במקום טיפול

ביום א' של ראש השנה אומר שליח הציבור את הפיוט "יראתי בפצותי", שמבטא את החרדה שלו מכובד האחריות שמוטלת עליו. מחבר הפיוט הוא יקותיאל בר משה, כפי שמעיד האקרוסטיכון - "יקותיאל בר משה חזק ואמץ יחי". הנה הפיוט בכבודו ובעצמו - בצד ימין גרסא מתוך מחזור "כמנהג אשכנז" משנת 1717, ובצד שמאל גרסא מודרנית, כפי שנמצאת במחזורים של היום.

יָרֵאתִי בִּפְצוֹתִי שִׂיחַ לְהַשְׁחִיל. קוּמִי לְחַלּוֹת פְּנֵי נוֹרָא וְדָחִיל. וְקָטֹנְתִּי מַעַשֹ לָכֵן אַזְחִיל. תְּבוּנָה חָסַרְתִּי וְאֵיךְ אוֹחִיל. יוֹצְרִי הֲבִינֵנִי מוֹרָשָׁה לְהַנְחִיל. אַיְּלֵנִי וְאַמְּצֵנִי מֵרִפְיוֹן וָחִיל. לַחֲשִׁי יֵרָצֶה כְּמַנְטִיף וּמַשְׁחִיל. בִּטּוּיִי יֻמְתַּק כְּצוּף נְחִיל. רָצוּי בְּיֹשֶׁר וְלֹא כְּמַכְחִיל. מְשַׁלְּחַי לְהַמְצִיא כֹּפֶר וּמְחִיל. שַׁאֲגִי יֶעֱרַב וְלֹא כְּמַשְׁחִיל. הֵעָתֵר לְנִגָּשִׂים וְנֶחֱשָׁבִים כְּזָחִיל. חַנּוּן כְּהַבְטִיחֲךָ לִבְנִקְרַת מְחִיל. זַעֲקִי קְשֹׁב בְּעֵת אַתְחִיל. קְרָבַי יֶחְמְרוּ בְּחָקְרָךְ חַלּוֹחִיל. וּמֵאֵימַת הַדִּין נַפְשִׁי תַבְחִיל. אִם כִּגְמוּל, הַלֵּב יָחִיל. מְקוֹרֵי עַפְעַפַּי אַזִּיל כְּמַזְחִיל. צְדָקָה אֲקַוֶּה מִמְּךָ וְאוֹחִיל. יֹשֶׁר הוֹרַי זָכְרָה לְהַאֲחִיל. חַם לִבִּי בַּהֲגִיגִי יַגְחִיל. יִסְתָּעֵר בְּקִרְבִּי בְּעֵת אָתְחִיל:

אנחנו נתמקד בשורה "רצוי ביושר ולא כמכחיל". בגרסא של שנת 1717 אנו מוצאים את הניקוד "כְּמַכְּחִיל" (אגב, פירוש המילה מכחיל הוא "איש צבוע"), ואילו בגרסא המודרנית אנו מוצאים את הניקוד "כְּמַכְחִיל". אז מה הניקוד הנכון - כף דגושה או כף רפה? הניקוד הנכון הוא עם כף רפה (כמו במילה "מכאיב"). אבל ביהדות אשכנז, על רקע התאחדות ההגייה של כף רפה ושל חית, מקובלת הייתה ההגייה בכף דגושה. סביר להניח, כי בפיו של יקותיאל בר משה, שחי בגרמניה בתקופתו של רש"י (המאה האחת עשרה), היתה שגורה דווקא ההגייה השגויה - זאת עם הכף הדגושה.

בשנת 1903, מיד לאחר פרעות קישינב, פוגשת אירה יאן (אסתר יוסלביץ סלפיאן) הציירת והסופרת את המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק. הפגישה הותירה רושם כביר על אירה יאן המתבוללת, הנשואה, האמא. היא מתאהבת בביאליק, נוטשת את בעלה, שבה לחיק העם היהודי, ולבסוף עולה יחד עם ביתה לארץ ישראל בשנת 1906. ביאליק הנשוי (וחשוך הילדים) התאהב באירה, אך נרתע מללכת אחר ליבו, וזמן קצר לאחר עלייתה לארץ הוא ניתק עימה את הקשר.

באחד המכתבים שכותב ביאליק לידידו הסופר יעקב כהן אנו מוצאים: "אישה גדולה אחת, אישה חשובה, אישה הגונה ו"אירא יאן" שמה. ציירת היא ויש לה עסק עם המכחול והשפופרת, ומקצת גם עם ספרות. אם פוגע אתה בה לפעמים אמור לה בשמי שלום". אפשר לקרוא את המכתב כפשוטו, הרי אירה הייתה ציירת ולפיכך מזכיר ביאליק את "המכחול והשפופרת". אבל, סביר מאוד להניח כי קיים כאן רובד נוסף למכתב. ביאליק, שהיה תלמיד חכם לפני שיצא לתרבות רעה, ידע ודאי כי במקורות הביטוי "מכחול לשפופרת" שימש לתיאור מגע מיני (ואני משאיר לקוראים הנאמנים את ההחלטה מה מייצג המכחול ומה מייצגת השפופרת).

גם במילה "מכחול" ההגייה הנכונה היא "מִכְחוֹל" (בכף רפה) ולא "מִכְּחוֹל" (בכף דגושה). ההגייה הזאת קשה כל כך עבור דוברים ישראלים, שאפילו יצחק אבינרי ("שר הלשון העברית") המליץ לאמץ את ההגייה השגוייה. אבל, האקדמיה בשלה - "מִכְחוֹל". עבור המתקדמים נציין כי דוברי הישראלית אימצו טכניקה נוספת להתמודד עם הצירוף "כח". ההגייה של "שָׁכְחוּ" וההגייה של "אָכְלו" אמורות להיות זהות. אבל, במילה "שכחו" השווא מתחת לכף מבוטא כשווא נע (SHAKHEKHOO) ובמילה "אכלו" הוא נשאר שווא נח, כפי שהוא אמור להיות (AKHLOO).

למורה שלי לנגרות, מייקל סקוט, לא הייתה בעיית הגייה - הוא היה משתמש במילה brush. למייקל הייתה בעייה אחרת עם מכחולים, ובעיקר עם אלה ששימשו למריחת דבק. מיד בתום ההדבקה, ולפני שמתחילים לכלוב את הרהיט, חייבים לשים את המכחול בתוך צנצנת עם מים. אם שכחת - היית מקבל את המבט. אם לא קלטת את המבט, היית מקבל את השאלה "לא שכחת משהו"?  במשך השנה התפתחה לה מצד אחד הפוביה מפני שיכחת המכחול, ומצד שני התפתח לו טקס הכנסת המכחול לצנצנת המים ברוב רושם (כאילו לא מיצית את זמן הפתיחה של הדבק כבר לפני חמש דקות, וכאילו לא עומדת בפניך מלאכת הידוק של שלושים כליבות).

אז כדי להשתחרר מהפוביה ומהטקס החלטתי, לפני שיבתי לארץ הקודש, לרכוש מכחול אטומי. "השערות" של המכחול עשויות סיליקון, כך שממש לא צריך לרוץ ולטבול את המכחול במים. דבק PVA יורד מן השערות גם כשהוא יבש לחלוטין. השערות רחוקות זו מזו, כך שהמכחול מכיל כמות גדולה של דבק. אבל, השערות די מגושמות כך שקשה מאוד למרוח דבק באיזורים צפופים. אמנם, הטקסט השיווקי טוען כי ניתן להשתמש בצד השני של המכחול עבור איזורים צפופים, אבל זה לא ממש עובד. חוץ מזה, דבק שמתייבש על המכחול עצמו (לא על השערות) - לא יורד בקלות.

עוד לא גיבשתי את השורה התחתונה. אני כבר כל כך מורגל בטקס הטבילה בצנצנת, כך שאני מוצא עצמי רץ לטבול גם את המברשת האטומית מיד בתום ההדבקה. אני נהנה מכך שהמכחול יכול להכיל כמות גדולה של דבק - ברוב המקרים זה די נוח. אני מאוד לא מרוצה מהשערות המגושמות. מה שבטוח, לא מדובר בכזאת החלטה דרמטית - המכחול האטומי עולה 5 דולר.

ואם במהלך הקריאה השתרבב לך "מִכְּחוֹל" במקום "מִכְחוֹל" - אתה מוזמן לנצל את יום הכיפורים על מנת לכפר על עוונותיך הלשוניים.

גיהוץ נעים

הקורס של השניים עשר שבועות הגיע לקיצו. כמו שאומרים באנגלית – אין על מה לכתוב הביתה. התלמידים לא היו מוצלחים כל כך. לרוב יש שניים בקצה העליון, שניים בקצה התחתון, והשאר איפשהו באמצע. הפעם היו אפס בקצה העליון, ארבעה בקצה התחתון, והשאר התמקמו לא רחוק מהם. גם תחלופת המורים באמצע הקורס לא סייעה יתר על המידה. זוג המורים שלימד את חציו הראשון של הקורס היה מאוד מתודי ושמרני. זוג המורים שלימד את חציו השני של הקורס היה "אותו דבר, אבל בדיוק להפך". השינוי הדרסטי הותיר את התלמידים מבולבלים ומתוסכלים.

הקורס של התשעה חודשים עומד להתחיל מחר. בשבוע החולף ניהלנו קרב בלימה מרשים אל מול רשימת מטלות אינסופית שהלכה והתארכה לקראת סופו של השבוע. בואו של אלד (המורה הראשי) והתרומה שהגיעה מחברת פסטול הצליחו לשפר את מצב הרוח של כולם. לצערי, מחשש להגברת חוסר היציבות במזרח התיכון, אינני יכול להוסיף פרטים לגבי התרומה.

חרף קרבות הבלימה העבודה על הארון מתקדמת בקצב משביע רצון. הנה כמה תמונות של הארון במצבו הנוכחי. בתמונה הראשונה רואים את הארון במבט חזיתי. לאור הערות שקיבלתי החלטתי שלא לשלב אגוז אמריקאי בחזית, ובמקום זאת הוספתי פס (פלח) צר של Satinwood.

בתמונה השנייה רואים את הארון במבט צדדי. כאן רואים את טבעת האגוז האחורית.

בתמונה השלישית רואים את הארון כשהוא פתוח, ומחוסר שלוש הדלתות הימניות.

חדי הראייה יכולים להבחין בשוליים שהודבקו לדלתות על מנת שהן יזיזו האחת את השנייה. אלה שראייתם חדה כתער יכולים להבחין שהקצה של הדלתות והשוליים נראה די רע – רואים את השכבות שמהן מורכבים הדלתות והשוליים. הדרך המקובלת, במצבים כאלה, להעלים את הגועל-נפש היא לכסות את הבושה בפורניר.

לא כל כך קל להדביק פורניר על הקצוות. הבעייה היא שלא ניתן לקלוב (מלשון קליבה) את הפורניר אל הקצה עד להתייבשות הדבק. זה הזמן להשתמש בפטנט ישן שהשתכח עם השנים. מורחים את הפורניר ואת המשטח אליו הוא יודבק בדבק צהוב (Titebond II, במקרה שלי). מחכים לייבוש "חלקי" – קצת אחרי "שלב המסטיק" – משהו כמו שעה במיין וכנראה מחצית השעה בישראל. מצמידים את הפורניר אל המשטח, מניחים על הפורניר נייר, ו ... מגהצים. כן, מגהצים ולוחצים. החום גורם לדבק לשוב ולהפתח לפרק זמן קצר, והלחץ מצמיד את הפורניר אל המשטח. לא מומלץ עבור משטחים גדולים, אבל זה בהחלט פתרון הולם עבור קצוות בעייתיים.

שנה טובה, וגמר חתימה טובה.

חבתנות

אני ממש לא בטוח שהמילה "חבתנות" היא התרגום ההולם למילה האנגלית coopering, אבל האקדמיה החליטה כי האיש שבונה חביות (copper) נקרא "חבתן", ובניית חביות (coopering) נקראת "חבתנות". מזל שאני לא צריך לנגר בעברית בימים אלה, אני מניח שעצם המילה "חבתנות" הייתה מרחיקה אותי מפרויקט ארון החצי-כדור שלי.

"חבתנות" במשמעות הנגרית שלה היא חיבור מספר לוחות עץ (צרים, עפי"ר)  זה לזה, כאשר הצדדים המחוברים נחתכים בזווית. התוצאה הסופית של החיבור הוא משטח עקום. המקרה הפשוט של חבתנות הוא כאשר הלוחות ישרים לחלוטין. במקרה כזה חתך הרוחב של הלוחות הינו טרפז, והוא קבוע לכל אורכם של הלוחות. חיתוך הצדדים מתבצע באמצעות מסור שולחן, וההדבקה פשוטה יחסית.

המקרה שלי נמצא בקצה השני של הסקלה. אני מחבר קשתות שהן חצי עיגול, בעל רדיוס גדול למדי - קצת פחות מ-400 מ"מ. חתך הרוחב של הלוחות הוא טרפז, אבל הוא משתנה לאורך הקשת. כפי שהסברתי לפני שבועיים, כתוצאה מהחיתוך מתקבלים פלחים של תפוז. לו הייתם שואלים את מייקל סקוט (המורה שלי מאנגליה) איך חותכים קשתות ברדיוס של 400 מ"מ בזווית של 5 מעלות, הייתם מקבלים את התשובה המתבקשת: "בקושי רב".

ישנן שתי תשובות נוספות - באמצעות ראוטר ובאמצעות מסור סרט. לאחר התייעצויות והתחבטויות ארוכות החלטתי להשתמש במסור סרט, ועד עכשיו אני לא בטוח שזאת הייתה הבחירה הנכונה. הג'יג ששימש אותי לחיתוך הקשתות עבר הסבה - חלקו הפנימי של עיגול ה-MDF נחתך, והוא חובר למזחלת (sled) בזווית של 85 מעלות. לפני חיתוך הקשתות עצמן, חתכתי את עיגול ה-MDF בזווית של 85 מעלות (או 5 מעלות, תלוי מאיזה צד מסתכלים). כפי שצפיתי, חיתוך ה-MDF היה משימה - איך לומר בעדינות - מעצבנת למדי. שילוב של מסור שולחן, מסור סרט (שצרח את עצמו לדעת) והרבה שיוף (מי שלא שייף MDF כאילו לא שייף מעולם) הביא את הג'יג למצבו הסופי.

בתמונה הראשונה רואים את הג'יג עם הקשתות לפני החיתוך. בתמונה השנייה רואים את העסק מקרוב, ובתמונה השלישית רואים את השכבות לאחר החיתוך. לתוהים מה מחזיק את הגי'ג במקום אספר כי בצד הימני התחתון שלו חיברתי "מדרגה" שרצה בצמוד לקצה הימני של השולחן של מסור הסרט. לתוהים היכן נמצאים ה - guides של המסור אספר (בשקט) כי הם הוסרו. המסור אמור לאפשר חיתוך של 16 אינץ' (406.4 מ"מ), אבל בשלב כלשהו של חייו החליפו לו את ה - guides המקוריים ב - guides חדשים וטובים יותר. אליה וקוץ בה. ה - guides החדשים רחבים יותר, והם אינם יכולים להידחף מעלה לתוך המסור. מאחר שהייתי חייב גובה חיתוך של 400 מ"מ לא נותרה לי ברירה אלא להסיר את ה - guides.

והתוצאה? לא מושלם, אבל מספיק טוב. התוכנית המקורית הייתה לחתוך צד אחד של הקשתות בזווית של 5 מעלות, להפוך את הקשתות ולחתוך את הצד השני. הלהב של מסור הסרט לא ממש רצה להישאר במישור אחד, וכך מצאתי את עצמי (לאחר ניקוי) עם פלחים שנחתכו בזווית של כ-8 מעלות. החלטתי לוותר על חיתוך הצד השני, ולקוות לטוב.

ההדבקה עברה בקלות יחסית. החזקתי את השכבות במקומן באמצעות קליבות קפיץ, ואז הידקתי את המבנה באמצעות סלוטייפ. באופן בלתי מוסבר, קווי ההדבקה יצאו מופלאים - גם בצד החיצוני וגם בצד הפנימי. אלת הנגרות עמדה הפעם לצידי.

בשבוע הבא מעלים את הדלתות על צירים, ובונים להן את ההשלמות בצדדים. אבל אתם תאלצו להמתין שלושה שבועות לקבלת עידכונים נוספים. אנחנו נוסעים לחופשה משפחתית לקנדה, ולפיכך הרשומה הבאה תתפרסם ב - 4.8.2013.

 חופשה נעימה.

זווית זוועתית

בשעה טובה, העבודה על השעון הסתיימה לה, כמעט. אני עדיין תר אחר מחוגים מוצלחים יותר (כאלה שלא ייראו זולים מדי), אבל חוץ מזה הפרויקט הקשה, המסובך, המעניין והארוך הגיע לסיומו המוצלח. הנה תמונה (חובבנית) של התוצר הסופי. גובה - 190 ס"מ, רוחב - 36 ס"מ, עומק - 12 עד 15 ס"מ.

לפני הפרויקט הגדול הבא, החלטתי להשתעשע בבניית ארון תצוגה (Display Cabinet) קטן. כבר כמה שנים אני מתהלך עם הרעיון של בניית ארון ברוח הארונות היפניים - טנסו (Tansu).

מדובר בארונות ניידים שהיו בשימוש נפוץ ביפן מאמצע המאה ה - 17 ועד לתחילתה של המאה ה - 20. לארונות היו שימושים רבים - החל מכספת באוניה וכלה בארונות מטבח, ולפיכך הם באים במגוון גדלים, צורות וסגנונות. בכל זאת, שני אלמנטים משותפים לכל הארונות. הראשון - הארונות בנויים עץ מלא, השימוש ב - Frame and Panel איננו נפוץ במיוחד, ופורניר כלל איננו בנמצא. השני - הארונות משופעים בפרזול שמשמש הן לחיזוק המבנה והן כאלמנט דקורטיבי.

אני, אינני חובב גדול של פרזולים, ולפיכך החלטתי להמיר אותם בעץ כהה שיספק את האלמנט הדקורטיבי. בנוסף, החלטתי על מבנה של Frame and Panel - מבנה שמתאים יותר לעידן ההסקה המרכזית ו/או מיזוג האוויר.

ראשית "עטפתי" את קצות המסגרת (Frame) שנבנתה מאשא בעץ כהה - וונגה. בתמונה הראשונה רואים את קצות המסגרת "מגולחים", ובתמונה השנייה רואים את העטיפה מוכנה להדבקה, בסיועו של מרסלו טייפ.

ברוח המסורת היפנית, ועל מנת להדגיש את הפינות הכהות החלטתי להשתמש במחבר Three Way Mitre שידוע גם בכינויו The Mighty Mitre. הרעיון הוא לחבר את שלושת רכיבי המסגרת, שנפגשים בפינה, בזווית של 45 מעלות.

בניית המחבר מתחלקת לשלושה חלקים - חיתוך החלקים, חיתוך גרזים עבור הסינים הצפים (floating tenons), הדבקה.

את חיתוך החלקים ביצעתי באמצעות מסור שולחן. לפני שניגשים לעבודה חייבים לוודא שחתך הרוחב של כל החלקים זהה, והוא ריבוע מדויק. בשלב הראשון, חותכים את קצה החלק בזווית של 45 מעלות. בשלב השני, מסובבים את החלק ב - 90 מעלות, וחותכים שוב בזווית של 45 מעלות. כמה הערות:

• אני ממליץ להצטייד (מבעוד מועד) בלא מעט חלקים עודפים עליהם ניתן להתנסות.
• אני ממליץ לוודא שהזוויות שנחתכות בשני הצדדים של כל אחד מן החלקים נחתכות על אותן פיאות (לא שאתם תטעו, אבל בכל זאת ....).
• ישנן דרכים שונות לחיתוך זווית של 45 מעלות. אפשר לעבוד עם גובל ישר ולצודד את הלהב בזווית של 45 מעלות, או לעבוד עם להב ישר ולעבוד עם גובל בזווית של 45 מעלות. אני מעדיף את הדרך השנייה - קל להגיע לרמת דיוק גבוהה, והחתך יוצא נקי יותר.

חיתוך הגרזים עבור הסינים הצפים הוא - באופן מפתיע למדי - משימה מסובכת. בכל קצה של חלק נחתכים שני גרזים - אחד בכל מישור משופע. בסך הכל, כל פינה מחוברת באמצעות שלושה סינים צפים שנכנסים לתוך שישה גרזים. שימו לב כי את הגרזים צריך לחתוך במישור המשופע במאונך לחתך המקורי (הריבועי) של החלקים. יש לא מעט שיטות לחיתוך הגרזים, אבל במסגרת "חוק שימור הגועל נפש" אף אחת מהן היא לא להיט גדול. מי שחפץ בהסברים נוספים מוזמן לנבור באין ספור המדריכים המצויים ברשת.

אם חשבתם שהרע מכל כבר מאחוריכם - טעיתם. ההדבקה היא האתגר הגדול באמת של המחבר. הכל "נוזל" לכל הכיוונים, ואין שום נקודת אחיזה לקליבות. ההמלצה שלי היא להתחיל בהידוק ראשוני של המחברים באמצעות סלוטייפ, ואז לעבור להידוק רציני יותר תוך הסתייעות בקליבות סרט (Band Clamp), בלוקי סיוע (שבתיה עוזיאל, מנוחתה עדן, הכינה עבורכם מראש), וקליבות רגילות. כל האמצעים כשרים. מדובר בתהליך איטרטיבי - אל תנסו להדק מיד בהתחלה קליבה אחת "עד הסוף" - כל העסק יקרוס. אני ממליץ לעבוד עם דבק בעל זמן פתיחה ארוך (מישהו אמר אפוקסי ?), ולדאוג למישהו שיוכל לבוא ולסייע במקרה הצורך.

אז הנה הזווית והארון שלי (אחרי ניקוי ראשוני). חתך הרוחב של המסגרת הוא 14 מילימטר מרובע, ומידות הארון הן: רוחב - 36 ס"מ, גובה - 36 ס"מ, עומק - 12 ס"מ.

ועוד לא אמרנו מילה על Four Way Mitre ...

מאה ועשרים שעות של המתנה

בניית השעון עליו אני עובד בשבועות האחרונים מדגישה את הקשר שבין המילים סבלנות וסבל.

כזכור אני בונה שעון גבוה. השעון מורכב מחמישה חלקים (נתעלם לרגע מן המסגרת הפנימית ומן הגב). החזית בנויה שלושה חלקים מכופפים, ואותה סוגרים שני צדדים. ברשומה קודמת סיפרתי על התהליך ההירואי של כיפוף החלק המרכזי של החזית.

כיפוף החלק העליון והחלק התחתון של החזית עבר ללא אירועים מיוחדים. מדובר בכיפוף חריצים (kerf bending) קלאסי. הצד האחורי של הלוח העליון נחרץ לאורך הגרעינים, ממולא בכמות דבק (אפוקסי) מכובדת, עליו מניחים את לוח הגב (backing) מצמידים לתבנית, מכניסים לשק ואקום, ואחרי עשרים וארבע שעות מקבלים לוח מכופף למהדרין. חוזרים על התהליך עבור הלוח התחתון, ממתינים עשרים וארבע שעות, וגם הלוח הזה מכופף.

המשימה הבאה הייתה חיתוך וחיבור שלושת חלקי החזית. קו החיבור הוא קו חיתוך של שתי קשתות, שכל אחת מהן במישור אחר. קו החיתוך הוא עקומה במרחב. מאחורי התיאור המתמטי הפשוט מסתתרת מורכבות נגרית מרשימה למדי. בשלב הראשון, בניתי ג'יג תלת ממדי שהחזיק את החלק העליון במאונך, ואיפשר לי לחתוך (באמצעות ראוטר) חתיכת לביד כך שתהייה העתק מדויק של הקשת של החלק העליון. בשלב השני, בניתי ג'יג תלת ממדי שהחזיק את החלק האמצעי במאונך, ואיפשר לי לחתוך אותו (באמצעות ראוטר) על פי חתיכת הלביד שייצרתי בשלב הראשון.

חיתוך החלק האמצעי היה החלק הקל בתהליך. יום של מחשבות והתייעצויות הסתיים בהבנה כי לא ניתן לבנות ג'יג לחיתוך החלק העליון (והתחתון) על פי העקומה שהתקבלה בחלק האמצעי (אם למי מן הקוראים יש רעיון מבריק - אנא שימרו אותו לעצמכם על מנת לחסוך ממני את שברון הלב). לא היה מנוס אלא לשוב למקורות - עבודה ידנית. סימנתי על החלק העליון את העקומה של החלק האמצעי (גם מלאכת הסימון דורשת יצירתיות, ואני משאיר אותה כשאלה פתוחה לקוראים). באמצעות coping saw חתכתי קרוב ככל האפשר לסימון. מאחר שקו המפגש הוא עקומה במרחב, לא ניתן לבדוק את ההתאמה של החלקים לפני שמלכסנים (mitre) אותם. ליכסנתי את החלקים (באמצעות מקצוע), ואז המשכתי בהתאמה תוך שימוש ב - spokeshave, פצירות, מפסלות ונייר שיוף. יום עבודה להתאמת החלק העליון לאמצעי. יום עבודה נוסף להתאמת החלק התחתון לאמצעי, ואנחנו מוכנים להדבקה.

כל החלקים החיצוניים של השעון מוחזקים באמצעות מסגרת פנימית. לאחר השלמת ההתאמות חיברתי את החלק האמצעי למסגרת - חיברתי ולא הדבקתי. מאחר שהחלק האמצעי עשוי להתרחב ולהתכווץ, חיברתי אותו אל המסגרת באמצעות כפתורים. שום דבר מסעיר - סתם הרבה עבודה. את החלק העליון והתחתון ניתן להדביק אל המסגרת, שכן תוצר של כיפוף חריצים, עמוס בדבר אפוקסי לא זז לשום מקום. ובכן, תוך שימוש בהרבה דבק אפוקסי הדבקתי את החלק העליון למסגרת ולחלק האמצעי. לא ניתן להדק את ההדבקה באמצעות קליבות, ולשם סגירת ההדבקה השתמשתי בנייר דבק שקוף (סלוטייפ). עשרים וארבעה שעות עם שלט "נא לא לגעת ולא להזיז", והעקומה העליונה מודבקת. עשרים וארבע שעות נוספות (עם אותו שלט), והעקומה התחתונה מודבקת.

התאמת הצדדים הייתה עוד תחנה במסע הסבל והסבלנות. שלושה ימי עבודה (ידנית בעיקרה) והצדדים היו מוכנים להדבקה. כפי שמעידה התמונה מצד שמאל, ההדבקה לא כל כך פשוטה. הדבקת מחבר מלוכסן היא אף פעם לא תענוג גדול, במיוחד כשמדובר בקו הדבקה ארוך ולא ישר. המקרה שלי מסובך עוד יותר, שכן לא מדובר בקופסא סגורה. כלומר, אין מה שמונע מהצדדים להיפתח (להתרחק זה מזה) מאחור על מנת להיסגר מלפנים.

על מנת למנוע את פתיחת הצדדים הדבקתי אל צידם הפנימי מוטות הברגה, אותם השחלתי דרך חורים שהכנתי במסגרת. כך הבטחתי שהצדדים יוכלו לנוע בחופשיות ימינה ושמאלה, אבל ישמרו על מרחק קבוע ביניהם למעלה ולמטה.

הידוק החלקים מתבצע בשיטה הקלאסית. מחברים חתיכות עץ בעלות חתך משולש (יישר זוית ושווה שוקיים) למשטחי לביד. את המשטחים מניחים על הצדדים אותם רוצים להדק, ומהדקים באמצעות קליבות. שימו לב - את המשטח העליון אין צורך להדק אל החזית של השעון, שכן הוא מהודק לשני הצדדים. את המשטחים הצידיים יש צורך להדק (עם קליבות) לצידי השעון, שכן הם מתהדקים רק לצד אחד. יום של הכנות, הרבה דבק אפוקסי, סיוע מצידה של יורי, שעה של הדבקה, עשרים וארבע שעות של המתנה, והשעון מודבק בשלמותו.

בשבוע הבא - תמונות של השעון המושלם, כולל הדלת האמצעית, המחוגים והגב. אל תלכו לשום מקום.

קופסאות - אבל הרבה

נפתח בשיר Little Boxes שנכתב בשנת 1962 על ידי מלווינה ריינולדס (Malvina Reynolds).

אני מניח כי רוב הקוראים מכירים את השיר כפתיח של הסדרה weeds, אבל מדובר בשיר מחאה משנות השישים. השיר מתייחס לבתים שנבנו (ולאנשים שגרו) בפרברי הערים בארה"ב לאחר מלחמת העולם השנייה עבור אנשי מעמד הביניים. בתים (ואנשים) חסרי ייחוד, זהים זה לזה, ובנויים חומרים זולים (ticky-tacky - ביטוי שהומצא ע"י ריינולדס ומצא דרכו לשפה האנגלית).

במשך שנתיים גרנו בגרסא בריטית של עיר כזאת - Bracknell. עיר של חמישים אלף תושבים וארבעה דגמים של בתים (שגם הם ואריאציה על נושא). הבריטים הגדילו לעשות - כל הרחובות היו מעוקלים וכולם התחילו והסתיימו בכיכר. גם אחרי שנתיים, ברגע של חוסר ריכוז הייתי פונה ברחוב הלא נכון, ועשר דקות לאחר מכן הייתי מגלה שהבית לידו החניתי את המכונית איננו הבית שלנו.

סיימתי את הבנייה של ארון המשקאות, ואני שרוי בהתלבטויות פילוסופיות עמוקות לגבי הרגליים. אינני רוצה לגרור את הקוראים הנאמנים לתוך הדיון (האמת - אין לי סבלנות לשמוע דיעות נוספות) ולכן אקמץ בפרטים. לכל אחד בבית הספר דיעה משלו, אותה הוא משנה פעמיים ביום. המגירה שלי עמוסה מלהכיל את הסקיצות השונות, והחדר "האחר" (שמשמש כמטבח, חדר הדבקה, חדר פיניש וחדר שיחות טלפון) עמוס במספר דגמים בגודל מלא. לתהליכים כאלה של התלבטות יש את הקצב שלהם - לפעמים הפתרון "הנכון" צץ לו מהר, ולעיתים אין מנוס מלהמתין.

את זמן ההמתנה החלטתי למלא בבניית קופסאות - שלושים ושש קופסאות קטנות ועוד אחת גדולה שתכיל אותן. מדובר במשחק זיכרון של ריחות (תבלינים) - כל זוג קופסאות מכיל תבלין מסוים (בתוך שקית בד קטנה). המטרה היא להתאים את הזוגות - ממש כמו במשחק זכרון רגיל - אלא שאת ההתאמה יש לבצע באמצעות חוש הריח. את הרעיון ראיתי בעבר אצל נתן וונטהוף, והחלטתי לאמץ אותו בשמחה.

בנייה של קופסאות רבות, במיוחד כשהן קטנות (קוביות של 45 ממ"ק, עם דופן בעובי של 6 מ"מ) מחייבת תכנון קפדני, ביצוע מדויק וזהיר, והרבה הרבה סבלנות. ראשית, הכנתי רצועות ארוכות בעובי של 6 מ"מ וברוחב של 45 מ"מ, וחרצתי בהן חריץ עבור התחתית של הקופסאות. בשלב השני, חתכתי את הרצועות לריבועים של 45 ממ"ר. בשלב השלישי ליכסנתי שני קצוות של כל ריבוע - זה כבר מתחיל להיות על גבול המסוכן. לדחוף ריבוע של 54 ממ"ר לתוך להב שנמצא בזווית של 45 מעלות זה לא תענוג גדול, גם אם יודעים שהלהב ייעצר אם הוא יפגוש את היד. ההדבקה פשוטה וחסרת ריגושים. מדביקים את ארבע דפנות הקופסא על סרט הדבקה בצורה פתוחה, מכניסים את התחתית, "מקפלים" את הקופסא, ומהדקים באמצעות סרט ההדבקה (כחול, במקרה שלי). כוס התה שעל השולחן מעידה על פשטותו של התהליך.

את הקופסא הגדולה (למעשה מדובר בשתי קופסאות - הקופסא עצמה והמכסה) בניתי באופן דומה. החלק המייגע היה בניית החוצצים בתוך הקופסא. החוצצים משתלבים זה בזה באמצעות halved joint (מחבר חצוי) - די מדהים כמה עבודה כרוכה בבנייה מדויקת של מחבר פשוט כל כך. צריך לדאוג שהמחבר יישב במקום הנכון לאורך החוצץ, יהיה בדיוק ברוחב החוצץ, ויגיע בדיוק עד למחצית הגובה של החוצץ. מומלץ להכין הרבה חוצצים רזרביים לצורך כיוונון מדויק.

כל שנותר לעשות כעת הוא לחתוך את המכסים (ריבוע עם מגרעת שיושבת בתוך הקופסא) ואת העיגולים שמחזיקים את המכסה במקומו - שתי תהליכים שאינם מומלצים עבור בעלי לב חלש, גם לאחר שהצטיידו בג'יגים הולמים. מורחים את הכל בשכבה של לכה על בסיס שמן (wipe on poly), משייפים, שכבה נוספת של לכה, שיוף נוסף, שכבה של שעווה - וזהו. קצת פחות משלושה ימי עבודה.

ובברכת "חג שמח" נסיים.

ממתקים וכלים

לא כך כך נעים להודות, אבל מי שיבקר בימים הקרובים במטבח שלנו יגלה ארון עמוס ממתקים - מזכרת מתוקה מליל כל הקדושים (Halloween) שחגגנו ביום רביעי האחרון. מהלכו של החג - ילדים מחופשים עוברים לעת ערב בין בתים מקושטים במוטיבים של דלעת, שואלים בנימה מאיימת  trick or treat (תעלול או ממתק), ומקבלים מבעלי הבית הנסחטים ממתקים אותם הם מוסיפים בחדווה לשקית השלל שלהם. בקיצור - סחיטה באיומים.

סביר להניח שבצעירותו נהג גם הנרי סטאדלי (Henry Studley) לאסוף ממתקים בליל כל הקדושים ולאחסנם בארון. כשבגר והפך לבונה עוגבים ופסנתרים הוא החל לאסוף כלי עבודה, ועל מנת לאחסנם בנה את אחד מארונות הכלים המפורסמים ביותר. סטאדלי בנה את ארון הכלים שלו בסביבות שנת 1900. רוחבו - 50 ס"מ, גובהו - 99 ס"מ, עומקו - 24 ס"מ. הארון נפתח כמו ספר, והוא בנוי מהגוני, רוזווד, וולנאט, אבוני, שנהב ואם הפנינה. לכל אחד משלוש מאות כלים המאוחסנים בארון מקום מיוחד משלו, לעיתים בשלוש שכבות. הארון מוצג במוזיאון הלאומי להיסטוריה אמריקאית, והעיתון Fine Woodworking הקדיש לו מאמר ופוסטר.

התשעה חודשים (כך מכונים בקיצור התלמידים של הקורס הארוך בן תשעת החודשים) השלימו השבוע את בניית ארון הכלים שלהם. מדובר בפרוייקט בו התלמידים נדרשים לבנות רהיט על פי עיצוב מוכתב מראש (הם רשאים לעצב את פנים הארון על פי בחירתם). אמנם לא מדובר בארון של סטאדלי, אבל עדיין מדובר בפרויקט מסובך למדי. תמונות של ארונות נוספים ושל תהליך העבודה ניתן למצוא באלבום הפייסבוק של בית הספר (כל התמונות הן של מרק ג'וליאנה).

אחד האתגרים של הפרויקט הוא שהתלמידים נדרשים לבצע את ההדבקה לבד - כשמדובר ברהיט גדול עם הרבה מחברים מדובר בתענוג מפוקפק למדי. נכנסתי אל הבניין של התשעה חודשים כשהתלמיד האחרון סיים להדביק את הארון שלו תחת עיניו הבוחנות של אלד (Aled) המורה. האלכסונים נמדדו, ולמרבה הצער הם לא היו שווים. התלמיד הסתכל באלד במבט מתחנן "תיישר לי את הקופסא". אלד הסתכל אלי במבט מתחנן "זה הארון השניים עשר שלי, אני כבר לא יכול לראות אותם יותר". אני הסתכלתי במבט מתחנן בארון הכרסומים "איפה אתה מתחבא כרסום 8 מילימטר".

אלד והתלמיד התגברו על הייאוש הרגעי, ובסיוע קליבה ארוכה דחסו את האלכסון הארוך. אני נאלצתי להסתפק בכרסום של 5/16 אינץ' - לא מה שרציתי, אבל מספיק קרוב.

אצבעות

כל מי שנמצא בסביבת ילדים קטנים מכיר כמה "שירי אצבעות" (שהם תת קבוצה של "שירי משחק"). הותיק מביניהם הוא שירם של רבקה דוידית ודוד זהבי "אצבעות לי עשר יש" (כך היו המילים במקור עד ששונו לגרסא מודרנית יותר "עשר אצבעות לי יש").

הנה "שיר אצבעות" נוסף - הפעם של אלון אולארצ'יק - "בחור אנלוגי בעולם דיגיטלי".

מה הקשר לאצבעות? המילה "אנלוגי" באה מיוונית ומשמעותה המקורית היא "פרופורציה, יחס". בשעון אנלוגי קיים יחס בין התקדמות המחוגים להתקדמות הזמן. קיימים לא מעט שעונים אנלוגיים שבהם אין כלל ספרות, ובכל זאת ניתן להסתכל ולדעת מהי השעה. המילה "דיגיטלי" באה מלטינית ומשמעותה המקורית היא "אצבע". משם התגלגלה המילה לייצג "ספרה", ובהמשך התגלגלה למשמעות של "ייצוג באופן בדיד (ספרתי)". בעידן המודרני קיבלה את המשמעות הקשורה בעולם המיחשוב.

הנה עוד כמה אצבעות. מדובר במגירות שאני בונה עבור ארון (מספר אי זוגי של מגירות שהולכות וגדלות ככל שיורדים למטה). מאחר שהארון מאוד מרובע, ומאחר שחשתי שאיני שרוי במצב המדיטטיבי הנחוץ לחיתוך כמה עשרות זנביונים, החלטתי ללכת על "מחבר אצבעות" (finger joint).

למחבר הזה יש שני יתרונות בולטים:

1. חיתוך המחבר באמצעים ממוכנים (מסור שולחן או ראוטר בתוך שולחן) קל לביצוע. הסכנה המרכזית היא איבוד הריכוז עקב העבודה המשעממת שחוזרת על עצמה.
2. שטח ההדבקה שמקבלים (גם אם בוחרים באצבעות עבות למדי) גדול מאוד, מה גם שמדובר בהדבקה לאורך הגרעינים.

למחבר הזה יש שלושה חסרונות בולטים:

1. איתחול העבודה (setting) חייב להיות מדויק מאוד. סטייה קלה של 1/10 מילימטר, והאצבעות יהיו הדוקות / חופשיות מדי. סבלנות היא שם המשחק.
2. המחבר עצמו אינו מעניק חוזק מכני (לעומת סין וגרז או זנביונים). ברוב המקרים, שטח ההדבקה הגדול והדבקים המודרניים מפצים על כך.
3. שטח ההדבקה גדול מאוד. כל נסיון להדביק לבד כמה עשרות אצבעות בדבק צהוב (PVA) נדון לכשלון. אפשר להזמין בני משפחה / חברים / שכנים לסייע במשימה - להפקיד כל אחד על גיזרת אצבעות ולקוות לטוב. אפשרות אחרת היא להשתמש בדבק עם זמן פתיחה ארוך (מאוד). קיימים דבקים אפוקסיים עם זמן פתיחה רשמי של 40 דקות (בפועל מדובר בכשעה) שמתאימים מאוד להדבקה כזאת.

קיימים ברשת (ובספרים) אין ספור הסברים ומדריכים המפרטים צעד אחר צעד את דרך בניית הג'יג, האיתחול שלו ואופן העבודה. אני מצרף כאן את הג'יג שלי. ניתן לראות את המזחלת ואת פין המיקום. לצורכי הדגמה הנחתי את דופן המגירה על הג'יג אחרי שהיא כבר נחתכה כולה, והרמתי את להב המסור מעלה כדי שיתגלה במלוא הדרו.


מחר (יום שני) יום ההדבקה. מדובר בסך הכל בקצת יותר משש מאות שיניים שצריך להדביק. מישהו מתנדב לעזור בניקוי שאריות הדבק?

קופסה אחת - שלוש הערות

השלמתי לאחרונה קופסה עבור מגילת אסתר. אני מתכוון למגילה ממש - עשויה עור וכתובה בכתב יד. המגילה הוזמנה ע"י לקוח בריטי, שתורם אותה לבית הכנסת שלו ומעונין שהקופסא בה תאוחסן תבנה בישראל. הקופסה בנויה אדר (מייפל) ודובדבן. בחזיתה מוטבע מגן דוד, ובתוכה ישנן קשתות עליהן מונחת המגילה. מידות הקופסא 15 * 15 * 60 ס"מ.

שלוש הערות:

הקופסה - הקופסה בנויה בטכניקה שמשלבת פשטות ביצוע עם תוצאה מרשימה. הקופסה כולה מחוברת באמצעות מחבר מסוג אחד ולו שני צדדים. בצד אחד (הצהוב בתרשים) חורצים את הדופן הפנימית, ובצד השני (הכחול בתרשים) חורצים את הקצה. מקובל כי הצדדים הארוכים נחרצים בדופן הפנימית והצדדים הקצרים נחרצים בקצה. המכסה והתחתית נחרצים בדופן הפנימית והקצוות העליון והתחתון של הצדדים נחרצים בקצה. זה מבלבל בפעם הראשונה (וגם בפעמים הבאות) - הדרך הטובה להתגבר על הבלבול היא באמצעות שרטוט. כמו בטכניקות אחרות של בניית קופסה - בונים את כל הקופסה ואז חותכים אותה לשני חלקים - עליון ותחתון.

הדרך הנוחה לייצור המחבר היא באמצעות שולחן ראוטר. והרי סדר הפעולות:

1. מקציעים את לוחות העץ לעובי שהוא פי שלושה מקוטר הכרסום בו רוצים להשתמש (בתרשים המצורף קוטר הכרסום הוא 5 מ"מ ועובי העץ הוא 15 מ"מ). חותכים את הלוחות למידה הרצויה.
2. מכוונים את הגובל למרחק של 5 מ"מ מהכרסום.
3. מכוונים את גובה הכרסום ל - 5 מ"מ. חורצים את כל החלקים של "הדופן הפנימית" - הצדדים הארוכים, המכסה והתחתית.
4. מכוונים את גובה הכרסום ל - 10 מ"מ (בפועל עושים מעבר ראשון עם 5 מ"מ, ואח"כ מעבר שני עם 10 מ"מ). חורצים את כל החלקים של "הקצה" - הצדדים הקצרים והקצוות של כל הצדדים.
5. מכוונים את הגובל למרחק של 0 מ"מ, מורידים את הכרסום ל - 6 מ"מ, ומנקים את הפינה הפנימית של חלקי "הקצה".

עכשיו בודקים שהכל מתאים, ומדביקים. אם העבודה מדויקת לא צריך קליבות - המחבר עצמו עם המכסה והתחתית מספקים את לחץ ההידוק הדרוש.

כעת חותכים פסי עץ עם פרופיל ריבועי (של 6 מ"מ, במקרה שלנו) מדביקים אותם בפינות הקופסה, ולאחר הייבוש מקציעים / משייפים אותם לגודל הנכון.

הצירים - הלקוח ראה עבודה קודמת שלי עם צירים מעץ והתלהב מאוד מהרעיון. מסיבה לא כל כך ברורה החלטתי כי עדיף שהצירים לא יבלטו מחוץ לקופסה. לרוב, כמשתמשים בצירים מעץ הם מחוברים לקופסה מבחוץ. במקרה שלנו הסרן (ציר הסיבוב) ושאר חלקי הציר נמצאים בתוך הדפנות. כתוצאה מכך נוצרות כמה בעיות - חייבים להכניס את הסרן לתוך הציר לפני ההדבקה של הציר לקופסה, אין שם דרך שאפשר לקלוב (מלשון קליבה) את הציר לקופסה, קשה מאוד לבדוק (לפני ההדבקה) שהציר עובד כהלכה. אבל כמו שהמורה שלי נהג לומר - את הדברים הקלים כולם יכולים לעשות.

כפי שרואים בתמונה למעלה כל ציר מורכב משלושה חלקים - שני חלקים צרים המחוברים לחצי התחתון וחלק אחד רחב שמחובר לחצי העליון. את בדיקת ההתאמה שלפני ההדבקה ביצעתי בסיוע דבק דו-צדדי (דו"צ, בלשון העם). חיברתי את חלקי הצירים וסרנים למקומם עם דו"צ - פתחתי וסגרתי כמה פעמים (בזהירות) את הקופסה, ונראה היה שהעסק עובד. השלב הבא היה הדבקת החלקים הצרים לחצי התחתון. כל ציר הודבק בתורו באמצעות super glue, שהופעל עליו לחץ באמצעות אצבעות דואבות במשך שתי דקות. השלב הבא כלל טיול ארוך מאוד עם הכלבה בפרדסים שסובבים את הנגריה, ריקון השלפוחית והטמנת הטלפון עמוק בתוך התיק. השלב הסופי כלל הכנסת הסרנים והחלקים הרחבים (של החצי העליון) בין החלקים הצרים (שכבר הודבקו), והדבקה הרואית של חלקים אלה אל החצי העליון של הקופסה - שוב באמצעות super glue והידוק באמצעות האצבעות.

הסוגר - כשחפצים בסוגר נסתר אין יותר מדי פתרונות מדף מוכנים. אני נוהג להשתמש במגנטים חזקים (מה שמתקרא rare earth magnets). במקרה שלנו הטמנתי בחורים שטוחים שלושה מגנטים מתחת לקנט הפורניר של החצי התחתון ובצורה תואמת הטמנתי שלושה מגנטים בחצי העליון. לפני ההטמנה, רצוי לוודא שהמגנטים נמצאים בקוטביות הנכונה (טעות שמחירה קופסה שאיננה נסגרת). לא כל כך פשוט להשיג את המגנטים האלה בארץ - המעוניינים מוזמנים לפנות אל ט.מ.מ. - יש להם כל מגנט שמישהו יכול להעלות בדעתו.

זהו זה. חג פורים אורים שמח.

פורניר (חלק ג')

ברשומה הראשונה בנושא פורניר הסברתי מה זה פורניר וכיצד מייצרים אותו. ברשומה השנייה בנושא הסברתי כיצד "תופרים" דפי פורניר. היום אסביר כיצד מדביקים את יריעות הפורניר אל המשטח. הרשומה תעבור מנושאים דביקים אל נושאים מלחיצים - מדיון בנושא דבקים לדיון בנושא הפעלת לחץ על הפורניר עד לייבושו של הדבק.

הדבק המסורתי ששימש להדבקת פורניר הוא hide glue שהוא דבק המיוצר מרקמות חיבור בבעלי חיים. בדבקים מסוג זה השתמשו המצרים כבר לפני 5,000 שנה, וטכניקת השימוש נותרה זהה למדי גם בימינו. את הדבק קונים בצורה מוצקה (פתיתים או דפים). על מנת להתמש בדבק יש להמיס אותו במים ולחמם לטמפרטורה של 60 מעלות צלזיוס (אם מחממים לטמפרטורה גבוהה יותר הדבק נהרס). זמן הפתיחה של הדבק קצר ביותר - דקות בודדות, ברגע שהטמפרטורה שלו יורדת מתחת ל - 50 מעלות יכולת ההדבקה שלו יורדת בצורה דרמטית. לדבקים שמיוצרים מבעלי חיים, בניגוד לדבקים הסינטטיים, יכולת "יניקה" טבעית - בעת תהליך ההתקררות הם "מצמידים" את החלקים המודבקים - הודות לכך כמעט שאין צורך להפעיל לחץ על החלקים המודבקים.

הדבקת פורניר אל משטח באמצעות hide glue היא תהליך שנשמע פשוט, אבל הוא דורש אימון - התכוננו לכמה כשלונות צורבים (אגו) וכואבים (כוויות בידיים). מחממים את הדבק ל - 60 מעלות. מכינים פטיש פורניר (veneering hammer), מים נקיים, סמרטוט, ניירות אפייה ומגהץ. מיד לפני שהדבק מוכן לשימוש מרטיבים את החלק החיצוני של הפורניר במים - הרטבה זאת באה למנוע (או לפחות להפחית) את הסתלסלות הפורניר בבואו במגע עם הדבק החם. שופכים את הדבק על המשטח ומפזרים אותו בצורה אחידה. מניחים את הפורניר על המשטח ומתחילים להצמיד אותו באמצעות פטיש הפורניר מן המרכז והחוצה, תוך דחיפת עודפי הדבק החוצה. אם עובדים בקיץ ישראלי ייתכן שהמגהץ יישאר ללא שימוש. אם עובדים בחורף בריטי, סביר להניח שהדבק יתחיל להתקרש לפני תום התהליך - או אז מחממים אותו ע"י גיהוץ הפורניר בחום נמוך ודרך הנייר. היתרון המרכזי של השיטה - אין צורך בהפעלת לחץ על הפורניר עם סיום ההדבקה. החסרונות של השיטה די ברורים, וזה עוד לפני שניסיתם אותה בעצמכם ולפני שהרחתם את הדבק.

אם אתם צמחוניים או מעוניינים בתהליך הדבקה קל יותר אתם מוזמנים לפנות אל הדבקים הסינטטיים. הדבקת פורניר היא תהליך ארוך למדי (מרגע מריחת הדבק ועד להפעלת הלחץ), לכן הדרישה המרכזית מהדבק היא זמן פתיחה ארוך. אפשר להשתמש בדבק נגרים כלשהו (ממשפחת ה - PVA), אבל זמן הפתיחה שלו הוא קצר למדי (באופן מעשי - כעשר דקות). אפשרות מוצלחת בהרבה היא שימוש בדבק ששמו Cascamite (לפעמים נקרא גם Extramite או Polymite). לדבק הזה זמן פתיחה ארוך - לפחות 30 דקות, והוא כמעט ואינו מושפע מטמפרטורה. הדבק מגיע בתור אבקה (מסריחה) אותה מערבבים עם מים. כמובן יש הוראות מדוקדקות לגבי כמות המים אותה יש להוסיף, אבל נגרים אמיתיים מוסיפים מים על פי הרגש (קחו בחשבון שאם מוסיפים יותר מדי מים לא ניתן להוסיף אבקה שכן יווצרו גושים, ואם מוסיפים פחות מדי מים נוצר גוש גדול שלא ניתן להמיס במים נוספים). מורחים את הדבק על המשטח, ומניחים עליו את הפורניר - הודות לזמן הפתיחה הארוך והצמיגות של הדבק ניתן "להסיע" את הפורניר על גבי המשטח עד שהוא מגיע למקום הרצוי. מומלץ להדביק את הפורניר לקצות המשטח באמצעות מסקינגטייפ או סלוטייפ - לא לצרכי הידוק אלא על מנת לשמור על הפורניר במקומו.

כל שנותר לנו כעת הוא להפעיל לחץ אחיד למשך מספר שעות על הפורניר על מנת שיידבק למשטח. שתי השיטות המקובלות הן הפעלת לחץ מכני על ידי הברגה או מנגנון הידראולי או הפעלת לחץ באמצעות ואקום (ריק). הפעלת הלחץ המכני מתבצעת במכשיר שמתקרא veneer press. יש אינספור גירסאות מסחריות וביתיות, אבל הרעיון זהה למדי - ברגים שמחוברים למסגרת, כאשר הם מהודקים הם דוחפים משטח, שלוחץ על הפורניר. אפשר כמובן להשיג לחץ (אמנם פחות אחיד וחזק) באמצעות קליבות ומוטות מקושתים - אפשר לייצר אותם לבד או לקנות מוטות מהודרים באריזת מתנה מ - BowClamp.

שיטה אחרת להפעלת לחץ היא באמצעות ואקום (אגב, חלק מהמכשירים המבוססים על ואקום נקראים אף הם veneer press). הרעיון פשוט למדי - הפורניר והמשטח מוכנסים לתוך "כיס" פוליאתילן שסגור משלושה צדדים. הצד הרביעי נסגר באמצעות ליפוף על גבי גליל, שמוכנס בלחץ לתוך גליל פתוח נוסף. לכיס הפוליאתילן מחובר "ונטיל" אליו מחברים (בחיבור מהיר) צינור, שמחובר אל משאבת ואקום. המערכת איננה סגורה באופן הרמטי, ועל מנת לייצר לחץ רצוף ישנן גרסאות בהן משאבת הואקום עובדת לאורך כל ההדבקה, וישנן גרסאות עם מד לחץ שמפעיל / מפסיק את המשאבה בהתאם ללחץ בתוך הכיס. בכל מקרה, גם באמצעות משאבה קטנה יחסית ניתן לייצר לחץ אחיד וגדול מאוד על גבי שטח נרחב. שיטה נוספת לייצור ואקום היא באמצעות מדחס ושסתום ונטורי - החסיד הבולט של השיטה הוא Joe - ניתן למצוא באתר שלו הרבה הסברים ותוכניות.

נסיים בדוגמא מרהיבה לשימוש בפורניר - כסא פרי יצירתו של ג'ון מוריס, שאיתו למדתי אצל מייקל. הגב הוא הדבקה (די מסובכת בגלל האורך והעקמומיות) של שני דפי פורניר בתבנית שנקראת book matching. הפורניר הוא סוג של מייפל שעבר דפורמציה, ונראה ממש כמו גב של תנין.

בכפיפה אחת (חלק ג')

ברשומה הקודמת התחלתי בהסברים מפורטים על שיטת הכיפוף באמצעות הדבקת שכבות - התחלתי ולכן אסיים.

הכנו כבר את תבנית הכיפוף ואת עקומת ההידוק. החלטנו כבר כמה שכבות נדביק ומה יהיה עוביין. כל שנותר לנו כעת הוא לחתוך את השכבות, להדביק אותן זו לזו, ולנקות את ההדבקה.

ברוב המקרים בהם משתמשים בהדבקת שכבות מעוניינים שקווי ההדבקה בין השכבות יהיו כמה שפחות בולטים. על מנת להשיג זאת משתדלים לחתוך את כל השכבות מלוח עץ אחד, ולהדביק את השכבות על פי הסדר בו היו בלוח המקורי. צריך, אם כן, לוח שיהיה ארוך מספיק לכסות את אורך העקומה, רחב מספיק שיכסה את רוחב העקומה, ועבה מספיק. בעת חישוב העובי של הלוח צריכים לקחת בחשבון את מספר השכבות, עובי השכבות, ועובי אובדן החומר בין השכבות בשל ניסור וניקוי.

כאן אנו נתקלים בשאלה - מסור סרט או מסור שולחן? הטבלה הבאה מנסה לסייע במתן תשובה.

כמה הערות:

1. גובה הניסור תלוי כמובן בדגמים הספציפיים של המסורים. בכל זאת, ניתן לומר כי אם משווים מסור שולחן ומסור סרט מאותה קטגוריה (איכות / מחיר) הרי שגובה הניסור במסור סרט יהיה גדול משמעותית מזה של מסור השולחן. ניתן להכפיל (כמעט) את גובה הניסור של מסור השולחן ע"י ניסור חצי גובה, ואז ניסור החצי השני במהופך. לא כל כך מומלץ - אבל בהחלט אפשרי.
2. ניסור קו ישר ארוך וגבוה במסור שולחן קל הרבה יותר מניסור במסור סרט. להשגת תוצאות טובות במסור סרט נדרשת רמת מיומנות גבוהה יותר, וכוונון מדויק יותר של המסור.
3. כשמנסרים פרוסות דקות במסור שולחן הן נוטות לעוף אחורה אל המנסר (שתמיד עומד בצד, אבל דווקא היום החליט לדחוף את ראשו כדי לראות מה קורה עם הפרוסה), או גרוע מכך הן נוטות להתקע בין הלהב לבין הגובל ולגרום לנגר להשליך נפשו מנגד ולנסות לחלצן באמצעים לא אמצעים. במסור סרט אין זריקה לאחור של הפרוסות, ואם פרוסה נתקעת לה - ניתן למשוך אותה בצורה בטוחה למדי מאחורי הסרט.

לסיכום - אם יש לכם מסור סרט טוב ומדויק, ואתם מיומנים בשימוש בו - חיתכו (לאט ובסבלנות) במסור סרט. אחרת - חיתכו (בזהירות) במסור שולחן.

 אתאר כעת את הטכניקה שלי לחיתוך הפרוסות. אני בטוח שיש טכניקות טובות נוספות - אני פשוט לא יכול לחשוב על אף אחת כרגע :-)

התהליך מתחיל בהקצעה של הלוח אותו עומדים לחתוך. הלוח מוקצע בכל ארבעת צדדיו. אני משתמש בלוח שהוא:

• ארוך בכמה ס"מ מהאורך של הכיפוף (אבל קצר בכמה מ"מ מהארוך של התבנית)
• רחב בכמה מ"מ מרוחב הכיפוף (אבל צר בכמה מ"מ בודדים מרוחב התבנית)
• עבה במ"מ או שניים מהעובי הנדרש (מספר השכבות * עובי השכבות + מספר הניסורים * אובדן החומר). באופן מעשי - אם מנסרים במסור סרט אובדן החומר יהיה כ - 2-3 מ"מ, ואם מנסרים במסור שולחן אובדן החומר יהיה כ - 4-5 מ"מ.

את הלוח המוקצע אני מסמן בשני V-ים, אחד בתוך השני. למרות שאני בטוח שאצל כולנו שורר סדר מופתי בסדנא, הרי שלפעמים עלול להתרגש עלינו בלאגן רגעי, ולבלבל את סדר השכבות שכבר חתכנו. עבור חמש שכבות ישנן 256 אפשרויות שונות לסידור, וגם אם לא עוברים על כל האפשרויות זו עדיין משימה די ארוכה ודי מעצבנת.

חותכים פרוסה מהלוח, ומניחים בצד. מנקים את הצד החתוך של הלוח במקצוע (משתדלים להוריד כמה שפחות). חותכים פרוסה מהלוח, מניחים בצד, וחוזר חלילה עד שמסיימים לחתוך את כל הפרוסות. כעת מנקים את כל הפרוסות באמצעות מקצוע (שוב, משתדלים להוריד כמה שפחות).

אם עושים כמה כיפופים (עם אותה תבנית, כמובן), מומלץ לחתוך את כל הפרוסות בעת ובעונה אחת. את הלוח הראשון מסמנים בשני V-ים, השני בשלושה V-ים, וכן הלאה.

אנחנו מוכנים לשלב ההדבקה, אבל לפני כן כמה הערות:

• אני ממליץ בחום לסמן קו (עפי"ר בנקודה הגבוהה של העקומה) על התבנית, על תבנית ההידוק ועל השכבות. הקו ישמש כנקודת ייחוס הן בשלב ההדבקה והן לאחר מכן (מדידות, חיתוכים וכיו"ב).
• קליבות - מומלץ להשתמש בכמה שיותר קליבות, ועדיף קליבות C או G - ניתן להפעיל באמצעותן כוח רב, ובמצב שלנו הן הכי נוחות לתפעול.
• סדר הקליבה - מתחילים מאמצע העקומה ומתקדמים החוצה לשני הכיוונים בצורה סימטרית. כך מבטיחים שלא יישארו "כיסי התנגדות" לאורך העקומה. אם הרדיוס קטן ו/או העץ אינו גמיש לא ניתן להדק את הקליבות הראשונות עד הסוף. במקרה זה מהדקים עד כמה שניתן, מוסיפים קליבות, חוזרים לראשונות להידוק נוסף, ובתהליך איטרטיבי מהדקים את כל הקליבות עד להידוק סופי.
• בריחת שכבות - במהלך ההידוק וככל שמתרחקים מהמרכז, נוטות השכבות לברוח למעלה (כלומר, לא להשאר צמודות לבסיס התבנית). חשוב להקפיד לכל אורך תהליך הקליבה שהשכבות יישארו צמודות לבסיס התבנית.
• מומלץ להשתמש בדבק עם זמן פתיחה ארוך. מריחת הדבק על השכבות, הצמדתן זו לזו, מיקומן בתבנית, מיקום תבנית ההידוק, מיקום והידוק הקליבות - כל אלה לוקחים די הרבה זמן, וחשוב שהשכבות יוכלו ל"החליק" עד להידוק הסופי.
• תרגיל על יבש הוא ממש הכרחי במקרה של הדבקת שכבות - גם על מנת להכין את כל הקליבות, אבל בעיקר על מנת לוודא שהשכבות מצליחות להתהדק לאורך העקומה. פועל יוצא של התרגיל היבש - ברוב המקרים השכבות נשארות בעקמומיות מסוימת, שמסייעת בעת ההדבקה עצמה.

אנחנו מוכנים להדבקה. הולכים לשירותים, מכבים את הטלפון (זוכרים את הנציגה ממפעל הפיס שרוצה לעניין את אשתך, אבל מוכנה לדבר גם איתך, במבצע חדש), נושמים עמוק, ומדביקים.

אסיים בדוגמא קצת פחות טיפוסית לכיפוף באמצעות הדבקת שכבות. זוג כפות הסלט נוצר מהדבקה של שתי שכבות - אלון ופאדוק. שתי (כן, אני יודע, זה מספר זוגי) שכבות, רדיוס קטן למדי, שני עצים לא גמישים. התוצאה - יפה ויציבה.

סיכומו של דבר - כיפוף באמצעות הדבקת שכבות הוא טכניקה פשוטה, קלה ומהירה ליישום, שמבטיחה תוצאות יפות, מעניינות ויציבות. נסו ותהנו.

מילים. הרבה מילים. הרבה יותר מילים ממה שחשבתי שאכתוב. תהילה (של ש"י עגנון) האמינה כי לכל אדם יש כמות מילים מוגבלת בעולם הזה, וכשהוא מסיים את המכסה הוא עובר לעולם הבא. אני מקווה שהיא טעתה, או שלכל הפחות מילים שנכתבות בבלוג אינן נכללות במכסה המוקצית לו לאדם.

הדבקות (פרק ב')

בלי הרבה הקדמות, נעבור לדוגמא נוספת - מנורת הליקס (קפיץ).

במהלך הלימודים באתי עם הרעיון לבנות את המנורה. תגובתו של מייקל (המורה שלי) הייתה "it cannot be done", לאחר לחץ נוסף הוא אמר "I know how I would do it, I am not sure how you would do it" (ובעברית - "אני לא יודע איך לעשות את זה, אבל אני כן יודע שאתה לא תצליח"), ולאחר לחץ פיסי מתון הוא אמר "Hmmmm" (ובעברית - "אין לי מושג קלוש איך לעשות את זה, אבל זה נראה פרויקט שנחמד להיכשל בו") וניגשנו לפרויקט.

הקפיץ בנוי מעשר שכבות של פורניר, שהודבקו זו לזו. לצורך ההדבקה בניתי גליל גדול, ובהיקפו נעצתי ברגים (בלי ראש) לאורך המסלול של הקפיץ. על הברגים התיישבו בלוקים שהודקו למקומם באמצעות אומים, והידקו את שכבות הפורניר המודבקות.

.
כמה מספרים:

• הגליל בנוי מקצת יותר מחמישים עיגולי MDF
• ישנם כארבעים בלוקים להידוק (שמונים אומים לסגור).
• אורך רצועות הפורניר הוא קצת יותר משלושה מטר.

הקפיץ הודבק ע"י שלושה אנשים בשלושה סבבים - 4 שכבות, 3 שכבות, 3 שכבות. השתמשנו בדבק עם זמן פתיחה ארוך, דיללנו אותו מעבר להוראות היצרן, וקיבלנו זמן פתיחה של שעה.

בתמונה הראשונה (ואני מתנצל אל איכותה) ניתן לראות את ג'ון, מייקל ואותי מורחים דבק על שכבות הפורניר.



בתמונה השניה ניתן לראות את ג'ון מחזיק את שכבות הפורניר שהודבקו זו לזו, את מייקל מכניס את הבלוקים למקומם, ואותי סוגר את האומים.

בתמונה השנייה ניתן לראות אותי סוגר את האומים האחרונים, בשעה שמייקל וג'ון כבר לוגמים להם תה ונוגסים בעוגיות ג'ינג'ר.

נקנח בסיפורו של הכסא המדהים הזה שנבנה ע"י Sylvain במהלך לימודיו אצל מייקל.

סילבן הדביק מראש כל אחד מצדדי הכסא, כך שההדבקה הסופית הייתה פשוטה למדי. הוא הדביק את החלקים, הידק את הקליבות, ועד מהרה התיישב ליד שולחן העבודה שלו. מה רבה הייתה הפתעתו כשהוא גילה כי על השולחן מונחים להם שלושת פסי העץ שהיו אמורים להיות מודבקים בחלקו האחורי של הכסא (ולהוות את הגב).

כל הנמצאים בסדנה (כולל הכלבה הנאמנה) רצו אל הכסא. הקליבות הוסרו תוך השמעת קללות נמרצות (בצרפתית, אנגלית ועברית), ואז עברנו למשיכות ודחיפות על מנת להפריד את החלקים - תהליך שהושלם אך ורק בסיוען של מכות פטיש נמרצות. לקח לסילבן כמעט יום שלם להשיב את נשימתו לסדרה, יומיים נוספים לנקות את החלקים ולתקן את הנזקים, ועשר דקות להדביק שוב את הכסא - הפעם עם הגב.

הדבקות (פרק א')

דבק הוא אחד מאותם נושאים (כמו זרם חילופין וביטוח פנסיוני) עלומים שהוסברו לי אין ספור פעמים. במהלך ההסבר אני משוכנע שהפעם אני מבין במה מדובר. אם ההסבר היה טוב במיוחד אני מסוגל לחזור עליו כעבור מספר ימים, אך כעבור שבועיים לערך ההסבר מתערפל ונמוג לו.

דבק הוא תערובת נוזלית (לרוב) שמחברת דברים יחדיו. מקורו של הדבק יכול להיות טבעי או סינתטי, והוא מתקשה (מתייבש) ע"י התאדות של חומרים או ע"י תגובה כימית. מה באמת קורה שם? לא ממש ברור, וכנראה גם לא ממש חשוב לנו. מה שכן חשוב לנו הוא שאם ניקח שתי חתיכות עץ, נמרח דבק על המחבר (joint) שביניהן, נהדק היטב באמצעות קליבות (clamps), נחכה כמה שעות, שתי החתיכות יתחברו להן.

שלב ההדבקה הוא שלב מאוד לחוץ בתהליך בנייתו של רהיט. ברהיט מסובך, מחברים בשלב ההדבקה מספר רב של חלקים, שעובדים על בנייתם במשך שבוע, שבועיים, ואפילו יותר. החלקים צריכים להיות מודבקים בצורה הנכונה ובסדר הנכון. בתום ההדבקה (ולרוב כבר במהלכה) יש להדק את המחברים באמצעות קליבות. את כל זה צריך להספיק לעשות תוך כרבע שעה ("זמן הפתיחה" של רוב הדבקים הנפוצים). כדי להגביר את מימד הלחץ טוב לזכור כי כמעט שאין דרך חזרה - אם חיברת חלקים לא נכונים, או חיברת בסדר הלא נכון - אתה מוזמן להשתמש במשפט הידוע "Huston, we have a problem" תוך כדי הטחת ראשך בקיר. אם גילית את הטעות לאחר יותר מרבע שעה - חסוך לעצמך את המשפט, ועבור מיידית לדפיקת הראש בקיר.

לפני ההדבקה הרטובה עושים תרגיל על יבש (dry run). בתרגיל מחברים את כל החלקים, מחליטים על הסדר הנכון, מכינים את כל הקליבות (ואמצעי עזר נוספים), ובודקים שהכל נכנס בפרק הזמן הקצוב. או אז, מפרקים הכל בצורה מסודרת, ופורשים את החלקים והקליבות לפי סדר ההדבקה. הולכים לשירותים, נושמים עמוק, ומתחילים בהדבקה.

נפתח בדוגמא להדבקה די מסובכת - הכסא שבתמונה.

לצורך הדבקתו של הכסא הזה השתמשתי בדבק עם זמן פתיחה ארוך במיוחד (כחצי שעה), סייעו לי שני אנשים, ועבדתי על ההכנות להדבקה כשעתיים. בהדבקה הודבקו:

• חמש רגליים (אחת מוסתרת)
• 4 חלקי מושב - 1/5 עיגול כל אחד
• חלק ישר שסגר את המושב
• 2 קשתות עליונות (כל אחת בנויה משני חלקים שהודבקו קודם לכן) שהתחברו לרגליים וזו לזו

סה"כ הודבקו 12 חלקים עם 16 מחברים.

היות שמדובר בקשתות השתמשתי ברצועות להידוק. על מנת לשמור על הרגליים במקומן השתמשתי ב - spacer-ים. כדי להדק את הקשתות העליונות לרגליים וזו לזו השתמשתי בבלוקי עזר (שהודקו למקומם מבעוד מועד) ששימשו כנקודת אחיזה לקליבות. החוטים (הלבנים) שמתנופפים מעל הכיסא אכן שימשו להחזקת מספר חלקים בתהליך ההדבקה. וכן, גם הסולם שמאחור נטל חלק בתהליך.

לסיום חלק א' הנה כמה כללים בנושא הדבקה:

• כלל התרגול היבש:
• אם התרגול היבש היה טוב - ההדבקה תהייה קשה.
• אם התרגול היבש היה קשה - ההדבקה תהייה קשה.
• אם לא נערך תרגול יבש - ההדבקה תהייה קשה.
• כלל הטלפון - תמיד, ברגע הקריטי של ההדבקה תתקבל שיחת טלפון מהגן / בית הספר / מספר חסוי שמתגלה כנציגת מפעל הפיס שמחפשת את אשתך אבל מוכנה לדבר גם איתך על מבצע חדש שהם עורכים.
• כלל סימון החלקים:
• אם סימנת את החלקים על המחברים - הדבק יכסה כליל את הסימון.
• אם סימנת את החלקים עם מסקינגטייפ - הסימון ייפול.
• כלל המטה-פיסיקה של הקליבות - קליבה אשר פורקה לאחר התרגול היבש לעולם לא תימצא במקום בו הושארה, ולעולם לא תישאר באורך בו הושארה.

עוד על הדבקות ברשומה הבאה.