גלישה נעימה

מילים: שירה שירים. לחן: מיקי גבריאלוב. שירה: אריק איינשטיין. הנך יפה רעייתי.

הנה הפסוק הראשון בפרק ד' - "הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, הִנָּךְ יָפָה--עֵינַיִךְ יוֹנִים, מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ; שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים, שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד". יש כאן מקרה מוזר למדי. לדובר עברית עכשווי הטקסט מובן לחלוטין (כפי שעדר העזים יורד מהר גלעד, כך גם שערה של הרעייה יורד מראשה). אבל, הטקסט הזה היה הרבה פחות ברור לדוברים קדומים יותר של העברית.

הפועל ג.ל.ש. מופיע בסך הכל פעמיים בתנ"ך - בשני המקרים בשיר השירים, ובשני המקרים כחלק מאותו דימוי. על פי אילון גלעד, בתרגום השבעים (תרגום התנ"ך ליוונית מן המאה השלישית לפנה"ס) העזים בכלל עולות אל ההר. מאות שנים אחר כך הסביר רש"י כי מקור הפועל הוא ארמי, ומשמעותו היא קרחת. רש"י מסביר כי העזים עוזבות את ההר, וההר נשאר קרח - הסבר שלא ממש עולה בקנה אחד עם הדימוי. משמעות אחרת של הפועל בארמית היא רתיחה (כפי שקיים היום בביטוי "הקפה גלש"), אבל גם פירוש זה נראה די דחוק. אברהם אבן עזרא (1089-1164) טען כי מקורו של הפועל בפועל הערבי ע'.ל.ש. שמשמעותו שעת הדמדומים שלפני זריחת השמש. על פי אבן עזרא מדובר, אם כן, בעזים משכימות קום.

בתחילת המאה העשרים החלו סופרים שונים להשתמש בפועל ג.ל.ש. במשמעות של ירידה מהר. בשנות השלושים החלה המילה להתייחד למשמעות של ירידה במורד הר על מחלקיים. אליעזר בן יהודה הוא שביסס את המשמעות הזאת, כנראה בהשפעת המילה האידית גליטש (שמקורה בגרמנית Glitchen) שמשמעותה להחליק. במשך השנים משמעותה של המילה התרחבה גם לגלישת גלים, ולאחר מכן גם לגלישה במרשתת (אינטרנט), בהשפעת המילה surf האנגלית.

את השבוע האחרון בילינו בחופשת גלישה (סקי) משפחתית בשבדיה הרחוקה. זאת הזדמנות טובה לדבר קצת על מגלשי סקי. בעבר היו המגלשיים בנויים עץ. המגלשיים הקדומים ביותר נמצאו ברוסיה (6,300 לפנה"ס), בשבדיה (5,200 לפנה"ס) ובנורבגיה (3,200 לפנה"ס). עד לאמצע המאה התשע עשרה גלישה שימשה לצרכים מעשיים - התקדמות על גבי שלג. מאמצע המאה התשע עשרה החלה הפריחה של ספורט הגלישה - הן כספורט עממי והן כספורט תחרותי. התפתחות זאת הייתה קשורה קשר הדוק לפיתוח טכניקות גלישה, לפיתוח מגלשיים חדשים, ולפיתוח מעליות גלישה (שהעלו את הגולשים לראש מסלול הגלישה).

המגלשיים הקדומים היו שונים מהמגלשיים המודרניים המוכרים לנו כיום. המגלשיים הקדומים היו עשויים חתיכת עץ קשה אחת שטוחה, למעט הקצה הקדמי שהתעקל מעלה. העץ נחתך לאורך הסיבים באמצעות גרזן (וטריזים), וכופף בטכניקה של כיפוף אדים. במקרים רבים המגלשיים היו הכלאה בין מגלשיים לבין נעלי שלג (snow shoes), שכן הם שמשו הן להליכה בשלג והן לגלישה (איטית, במונחים של ימינו) אם וכאשר התאפשרה. בלפלנד אנו מוצאים מגלשיים לא סימטריים - מגלש אחד צר, חלק וארוך ששימש לגלישה, ומגלש אחד רחב, מחוספס וקצר ששימש לדחיפה.

כשספורט הגלישה התפתח התגלו גם החסרונות של המגלשיים המסורתיים. הם היו כבדים למדי, נטו לשקוע במרכז (במקום בו הונחה הרגל) והיו קשים לתמרון. בשנת 1850 פיתחו בעלי מלאכה נורבגיים את המגלשיים המקושתים. המגלשיים האלה הבטיחו פיזור טוב יותר של המשקל, כך שניתן היה לבנות מגלשיים דקים יותר, קלים יותר, בעלי יכולת תמרון טובה יותר. העיצוב החדש הכתיב גם שימוש בחומרים חדשים - לא עוד שימוש בחתיכה אחת של עץ קשה, אלא שימוש בהדבקה של מספר שכבות דקות (למינציה) על מנת ליצור את הצורה והעובי הנחוצים. בתחילה היו המגלשיים בנויים שכבות של עץ, לאחר מכן הוחלפו חלק משכבות העץ בשכבות של מתכת או פלסטיק, ולבסוף נעלמו לחלוטין שכבות העץ.

כיום ניתן עדיין למצוא מגלשיים עשויים עץ. ישנם כאלה שבונים אותם בשיטה מודרנית של הדבקת שכבות (למשל Lucid Skis ממדינת מיין, ארה"ב), ויש כאלה שעדיין בונים אותם מחתיכה אחת של עץ (כמו למשל הבחור הזה). ואם יש לכם קצת זמן אני ממליץ לכם לצפות בסרטון הזה - שבע דקות מתוך הסרט של וורנר הרצוג Happy People: A Year in the Taiga. זה לא הסרט הכי דינמי שתראו, אבל הוא בהחלט מעניין.

ואנחנו? חלקנו התרכז בגלישה במדרון (down hill), חלקנו התרכז בגלישה מאוזנת יותר (cross country). עכשיו אנחנו כבר בארץ הקודש.

סיכום שבועי

השבוע התרחשו מספר אירועים.

בתאריך 2.7.1776 אישר הקונגרס היבשתי השני (Second Continental Congress) את ההחלטה על העצמאות - עצמאותה של ארצות הברית מבריטניה. הקונגרס דן במשך יומיים בהכרזת העצמאות, ובתאריך 4.7.1776 אישר אותה. החתימה הפיסית על ההכרזה התחרחשה (ככל הנראה) רק חודש לאחר מכן, בתאריך 2.8.1776. ג'ון אדמס ותומס ג'פרסון היו בין חותמי ההכרזה ולאחר מכן כיהנו כנשיאים של ארה"ב. שניהם נפטרו בתאריך 4.7.1826. הנשיא החמישי של ארצות הברית - ג'יימס מונרו - נפטר אף הוא בתאריך זה - 4.7.1831.

בתאריך 4.7.1954 הוסר משטר הצנע בבריטניה. משטר הצנע החל בשנת 1942, כתוצאה ממלחמת העולם השנייה. עקרות הבית הבריטיות הוגדרו כלוחמות "בחזית המטבח". משטר הצנע הוקל בשנת 1948, והוסר לחלוטין בשנת 1954.

בתאריך 4.7.1968 שב אלק רוז (Alec Rose) אל נמל פורטסמות', לאחר שהשלים את הקפת העולם במשך 354 יום. את פניו של הירקן בן ה - 59, שהקיף את העולם בשיוט סולו, קיבלו 250,000 בריטים נלהבים. בהמשך הוא זכה לתואר אבירות, כאות הוקרה של ההישג.


בתאריך 4.7.1976 נערך מבצע כדור הרעם, שידוע בשמותיו מבצע אנטבה או מבצע יהונתן - המבצע לשחרור חטופים ישראלים / יהודים שנחטפו במהלך טיסת אייר פרנס מישראל לצרפת, והוטסו אל אוגנדה. המבצע הוכתר בהצלחה רבה - כמעט כל בני הערובה שוחחרו בשלום, והאבידות לכוחותינו היו מועטות. ולא - יהורם גאון לא השתתף במבצע.

בתאריך 4.7.1985 סיימה רות לורנס את התואר הראשון שלה במתמטיקה באוניברסיטת אוקספורד, וזכתה לציון Starred First. היא זכתה בהישג זה בהיותה בת שלוש עשרה, והייתה לאדם הצעיר ביותר שסיים תואר ראשון באוקספורד. רות לורנס לא פקדה מעולם את בית הספר - אביה לימד אותה בבית. בשנת 1998 היא נישאה לפרופסור אריה נאימרק מהאוניברסיטה העברית, וכיום רות לורנס-נאימרק היא פרופסור חבר למתמטיקה באוניברסיטה העברית בירושלים.

בתאריך 4.7.2013  הדבקת הקשתות בארון החצי-כדור שלי הסתיימה לה. אמנם הקיפוץ לאחור (spring back) די גדול (שילוב של עץ קשה מאוד ומיעוט שכבות), אבל מאחר שהוא הדיר למדי אני מקווה שזה לא יגרום ליותר מדי בעיות בהמשך התהליך. הנה כל הקשתות בתמונה אחת (שישה סטים של שלוש שכבות).

ניקוי הקשתות משאריות הדבק, וחיתוכן לגודל הרצוי הוא תהליך מורכב למדי. בשלב הראשון צריך להקציע את אחד הצדדים של הקשת. את ההקצעה מבצעים בזהירות רבה (!) על גבי ה - planer (הבריטי) או ה - Jointer (האמריקאי). מסירים (או מסיטים) את המגן העליון, ומניעים את הקשת בתנועה מעגלית מעל לסכינים. חיתוך הקשתות לרוחב הרצוי מתבצע באמצעות מסור הסרט. ממקמים את הגובל ברוחב הרצוי, וחותכים את הקשתות תוך כדי הנעתן בתנועה מעגלית.

כעת צריך לחתוך את הקשתות לאורך הרצוי, בצורה סימטרית. השיטה שבחרתי - בניית ג'יג ושימוש במסור שולחן. בתמונה הראשונה רואים את הג'יג במבט על. חצי עיגול בנוי MDF, עליו מולבשות שלוש קשתות עם קשתות המרווח ביניהן, והכל מוחזק במקום באמצעות דיבלים מעץ. בתמונה השנייה רואים תקריב של הג'יג. בתמונה השלישת רואים את המתקן עולה על מסור השולחן, מוכן לחיתוך. ברגע שהג'יג היה בנוי, חיתוך הקשתות היה קל ומהיר.

השלב הראשון בעיבוד הקשתות הסתיים. "כל" שנותר הוא לבצע את ה - coopering. על כך בשבוע הבא.

נכון שחום של 32 מעלות בצהריים שיורד לפחות מ - 20 מעלות בלילה לא מרשים את יושבי ארץ הקודש יתר על המידה. אבל, כשאין מזגנים, וכשרגילים לטמפרטורות הרבה יותר נמוכות - זה לא כל כך נעים. אין מה לעשות - נוסעים לאחד האגמים הקרובים ורובצים במים הקרירים.

דיון שיבוצים

יום חמישי בבוקר, התחזית (בתרגום לעברית ולצלזיוס): "היממה הקרובה תהייה קרה בצורה מגוחכת (מינוס עשר במשך היום, ומינוס שש-עשרה בלילה). היממה הבאה תהייה קרה (אפס בצהריים, מינוס שש בלילה) ומושלגת, ולאחריה אנו צפויים לעוד שבוע של קור מגוחך". השלג כבר ירד, ולנו לא נותר אלא להמתין שהטמפרטורות המגוחכות יחלפו להן.

הדרך להגיע לצד השני של החורף משלבת (א) הכנה יסודית (ב) הבנה כי ההכנה היסודית היא בסיס לשינויים (ג) הרבה סבלנות. לפני פרוץ החורף הייתי שותף לפעילויות שונות ומשונות בבית הספר - איסוף כל צינורות המים (אתם באמת חושבים שהמים יקפאו וישברו את הצינורות ?), פיזור מעדרים / כפות לפינו שלג ליד כל דלת (אתם באמת חושבים שהשלג יהיה כל כך גבוה שלא נוכל לפתוח את הדלתות ?), פיזור חביות עם חול ליד כל גרם מדרגות (נו באמת, מדרגות העץ יקפאו ?) - עכשיו, ביום של קור מגוחך שמגיע לאחר יום מושלג עם קור רגיל, הכל נראה מאוד הגיוני.

אבל, כמו באימרה הידועה - כל תוכנית היא בסיס לשינויים. כשיורד שלג כבד בלילה - צפה לטלפון מהמפקחת שמודיעה לך כי "היום לא יתקיימו לימודים בבית הספר". כשיורד שלג כבד במשך היום - צפה כי לילדים יהיה "שיחרור מוקדם" מבית הספר. כשאתה מתכונן להדבקה הסופית של הרהיט עליו אתה עובד כבר חודש - צפה כי החול ייגמר בחביות ואתה תעביר את היום בנסיעה לקצה השני של העיר, העמסת הטנדר בחול ופיזורו לחביות השונות. ביום שבו לילדה יש חוג שחייה (לו היא מחכה בקוצר רוח במשך כל השבוע) ובחוץ שורר קור של מינוס עשר - צפה כי ייתקשרו ויודיעו לך "בגלל תנאי מזג האוויר - כל פעילויות הילדים מבוטלות אחר הצהריים".

סבלנות היא שם המשחק. אין טעם לצאת מהבית לפני שהמפלסת עברה ברחוב - אולי תצליח לנסוע במורד הרחוב, אבל אין סיכוי שתצליח לעלות בחזרה הביתה. כדאי לנסוע לאט - השאלה היא לא האם תחליק, אלא באיזו מהירות תחליק (רמז - עדיף להחליק במהירות נמוכה). כשיש הפסקת חשמל כדאי להפעיל את הגנרטור ולחכות - הפיזור הגיאוגרפי של התקלות רחב, פתרון התקלות אורך זמן (לרוב - כריתת עצים שנפלו על חוטי החשמל), ובכלל אסור לצוותים לצאת לשטח בתנאי מזג אוויר קשים (שלג, רוח, חושך, קור, וכיו"ב).

השיר "חורף" של גידי גוב (בעצם של יואל לרנר ואבנר קנר) שהושר לראשונה בפסיטגל של שנת 1982 מעלה געגועים לחורף ישראל.

חוץ מהכל אני גם בונה רהיטים. סיימתי את מנורת הקפיץ (תמונות בקרוב), ואני מתחיל בעבודה על ארון משקאות. כמה הסברים על מה שרואים כאן. הארון מחולק לשני תאים. התא הימני שנפתח עם דלת טמבור (צבועה אפור) חזיתית, ישמש לאחסנת כוסות. התא השמאלי, שנתפתח עם דלת טמבור עילית ישמש לאחסנת בקבוקים.הארון כולל חמישה רכיבים מכופפים - ארבעה מהם (כתומים) רגילים, ואחד (אדום) מכופף בשני מישורים מאונכים זה לזה.

איך מכופפים חתיכת עץ בשני מישורים ? שאלה טובה שהציתה דיון ער בבית הספר. מחנה האדים הרים מיד את ראשו - אחרי שעה בקופסת האדים, חתיכת העץ שלך תסכים להתכופף לכל כיוון שתרצה. זה די נכון - אני מניח שגם כל אחד מן הקוראים היה עושה כל דבר אחרי שעה בקופסת אדים. אבל, הבעייה היא בהדירות של השיטה. אם ניקח שתי חתיכות עץ, נאדה אותן ונכופף אותן, נקבל שני כיפופים דומים אבל לא זהים - עם קצת מזל רע הכיפופים עלולים די שונים. במקרה שלנו הקשתות חייבות להיות זהות אחרת הדלתות לא יצליחו לנסוע במסילותיהן. על מנת לפתור את הבעייה מחנה האדים הציע לכופף חתיכות עץ בעלות חתך גדול יותר מהנחוץ, ולאחר הכיפוף לנקות אותן לגודל הדרוש - תהליך מעייף למדי, ודי מסובך כשמדובר ברכיב עם שני הכיפופים.

מחנה הדבקת השכבות הציג את הפתרון שלו. חותכים שכבות, מכופפים ומדביקים  את הרכיב לכיוון אחד (קשת אחת). כעת חותכים את הרכיב לפרוסות בכיוון (מישור) ניצב לפרוסות הקודמות. את הפרוסות החדשות מכופפים ומדביקים לכיוון השני (הקשת השנייה). ממש לא ברור שזה יצליח. לא מעט אנשים טענו כי בעת ביצוע הכיפוף השני, ההדבקות של הכיפוף הראשון יפתחו - דבק (ובמיוחד דבק אפוקסי) הרבה פחות גמיש מעץ. על מנת לפתור את הבעייה הציע מחנה השכבות להדביק פסים ארוכים של עץ ולא שכבות. לדוגמא, במקום להדביק חמש שכבות, ולאחר מכן לחתוך אותן לחמש שכבות ניצבות ולהדביק שוב, אפשר להכין מראש עשרים וחמישה פסים ארוכים ולהדביק אותם בריבוע של חמש על חמש לאורך שני הכיפופים הנדרשים. התהליך מייגע ומסובך, למרות שעם תיכנון קפדני והרבה סייענים עשוי להצליח. בכל מקרה, מדובר כאן בהרבה מאוד קווי הדבקה, וקשה להאמין שהתוצאה הסופית תיראה טוב.

כדאי לשים לנקודה נוספת - הרכיבים מכילים חלק ישר ארוך למדי, שגם אותו אנו נאלצים לבנות מהפסים הארוכים. הנקודה הזאת העלתה מהאוב את שיטת השיבוצים (insets lamination) או בשמה העממי - השיטה הסקנדינבית. השיטה מוזכרת אומנם בספר של Joyce, אבל כיום ממעטים להשתמש בה. הרעיון פשוט - לוקחים חתיכת עץ וחורצים (בעזרת מסור שולחן או מסור סרט) חריצים באורך של החלק המכופף. בחריצים משבצים פרוסות עץ, והרי לכם כיפוף שכבות קלאסי של החלק הנדרש. גם את הכיפוף הכפול קל מאוד לבצע - בקצה האחד חורצים את חתיכת העץ במישור האחד, ובקצה השני חורצים את חתיכת העץ במישור השני. פשוט, מהיר, קל ואלגנטי. נראה שהצלחנו להביס את "חוק שימור הגועל נפש".

ולקראת הבחירות שמתרגשות על רוב קוראי הבלוג ביום שלישי הקרוב, אני מפציר בקוראים למלא את זכותם / חובתם האזרחית, שנאמר vote early vote often, הצביעו מוקדם הצביעו הרבה.

פלא יועץ

אני צופה לאחרונה בסדרה הבריטית עטורת השבחים אודות המלך הנרי השמיני (The Tudors). קשה שלא לתהות האם באמת כל מה שהעסיק אותם היה מין, שקרים, ואלימות. אבל למה להיתלות באילנות זרים כאשר אפשר לדלג כשלושת אלפים שנה אחורה לימי מלכותו של דוד. גם שם הסיפור המקראי רצוף אותם מאפיינים. בשלב כלשהו (לפרטים נוספים אתם מוזמנים לפשפש בזיכרונכם או פשוט לגשת לתנ״ך) מחליט אבשלום, בנו של דוד, למרוד באביו ולבצע הפיכה.

אל אבשלום מצטרף היועץ אחיתופל. אחיתופל מתואר במקרא כיועץ טוב מאוד, וכך היו גם העצות שהעניק לאבשלום. אחיתופל הציע לאבשלום לשכב עם פילגשי דוד, ובכך להצהיר בגלוי על רצינות כוונותיו. אבשלום קיבל את העצה, והמטרה ההסברתית הושגה. העצה השניה שהעניק אחיתופל לאבשלום הייתה להתנפל על מחנה דוד בעודו עייף ומצומצם. אבשלום דחה את העצה (סוכן כפול של דוד בסיוע יד האלוהים), וסוף הסיפור ידוע - המרד נכשל ואבשלום נהרג.

העצות שהעניק אחיתופל היו אכזריות ולא מוסריות, אבל בהחלט היו עצות טובות ששירתו את האינטרס של אבשלום. ברבות הימים קיבל המושג ״עצת אחיתופל״ משמעות של ״עצה רעה״ - ככל הנראה בשל אופיין של העצות ובשל התדמית הציבורית החיובית ממנה נהנה דוד המלך. אחיתופל, אגב, בשומעו כי עצתו השנייה לא התקבלה (ומתוך הבנה כי סופו של אבשלום מתקרב) שב לביתו ושם קץ לחייו. מעניין כמה מיועצי מק-קינזי היו נוקטים צעד דומה.

כפי שסיפרתי התחלתי לבנות מנורת הליקס. האתגר הגדול בבניית המנורה הוא יצירת ההליקס עצמו. מדובר בהדבקת שכבות (למינציה) תלת ממדית של שכבות בארוך שלושה וחצי מטרים. ברור שהפתרון של תבנית ותבנית הידוק לא יכול לעבוד, כך שצריך לחפש פתרונות יצירתיים יותר. כאן הגיע תורם של היועצים להכנס לתמונה.

התייעצתי עם לא מעט אנשים (ומספר לא פחות של אנשים השיאו לי עצתם בלי שנשאלו) וקיבלתי שלל עצות. לחלק הראשון של הבעייה - יצירת מבנה כלשהו סביבו יכרך ההליקס - יש פתרון פשוט למדי. יוצרים גליל בקוטר ובגובה המתאימים, ומסביבו כורכים גובלים המגדירים את הנתיב של ההליקס. לאחר יומיים רועשים ומאובקים במיוחד (במהלכם נחתכו והודבקו זו על גבי זו 60 דיסקיות MDF, סומן נתיבו של ההליקס והודבקו הגובלים) היה בידי הגליל המבוקש.

לחלק השני של הבעייה - הידוק השכבות המודבקות - אין פתרון פשוט כל כך. חלק מן היועצים הפטירו בנון-שלנטיות "just put it in the bag" (תרגום: אני מציע להשתמש בשקית הוואקום). בחמש הדקות הראשונות זה נראה פתרון מבריק. כשחופרים קצת לעומק מבינים שצריך להכין שקית וואקום מיוחדת (גלילית) על מנת ליצור לחץ אחיד, ובנוסף צריך למצוא קסם כלשהו שיחזיק את השכבות במקומן עד שהשקית מתרוקנת מאוויר והוואקום נכנס לפעולה. פתרון אחר עירב בניית מנואלה ענקית שתסובב את הגליל, ושימוש במשקולת (דלי מים שיועבר דרך רצפת החדר) על מנת להדק את השכבות.

מאחר שכובע הקסמים שלי נשאר בארץ ולא ממש התחשק לי להיזכר בתור ״הישראלי שעשה חור ברצפה״, בחרתי בפתרון אחר. החלטתי להדק את השכבות באמצעות בלוקים קטנים שממוקממים בצפיפות לאורך נתיבו של ההליקס. הבלוקים מהודקים, באמצעות אומים, על מוטות הברגה שהודבקו אל תוך הגליל. לאחר יומיים של עבודה (במהלכם נחתכו 256 מוטות הברגה, נקדחו 256 חורים בגליל, הודבקו 256 מוטות הברגה למקומם, נחתכו 128 בלוקי הידוק ונקדחו 256 חורים בבלוקים) הייתי מוכן להדבקה.

 אני חש את את המתח באוויר, ולכן אציין מיד כי ההדבקה עברה בשלום. השתמשתי בדבק אפוקסי עם מקשה איטי, כך שעמדה לרשותי למעלה משעה להשלים את הידוק הבלוקים. בנוסף, השתמשתי במקדחה (הקלה והמופלאה) של festool על מנת להדק את האומים. חמישים ושש דקות אינטנסיביות מתום ערבוב הדבק הסתיים לו התהליך.

 ונסיים בהערה אודות הכותרת - פלא יועץ הוא שם אחד מספריו של הרב אליעזר פאפו שחי לפני כמאתיים שנה. מדובר בספר מוסר שדן בנושאים שונים ומסודר על פי הא"ב. עיון ברשימת הנושאים מגלה כי סוגיות בתחום הנגרות לא מצאו את מקומן אל בין דפי הספר.

שיעור בגיאומטריה

הליקס (Helix) היא עקומה חלקה במרחב. החפצים בדיון מתמטי מעמיק מוזמנים למצוא את מבוקשם במקומות אחרים. אנחנו נפנה לכמה דוגמאות:

• קפיץ
• DNA
• מקצוע עובי (thicknesser באנגלית, planer באמריקאית)
• מנורה

כולנו יודעים כי קפיץ הוא הליקס - יש אפילו המתרגמים את המילה "הליקס" למילה "קפיץ". כולנו גם יודעים כי מבנה ה - DNA הוא הליקס כפול, אבל מה עושים כאן מקצוע העובי והמנורה?

בשבוע שעבר הגיע לבית הספר מקצוע עובי מכובד של חברת POWERMATIC.  המקצוע מצויד במספר רב של סכינים, שמסודרים במבנה של הליקס. רוב המקצועות החדשים והמקצועיים מצוידים בסכינים מסוג זה. יש הסכמה גורפת כי הגימור המתקבל תוך שימוש בסכינים כאלה (ובמיוחד כשמדובר בעצים מאתגרים) טוב בהרבה מזה המתקבל תוך שימוש בסכינים הקלאסיים. יש גם הסכמה כי מכונות המצוידות בסכינים אלה שקטות בהרבה מאלה המצוידות בסכינים הקלאסיים.

למרבה הצער, המכונות המצוידות בסכיני ההליקס יקרות בהרבה מאלה המצוידות בסכינים הקלאסיים. אבל, אם מחשבים את העלות הכוללת של השימוש במכונות החדשות לאורך זמן, כולל עלות החלפת הסכינים, נראה כי למעשה הן זולות יותר (החפצים בדיון מעמיק יותר מוזמנים לדלג למאמר הבא).

לפני די הרבה שנים בניתי מנורה בצורה של הליקס. אני מאוד אוהב את העיצוב של המנורה, ובמיוחד את טבעות הצל שהיא מטילה על הקירות. אהבתי מאוד גם את האתגר שבבניה - הדבקה של עשר רצועות ארוכות של פורניר מסביב לגליל לאורך "שביל" שמוגדר על ידי מוטות עם תבריג אליהם מחוברים clamping blocks.

חרף אהבתי למנורה אני חייב להודות בשתי בעיות. הראשונה - מקור האור נמוך מאוד. השנייה - ברבות השנים, ובהעדר תמיכה חיצונית, החל הקפיץ לנטות על צידו.החלטתי לבנות מנורה חדשה (למעשה אני מעוניין לבנות סדרה של מנורות) שתשמור על האופי של המנורה המקורית ותפתור את שתי הבעיות שהזכרתי.

התחלתי בשירבוטים במחברת, ומשם עברתי למודלים ממוחשבים ב - SketchUp. עוד כמה דיונים על המודלים הממוחשבים ועברתי לבנות מודל מוחשי בגודל מלא (1). הייתה הסכמה כי ההליקס צריך להכנס קצת פנימה וצריך פתרון לקצה העליון של הרגליים - כך נולד לו דגם מספר (2). כובע הטבחים נראה די טפשי, והרגליים היו צריכות עוד עידון - כך נולד לו דגם מספר (3) - הרגליים מתחדדות מלמטה למעלה, ההליקס (שלא כמו בדגם) יעשה ארבעה וחצי סיבובים עד למעלה, שם הוא יפגוש טבעת עבה (פי שלושה מאשר בדגם).

זהו זה - עכשיו נותר רק לבנות את המנורה. ביום שישי התחלתי להקציע את העץ עבור ההליקס (כהכנה לחיתוך של רצועות פורניר בעובי 1.5 מ"מ ובאורך 3.5 מטר) תוך שימוש במקצוע העובי החדש, זה שמצויד בסכינים המסודרים בצורת הליקס.

לאור האירועים אסיים באיחולי "שבוע טוב". לדרומיים, למרכזיים ולצפוניים (ממרחק של 8,600 ק"מ המרחק בין שדרות לתל אביב הוא בגדר טעות מדידה), לאלה שקיבלו צו 8 ולאלה שרכשו חלונות 8 (לא בטוח מה מסוכן יותר :-) - שיהיה לכולם שבוע טוב.

שבוע ראשון - דו"ח מצב

נפתח בביצוע (משנת 1964) של פיט סיגר לשירו של טום פקסון - What did you learn in school today. נכון, השיר תורגם לעברית ע"י חיים חפר ובוצע ע"י הדודאים, אבל המילים המקוריות והביצוע הזה מוצלחים בהרבה.

השבוע הראשון בבית הספר - Centre for Furniture Craftsmanship מאחורינו, ומוגש לכם בזה סיכום קצר.

• זכיתי, בשבוע אחד, לפגוש את פיטר פלמינג (Peter Fleming), דייויד הייג (David Haig), אלד לואיס (Aled Lewis), כריס פיי (Chris Pye), דייויד אפפיל-בראון (David Upfill-Brown). כולם אנשים נחמדים, נגרים מעולים, שמחים ללמד וללמוד. אף לא אחד מהם אמריקאי.
• הסדנאות מרווחות ומוארות. כל כלי ידני או חשמלי שאפשר לחשוב עליו נמצא שם - הכל תוצרת החברות המובילות. חדר המכונות מרווח ומכיל את כל המכונות המתבקשות (והפחות מתבקשות) - כולן מחוברות למערכת שאיבה חזקה. נקווה שהחימום לא יכזיב אותנו בחורף.
• הדרך לאפס תאונות משלבת מכונות עם מנגנוני הגנה (Saw Stop), מקלות דחיפה בצורות ובגדלים שונים שפזורים ליד כל המכונות, ריבועי עץ צבועים באדום בוהק שפזורים ליד כל מכונה ומהווים תזכורת להשתמש במקלות הדחיפה, הקראה של הוראות בטיחות בפתיחתו של כל שבוע ותיחקור אירועים חריגים בסיומו של כל שבוע. ובשביל הבטחוניות - איסור עבודה עם המכונות כאשר אין אדם נוסף בבניין.
• כיפוף אדים של עץ שיובש בתנור (Kiln dried) נדון לכשלון. השבוע, במסגרת קורס בנושא כיפוף עץ, נערכו נסיונות חוזרים ונשנים לכופף עצים (שיובשו בתנור) לאחר חימום באדים. כל הנסיונות הסתיימו במפח נפש - העץ נסדק / התפוצץ / נשבר תחת הלחץ של עשרה נגרים חסונים שניסו להצמיד אותו לתבנית העקומה. מישהו אמר כיפוף באמצעות הדבקת שכבות ?
• קיימת הסכמה גורפת בין כל המורים (נגרים מהשורה הראשונה) שבניית רהיטים אומנותיים איננה מתכון להתעשרות. במקרה הטוב היא מבטיחה חיים יפים, ובמקרה הסביר חיים. ההסכמה הזאת איננה עוצרת די הרבה אנשים מלשלם סכומים ניכרים (18,600 דולר לקורס בן תשעה חודשים) על מנת להצטרף למשפחת הנגרים אומנים.

משעמם, לא יהיה פה.

בכפיפה אחת (חלק ג')

ברשומה הקודמת התחלתי בהסברים מפורטים על שיטת הכיפוף באמצעות הדבקת שכבות - התחלתי ולכן אסיים.

הכנו כבר את תבנית הכיפוף ואת עקומת ההידוק. החלטנו כבר כמה שכבות נדביק ומה יהיה עוביין. כל שנותר לנו כעת הוא לחתוך את השכבות, להדביק אותן זו לזו, ולנקות את ההדבקה.

ברוב המקרים בהם משתמשים בהדבקת שכבות מעוניינים שקווי ההדבקה בין השכבות יהיו כמה שפחות בולטים. על מנת להשיג זאת משתדלים לחתוך את כל השכבות מלוח עץ אחד, ולהדביק את השכבות על פי הסדר בו היו בלוח המקורי. צריך, אם כן, לוח שיהיה ארוך מספיק לכסות את אורך העקומה, רחב מספיק שיכסה את רוחב העקומה, ועבה מספיק. בעת חישוב העובי של הלוח צריכים לקחת בחשבון את מספר השכבות, עובי השכבות, ועובי אובדן החומר בין השכבות בשל ניסור וניקוי.

כאן אנו נתקלים בשאלה - מסור סרט או מסור שולחן? הטבלה הבאה מנסה לסייע במתן תשובה.

כמה הערות:

1. גובה הניסור תלוי כמובן בדגמים הספציפיים של המסורים. בכל זאת, ניתן לומר כי אם משווים מסור שולחן ומסור סרט מאותה קטגוריה (איכות / מחיר) הרי שגובה הניסור במסור סרט יהיה גדול משמעותית מזה של מסור השולחן. ניתן להכפיל (כמעט) את גובה הניסור של מסור השולחן ע"י ניסור חצי גובה, ואז ניסור החצי השני במהופך. לא כל כך מומלץ - אבל בהחלט אפשרי.
2. ניסור קו ישר ארוך וגבוה במסור שולחן קל הרבה יותר מניסור במסור סרט. להשגת תוצאות טובות במסור סרט נדרשת רמת מיומנות גבוהה יותר, וכוונון מדויק יותר של המסור.
3. כשמנסרים פרוסות דקות במסור שולחן הן נוטות לעוף אחורה אל המנסר (שתמיד עומד בצד, אבל דווקא היום החליט לדחוף את ראשו כדי לראות מה קורה עם הפרוסה), או גרוע מכך הן נוטות להתקע בין הלהב לבין הגובל ולגרום לנגר להשליך נפשו מנגד ולנסות לחלצן באמצעים לא אמצעים. במסור סרט אין זריקה לאחור של הפרוסות, ואם פרוסה נתקעת לה - ניתן למשוך אותה בצורה בטוחה למדי מאחורי הסרט.

לסיכום - אם יש לכם מסור סרט טוב ומדויק, ואתם מיומנים בשימוש בו - חיתכו (לאט ובסבלנות) במסור סרט. אחרת - חיתכו (בזהירות) במסור שולחן.

 אתאר כעת את הטכניקה שלי לחיתוך הפרוסות. אני בטוח שיש טכניקות טובות נוספות - אני פשוט לא יכול לחשוב על אף אחת כרגע :-)

התהליך מתחיל בהקצעה של הלוח אותו עומדים לחתוך. הלוח מוקצע בכל ארבעת צדדיו. אני משתמש בלוח שהוא:

• ארוך בכמה ס"מ מהאורך של הכיפוף (אבל קצר בכמה מ"מ מהארוך של התבנית)
• רחב בכמה מ"מ מרוחב הכיפוף (אבל צר בכמה מ"מ בודדים מרוחב התבנית)
• עבה במ"מ או שניים מהעובי הנדרש (מספר השכבות * עובי השכבות + מספר הניסורים * אובדן החומר). באופן מעשי - אם מנסרים במסור סרט אובדן החומר יהיה כ - 2-3 מ"מ, ואם מנסרים במסור שולחן אובדן החומר יהיה כ - 4-5 מ"מ.

את הלוח המוקצע אני מסמן בשני V-ים, אחד בתוך השני. למרות שאני בטוח שאצל כולנו שורר סדר מופתי בסדנא, הרי שלפעמים עלול להתרגש עלינו בלאגן רגעי, ולבלבל את סדר השכבות שכבר חתכנו. עבור חמש שכבות ישנן 256 אפשרויות שונות לסידור, וגם אם לא עוברים על כל האפשרויות זו עדיין משימה די ארוכה ודי מעצבנת.

חותכים פרוסה מהלוח, ומניחים בצד. מנקים את הצד החתוך של הלוח במקצוע (משתדלים להוריד כמה שפחות). חותכים פרוסה מהלוח, מניחים בצד, וחוזר חלילה עד שמסיימים לחתוך את כל הפרוסות. כעת מנקים את כל הפרוסות באמצעות מקצוע (שוב, משתדלים להוריד כמה שפחות).

אם עושים כמה כיפופים (עם אותה תבנית, כמובן), מומלץ לחתוך את כל הפרוסות בעת ובעונה אחת. את הלוח הראשון מסמנים בשני V-ים, השני בשלושה V-ים, וכן הלאה.

אנחנו מוכנים לשלב ההדבקה, אבל לפני כן כמה הערות:

• אני ממליץ בחום לסמן קו (עפי"ר בנקודה הגבוהה של העקומה) על התבנית, על תבנית ההידוק ועל השכבות. הקו ישמש כנקודת ייחוס הן בשלב ההדבקה והן לאחר מכן (מדידות, חיתוכים וכיו"ב).
• קליבות - מומלץ להשתמש בכמה שיותר קליבות, ועדיף קליבות C או G - ניתן להפעיל באמצעותן כוח רב, ובמצב שלנו הן הכי נוחות לתפעול.
• סדר הקליבה - מתחילים מאמצע העקומה ומתקדמים החוצה לשני הכיוונים בצורה סימטרית. כך מבטיחים שלא יישארו "כיסי התנגדות" לאורך העקומה. אם הרדיוס קטן ו/או העץ אינו גמיש לא ניתן להדק את הקליבות הראשונות עד הסוף. במקרה זה מהדקים עד כמה שניתן, מוסיפים קליבות, חוזרים לראשונות להידוק נוסף, ובתהליך איטרטיבי מהדקים את כל הקליבות עד להידוק סופי.
• בריחת שכבות - במהלך ההידוק וככל שמתרחקים מהמרכז, נוטות השכבות לברוח למעלה (כלומר, לא להשאר צמודות לבסיס התבנית). חשוב להקפיד לכל אורך תהליך הקליבה שהשכבות יישארו צמודות לבסיס התבנית.
• מומלץ להשתמש בדבק עם זמן פתיחה ארוך. מריחת הדבק על השכבות, הצמדתן זו לזו, מיקומן בתבנית, מיקום תבנית ההידוק, מיקום והידוק הקליבות - כל אלה לוקחים די הרבה זמן, וחשוב שהשכבות יוכלו ל"החליק" עד להידוק הסופי.
• תרגיל על יבש הוא ממש הכרחי במקרה של הדבקת שכבות - גם על מנת להכין את כל הקליבות, אבל בעיקר על מנת לוודא שהשכבות מצליחות להתהדק לאורך העקומה. פועל יוצא של התרגיל היבש - ברוב המקרים השכבות נשארות בעקמומיות מסוימת, שמסייעת בעת ההדבקה עצמה.

אנחנו מוכנים להדבקה. הולכים לשירותים, מכבים את הטלפון (זוכרים את הנציגה ממפעל הפיס שרוצה לעניין את אשתך, אבל מוכנה לדבר גם איתך, במבצע חדש), נושמים עמוק, ומדביקים.

אסיים בדוגמא קצת פחות טיפוסית לכיפוף באמצעות הדבקת שכבות. זוג כפות הסלט נוצר מהדבקה של שתי שכבות - אלון ופאדוק. שתי (כן, אני יודע, זה מספר זוגי) שכבות, רדיוס קטן למדי, שני עצים לא גמישים. התוצאה - יפה ויציבה.

סיכומו של דבר - כיפוף באמצעות הדבקת שכבות הוא טכניקה פשוטה, קלה ומהירה ליישום, שמבטיחה תוצאות יפות, מעניינות ויציבות. נסו ותהנו.

מילים. הרבה מילים. הרבה יותר מילים ממה שחשבתי שאכתוב. תהילה (של ש"י עגנון) האמינה כי לכל אדם יש כמות מילים מוגבלת בעולם הזה, וכשהוא מסיים את המכסה הוא עובר לעולם הבא. אני מקווה שהיא טעתה, או שלכל הפחות מילים שנכתבות בבלוג אינן נכללות במכסה המוקצית לו לאדם.

בכפיפה אחת ( חלק ב')

ברשומה הקודמת דיברתי על שלוש הטכניקות לכיפוף עץ - כיפוף באמצעות אדים, כיפוף באמצעות עיבוד מוקדם של העץ, וכיפוף באמצעות הדבקת שכבות. ברשומה הנוכחית אצלול קצת עמוק יותר לנבכיה של שיטת הכיפוף באמצעות הדבקת שכבות.

הרעיון העומד בבסיס השיטה הוא הדבקה של מספר שכבות דקות (בנות מספר מ"מ כל אחת) זו לזו, והידוקן לאורך תבנית עקומה. כאשר הדבק מתייבש השכבות נשארות בצורת התבנית העקומה.

נשאלת כמובן השאלה - "מדוע זה עובד?" כלומר, מדוע השכבות אינן חוזרות למצבן המקורי? ובכן, לשכבות השונות ישנו רדיוס (אני משתמש כאן במונח "רדיוס" בצורה חופשית למדי) עיקום שונה. כדי ששכבה מסוימת תחזור למצבה המקורי (הישר) היא "חייבת" לפתוח את ההדבקה אל השכבות הסמוכות אליה, שכן בגלל רדיוס העיקום השונה הן אינן יכולות להתיישר יחד.

כמה שכבות ובאיזה עובי ? החלק הקל בתשובה הוא שמספר השכבות כפול העובי שלהן צריך להשתוות לעובי הסופי המבוקש. מקובל להשתמש במספר אי-זוגי של שכבות. אני לא בטוח שיש לכך סיבה אמיתית, אבל למה להתגרות סתם במסורת? לצורך הגילוי הנאות אתוודה כי פעם השתמשתי במספר זוגי של שכבות - לרהיט ולנגר שלום. לעת עתה לפחות.

עובי השכבות מושפע משני פרמטרים - סוג העץ ורדיוס העקומה. ככל שהעץ גמיש יותר (לדוגמא, אשא (Ash)) ניתן להשתמש בשכבות עבות יותר. ככל שהעץ גמיש פחות (לדוגמא, פאדוק (Padauk)) צריך להשתמש בשכבות דקות יותר. ככל שהרדיוס גדול יותר ניתן להשתמש בשכבות עבות יותר. ככל שהרדיוס קטן יותר צריך להשתמש בשכבות דקות יותר.

נושא נוסף שיש להזכיר בהקשר זה הוא ה - spring back (קיפוץ חוזר). למרות שהשיטה "עובדת", הרי בכל זאת קיימת תופעה של התיישרות מסוימת של השכבות - כלומר הן אינן נשארות בדיוק בצורה של העקומה שלאורכה הודבקו. ישנן כמה נוסחאות שמנסות לחשב את מידת הקיפוץ החוזר - אני לא בטוח שהן באמת מדויקות ומועילות. מה שחשוב לזכור הוא:

• ככל שיש יותר שכבות מידת הקיפוץ החוזר קטנה.
• ככל שהרדיוס גדול יותר מידת הקיפוץ החוזר קטנה.
• ככל שהעץ גמיש יותר מידת הקיפוץ החוזר קטנה.

באופן מעשי - אם משתמשים בחמש / שבע שכבות בנות 3-5 מ"מ כל אחת של עץ גמיש למדי, ומעקמים לאורך רדיוס של 50 ס"מ ומעלה, מידת הקיפוץ החוזר זניחה.

דיברנו מספיק, הגיע הזמן לעבודה.

השלב הראשון בתהליך הוא הכנת התבנית לכיפוף. החומר המומלץ לבניית התבנית הוא לביד. מעצבים מחתיכת לביד עקומה (פרוסה) אחת - מקפידים שלא יהיו פניות חדות או עצירות פתאום. חשוב שהגב של העקומה יהיה פחות או יותר באותה צורה על מנת לאפשר מקום אחיזה לקליבות. מעתיקים את הפרוסה על חתיכת לביד נוספת, חותכים תוך השארת שוליים, מחברים (דבק וברגים) את שתי הפרוסות, ומנקים את הפרוסה השנייה באמצעות ראוטר וכרסום מתאים. חוזרים על התהליך עד שמגיעים לגובה הרצוי (קצת יותר מהרוחב של השכבות שאנו עומדים להדביק). על חזית הפרוסות מדביקים (עם דבק דו-צדדי) רצועת שעם, ועליה מדביקים רצועת פוליתילן (ניילון).כשהתבנית מוכנה מחברים אותה לבסיס, שגם אליו מדביקים פוליתילן.

אחרי שבנינו את התבנית לכיפוף, פונים לבניית עקומת ההידוק. עד להתייבשות הדבק בין השכבות יש להפעיל עליהן לחץ. הלחץ מופעל ע"י קליבות, אבל לא בצורה ישירה, וזאת משתי סיבות. ראשית, הקליבות יפגעו בשכבה החיצונית. שנית, אנו רוצים שהלחץ שמפעילות הקליבות יתחלק באופן שווה ורציף ככל הניתן. על מנת לההגן על השכבה החיצונית ועל מנת למצע את הלחץ צריך לבנות עקומה שבאמצעותה נפעיל את הלחץ. את עקומת ההידוק בונים משלוש שכבות של לביד 5 מ"מ (מה שפעם היה 5 מ"מ והיום מתקרב כבר ל - 4 מ"מ). חותכים פרוסות לביד, מדביקים אותן זו לזו, מצמידים אותן לתבנית, ומהדקים עם קליבות. מחכים שהדבק יתייבש ופותחים את הקליבות. מדביקים (לצד הפנימי) שעם ופוליתילן. אם העקומה ארוכה ו/או הרדיוס קטן חותכים את עקומת ההידוק לאורכה למספר חלקים (לא לשכוח לסמן את החלקים בצורה ברורה).

סיימנו את הכנת האביזרים המסייעים, נותר לנו להכין את השכבות להדבקה, להדביק אותן, ולנקות. על כך ברשומה הבאה. בינתיים נתענג על בננה מכופפת.

בכפיפה אחת

האילנות כל כך כבדים,
כופף הפרי את הבדים,
זו השעה המרגיעה,
בה נרדמים הילדים.

לאה גולדברג מתארת בשירה ערב מול הגלעד (שהולחן ומבוצע כאן ע"י מיקי גבריאלוב) את אחת השיטות לכיפוף עץ. כאשר העץ ירוק הוא גמיש וניתן לכופף אותו בקלות יחסית (מי לא מכיר את הצמות שקולעים מפיקוסים צעירים במשתלות). אם העץ הירוק מוחזק במצב המכופף זמן רב מספיק הוא ישאר במצב זה, גם כשהוא יתייבש.

אבל אנחנו עוסקים בנגרות, וגם אם אנחנו חובבים תה ירוק - הרי עץ ירוק הוא לא בדיוק כוס התה שלנו. חומר הגלם שלנו הוא עץ מיובש כהלכה, שהגיע לנקודת האיזון. אם אנחנו בכל זאת רוצים לכופף עץ עומדות בפנינו שלוש טכניקות - כיפוף באמצעות אדים, כיפוף באמצעות עיבוד מוקדם של העץ, וכיפוף באמצעות הדבקת שכבות.

כיפוף באמצעות אדים הינו השיטה הקדומה לכיפוף עץ שמשמשת בוני סירות מזה מאות שנים. הרעיון פשוט למדי - לוח העץ אותו רוצים לכופף מוכנס לתוך מיכל סגור אליו מוזרמים אדי מים חמים. האדים גורמים לעץ להפוך לחומר אלסטי, אותו ניתן לכופף. על פי רוב הכיפוף מתבצע לאורך תבנית, שאליה מוצמד העץ בלחץ (באמצעים מכניים). לאחר מספר שעות, כאשר העץ מתקרר ומתייבש, ניתן להסיר את הקליבות, והעץ יישאר במצב המכופף.

למרות שזה אולי נשמע קל, התהליך איננו פשוט כל כך - צריך מיכל גדול למדי להכיל את העץ המכופף, צריך לייצר מספיק אדים במהירות רבה יחסית, וצריך לוודא שהאדים אינם יוצרים לחץ גדול מדי בתוך המיכל. כשהעץ מגיע למצב האלסטי - צריך להתעסק עם עץ חם מאוד, וצריך לסיים את התהליך במהירות רבה למדי.

כיפוף באמצעות עיבוד מוקדם של העץ הינו השיטה המודרנית מבין השלוש. גם כאן הרעיון פשוט למדי - העץ עובר עיבוד כימי או תרמו-מכני שכתוצאה ממנו הוא הופך לחומר אלסטי, ואז הוא נמכר לנגרים. בתחילה יוצרו לבידים גמישים, וכיום מיוצרים גם לוחות עץ מלא גמישים. בניגוד לכיפוף באמצעות אדים, הרי שחומר הגלם בו משתמשים במקרה זה הוא בעל תכונות אלסטיות קבועות. יש לכך יתרונות וחסרונות. החסרון הבולט הינו שעל מנת לשמור על העץ במצב מסוים (מעקה של מדרגות, קצה של שולחן עגול, וכיו"ב) חייבים לחבר אותו לרכיב אחר שאיננו אלסטי.

כיפוף באמצעות הדבקת שכבות (למינציה) הינו השיטה השלישית. הרעיון בשיטה זו הינו הדבקה של כמה שכבות דקות (מספר מ"מ) זו לזו, והידוקן לאורך תבנית עקומה. כאשר הדבק מתייבש השכבות נשארות בצורת התבנית העקומה - כפי שרואים ברגל האחורית של שולחן האיפור שמשמאל. השיטה קלה למדי ליישום, והתוצאה המתקבלת חזקה מאוד. את הרשומה בשבוע הבאה אקדיש לצדדים הטכניים של שיטה זו, כך שלא ארחיב כאן הדיבור.








ואי אפשר לסיים רשומה על כיפופים בלי לתהות על משמעותו של הביטוי "בכפיפה אחת". ובכן לביטוי אין כל קשר לכיפופים. משמעות המילה "כפיפה" הינה סל קטן הקלוע מכפות תמרים, ומכאן המשמעות המילולית של הביטוי הינה "בסל אחד", ובהשאלה - ביחד, באותו מקום.