החיים בחוץ לא כל כך פשוטים (חלק ב')

ברשומה הקודמת דיברנו על חלק מן העצים המתאימים לבניית ריהוט חוץ. היום נדבר על העיצוב והבנייה של ריהוט חוץ, ונסיים בכמה הערות לגבי גימור.

גם אם בחרנו בעץ שמזדקן בכבוד, אנחנו חייבים לספק לו את התנאים המתאימים לתהליך ההזדקנות. הנה כמה עקרונות מנחים:

1. יש להניח תנועת עץ (התרחבות והתכווצות) מירבית - אם ברהיטים רגילים אפשר "לרמות" פה ושם, ולקוות שהעץ לא באמת ינוע בשיעור של 2%, הרי שבריהוט חוץ אין הנחות. השינוי בטמפרטורה ובלחות היחסית, החשיפה לגשם ולקרינה מנצלים את מלוא שני האחוזים שמוקצים להם. עוד לא נולד המחבר או הפירזול שיעצור עץ בדרכו להתרחב או להתכווץ.
2. יש להימנע מהיקוות של מים - מים שנשארים על הרהיט לאורך זמן הם מתכון בטוח לצרות. יש להימנע ממשטחים ישרים, ובוודאי ממשטחים קעורים. אם אין מנוס ממשטחים ישרים (בשולחן, למשל) - מומלץ לבנות אותם מכפיסים מרווחים ולא ממשטח רציף.
3. יש לשאוף למחברים פשוטים הבנויים היטב - עיקרון הנשיקה (KISS - Keep It Simple Stupid) הוא העיקרון המוביל כאן. יש לשמור את המחברים פשוטים, פונקציונליים, ועשויים היטב. יש להימנע ממחברים שעלולים לאגור בתוכם מים, ויש לשאוף למחברים הדוקים וסגורים ככל שניתן. מומלץ לחזק את המחברים באמצעות דיבלים מעץ או באמצעות ברגים.
4. יש להשתמש בדבק מתאים - יש להשתמש בדבקים המיועדים לשימוש חוץ. דבק D3 או D4 (אם הוא אירופאי) או דבק type-III (אם הוא אמריקאי). זה לא הזמן להיות הרפתקנים או לחסוך בכסף - יש לקנות דבק מחברה מוכרת בחנות עם תנועת קונים ערה.
5. יש להשתמש בפרזול הולם - עפי"ר, אני מסתייג משימוש בברגים ברהיטים שבנויים עץ מלא. כשמדובר בריהוט חוץ - שימוש בברגים הוא ממש "בסדר", ויש שיגידו שהוא אפילו "מתבקש". עדיף להשתמש בברגים המהודקים באמצעות אום, ולא כאלה שמהודקים אל תוך העץ. בכל אופן, יש להשתמש בברגים שמיועדים לתנאי חוץ. מומלץ לא לכסות את ראשי הברגים בפקקי עץ, שכן המים נקווים בין ראש הבורג לצד התחתון של הפקק.
6. יש לצמצם את שטח המגע עם הקרקע - יש להימנע מרכיבים (למשל קושרות) שבאים במגע מתמשך עם הקרקע. הרהיט שלכם איננו סירה - אל תשקיעו אותו במים.

הפערים בין מפלגת מי-צריך-גימור ("אם הרהיט יפה הוא לא צריך גימור, ואם הוא צריך גימור סימן שהוא לא יפה") לבין מפלגת גימור-תחילה ("גימור - כי לפעמים הרהיט הוא רק תירוץ") הולכים ומעמיקים כשמדובר בריהוט חוץ.

אנשי המי-צריך-גימור טוענים כי לא משנה מה תעשה וכמה תתאמץ - תוך כמה שנים הרהיט ממילא יזדקן ויקבל צבע אפור. הם מחזקים את הטענה הרציונלית שלהם בקביעה אמוציונלית - אנחנו אוהבים את המראה הטבעי האפור. אנשי הגימור-תחילה מסבירים בלהט שאם רק תיישם את הגימור "הנכון" (ותחדש אותו מדי שנה) תקבל רהיט צעיר לנצח. אנשי הגימור-תחילה מתקשים להחליט מהו אותו גימור "נכון" אותו יש ליישם, וכך נפתח בפניהם כר נרחב לדיונים אינסופיים.

אם התפקדת למפלגת הגימור-תחילה צפוי לך מסע ארוך ומפותל, רצוף עליות ומורדות, בדרכך אל המנוחה והנחלה - מציאת הגימור "הנכון". הנה כמה סיבות למסע הקשה הצפוי לך:

1. התחום באמת מסובך. מדובר בכימיה - תחום שרוב האנשים פשוט לא מבינים בו דבר וחצי דבר. רוב האנשים מסוגלים להסביר (או להבין די מהר) איך עובד מנוע של מכונית, אבל מי מסוגל להסביר איך עובד סבון ?
2. התחום משובץ במושגים "רופפים" שמותירים מקום לפרשנות נרחבת - מה ההבדל בין וורניש (תערובת של שמן, שרף ומדלל) לבין דניש אויל (תערובת של שמן עם וורניש). אני לא מבין מה זה "לכה עמידה", אז איך רוצים שאני אבין מה המשמעות של "לכה עמידה במיוחד" ?
3. ההרכבים (ותהליכי הייצור) המדויקים של חומרי הגימור נשמרים בסוד. החברות אינן חייבות לפרסם את ההרכב המדויק, והן נמנעות באדיקות מלחשוף את המידע הזה. גם חפירה מעמיקה מעלה תוצאות מאוד חלקיות.
4. חומרים בעלי שם זהה שמקורם בחברות שונות שונים מאוד זה מזה. חברים בכירים במפלגת הגימור-תחילה לעולם לא ימליצו לך על דניש אויל, הם ימליצו לך על דניש אויל של חברה מסוימת. אם הם רוקחים בעצמם שיקוי כלשהו של גימור - הם ישתמשו באדיקות בחומרי גלם מאוד ספציפיים.
5. יושבי ארץ הקודש נתקלים בקושי נוסף. חלק לא קטן מהמותגים המובילים בחו"ל לא מגיע לארץ, ולעומתם מוצאים כאן מותגים מקומיים ויחודיים. כך נוצר מצב בו מצד אחד חומר שמופיע בעיתונים או בספרים בחו"ל איננו רלבנטי לארץ, ומצד שני לא ניתן למצוא חומר על המוצרים המקומיים.

אז מה עושים? קוראים, שואלים, מנסים, ומשתכנעים שהמסע חשוב יותר מהגילוי עצמו. ואפשר גם לחצות את הקווים, ולעבור למפלגת המי-צריך-גימור.

ואם במפלגות עסקינן - נסיים בתשדיר הבחירות המיתולוגי משנת 1988. משה דואק בראש מפלגת תרשיש. דרך אגב, מדובר באותו משה דואק שהשליך רימון יד בכנסת ישראל (כשעדיין שכנה בבית פרומין) באוקטובר 1957, ופצע את דוד בן-גוריון, משה שפירא, גולדה מאיר ומשה כרמל.

החיים בחוץ לא כל כך פשוטים (חלק א')

בשישה עשר לאפריל, שנת 1978 התמנה רפאל איתן לרמטכ"ל האחד עשר של צה"ל. למען מירי רגב נציין שהוא החליף בתפקיד את מוטה גור, שממש (אבל ממש) לא היה הרמטכ"ל בעת שיחרור ירושלים. בכל אופן, עם כניסתו של רפול לתפקיד הוא הכריז על שורה של צעדים שלא זכו לאהדה רבה - השבת הכומתה אל הראש, איסוף תרמילים משומשים, וביטולן של הלהקות הצבאיות. דרך אגב, רבים זוכרים לו את הקמתו של פרויקט "נערי רפול", אבל מעטים יודעים כי הוא גם זה שהקים את תוכניות "תלפיות".

נחזור אל הלהקות הצבאיות - הלהקות מצאו דרכים שונות ומשונות להתמודד עם רוע הגזירה. להקת פיקוד צפון שינתה את שמה ל"חבורת הזמר של פיקוד הצפון", והריצה שתי תוכניות במקביל - תוכנית רשמית של שירה בציבור של שירי ארץ ישראל, ותוכנית רגילה וקצת פחות רשמית (שלא לומר מחתרתית משהו) בשם "בלילה על הדשא". התוכנית כללה את השיר (ניחשתם נכון) "בלילה על הדשא" שהפך עד מהרה ללהיט, והיה למעשה הלהיט האחרון שיצא מקו הייצור של הלהקות הצבאיות. את המילים כתבה אסתר ניצב (כותבת אלמונית מקיבוץ בית זרע). למנגינה שהלחין יאיר רוזנבלום מספר שנים קודם לכן עבור הסרט צ'רלי וחצי.

הנה מילות הבית הראשון של השיר, ואחריהן השיר בביצוע חבורת הזמר של פיקוד הצפון בשנת השלושים למדינת ישראל.

נשב בחוץ, כל כך יפה, יפה הליל 

נשיר רעים, נשיר לקול צלילי מיתר 

שירים פשוטים, שירים יפים 

על אהבה וקיץ 

שירי הלב ההם, שירי הלב ההם 

שאין כמותם. 

אמנם בבית השני מגלים כי החברים יושבים בחוץ על הדשא, אבל זה לא צריך להפריע לנו לדבר על ריהוט חוץ. מאחר שאנחנו נמצאים בבלוג שעוסק בנגרות, ומאחר שאנחנו סולדים מחומרים מודרניים (פלסטיק ומתכת), נדבר על ריהוט חוץ עשוי עץ.

כל מי שבונה או קונה רהיטי עץ, שעומדים לשהות בחוץ, חייב להכיר בעובדה כי אורך החיים שלהם מוגבל. לתנאים הסביבתיים (The Elements) השפעה רבה על שרידות הרהיטים, אבל ההשפעה שלנו על התנאים הללו מוגבלת למדי. אנחנו יכולים לנסות ולהשפיע בשלושה תחומים: בחירת חומר הגלם (סוג העץ), עיצוב, וגימור.

בחירת חומר הגלם

העץ האידאלי עבור ריהוט חוץ הוא עץ שיודע כיצד להזדקן בכבוד - לדהות באלגנטיות בלי להרקב. העצים המוצלחים ביותר בקטגוריה זאת הם העצים המכונים "אקזוטיים" - עצים שאינם מקומיים לאירופה או לארצות הברית. העצים הללו נוטים להיות כבדים, צפופים, עמידים לריקבון, וצבעם דוהה לגוונים אפורים יפים. אבל, שימוש בעצים אקזוטיים מעורר בעיות כלכליות ומוסריות. העצים הללו יקרים מאוד, וכמעט תמיד הגעתם למערב משלבת כריתה בלתי אחראית עם ניצול של האוכלוסיה המקומית.

קיימות גם חלופות מקומיות יותר. אחת החלופות המוצלחות היא אלון לבן (White Oak). הוא אמנם לא עמיד כמו העצים האקזוטיים, אבל בהחלט מדובר בעץ שיצליח לשרוד במשך שנים רבות. באלון יש הבדל באופי גרעינים בשתי תקופות הצמיחה - הגרעינים של הצמיחה המוקדמת (early growth) רכים ופתוחים יותר מאלה של הצמיחה המאוחרת (late growth). השחיקה של הגרעינים הרכים והפתוחים מהירה יותר, ולפיכך יורגש חספוס בפני השטח כעבור מספר שנים. על מנת להתגבר על הבעייה צריך להשתמש בעצים עם טבעות גדילה צפופות. כשמשתמשים באלון לבן (או בעצים אחרים) עבור ריהוט חוץ יש להימנע לחלוטין משימוש ב - sapwood, שכן אין לו כל עמידות בפני ריקבון.

רוביניה בת שיטה (Black Locust) היא צמח מקומי לצפון מזרח ארצות הברית, אך כיום הוא התאזרח בכל רחבי ארצות הברית וקנדה. במדינות ים תיכוניות רבות הוא נחשב למין פולש - הצמח מתפשט במהירות באמצעות נצרים, גדל בקצב מהיר, הצל שלו מפחית את התחרות מצד צמחים אחרים, וכך הוא משתלט על שטחים נרחבים. בארץ הוא נחשב לצמח מאוזרח, אך הרשויות ממליצות שלא להשתמש בו בגינון. הרוביניה עמידה מאוד בפני רקבון, ובנוסף - בצמח אין יותר מאשר שלוש שנים של sapwood, כך שמבזבזים מעט מאוד חומר. החסרון המרכזי - קשה מאוד להשיג את העץ באופן מסחרי.

ברוש קרח / גלברה (Bald Cypress) הוא צמח שמקורו באריזונה שבארצות הברית. כיום הוא נפוץ במדינות רבות, ובכללן ישראל. מדובר בעץ ברוש בעל צורה של פירמידה שגובהה עשוי להגיע לגובה של 15 מטר וקוטרה לרוחב של 4.5 מטר. העץ בעל משקל סגולי נמוך כך שהוא מומלץ לרהיטים שצריך להזיז לעיתים קרובות. הבעייה המרכזית - העץ מאוד שמנוני, כך שההדבקה שלו מצריכה שימוש בדבקים מיוחדים (דבקים אפקוסיים יעודיים).

ארז אדום (Red Cedar) הוא צמח נפוץ מאוד בקנדה ובצפון ארצות הברית, והוא מיובא לארץ באופן סדיר. העץ בעל עמידות טובה מאוד לריקבון, וגם הוא - כמו הברוש הקרח - בעל משקל סגולי נמוך. הבעייה - העץ מכיל לא מעט עיניים, שעשויות להפריע למחברים. יש לתכנן היטב מראש, ולהיות מוכנים לאחוזי פחת גבוהים.

עד כאן לרשומה זאת. בשבוע הבא נדבר על שני התחומים הנוספים: עיצוב וגימור הרהיטים.

קופסאות - אבל הרבה

נפתח בשיר Little Boxes שנכתב בשנת 1962 על ידי מלווינה ריינולדס (Malvina Reynolds).

אני מניח כי רוב הקוראים מכירים את השיר כפתיח של הסדרה weeds, אבל מדובר בשיר מחאה משנות השישים. השיר מתייחס לבתים שנבנו (ולאנשים שגרו) בפרברי הערים בארה"ב לאחר מלחמת העולם השנייה עבור אנשי מעמד הביניים. בתים (ואנשים) חסרי ייחוד, זהים זה לזה, ובנויים חומרים זולים (ticky-tacky - ביטוי שהומצא ע"י ריינולדס ומצא דרכו לשפה האנגלית).

במשך שנתיים גרנו בגרסא בריטית של עיר כזאת - Bracknell. עיר של חמישים אלף תושבים וארבעה דגמים של בתים (שגם הם ואריאציה על נושא). הבריטים הגדילו לעשות - כל הרחובות היו מעוקלים וכולם התחילו והסתיימו בכיכר. גם אחרי שנתיים, ברגע של חוסר ריכוז הייתי פונה ברחוב הלא נכון, ועשר דקות לאחר מכן הייתי מגלה שהבית לידו החניתי את המכונית איננו הבית שלנו.

סיימתי את הבנייה של ארון המשקאות, ואני שרוי בהתלבטויות פילוסופיות עמוקות לגבי הרגליים. אינני רוצה לגרור את הקוראים הנאמנים לתוך הדיון (האמת - אין לי סבלנות לשמוע דיעות נוספות) ולכן אקמץ בפרטים. לכל אחד בבית הספר דיעה משלו, אותה הוא משנה פעמיים ביום. המגירה שלי עמוסה מלהכיל את הסקיצות השונות, והחדר "האחר" (שמשמש כמטבח, חדר הדבקה, חדר פיניש וחדר שיחות טלפון) עמוס במספר דגמים בגודל מלא. לתהליכים כאלה של התלבטות יש את הקצב שלהם - לפעמים הפתרון "הנכון" צץ לו מהר, ולעיתים אין מנוס מלהמתין.

את זמן ההמתנה החלטתי למלא בבניית קופסאות - שלושים ושש קופסאות קטנות ועוד אחת גדולה שתכיל אותן. מדובר במשחק זיכרון של ריחות (תבלינים) - כל זוג קופסאות מכיל תבלין מסוים (בתוך שקית בד קטנה). המטרה היא להתאים את הזוגות - ממש כמו במשחק זכרון רגיל - אלא שאת ההתאמה יש לבצע באמצעות חוש הריח. את הרעיון ראיתי בעבר אצל נתן וונטהוף, והחלטתי לאמץ אותו בשמחה.

בנייה של קופסאות רבות, במיוחד כשהן קטנות (קוביות של 45 ממ"ק, עם דופן בעובי של 6 מ"מ) מחייבת תכנון קפדני, ביצוע מדויק וזהיר, והרבה הרבה סבלנות. ראשית, הכנתי רצועות ארוכות בעובי של 6 מ"מ וברוחב של 45 מ"מ, וחרצתי בהן חריץ עבור התחתית של הקופסאות. בשלב השני, חתכתי את הרצועות לריבועים של 45 ממ"ר. בשלב השלישי ליכסנתי שני קצוות של כל ריבוע - זה כבר מתחיל להיות על גבול המסוכן. לדחוף ריבוע של 54 ממ"ר לתוך להב שנמצא בזווית של 45 מעלות זה לא תענוג גדול, גם אם יודעים שהלהב ייעצר אם הוא יפגוש את היד. ההדבקה פשוטה וחסרת ריגושים. מדביקים את ארבע דפנות הקופסא על סרט הדבקה בצורה פתוחה, מכניסים את התחתית, "מקפלים" את הקופסא, ומהדקים באמצעות סרט ההדבקה (כחול, במקרה שלי). כוס התה שעל השולחן מעידה על פשטותו של התהליך.

את הקופסא הגדולה (למעשה מדובר בשתי קופסאות - הקופסא עצמה והמכסה) בניתי באופן דומה. החלק המייגע היה בניית החוצצים בתוך הקופסא. החוצצים משתלבים זה בזה באמצעות halved joint (מחבר חצוי) - די מדהים כמה עבודה כרוכה בבנייה מדויקת של מחבר פשוט כל כך. צריך לדאוג שהמחבר יישב במקום הנכון לאורך החוצץ, יהיה בדיוק ברוחב החוצץ, ויגיע בדיוק עד למחצית הגובה של החוצץ. מומלץ להכין הרבה חוצצים רזרביים לצורך כיוונון מדויק.

כל שנותר לעשות כעת הוא לחתוך את המכסים (ריבוע עם מגרעת שיושבת בתוך הקופסא) ואת העיגולים שמחזיקים את המכסה במקומו - שתי תהליכים שאינם מומלצים עבור בעלי לב חלש, גם לאחר שהצטיידו בג'יגים הולמים. מורחים את הכל בשכבה של לכה על בסיס שמן (wipe on poly), משייפים, שכבה נוספת של לכה, שיוף נוסף, שכבה של שעווה - וזהו. קצת פחות משלושה ימי עבודה.

ובברכת "חג שמח" נסיים.

ביקור בעיר הגדולה

לרגל חג ההודיה ולאות הזדהות עם תושבי הדרום, החלטנו להדרים אל העיר הגדולה ניו יורק. יצאנו מהבית בשעה 16:30 והגענו אל ניו יורק קצת אחרי חצות. נסיעה ארוכה למדי, אבל החלופה (נסיעה של שעה ומחצה לשדה התעופה של פורטלנד, טיסה לניו יורק, ונסיעה לתוך העיר) לא פחות מייגעת והרבה יותר יקרה.

הנסיעה במכונית חסכה מאיתנו וממזוודותינו חשיפה לגילוי בן 117 שנה - קרני רנטגן. החודש, בשנת 1895 גילה הפיסיקאי הגרמני ווילהלם רנטגן את קרני ה - X, שמאוחר יותר זכו לכינוי קרני רנטגן. על גילויו זה הוא זכה בפרס הנובל הראשון לפיזיקה, אותו קיבל בשנת 1901. בהערת אגב נציין כי לא רק שאת כספי הפרס הוא תרם לאוניברסיטה בה עבד, הוא גם סרב לרשום פטנט על הגילוי - איש מוזר.

בשעה שהרופאה והילדים בילו ב - Americam Museum of Natural History, אני חציתי את הסנטרל פארק לעבר ה - Metropolitan Museum of Art על מנת לחזות בעבודתם של רנטגנים אחרים - אב ובנו - אברהם ודייויד רנטגן. השניים ניהלו חברת בוטיק לרהיטים, שנוסדה בשנת 1742, פעלה במשך שישים שנה, והתפרקה בתחילת המאה התשע עשרה.

הרהיטים שהחברה ייצרה הצטיינו ברמת אומנותית (craftsmanship) מדהימה ששולבה עם רמה הנדסית גבוהה ביותר. התוצאה הייתה רהיטים המשלבים מראה עשיר ומפואר (בסגנון רוקוקו וניאו-קלאסי) עם ריבוי המצאות ותעלולים (מגירות נסתרות, תאים עולים ויורדים וכיו״ב). במקביל לעבודת הייצור, הקדישה החברה מאמצים רבים לשיווק בינלאומי - איתור לקוחות פוטנציאליים (עשירים) והתאמת הרהיטים לטעמם האישי.

בתערוכה מוצגות כשישים עבודות. השלב הראשון, מבחינתי, היה להתגבר על המראה של הרהיטים. מדובר ברהיטים שנוצרו לפני למעלה ממאתיים שנה, ובעדינות המתבקשת אפשר לומר כי הטעם העיצובי השתנה משהו במהלך שתי המאות האחרונות. אחרי שמתגברים על המראה עומדים משתאים לנוכח הרהיטים, מתוסכלים שאסור לגעת ולהתעסק, ומסופקים חלקית הודות לסרטונים המדגימים את דרך פעולתם.

מייקל, המורה שלי, אמר לי פעם כי אם אתה רואה בתערוכת רהיטים מישהו שמתכופף ומתבונן מתחת לרהיטים היה סמוך ובטוח שמדובר בנגר. על מנת שלא לאכזב אותו התכופפתי (תחת מבטם העוין של השומרים) והתבוננתי מתחת לרהיטים ומאחוריהם. הופתעתי לגלות כי כל החלקים שאינם גלויים לעין הושארו ברמת גימור נמוכה ביותר - פשוט עץ גס. בפעם הבאה שאצפה את החלק האחורי של ארון בפורניר הכי זול בסביבה, אוכל לומר לעצמי - הרנטגנים אפילו את זה לא טרחו לעשות.

אתמול חזרנו מהעיר הגדולה אל הכפר השקט, ולא נותר אלא לסיים בשירו של מאיר בנאי ״וביניהם״.

 

 

גומרים הולכים (חלק ב')

ברשומה הקודמת דיברתי על הצורך בגימור ועל ההכנות שיש לעשות לפני שמיישמים את הגימור. היום נצלול אל תוך עולם הגימורים עצמו - קחו נשימה עמוקה.

באופן כללי מאוד ניתן לחלק את הגימורים לשתי קבוצות:

• הקבוצה הראשונה היא קבוצת הגימורים המתאדים (הפיכים). קבוצה זו מכילה גימורים שמתקשים (מתייבשים) כתוצאה מהתאדות ממס. הגימורים האלה מתמוססים מחדש בעת מגע עם הממס. חלק מן הלכות נמנות עם קבוצה זו.
• הקבוצה השנייה היא קבוצת הגימורים המגיבים (בלתי הפיכים). קבוצה זו מכילה גימורים שמתקשים כתוצאה מתגובה כימית. גימורים אלה אינם מתומססים מחדש בעת מגע עם הממס. שמנים וחלק מן הלכות נמנים עם קבוצה זו.

שמנים
שמן משמש כגימור מזה אלפי שנים. ישנן עדויות כי כבר הפרעונים השתמשו בשמן כחומר גימור. ישנם שמנים רבים, ביניהם ניתן למנות את ה - linseed oil (שמן פשתן) שמופק מהזרעים של צמח הפשתן, את ה - tung oil ואת ה - teak oil.

השמנים מגיעים בשתי גרסאות - גרסא גולמית וגרסא מבושלת. זמן ההתקשות של הגרסא הגולמית ארוך מאוד (מספר ימים) וכיום כמעט ואין משתמשים בגרסא זו. זמן ההתקשות של הגרסא המבושלת קצר בהרבה (מספר שעות עד יום) ולכן היא הגרסא בה משתמשים. בתהליך הבישול / החימום עובר השמן תהליך של פולימריזציה, ולכן מתקצר זמן ההתקשות. למעשה, רוב הגרסאות המבושלות שנמכרות היום כלל אינן מבושלות - במקום תהליך הבישול הארוך, השמן עובר תהליך כימי קצר שמביא לפולימריזציה.

השמנים משתייכים לקבוצת הגימורים המגיבים - כלומר, תהליך ההתקשות שלהם הוא כתוצאה מתגובה כימית. השמנים חודרים אל תוך השכבה העליונה (עד כדי מספר מ"מ) של העץ. יישום הגימור באמצעות שמנים קל מאוד - מורחים כמות נכבדה על העץ, מנגבים את השאריות ומחכים לייבוש. לעיתים קרובות יש התרוממות של סיבי העץ לאחר מריחה של השמן, ולכן מומלץ לשייף את העץ בנייר לטש עדין, ולמרוח שכבה נוספת של שמן. שמנים אינם גימור נבנה - כלומר, שכבות השמן אינן נבנות זו על גבי זו כך שאין טעם במריחה של שכבות מרובות (אלא אם העץ "שותה" את השמן).

לכות
לכה היא תערובת של:

• שרף (resin) טבעי או סינתטי - זהו הגימור עצמו
• ממס (solvent) - ממשפחת החומרים הנדיפים (והדליקים) או מים
• חומר אלסטי - מקל על היישום, בעל חשיבות בתהליך ההתקשות, ומשפר את איכות הגימור
• חומרים נוספים

התערובת מתקשה כתוצאה מ:

• התאדות הממס
• תגובה כימית

נסקור עכשיו שישה סוגים של לכות - שלאק, וורניש, לכה ניטרוצלולוזית, לכה אקרילית, לכה פוליאוריתנית ולכה אפוקסית.

שלאק (shellac)
השלאק הוא גימור בו משתמשים מזה אלפי שנים. מקורו של השרף (השלאק) הוא בהפרשות של חיפושית בשם Coccus Lacca, שחיה בתאילנד ובהודו. השלאק מומס בכוהל מפוגל ומתקשה כתוצאה מהתאדות הכוהל. ניתן לקנות פתיתים  של שלאק (עם / בלי שעווה) ולהמיס לבד בכוהל. ניתן גם לקנות תמיסה מוכנה מראש. ניתן לקנות שלאק בצבע כתום או שקוף (מולבן). מידת החדירות של השלאק אל העץ מוגבלת מאוד, אך הוא גימור נבנה - כלומר שכבות השלאק נבנות זו על גבי זו.

יחידת המדידה לריכוז שלאק היא cut - המסה של פאונד שלאק בגלון של כוהל, ובעברית - המסה של 120 גרם שלאק בליטר כוהל. מקובל להשתמש בריכוזים שבין cut אחד לשלושה cut.

French Polishing היא טכניקת יישום של שלאק. בתחילה בונים את שכבת הבסיס - מספר (שלוש) שכבות של שלאק אותן מורחים באמצעות מברשת או מטלית כותנה עטופה סביב ספוג. יש להמתין להתייבשות בין מריחת השכבות, ולהמתין יום שלם עד להתייבשות מוחלטת של שכבת הבסיס. עם ההתייבשות המוחלטת מלטשים את השכבה בנייר לטש עדין. כעת מתחיל תהליך - שיש לו גרסאות "נכונות" רבות מספור - של מריחת שכבות שלאק דקות ומרובות. קיים גם יישום "נאיבי" של שלאק שהוא בעצם הסתפקות בשכבת הבסיס.

וורניש (Varnish)
וורניש היא תערובת של שרף טבעי, שמן וממס נדיף (טרפנטין). הורניש מתקשה כתוצאה מתגובה כימית - פולימריזציה. הוורניש מייושם באמצעות מברשת או מטלית. שימו לב כי השם וורניש מטעה משהו. מקור המילה בלטינית (מיוונית), ומשמעותה "שרף ריחני". בהקשרים שונים היא מציינת "לכה" באופן כללי, ובהקשרים מסוימים (ובמיוחד בארץ) היא שמורה לציון לכה המורכבת משרף טבעי, שמן וממס נדיף.

לכה ניטרוצלולוזית
כאשר אומרים "לכה" מתכוונים לרוב ללכה ניטרוצלולוזית. הלכה פותחה בשנות ה - 20, והיא תערובת של שרף ניטרוצלולוזי (ניטרציה של תאית כותנה), אלקיד (פוליאסטר) וממסים נדיפים מאוד. הלכה מתקשה כתוצאה מתגובה כימית, והיא מיושמת באמצעות ריסוס או מברשת. הלכה הזאת מיושנת למדי, וכמעט שאיננה בשימוש כיום.

לכה אקרילית
הלכה האקרילית פותחה בשנות ה - 50, והיא תערובת של שרף צלולוזה (תאית) שאיננו מצהיב, חומרים אקריליים (גומי סינתטי) וממס. הממס יכול להיות חומרים נדיפים או מים. ההתקשות של הלכה האקרילית היא כתוצאה מתגובה כימית. היישום הוא באמצעות ריסוס או מברשת.

לכה פוליאוריתנית
הלכה הפוליאוריתנית היא תערובת של פוליאוריתן (פולימר), אלקיד, ממס וזרז (חומצה). לעיתים הזרז מעורבב כבר אל תערובת הלכה, ולעיתים יש להוסיפו לפני השימוש. התערובת עשויה להכיל שמן (בדומה לוורניש). הממס יכול להיות חומרים נדיפים או מים. ההתקשות של הלכה הפוליאוריתנית היא כתוצאה מתגובה כימית. היישום הוא באמצעות ריסוס או מברשת.

לכה אפוקסית
הלכה האפוקסית היא תערובת של שרף אפוקסי (פולימר), אלקיד, ממס ומקשה. המקשה מוסף מיד לפני השימוש בלכה. ההתקשות של הלכה היא כתוצאה מתגובה כימית, שתלויה בטמפרטורה אך לא בלחות - כלומר הלכה האפוקסית מתקשה גם בנוכחות של מים. היישום הוא באמצעות ריסוס.

השוואה מסכמת בין סוגי הלכות השונות

סוג	שרף	חומר אלסטי	ממס	תוספות
שלאק	שלאק		כוהל	שעווה
וורניש	חומרים טבעיים	שמן	טרפנטין
לכה (ניטרוצלולוזית)	ניטרוצלולוזה	אלקיד	נדיפים
לכה אקרילית	תאית	חומרים אקריליים	נדיפים או מים
לכה פוליאוריתנית	פוליאוריתן	אלקיד ו/או שמן	נדיפים או מים	זרז
לכה אפוקסית	אפוקסי	אלקיד ו/או שמן	נדיפים	מקשה

 סיכום
אם הגעתם עד הנה אתם ודאי אומרים לעצמכם - "הכל בסדר, אבל באיזה גימור להשתמש"? ובכן, לשאלה הזאת אין תשובה ברורה. התשובה תלויה בסוג העץ, בשימוש ברהיט (מראה או שולחן אוכל), במיקום הרהיט (צל או שמש ישירה), בטיב הגימור, ובטעם האישי. כדי להוסיף על הבלבול כדאי לציין שלכה מסוימת של יצרן א' יכולה להיות שונה מאוד מאותה לכה אצל יצרן ב'. ויותר מזה, אפילו אצל אותו יצרן לכה מסוימת עם ממס נדיף יכולה להיות שונה מאוד מאותה לכה עם בסיס מים. המסקנה - אין מנוס מלהתנסות, להתייעץ ולפתח טעם אישי.

ולי לא נותר אלא לסיים במילותיו של הלל הזקן - ואידך זיל גמור.

גומרים הולכים

הפעם רשומה טכנית לגבי גימורים לעץ. לעיתים נדירות מזומנת לו לכותב הבלוג ההזדמנות לכתוב על נושא משעמם ומסובך כאחד (מישהו אמר הפרשות לקרן פנסיה?). להגנתי אומר כי מחד גיסא הנושא חשוב מאוד, ומאידך גיסא רמת הידע של רוב הנגרים בתחום נמוכה למדי.

בשביל מה צריך את זה ?
סיימנו את בניית הרהיט, למה צריך בכלל להוסיף לו גימור כלשהו? ובכן, יש לא מעט נגרים ששלב הגימור מהווה עבורם עונש חמור, יש גם מעט נגרים ששלב הגימור הוא עבורם פסגת הנגרות. הרוב מבצעים שלב זה בלי חדווה יתרה אך מתוך הבנת הצורך:

• אטימת העץ - כידוע עץ מתרחב ומתכווץ כתוצאה משינויים בלחות היחסית שבאויר. אטימת העץ באמצעות גימור מקטינה שינויים אלה. בנוסף, האטימה גם מונעת חדירת נוזלים (וחלקיקים קטנים אחרים) אל תוך העץ.
• הגנה מכנית - מניעת שריטות ושאר מרעין בישין הנגרמים כתוצאה ממפגש של הרהיט עם עצמים אחרים.
• הגנה כימית - הגנה על הרהיט מפני תגובה עם חומרים שבאים עימו במגע.
• הגנה מפני התלקחות - חומרי גימור יכולים להקטין את מידת הדליקות של הרהיט.
• הגנה מפני קרינה - עצים נוטים לשנות את צבעם כתוצאה מקרינה (UV). בחלק מן המקרים שינוי הצבע נחשב לדבר רצוי (דובדבן) ובחלק מן המקרים מנסים למנוע את שינוי הצבע (אדר) . חומרי גימור יכולים להקטין את מידת שינוי הצבע של הרהיט.
• מניפולציה אופטית - באמצעות הגימור ניתן להדגיש ולהעמיק את הצבע הטבעי של העץ. ניתן כמובן גם להשתמש בגימור שמשנה (מגוון) את הצבע. באמצעות הגימור ניתן להעניק ברק (במידות שונות) לעץ.

כמה מילים לפני שמתחילים
רוב הנגרים אומנם מדחיקים זאת, אבל זמן ההכנה של הרהיט לגימור ויישום הגימור עצמו זהה (פחות או יותר) לזמן שלוקח לבנות את הרהיט. אז נכון שהתעסקות בגימור רגועה בהרבה מבניית רהיט, אבל עדיין השעון מתקתק בדיוק באותו קצב.

לפני שמיישמים את הגימור חשוב להכין את הרהיט בצורה מיטבית. משטחים מחוספסים, פגמים בעץ, שאריות דבק וכיו"ב רעות חולות לא רק שאינם מוסווים על יד הגימור - על פי רוב הגימור רק מדגיש אותם.

רוב הנגרים נוטים כיום לשייף את הרהיט קודם ליישום הגימור. אפשרות אחרת היא שימוש במישע (ציקלינה, scraper). אמנם אפשר להגיע לתוצאות טובות מאוד על ידי שימוש במישע, אבל השימוש בו דורש נסיון. את התוצאות הטובות ביותר ניתן לקבל באמצעות הקצעה (ידנית), אבל כאן נדרשת רמה גבוהה מאוד של מיומנות.

ברוב המקרים סדר העבודה המקובל הוא לסיים את בניית הרהיט ואז לגשת להכנת הרהיט לגימור וליישם את הגימור עצמו. ישנם מקרים בהם עדיף ליישם גימור על חלקי הרהיט ורק אחר כך לסיים את בנייתו.

המראה (שמימין) בנויה ממסגרת אלון ומפסים קישוטיים של פאדוק. הפאדוק האדמוני ידוע בתור עץ "מדמם" - הוא צובע באדום כל מה שמסביבו. האלון ידוע בתור עץ "סופח" - הוא קולט לתוכו כל מה שנמצא בסביבתו. אם לא ננקטים אמצעי מניעה נאותים המפגש בין שני העצים מסתיים בכתמים אדומים (ומכוערים) באזורי המפגש. על מנת למנוע תופעה זאת יישמתי את הגימור על כל חלקי המראה לפני ההדבקה, רק אז עטפתי הכל בהרבה נייר דבק (masking tape), וביצעתי את ההדבקה תוך שימוש בכמות דבק מעטה ככל האפשר.

היפטרות משאריות דבק היא אחד השלבים המעצבנים יותר בהכנת הרהיט ליישום הגימור. כמעט לכל הדבקים יש את היכולת המופלאה לצוץ מתחת לכל גימור, כך שבאמת חייבים למחות כל זכר שלהם על גבי הרהיט לפני יישום הגימור. יש את אלה שמיד לאחר ההדבקה מנגבים את שאריות הדבק עם סמרטוט רטוב (והמהדרין משתמשים במים חמים) מתוך מחשבה שבכך הם פותרים את הבעייה. האמת העצובה היא שהם רק מרעים את המצב. המים (ובמיוחד מים חמים) פותחים את הגרעינים של העץ, והניגוב דוחף פנימה לתוך הגרעינים את הדבק. התוצאה - אזורים נרחבים ספוגי דבק בשכבה עמוקה למדי.

הגישה ההפוכה דוגלת בהמתנה להתייבשות הסופית של הדבק. או אז מגרדים את השאריות באמצעות מפסלת (או מישע) והרבה סבלנות. בשיטה זאת הדבק כמעט שאינו נספג לתוך העץ וקל, יחסית, להיפטר מכל שאריות הדבק. אבל, בהרבה מקרים תהליך הניקוי כרוך בשריטת העץ, במיוחד באזורי החיבור שבהם קשה מאוד להיפטר מהשריטות.

השיטה המיטבית היא המתנה לשלב בו שאריות הדבק הופכות לכמעין מסטיק - לא קשה מדי ולא רך מדי. כאשר הדבק נמצא בשלב המסטיק קל מאוד לקלף אותו בלי לגרום נזק לרהיט. שיטה זאת מחייבת להיות בקרבת הרהיט בעת התייבשות הדבק, כדי שאפשר יהיה לתפוש את הדבק בדיוק ברגע המתאים.

כחלק מן ההכנה של הרהיט ליישום הגימור יש לטפל בחורים ובחריצים כאלה ואחרים. יש מקרים בהם מנסים להעלים אותם באמצעות מילוי דומה ככל הניתן לעץ עצמו, ויש מקרים בהם הופכים אותם לאלמנט עיצובי באמצעות מילוי בעל נוכחות מודגשת. בכל מקרה, חשוב להתאים את המילוי לגימור אותו בוחרים. גימור על בסיס סינתטי יבלוט מתחת לגימור על בסיס שמן טבעי. גימורים על בסיס דבק ייבלטו מתחת לרוב הגימורים ולכן לא מומלץ להשתמש בהם. כאשר מטפלים בחורים גדולים מומלץ להימנע משימוש בחומרי מילוי יציבים מאוד (דוגמאת אפוקסי). העץ מתרחב ומתכווץ, מילוי האפוקסי נותר באותו גודל. התוצאה - היווצרות חריצים מסביב למילוי אם העץ מתרחב או התפוצצות העץ מסביב למילוי אם העץ מתכווץ.

ממש לא גמרתי לכתוב את כל שרציתי (האמת עוד לא התחלתי לדבר על הגימורים עצמם) אבל הגיע זמן ללכת. המשך בשבוע הבא.