‏הצגת רשומות עם תוויות סבלנות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות סבלנות. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 24 במרץ 2013

קופסאות - אבל הרבה

נפתח בשיר Little Boxes שנכתב בשנת 1962 על ידי מלווינה ריינולדס (Malvina Reynolds).


אני מניח כי רוב הקוראים מכירים את השיר כפתיח של הסדרה weeds, אבל מדובר בשיר מחאה משנות השישים. השיר מתייחס לבתים שנבנו (ולאנשים שגרו) בפרברי הערים בארה"ב לאחר מלחמת העולם השנייה עבור אנשי מעמד הביניים. בתים (ואנשים) חסרי ייחוד, זהים זה לזה, ובנויים חומרים זולים (ticky-tacky - ביטוי שהומצא ע"י ריינולדס ומצא דרכו לשפה האנגלית).

במשך שנתיים גרנו בגרסא בריטית של עיר כזאת - Bracknell. עיר של חמישים אלף תושבים וארבעה דגמים של בתים (שגם הם ואריאציה על נושא). הבריטים הגדילו לעשות - כל הרחובות היו מעוקלים וכולם התחילו והסתיימו בכיכר. גם אחרי שנתיים, ברגע של חוסר ריכוז הייתי פונה ברחוב הלא נכון, ועשר דקות לאחר מכן הייתי מגלה שהבית לידו החניתי את המכונית איננו הבית שלנו.

סיימתי את הבנייה של ארון המשקאות, ואני שרוי בהתלבטויות פילוסופיות עמוקות לגבי הרגליים. אינני רוצה לגרור את הקוראים הנאמנים לתוך הדיון (האמת - אין לי סבלנות לשמוע דיעות נוספות) ולכן אקמץ בפרטים. לכל אחד בבית הספר דיעה משלו, אותה הוא משנה פעמיים ביום. המגירה שלי עמוסה מלהכיל את הסקיצות השונות, והחדר "האחר" (שמשמש כמטבח, חדר הדבקה, חדר פיניש וחדר שיחות טלפון) עמוס במספר דגמים בגודל מלא. לתהליכים כאלה של התלבטות יש את הקצב שלהם - לפעמים הפתרון "הנכון" צץ לו מהר, ולעיתים אין מנוס מלהמתין.

את זמן ההמתנה החלטתי למלא בבניית קופסאות - שלושים ושש קופסאות קטנות ועוד אחת גדולה שתכיל אותן. מדובר במשחק זיכרון של ריחות (תבלינים) - כל זוג קופסאות מכיל תבלין מסוים (בתוך שקית בד קטנה). המטרה היא להתאים את הזוגות - ממש כמו במשחק זכרון רגיל - אלא שאת ההתאמה יש לבצע באמצעות חוש הריח. את הרעיון ראיתי בעבר אצל נתן וונטהוף, והחלטתי לאמץ אותו בשמחה.

בנייה של קופסאות רבות, במיוחד כשהן קטנות (קוביות של 45 ממ"ק, עם דופן בעובי של 6 מ"מ) מחייבת תכנון קפדני, ביצוע מדויק וזהיר, והרבה הרבה סבלנות. ראשית, הכנתי רצועות ארוכות בעובי של 6 מ"מ וברוחב של 45 מ"מ, וחרצתי בהן חריץ עבור התחתית של הקופסאות. בשלב השני, חתכתי את הרצועות לריבועים של 45 ממ"ר. בשלב השלישי ליכסנתי שני קצוות של כל ריבוע - זה כבר מתחיל להיות על גבול המסוכן. לדחוף ריבוע של 54 ממ"ר לתוך להב שנמצא בזווית של 45 מעלות זה לא תענוג גדול, גם אם יודעים שהלהב ייעצר אם הוא יפגוש את היד. ההדבקה פשוטה וחסרת ריגושים. מדביקים את ארבע דפנות הקופסא על סרט הדבקה בצורה פתוחה, מכניסים את התחתית, "מקפלים" את הקופסא, ומהדקים באמצעות סרט ההדבקה (כחול, במקרה שלי). כוס התה שעל השולחן מעידה על פשטותו של התהליך.

את הקופסא הגדולה (למעשה מדובר בשתי קופסאות - הקופסא עצמה והמכסה) בניתי באופן דומה. החלק המייגע היה בניית החוצצים בתוך הקופסא. החוצצים משתלבים זה בזה באמצעות halved joint (מחבר חצוי) - די מדהים כמה עבודה כרוכה בבנייה מדויקת של מחבר פשוט כל כך. צריך לדאוג שהמחבר יישב במקום הנכון לאורך החוצץ, יהיה בדיוק ברוחב החוצץ, ויגיע בדיוק עד למחצית הגובה של החוצץ. מומלץ להכין הרבה חוצצים רזרביים לצורך כיוונון מדויק.

כל שנותר לעשות כעת הוא לחתוך את המכסים (ריבוע עם מגרעת שיושבת בתוך הקופסא) ואת העיגולים שמחזיקים את המכסה במקומו - שתי תהליכים שאינם מומלצים עבור בעלי לב חלש, גם לאחר שהצטיידו בג'יגים הולמים. מורחים את הכל בשכבה של לכה על בסיס שמן (wipe on poly), משייפים, שכבה נוספת של לכה, שיוף נוסף, שכבה של שעווה - וזהו. קצת פחות משלושה ימי עבודה.

ובברכת "חג שמח" נסיים.

יום ראשון, 28 באוקטובר 2012

אצבעות

כל מי שנמצא בסביבת ילדים קטנים מכיר כמה "שירי אצבעות" (שהם תת קבוצה של "שירי משחק"). הותיק מביניהם הוא שירם של רבקה דוידית ודוד זהבי "אצבעות לי עשר יש" (כך היו המילים במקור עד ששונו לגרסא מודרנית יותר "עשר אצבעות לי יש").

הנה "שיר אצבעות" נוסף - הפעם של אלון אולארצ'יק - "בחור אנלוגי בעולם דיגיטלי".



מה הקשר לאצבעות? המילה "אנלוגי" באה מיוונית ומשמעותה המקורית היא "פרופורציה, יחס". בשעון אנלוגי קיים יחס בין התקדמות המחוגים להתקדמות הזמן. קיימים לא מעט שעונים אנלוגיים שבהם אין כלל ספרות, ובכל זאת ניתן להסתכל ולדעת מהי השעה. המילה "דיגיטלי" באה מלטינית ומשמעותה המקורית היא "אצבע". משם התגלגלה המילה לייצג "ספרה", ובהמשך התגלגלה למשמעות של "ייצוג באופן בדיד (ספרתי)". בעידן המודרני קיבלה את המשמעות הקשורה בעולם המיחשוב.

הנה עוד כמה אצבעות. מדובר במגירות שאני בונה עבור ארון (מספר אי זוגי של מגירות שהולכות וגדלות ככל שיורדים למטה). מאחר שהארון מאוד מרובע, ומאחר שחשתי שאיני שרוי במצב המדיטטיבי הנחוץ לחיתוך כמה עשרות זנביונים, החלטתי ללכת על "מחבר אצבעות" (finger joint).

למחבר הזה יש שני יתרונות בולטים:
  1. חיתוך המחבר באמצעים ממוכנים (מסור שולחן או ראוטר בתוך שולחן) קל לביצוע. הסכנה המרכזית היא איבוד הריכוז עקב העבודה המשעממת שחוזרת על עצמה.
  2. שטח ההדבקה שמקבלים (גם אם בוחרים באצבעות עבות למדי) גדול מאוד, מה גם שמדובר בהדבקה לאורך הגרעינים.
למחבר הזה יש שלושה חסרונות בולטים:
  1. איתחול העבודה (setting) חייב להיות מדויק מאוד. סטייה קלה של 1/10 מילימטר, והאצבעות יהיו הדוקות / חופשיות מדי. סבלנות היא שם המשחק.
  2. המחבר עצמו אינו מעניק חוזק מכני (לעומת סין וגרז או זנביונים). ברוב המקרים, שטח ההדבקה הגדול והדבקים המודרניים מפצים על כך.
  3. שטח ההדבקה גדול מאוד. כל נסיון להדביק לבד כמה עשרות אצבעות בדבק צהוב (PVA) נדון לכשלון. אפשר להזמין בני משפחה / חברים / שכנים לסייע במשימה - להפקיד כל אחד על גיזרת אצבעות ולקוות לטוב. אפשרות אחרת היא להשתמש בדבק עם זמן פתיחה ארוך (מאוד). קיימים דבקים אפוקסיים עם זמן פתיחה רשמי של 40 דקות (בפועל מדובר בכשעה) שמתאימים מאוד להדבקה כזאת.
קיימים ברשת (ובספרים) אין ספור הסברים ומדריכים המפרטים צעד אחר צעד את דרך בניית הג'יג, האיתחול שלו ואופן העבודה. אני מצרף כאן את הג'יג שלי. ניתן לראות את המזחלת ואת פין המיקום. לצורכי הדגמה הנחתי את דופן המגירה על הג'יג אחרי שהיא כבר נחתכה כולה, והרמתי את להב המסור מעלה כדי שיתגלה במלוא הדרו.


מחר (יום שני) יום ההדבקה. מדובר בסך הכל בקצת יותר משש מאות שיניים שצריך להדביק. מישהו מתנדב לעזור בניקוי שאריות הדבק?

יום ראשון, 6 בנובמבר 2011

חדוות היצירה

את הסדרה האלמותית ״חדוה ושלומיק״ לא הספקתי לראות. הסדרה שודרה בשנת 1971 - שנה בה עדיין הייתי צעיר מדי מכדי לצפות ביעל אביב ומנחם זילברמן. באופן מוזר הערוץ הראשון איננו משדר את הסדרה בשידורים חוזרים אינסופיים - או שהיא אבדה להם או שהם הצליחו לאבד את זכויות השידור עליה. בכל אופן, שיר הפתיחה (והסיום) עדיין פופולרי למדי, ואף זוכה מדי פעם לביצועים מחודשים.
 
 

את חדוה אמנם לא פגשתי, אבל את חדו״א פגוש פגשתי. כל מי שהתחכך אי פעם במתמטיקה, מרצונו או שלא מרצונו, פגש בה. חדו״א - חשבון דיפרנציאלי ואינטגרלי. שם אוקסימורוני מופלא. תחום העוסק בנסיונות התקרבות אל גבול חמקמק, שכולם יודעים כי לא ניתן להגיע אליו, ובמקום זה בוחרים במקומות מספיק קרובים אליו על מנת  לדמיין כאילו אנחנו שם.

כמעט כל הוכחה בחדו״א כוללת את המשפט ״בחר לך אפסילון קטן כרצונך״. אפסילון, אותה אות יוונית תמימה, שהפכה ברבות השנים לשנואת נפשם של תלמידים רבים, היא אותו מרחק מזערי מן הגבול. אפשר תמיד לבחור אפסילון קטן יותר, אבל גם אז לא תגיע אל הגבול המיוחל, אלא רק תתקרב אליו עוד קצת.

כשבונים רהיטים צריכים להתאים חלקים זה לזה - mortice and tenon או dovetails and pins ועוד מחברים כאלה ואחרים. בכל המקרים הללו, בניגוד לחדו״א, צריך להגיע אל הגבול - החלקים צריכים להתאים זה לזה. אם זה עדיין ״טיפה״ גדול מדי זה לא ייכנס, ואם זה כבר ״טיפה״ קטן מדי זה ייכנס בקלות רבה מדי. השאלה הגדולה היא איך מגיעים אל הגבול, אל אותה נקודה חמקמקה של התאמה.

התאוריה פשוטה למדי. חותכים צד אחד של המחבר - על פי רוב הצד הקשה יותר לחיתוך. חותכים את הצד השני של המחבר (ברוב המקרים בהסתמך על הצד הראשון שכבר נחתך), ואז מתחילים בתהליך הסיזיפי. בודקים את ההתאמה, מתקנים קלות, בודקים את ההתאמה, מתקנים קלות, וחוזר חלילה עד שמגיעים להתאמה הרצויה.

הסוד האמיתי טמון בגודל התיקון. ככל שגודל התיקון קטן יותר (מישהו אמר ״אפסילון קטן כרצונך״ ?) כך הסיכוי להגיע להתאמה הרצויה גדול יותר. כמובן שככל שגודל התיקון קטן יותר, נדרשות יותר איטרציות, ונדרשת סבלנות רבה יותר. (מומלץ, כמובן, שהאפסילון יהיה משמעותי דיו - בכל זאת, אנחנו רוצים לסיים את הרהיט וללכת הביתה). ברוב המכריע של המקרים, הבעיות נגרמות בשל התלהבות יתר וסבלנות חסר שגורמות לתיקונים גדולים מדי, שנגמרים ב״טיפה״ (גדולה) קטן מדי.
 
ונסיים במכתם האנגלי:
patience is a virtue
virtue is a grace
grace is a little girl
who wouldn't wash her face