוחים בביצתם", בביצוע טומיטה שימש כאות הפתיחה לתוכנית "מקהלה עליזה" ששודרה במשך שנים ביום שבת בבוקר בגלי צה"ל.

תלמידי "התשעה חודשים" מריחים כבר את סוף הקורס. כמיטב המסורת, כחודש לפני סיום הקורס נערכת בגלריה תערוכה של הרהיטים שלהם. כל אחד מן התלמידים מציג רהיט אחד גדול ואחד קטן. הנה חלק מן המוצגים בתערוכה, בלווית כמה מילות הסבר.

לקראת היריד "Craft Boston" (שנפל בתיזמון אומלל על הפיצוץ במרתון בוסטון) הכין כל אחד מן התלמידים פרויקט קטן בייצור סדרתי, אותו הוא ניסה למכור ביריד. הפרויקט שנמכר בהצלחה יתרה היה הרמקול (האקוסטי בלבד) למכשיר ipod. מכניסים את המכשיר לתוך החריץ השחור שמימין ונהנים מאיכות צליל מפתיעה. הארנק הוא רעיון נחמד מאוד, שנתקל בקשיים ביצועיים (בעיקר בחזית העור), ולפיכך לא מצא את מקומו ביריד.

הנה פרויקט marquetry מרשים.

מראה גדולה (ויפה) ובה השתקפות של ארון לכינורות.

ולסיום מספר שולחנות:

כמו תמיד, אתם מוזמנים לבקר בגלריה, ולהתרשם מן הרהיטים באופן בלתי אמצעי (זיכרו - אנחנו סגורים ביום ראשון).

ואם הכותרת נכונה, הרי זאת הרשומה הארוכה ביותר שפירסמתי.

ממתקים וכלים

לא כך כך נעים להודות, אבל מי שיבקר בימים הקרובים במטבח שלנו יגלה ארון עמוס ממתקים - מזכרת מתוקה מליל כל הקדושים (Halloween) שחגגנו ביום רביעי האחרון. מהלכו של החג - ילדים מחופשים עוברים לעת ערב בין בתים מקושטים במוטיבים של דלעת, שואלים בנימה מאיימת  trick or treat (תעלול או ממתק), ומקבלים מבעלי הבית הנסחטים ממתקים אותם הם מוסיפים בחדווה לשקית השלל שלהם. בקיצור - סחיטה באיומים.

סביר להניח שבצעירותו נהג גם הנרי סטאדלי (Henry Studley) לאסוף ממתקים בליל כל הקדושים ולאחסנם בארון. כשבגר והפך לבונה עוגבים ופסנתרים הוא החל לאסוף כלי עבודה, ועל מנת לאחסנם בנה את אחד מארונות הכלים המפורסמים ביותר. סטאדלי בנה את ארון הכלים שלו בסביבות שנת 1900. רוחבו - 50 ס"מ, גובהו - 99 ס"מ, עומקו - 24 ס"מ. הארון נפתח כמו ספר, והוא בנוי מהגוני, רוזווד, וולנאט, אבוני, שנהב ואם הפנינה. לכל אחד משלוש מאות כלים המאוחסנים בארון מקום מיוחד משלו, לעיתים בשלוש שכבות. הארון מוצג במוזיאון הלאומי להיסטוריה אמריקאית, והעיתון Fine Woodworking הקדיש לו מאמר ופוסטר.

התשעה חודשים (כך מכונים בקיצור התלמידים של הקורס הארוך בן תשעת החודשים) השלימו השבוע את בניית ארון הכלים שלהם. מדובר בפרוייקט בו התלמידים נדרשים לבנות רהיט על פי עיצוב מוכתב מראש (הם רשאים לעצב את פנים הארון על פי בחירתם). אמנם לא מדובר בארון של סטאדלי, אבל עדיין מדובר בפרויקט מסובך למדי. תמונות של ארונות נוספים ושל תהליך העבודה ניתן למצוא באלבום הפייסבוק של בית הספר (כל התמונות הן של מרק ג'וליאנה).

אחד האתגרים של הפרויקט הוא שהתלמידים נדרשים לבצע את ההדבקה לבד - כשמדובר ברהיט גדול עם הרבה מחברים מדובר בתענוג מפוקפק למדי. נכנסתי אל הבניין של התשעה חודשים כשהתלמיד האחרון סיים להדביק את הארון שלו תחת עיניו הבוחנות של אלד (Aled) המורה. האלכסונים נמדדו, ולמרבה הצער הם לא היו שווים. התלמיד הסתכל באלד במבט מתחנן "תיישר לי את הקופסא". אלד הסתכל אלי במבט מתחנן "זה הארון השניים עשר שלי, אני כבר לא יכול לראות אותם יותר". אני הסתכלתי במבט מתחנן בארון הכרסומים "איפה אתה מתחבא כרסום 8 מילימטר".

אלד והתלמיד התגברו על הייאוש הרגעי, ובסיוע קליבה ארוכה דחסו את האלכסון הארוך. אני נאלצתי להסתפק בכרסום של 5/16 אינץ' - לא מה שרציתי, אבל מספיק קרוב.

אלכסון הוא אסון

לפני מספר שבועות הלכתי לאסיפת הורים בבית הספר. לא נעים להודות, אבל היה די מעניין. המנהלת דיברה על השינויים שבתי הספר נתונים בהם. היא הציעה להתבונן על שלושה פרמטרים - זמן, מקום ותוכן. היא ציינה כי בעבר (ובהווה) כמות השעות שילד נדרש ללמוד הייתה קבועה, מקום הלימוד היה קבוע, אבל תוכן הלימודים היה משתנה מילד ליד - מגמות שונות, עמידה בבחינות גמר, בתי ספר עיוניים או מקצועיים וכיו"ב. הטענה שלה הייתה כי בעתיד תוכן הלימודים יהיה קבוע ("כולם בארה"ב חייבים ללמוד בקולג', אחרת הם פשוט לא ישיגו עבודה בעולם הגלובלי") אבל מקום הלימוד וכמות השעות יותאמו לכל ילד באופן ייחודי, הרבה הודות לשימוש נרחב במחשב.

אני חושב שדרך ההסתכלות של המנהלת הנכבדת מעניינית, אבל אני ממש לא מסכים עם המסקנה שלה. אני חושב שגם תוכן הלימודים לא יהיה קבוע. מבחינה אישית, יש הרבה נערים ונערות שלימודים אקדמיים בקולג' ובאוניברסיטה לא מושכים או מתאימים להם. מבחינה כלכלית, גם בעולם גלובלי, יש צורך אמיתי באנשים יצרניים - בנאים, שרברבים, מוסכניקים, ספרים, חקלאים ונגרים. מבחינה חברתית יש צורך באומנים (artists) ובאומנים (craftsmen), שבמקרים רבים הכשרתם איננה אקדמית.

בבית הספר "שלי" (CFC - Centre for Furniture Craftsmansip) מקום הלימוד הוא הדבר היחיד הקבוע. זמן הלימוד מתשנה מתלמיד לתלמיד - יש כאלה שהולכים בחמש, ויש כאלה שמבלים בבית הספר לילות וסופי שבוע. תוכן הלימודים קבוע אבל גמיש - חלק מן הפרויקטים מוגדרים מאוד (ארון כלים), חלק מוגדרים באופן כללי (שרפרף), וחלק חופשיים לחלוטין (פרויקט גמר).

מה שמייחד את בית הספר הוא שכולם לומדים מכולם. תלמידים פותרים בעיות בדרכים מקוריות ומעניינות ומצליחים לעורר השתאות גם בקרב מורים ותיקים.,עמיתים (fellows) באים מארצות אקזוטיות (ניו-זילנד, ישראל) ומביאים איתם דרך הסתכלות שונה על עולם הנגרות. מורים שהתחנכו בבתי ספר שונים מביאים איתם את הדרכים "הנכונות" שלהם.

השבוע למדנו כולנו תעלול מקורי פרי מוחו הקודח של דייויד אפפל-בראון. גם דייויד וגם אני בנינו קופסאות שדפנותיהן חוברו בצורה אלכסונית (מה שמתקרא mitre joint בלעז). הפתרון הקלאסי למחבר כזה הוא חיבור באמצעות לשון חופשית שנכנסת לתוך חריץ שנחרץ בשתי הדפנות המחוברות. הפתרון הקלאסי בעייתי משתי בחינות - חריצת החריץ בניצב לקו החיתוך לא כל כך קלה לביצוע, חיבור הקופסא מחייב חיבור כל הדפנות בעת ובעונה אחת. נגרים רבים משתדלים להימנע מחיבורים כאלה, במיוחד אם מדובר בקופסאות עמוקות.

דייויד שינה את הצורה של הלשון החופשית לצורת האות L. השינוי הזה מפשט את המחבר בצורה דרמטית. ראשית - החריצים נחרצים במקביל לדופן, הם אינם תלויים כלל בקו החיתוך, ולמעשה חורצים אותם לפני החיתוך האלכסוני. שנית - חיבור הדפנות יכול להתבצע בצורה סדרתית, שכן כעת מדובר בהדבקה של סין צף (floating tenon).

ייצור הלשון החופשית פשוט אף הוא. מדביקים ריבועים של לביד זה על גבי זה, עד שיוצרים עמוד ארוך של ריבועי לביד. חותכים את העמוד לאורכו על פי המימדים החיצוניים של ה - L. חותכים (בזהירות !!!) את העמוד לאורכו על פי המימדים הפנימיים של ה - L. אם לא משתמשים בלשון רצופה אלא במספר לשונות קצרות (בסגנון למלו או דומינו) - חותכים את העמוד הארוך לפרוסות בגודל הרצוי.

ונסיים בקצת נוסטלגיה - דובי דוברמן מלמד אותנו כי "אלכסון מזמין אסון" - הוא כנראה לא הכיר את שיטת דייויד.

שבוע ראשון - דו"ח מצב

נפתח בביצוע (משנת 1964) של פיט סיגר לשירו של טום פקסון - What did you learn in school today. נכון, השיר תורגם לעברית ע"י חיים חפר ובוצע ע"י הדודאים, אבל המילים המקוריות והביצוע הזה מוצלחים בהרבה.

השבוע הראשון בבית הספר - Centre for Furniture Craftsmanship מאחורינו, ומוגש לכם בזה סיכום קצר.

• זכיתי, בשבוע אחד, לפגוש את פיטר פלמינג (Peter Fleming), דייויד הייג (David Haig), אלד לואיס (Aled Lewis), כריס פיי (Chris Pye), דייויד אפפיל-בראון (David Upfill-Brown). כולם אנשים נחמדים, נגרים מעולים, שמחים ללמד וללמוד. אף לא אחד מהם אמריקאי.
• הסדנאות מרווחות ומוארות. כל כלי ידני או חשמלי שאפשר לחשוב עליו נמצא שם - הכל תוצרת החברות המובילות. חדר המכונות מרווח ומכיל את כל המכונות המתבקשות (והפחות מתבקשות) - כולן מחוברות למערכת שאיבה חזקה. נקווה שהחימום לא יכזיב אותנו בחורף.
• הדרך לאפס תאונות משלבת מכונות עם מנגנוני הגנה (Saw Stop), מקלות דחיפה בצורות ובגדלים שונים שפזורים ליד כל המכונות, ריבועי עץ צבועים באדום בוהק שפזורים ליד כל מכונה ומהווים תזכורת להשתמש במקלות הדחיפה, הקראה של הוראות בטיחות בפתיחתו של כל שבוע ותיחקור אירועים חריגים בסיומו של כל שבוע. ובשביל הבטחוניות - איסור עבודה עם המכונות כאשר אין אדם נוסף בבניין.
• כיפוף אדים של עץ שיובש בתנור (Kiln dried) נדון לכשלון. השבוע, במסגרת קורס בנושא כיפוף עץ, נערכו נסיונות חוזרים ונשנים לכופף עצים (שיובשו בתנור) לאחר חימום באדים. כל הנסיונות הסתיימו במפח נפש - העץ נסדק / התפוצץ / נשבר תחת הלחץ של עשרה נגרים חסונים שניסו להצמיד אותו לתבנית העקומה. מישהו אמר כיפוף באמצעות הדבקת שכבות ?
• קיימת הסכמה גורפת בין כל המורים (נגרים מהשורה הראשונה) שבניית רהיטים אומנותיים איננה מתכון להתעשרות. במקרה הטוב היא מבטיחה חיים יפים, ובמקרה הסביר חיים. ההסכמה הזאת איננה עוצרת די הרבה אנשים מלשלם סכומים ניכרים (18,600 דולר לקורס בן תשעה חודשים) על מנת להצטרף למשפחת הנגרים אומנים.

משעמם, לא יהיה פה.

מן הגורן ומן היקב

הלילה הקודם התחיל מאחור מדי ונגמר מוקדם מדי. היום עבר עלי בסידורים כאלה ואחרים. התקווה לכתוב רשומה בנושא גימורים (לקראת מפגש פורום הנגרות של תפוז ביום שישי הקרוב) נגוזה לה לנוכח העייפות וחוסר הריכוז. על מנת שלא להותיר את הקוראים הנאמנים בלא חומר קריאה, ליקטתי עבורכם כמה נושאים.

זוכרים את הסירה העתיקה מדובר עליה כתבתי באחת הרשומות הקודמות? ובכן בניית הסירה התקדמה, ולאחר שלושה חודשים של עבודה מאומצת, ב - 16.5.2012, נשלמה העבודה, והסירה הורדה ברוב טקס אל המים. מיד עם ההורדה אל המים התגלה כי הספינה דולפת ושוקעת, ולא נותרה ברירה אלא למשות אותה בזריזות בטרם תאבד במצולות. אני ממליץ לבקר בבלוג של רובין ווד, לעקוב אחר תהליך הבנייה המרתק ואחר ההתמודדות של הבונים עם הכשלון.

ובמעבר חד. שקיעתה של רשת Kika ושל רשתות נגרות מקומיות נוספות ביססו עוד יותר את מעמדה של Ikea כשליטה הבלתי מעורערת של סצינת הריהוט לבית. אבל יש גם אנשים שמנסים לשחות נגד הזרים ולהוכיח כי אפשר לחיות גם בלי הענק הכחול-צהוב. הנה קישור לשתי חוברת פרי עטו של Thomas Billas שנקראות בפשטות How to make it without Ikea. עיינו בחלק הראשון ובחלק השני - הנאתכם מובטחת.

ושוב, במעבר חד. קצת קידום של בית הספר בו אבלה בשנה הקרובה - Centre for Furniture Craftsmanship. הנה קישור לרשימת הקורסים לשנת 2012. ביוני מתארח בבית הספר Doug Stowe שעל הבלוג שלו המלצתי בעבר. ביולי מתארח בבית הספר Peter Follansbee (בתמונה מימין, מפצל גזע עץ) שגם הבלוג שלו מומלץ מאוד. לפוקדים את בית הספר (ולאלה שסתם נקלעו לסביבה) מובטח אירוח על בסיס חצי פנסיון עם נגיעה ישראלית.

נסו ותהנו - עדיף בקיץ.

החלטות

למורה שלי מאנגליה יש סיפור מיתולוגי על ארון. את הארון הזמינו בני זוג, שכבר בעת ההזמנה לא הצליחו להגיע להחלטה מוסכמת לגבי הידיות שישולבו בו. הוחלט לא להחליט ולהמתין למועד סיום הבנייה של הארון. הבנייה הסתיימה, ובני הזוג עדיין היו חלוקים בדעתם לגבי הידיות. לאחר מספר שבועות בהן פאר הארון את הסדנא, באו בני הזוג אל המורה וביקשו ממנו שהוא יחליט. הוא בחר בפתרון המתבקש - ויתור על ידיות ופתיחה באמצעות מגרעות בצדי המגירות והדלתות. כששאלנו אותו מדוע לא הציע לבני הזוג את הפתרון כבר בהתחלה, הוא השיב בקיצור: I didn't like them.


כשבונים רהיטים יש המון החלטות, שאני מוצא עצמי משקיע בהן הרבה זמן ומחשבה. הרבה החלטות נוגעות לדוגמא של העץ - בחירת חזיתות של מגירות ודלתות (תחום שקרנוב נחשב בו לקוסם), בחירת הכיוון והסדר של רגליים של שולחן. הרבה החלטות נוגעות למימדים -  האם רוחב הרגל צריך להיות 40 מ"מ או 35 מ"מ, בכמה תהייה המגירה התחתונה גדולה מהמגירה העליונה. החלטות אחרות נוגעות לגימור - שמן, שלאק, לכה, מט, מבריק. ויש עוד לא מעט החלטות טריוויאליות יותר - סדר ושיטת החיתוך, סוג המחברים, סדר ההדבקה וכיו"ב.

לפעמים יש החלטות הקשורות לעולם הנגרות שהן קצת יותר דרמטיות. אני לוקח פסק זמן מבניית רהיטים בארץ הקודש, ועובר להיות אומן אורח ב - Centre for Furniture Craftsmanship שנמצא בעיירה Rockport שבמדינת Maine. פניתי, הצגתי עבודות, סיפקתי ממליצים, והתקבלתי בתור אומן אורח לתקופה של שנה. בית הספר מציע קורסים ארוכים של תשעה חודשים, קורסים קצרים יותר של שניים עשר שבועות, וסדנאות של שבוע / שבועיים. בנוסף, בית הספר תומך בתוכנית של אומנים אורחים, שאליה התקבלתי.

הרפתקה, ואם כבר הרפתקה אז בסוף העולם (או לפחות מאוד קרוב לשם).