מה מופיע כאן בתמונה? אני אסייע בידכם - אין מדובר במכשיר מתחום הנגרות, אלא באב קדמון שלו. רמז נוסף - סיבוב הידית גורם לסיבוב השרשת החדה. מדובר במכשיר רפואי מתחום המילדות שנועד לחיתוך עצמות (אני חוסך מכם את התיאור הפלסטי המדויק). המכשיר הומצא בשנת 1785 ע"י שני רופאים סקוטים - ג'ון אטקינס וג'יימס ג'פרי. מדובר בלא פחות מאשר מסור השרשרת הראשון. הוא אמנם קטן ומופעל ביד, אבל הוא שימש לחיתוך עצמות לאורך כל המאה התשע עשרה.
אנו נידונים כעת לתקופה ארוכה של "עמימות היסטורית" בכל הנוגע לאימוץ הטכנולוגיה הרפואית בעולם הנגרות. בשנת 1830 ישנם איזכורים לשימוש במכונה עם שרשרת ששימשה חוטבי עצים בקליפורניה. אבל, אין עדויות ממשיות לקיומה של מכונה שכזאת. בשנת 1861 יש איזכור למסור של המילטון - מסור שרשרת שהופעל בכוח היד. גם כאן, מעבר לאיזכור אין עדויות ממשיות לקיומה של מכונה שכזאת. בסוף המאה התשעה עשרה אנו פוגשים מכונות רבות, שמופעלות בכוח השרירים של המפעיל. אחת הדוגמאות למכונה שכזאת היא המכונה של וויליאם גיילס, שרשם עליה פטנט בשנת 1878. אמנם בספרות המכונות הללו מתוארות בתור "מסור שרשרת", אבל עיון חטוף בתמונות מבהיר כי לא כך הם פני הדברים. מדובר במכונות שהמירו תנועות שונות ומשונות של המפעיל לתנועה אופקית של מסור "רגיל".
"מסור שרשרת" של גיילס (גירסא מתקדמת משנת 1879)
בתחילת המאה העשרים מתרחש סוף סוף המפגש בין מסורי השרשרת לבין עולם הנגרות. את מסורי השרשרת הראשונים אנו מוצאים במנסרות גדולות. מדובר היה במפלצות חשמליות, עצומות מימדים, ששימשו לחיתוך בולי עץ.
מסורי השרשרת הראשונים של פסטו (1925)
מסור השרשרת הראשון כפי שאנחנו מכירים אותו הומצא בשנת 1925 בידי חברה גרמנית בשם Festo (ששינתה את שמה ברבות הימים לחברת Festool). בשנת 1926 פיתח Andreas Stihl את הגירסא שלו למסור שרשרת חשמלי, ובשנת 1929 פיתח את הגירסא עם מנוע הבנזין. החברה אותה ייסד סטיהל עודנה חיה וקיימת - כיום היא מעסיקה כ - 12,000 עובדים ומחזור המכירות שלה עומד על כ - 2.98 מיליארד יורו בשנה. בשנת 1927 פיתח הגרמני Emil Lerp את הגירסא שלו למסור שרשרת עם מנוע בנזין. הניסויים במהלך הפיתוח בוצעו בהר Dolmar, ומכאן הגיע שמה של החברה - Dolmar (אגב, החברה נרכשה ע"י חברת מקיטה בשנת 1991).
מלחמת העולם השנייה הביאה לפיתוח (שלא לומר העתקה) של מסורי שרשרת בארצות הברית. לאחר מלחמת העולם השנייה, הודות לשימוש גובר באלומיניום והקטנה משמעותית של המנועים, מתחיל הייצור של מסורי שרשרת קלים וחזקים, שמיועדים להפעלה בידי אדם בודד.
בשנת 1985 ייסדה חברת סטיהל את תחרות ה - Stihl Timbersports. מדובר בתחרות בינלאומית שבוחנת את יכולתם של המתחרים במגוון כישורים הנחוצים לחטיבת עצים. התחרות כוללת את הענפים הבאים:
Springboard - המתחרים צריכים להעפיל באמצעות שני לוחות עץ (מקפצות) אל החלק העליון של בול עץ בגובה 2.7 מטר ובקוטר של 30 ס"מ. הם צריכים לכרות, באמצעות גרזן, את חלקו העליון של בול העץ.
Stihl Stock Saw - המתחרים צריכים לפרוס, באמצעות מסור שרשרת, שתי פרוסות מבול עץ בקוטר של 30 ס"מ. החיתוך הראשון מתבצע כלפי מטה, והשני - כלפי מעלה. שתי הפרוסות חייבות להיות חתוכות בקטע שאינו עולה על עשרה ס"מ.
Underhand Chop - המתחרים עומדים על בול עץ בקוטר של 30 ס"מ, כאשר הרגליים שלהם מרוחקות 30 ס"מ זה מזה. הם צריכים לכרות, באמצעות גרזן, את חלקו העליון של בול העץ.
Single Buck - המתחרים צריכים לחתוך באמצעות מסור "רגיל" בול עץ בקוטר של 45 ס"מ. המתחרים רשאים להעזר באדם נוסף שיכול לדחוף טריז בחתך ויכול לסוך את המסור.
Standing Block Chop - המתחרים צריכים לכרות באמצעות גרזן את חלקו העליון של בול עץ בקוטר של 30 ס"מ.
Hot Saw - המתחרים צריכים לפרוס, באמצעות מסור שרשרת מיוחד, שלוש פרוסות מבול עץ בקוטר של 30 ס"מ. שלוש הפרוסות חייבות להיות חתוכות בקטע שאינו עולה על 15 ס"מ.
ומי שרוצה להתחיל להתכונן - הנה סרטון מהתחרות הראשונה (1985). מתחילים ב - Stock Saw וממשיכים ב - Springboard.
ונסיים בחדשות קשות. הבלוג יוצא לחופשה בת שבוע. אנחנו נאלצים לנסוע לאירוע משפחתי בתפוח הגדול, ואם אנחנו כבר שם - אין ברירה אלא להמשיך לכמה ימים להרי האדירונדק למחקר בנושא כיסאות.
השיר - חיפה. המילים - יהונתן גפן. הלחן - דיויד ברוזה. השנה - 1982. המקום - בית החולים רמב"ם.
אמנם, השורה האחרונה של השיר "כאן נולדתי וכאן גם אגמור בחיפה" מקבלת משמעות מעניינת כשהיא מושרת בבית החולים רמב"ם, אבל אני רוצה להחזיר אתכם אל תחילתו של השיר, ולשאול שאלה פשוטה - היכן עובד אביו של הדובר? האם הוא עובד בנָּמָל (עם קמץ, כמו גמל) או שמא הוא עובד בנָמֵל (עם צירה, כמו נמר)? מאחר שהם "הולכים לישון בדיוק בעשר / כי לא רוצים לבזבז חשמל" אנו מבינים כי הוא עובד בנָּמָל. רגע - מה הצורה הנכונה, ובכלל - מה המילה הזאת עושה בעברית?
מקורה של המילה נמל הוא המילה היוונית λιμήν, שנהגית limen, ומשמעותה "נמל". המילה נכנסה לעברית בתקופת המשנה והתלמוד. המילה שינתה את צורתה לימן > למין > נמיל. יש כאלה שרואים כאן תופעה של שיכול אותיות, ויש שרואים כאן תופעה של חילוף כפול של אותיות ל <> נ (למשל בנחמיה ג' ל' מדובר על "נשכה" במקום על "לשכה"). עם תחייתה של השפה העברית הייתה מקובלת הצורה נָּמָל, אך מוצאים גם הצורה נָמֵל. בשנת 1936 החליט "וועד הלשון העברית" כי הצורה הנכונה היא "נָמֵל". היו כאלה שמחו בקול - נתן אלתרמן, "למלחמת הקמץ והצירה":
בשנת 1968 שבה "האקדמיה ללשון העברית" ואישרה כי הצורה הנכונה היא "נָמֵל", וברבים "נמֵלים" (להבדיל מהחיה "נמלה" שצורת הרבים שלה היא "נמלים").
בתמונה שלמעלה אנו פוגשים שיבוש נוסף (אם כי הרבה פחות דרמטי) של המילה היוונית limen. בתמונה, שצולמה בשבוע שעבר בכביש המחבר את המדרשה לירוחם, אנו רואים מערכת חקלאית בשם לימַן (liman). לימן הוא כינוי לאגן סכור קטן, שמשמש לאגירת מי גשם (נגר עילי), כאשר בתחתיתו של האגן נטועה חורשה קטנה. העצים הנטועים בחורשה הם, עפי"ר, אשל הפרקים ומינים שונים של אקליפטוס.
כיום נמצאים לאורך כבישי הנגב למעלה מארבע מאות לימנים - רובם מצויים לאורך כביש 40 (באר שבע - מצפה רמון), כביש 25 (דימונה - באר שבע - נתיבות), וכביש 31 (ערד - שוקת - להבים - אשל הנשיא). ראשוני הלימנים הוקמו בשנות השלושים של המאה הקודמת, אך הקמתם צברה תנופה בשנות השישים. הלימנים הוקמו ע"י הקרן הקיימת לישראל, במטרה לחזק את האחיזה היהודית בנגב. כיום, הלימנים משמשים כחניונים למטיילים ולחיילים, וכמקור לעשב ולצל עבור עדרי הבדואים.
יוסף וייץ, היערן הראשון של הקק"ל, הגה את הרעיון של הקמת נקודות ירוקות לאורך כבישי הנגב. בני וירצברג, יערן בקק"ל, הוא שהגה את רעיון הלימן, בהתבסס על שיטות חקלאיות נבטיות עתיקות. הרעיון פשוט למדי - באפיק הנחל בונים סוללות עפר בצורת האות ח, כאשר המפתח הוא לכיוון זרימת המים בנחל. המים שזורמים בנחל נסכרים על ידי סוללות העפר, ומשקים את חורשת העצים.
לימן אפיק (למעלה) ושני לימני צד (למטה). תמונות - קק"ל
קיימים שני סוגים של לימנים - לימן אפיק שממוקם בתוך אפיק הנחל, ולימן צד שממוקם לצד האפיק, ומקבל מים באמצעות תעלת הטייה. לצד הסוללות קיים בלימן מנגנון הנקרא "מיברץ" - תעלת עודפים שמאפשרת לשחרר את עודפי המים מן הלימן.
תיכנון לימן מצריך הבנה טובה של ההידרולוגיה של האזור. בהתאם לגודלו של הלימן, לכמות המים הרצויה עבור העצים, ובהסתמך על כמות הגשמים הממוצעת ותבנית המשקעים ניתן לחשב את הגודל הרצוי של האגן התורם נגר, ולאתר מקומות מתאימים להקמת הלימן. בנוסף, נדרשת הבנה טובה של הקרקע. ככל שהקרקע עמוקה יותר היא יכולה להכיל יותר מים זמינים עבור העצים. קרקעות לסיות יכולות להכיל יותר מים זמינים מאשר קרקעות חוליות. לבסוף, נדרשת הבנה טובה של הצומח. יש לבחור עצים נותני צל, שיהיו עמידים הן לתקופות יובש ארוכות והן להצפות. לא מזיק גם לברר מה המצב המשפטי של הקרקע עליה עומד לקום הלימן, ומה התוכניות העתידיות לגבי האזור. לא מעט לימנים נפגעו (והעצים שבהם התייבשו) כתוצאה מעבודות פיתוח חוקיות (במסגרת הרחבת כבישים) ובלתי חוקיות (במסגרת התיישבויות הבדואים).
ועכשיו לכותרת - המילה "מחוז" מופיעה בתנ"ך פעם אחת בלבד (תהילים ק"ז) "יָקֵם סְעָרָה, לִדְמָמָה; וַיֶּחֱשׁוּ, גַּלֵּיהֶם. וַיִּשְׂמְחוּ כִי-יִשְׁתֹּקוּ; וַיַּנְחֵם, אֶל-מְחוֹז חֶפְצָם." בניגוד לפירוש המקובל (מחוז = אזור) טען הבלשן יחזקאל קוטשר כי הפירוש הנכון של המילה "מחוז" הוא "נמל". הוא הביא עדויות כאלה ואחרות, אך נשאר בדעת מיעוט. כשהתגלו איגרות בר-כוכבא נמצא שם הצירוף "שפינא (=ספינה) במחוז" - תמיכה חד-משמעית בפירושו של קוטשר. בפעם הבאה שאתם טסים לחו"ל, אתם מוזמנים להגיד לנהג המונית "חפץ אני להגיע למחוז התעופה בן גוריון". נראה לאן תגיעו.
כל פוליטיקאי מתחיל יודע שאם הוא רוצה לספר סיפור טוב, הוא צריך לעשות שני דברים - להפוך את הסיפור לאישי ולהגזים (personalise and exaggerate). נשאיר את ההגזמות לפוליטיקאים, אבל נוסיף נופך אישי לרשומה הקודמת.
בכל פעם שאני נחשף לאבק של אלון אני מקבל גירוי מעצבן בכפות הידיים. לא מדובר במשהו דרמטי, והגירוי חולף כמה שעות לאחר תום החשיפה, אבל בכל זאת - זה די מעצבן ומפריע לעבודה. בכל פעם שאני נחשף לאבק של עץ שמשווק תחת המותג "רוזווד" אני סובל מגירוי באף (= התעטשות נמרצת), מגירוי בעיניים (= דמיעה נמרצת) ומצריבה בגרון. אני מכיר באופן אישי נגר מכובד (רוצה לומר - אין מדובר ב"מישהו" שהוא חבר של השכנה של הדודה של גיסתי) שנחשף לאבק של "רוזווד", סבל מתגובה אלרגית חריפה, בילה מספר ימים בבית חולים ועוד מספר לא מבוטל של ימים בבית. בכל פעם שאני נחשף לאבק של עץ שמשווק תחת המותג "פאדוק" אני סובל מגירוי באף. דווקא ארז הלבנון וצפצפה לא עושים עלי רושם.
אז מה עושים? מצמצמים ככל הניתן את החשיפה לאבק על ידי שימוש במערכת לשאיבת אבק, מערכת לסינון אוויר, נשמיות ולבוש מגן. העצות המובאות כאן מיועדות לטווח הנגרים שבין "החובב" לבין "המקצוען הבודד". אינני מתיימר להיות מומחה לבטיחות ולגהות. בסופו של דבר, מתוך נאמנות לאתוס הישראלי, כל אחד יעשה מה שהוא מבין.
מערכת שאיבת אבק
הדרך הטובה ביותר לצמצם את החשיפה לאבק היא לתפוש אותו קרוב ככל הניתן למקום בו הוא נוצר, והדרך הטובה ביותר לתפוש אותו הוא באמצעות מערכת שאיבת אבק. באופן כללי, מערכת שאיבת אבק מורכבת מחמישה חלקים:
מאוורר - מייצר את זרם האויר, שגורם לשאיבת האבק.
מערכת צינורות - מקשרת בין המאוורר לבין הכובעים.
כובעים - התקנים הנמצאים במקום בו נוצר האבק, ותפקידם לתפוש את האבק. בחלק מן המקרים הכובע הוא חלק מן המכונה (המכשיר), ובחלק מן המקרים הוא תוספת למכונה.
מסנן (פילטר) - תפקידו לסנן את האוויר המאובק, להותיר את האבק בתוך המערכת ולשחרר אוויר נקי החוצה.
מפריד (ציקלון) - תפקידו להפריד את הנסורת מן האבק, לפני ההגעה אל המסנן. כך משפרים את יעילותו של המסנן ומאריכים את חייו.
בסדנאות קטנות מדובר לרוב במערכת פשוטה עם חיבור אחד לכובע, שמניידים אותה בין המכונות השונות. לעיתים, בנוסף למערכת הניידת, ישנה מערכת נייחת שמחוברת באופן קבוע למכונות הגדולות (מסור, מקצוע עליון, וכיו"ב). חשוב לשים לב לנקודות הבאות:
התאמה של הספק המערכת (ובעיקר של המאוורר) לכמות האוויר והאבק אותה יש לפנות. לשואב אבק ביתי אין שום סיכוי להתמודד עם קרייזיק גדל מידות. שאלת ההתאמה מסובכת יותר אם המערכת מחוברת עם צנרת קבועה למספר כובעים בו-זמנית.
צינורות ארוכים, בעלי קטרים משתנים, מפותלים, בעלי פניות חדות מקטינים באופן משמעותי את הספק המערכת.
הכובע הוא פשרה בין הרצון לתפוש כמות מירבית של אוויר ואבק לבין נוחות ובטיחות העבודה. צריך להשתדל ולבחור במכשירים עם כובעים שמהווים פשרה טובה, או לחילופין - לקנות או לבנות באופן עצמאי כובעים שכאלה. אני לא מצליח להבין מדוע, במאה ה-21, נגרים מוכנים עדיין לקנות ראוטר בלי חיבור סביר למערכת שאיבת אבק.
אין שום טעם לצייד את המערכת במסנן "אטומי" אם היא לא מיועדת לכך. באופן כללי - ככל שהמסנן בעל יכולת הפרדה טובה יותר, הספק המערכת יורד. אין טעם "לחנוק" את המערכת עם מסנן לא מתאים.
מומלץ מאוד להשתמש במפריד אם המערכת מחוברת למכונות שמייצרות הרבה נסורת (מסור שולחן). אם המכונות מייצרות רק אבק (משייפת) - המפריד מיותר, אבל איננו מזיק.
מומלץ למקם את מוצא המערכת מחוץ לסדנא (וזה לא שאנחנו לא אוהבים את השכנים). המערכות הללו רחוקות מלסנן את כל האבק, ואם אפשר להיפטר משאריות האבק מחוץ לסדנא - עדיף.
יש להקפיד על תחזוקה של המערכת - ניקוי פילטרים, ניקוי מיכלי / שקי אגירה, תקינות צינורות וכובעים.
מערכת סינון אוויר
מערכות סינון אוויר מהוות "קו הגנה שני". הן מיועדות ללכוד את החלקיקים שנמלטו ממערכת שאיבת האבק, ומצאו דרכם אל אוויר הסדנא. המערכות בנויות ממאוורר ומערכת פילטרים בעלי כושר הפרדה גבוה. המערכות, שמונחות על גבי משטח או תלויות מן התקרה, נבדלות זו מזו בהספק שלהן וברמת הסינון שלהן (וגם .. ברעש שהן מפיקות, בנוחות ניקוי והחלפת הפילטרים, ובמחיר).
קיים ויכוח האם מותר (כדאי) להפעיל את מערכות סינון האוויר בשעה שנמצאים בסדנא, או שיש להפעילן רק לאחר היציאה מן הסדנא. המצדדים בהפעלה "אחרי" טוענים כי בעצם פעולתן המערכות גורמות לסיחרור האוויר והאבק, מה שמגביר את החשיפה של הנגר לאבק, שאחרת היה שוקע מטה. המצדדים בהפעלה "תוך כדי" טוענים כי מדובר בחלקיקי אבק כל כך קטנים שממילא אינם שוקעים מטה, ולכן עדיף להיפטר מהם מהר ככל הניתן.
היצרנים ואירגוני התקינה אינם מספקים המלצה חד-משמעית בנושא, והם מעדיפים לשמור על עמימות. בסדנאות שעבדתי בהם היה מקובל להפעיל את המערכות רק לאחר היציאה מן הסדנא, אבל לא הייתה הוראה חד-משמעית לא להפעיל אותן "תוך כדי". בכל אופן, מדובר בהפעלה ממושכת - גם כשמדובר במערכות גדולות ומקצועיות הן אמורות לפעול במשך מספר שעות על מנת להגיע לאוויר "נקי".
נשמיות
מטרתן של הנשמיות היא למנוע מחלקיקי האבק להיכנס אל תוך מערכת הנשימה. רוב הנשמיות מיועדות לשימוש חד-פעמי, או למספר קטן של שימושים. הנשמיות מגיעות בשלושה מקדמי הגנה - 4, 10, 20 (מסיכות הגנה מגיעות עד למקדם הגנה של 40, והן גם מספקות הגנה לעיניים). מקדם ההגנה המומלץ עבור עבודות נגרות הוא 20.
עבור רוב פעולות הנגרות - עבודה עם מערכת שאיבת אבק תקינה חוסכת את הצורך בנשמית.
בכל פעולה הכרוכה בשיוף (ידני או ממוכן) מומלץ להשתמש בנשמית.
בכל פעולה הכרוכה בטיפול באבק (ניקוי מערכת השאיבה, ניקוי מכונות וכיו"ב) מומלץ להשתמש בנשמית.
בעבודה עם עץ בעל פוטנציאל רעילות גבוה מומלץ להשתמש בנשמית.
חשוב להשתמש בנשמית שמתאימה למבנה הפנים ואוטמת היטב.
חשוב להחליף את הנשמית על פי הוראות היצרן.
לבוש מגן
מטרתו של לבוש המגן היא למנוע מגע של העור עם האבק. כאשר עובדים עם עץ בעל פוטנציאל רעילות גבוה מומלץ לעבוד עם בגדים ארוכים, כפפות ומשקפי מגן או מסיכת פנים. יש להימנע מבגדים שיכלאו אבק בינם לבין העור. יש להקפיד על ניקוי הבגדים בצורה שתבטיח פיזור אבק מזערי.
קשה לראות, אבל שם מאחור נמצאת נגריה (וויקיפדיה)
לסיכום
אל תעבדו בלי מערכת שאיבת אבק מתאימה ומתוחזקת כהלכה. אם אין לכם מערכת כזאת - לכו לקנות (או לבנות) עכשיו. מגע של אבק במערכת הנשימה מסוכן לא פחות ממגע של להב המסור באצבע.
אם אתם משייפים או מתעסקים עם אבק - אל תעבדו בלי נשמית מתאימה ותקינה.
לא מזיק להצטייד במערכת סינון אוויר, אבל ממש לא חייבים.
נפתח במסע היסטורי, נעצור לאתנחתא מוסיקלית-בלשנית, ונמשיך במסע הפחדה.
ממלכת שומר, 2,500 לפני הספירה - החשבוניה הראשונה מוצגת לעולם. מדובר בלוח עם חריצים מקבילים - כל חריץ מייצג חזקה אחרת. השומרים השתמשו בבסיס 60, כך שהחריץ הראשון ביטא אחדות, החריץ השני ביטא 60-ות, החריץ השליש ביטא 3,600-ות, וכן הלאה. בחריצים הונחו חפצים קטנים, אשר שימשו בתור מונים (כלומר, ייצגו את הספרות). ריבוי החפצים (בשל הבסיס הגדול) והעובדה שהם הונחו באופן חופשי בתוך חריצים סיבכו מאוד את השימוש בחשבוניה, והיא שימשה אך רק לחיבור ולחיסור של מספרים. [עוד על מספרים - ברשומה הישנה "בכל אשמה השיטה"]
ככל הנראה גם המצרים הקדמונים השתמשו בחשבוניות דומות, אבל ארכיאולוגים לא הצליחו למצוא לכך עדויות (נמצאו חפצים שייתכן כי שימשו כמונים). הפרסים החלו להשתמש בחשבוניות בסביבות 600 לפנה"ס, וייתכן שהם אלה שהפיצו את השימוש בחשבוניה לסין ולהודו.
חשבוניה רומאית - שחזור (ויקיפדיה)
אצל היוונים אנחנו מוצאים עדויות לשימוש בחשבוניה במאה החמישית לפני הספירה. מדובר היה בלוח עץ או שיש עם חריצים, שבהם הונחו חלוקי נחל קטנים (Calculi). עד מהרה אימצו גם הרומאים את החשבוניה. הבסיס בו השתמשו היוונים והרומאים היה בסיס עשרוני חצוי, בדומה לספרות הרומאיות שאנו מכירים בהן יש סימון ל - 1, 5, 10, 50, 100 וכן הלאה. החשבוניות של היוונים והרומאים עבדו משמאל לימין (כלומר האחדות היו בצד שמאל), בעוד שהחשבוניות של השומרים, המצרים והפרסים עבדו מימין לשמאל.
חשבוניה סינית בתצורה עשרונית (ויקיפדיה)
העדות הראשונה לשימוש בחשבוניה אצל הסינים הוא במאה השנייה לפנה"ס. לא ברור אם הם פיתחו את החשבוניה באופן עצמאי, או שהיא הגיעה אליהם דרך פרס. בכל אופן, הסינים הם אלה שהביאו את החשבוניה למבנה המוכר לנו כיום - מוטות שעליהם נעים חרוזים. השינוי המבני איפשר לבצע חישובים מורכבים (כפל וחילוק בנוסף לחיבור ולחיסור) במהירות רבה. בחשבוניה הסינית אנו מוצאים חמישה חרוזים ועוד שניים על כל מוט - כך ניתן היה לבצע ביעילות חישובים בבסיס הקסדצימלי (בסיס 16, שהיה מקובל אצל הסינים) חצוי ומאוחר יותר גם בבסיס עשרוני חצוי.
החשבוניה הסינית אומצה ע"י היפנים בשלב מאוחר למדי (המאה ה - 14 לספירה), ומהר מאוד שינתה את תצורתה לארבעה חרוזים ועוד אחד על כל מוט. שינוי ששיקף את המעבר של היפנים לשיטה העשרונית ונטישת השיטה ההקסדצימלית.
החשבוניה הרוסית היא חשבוניה על בסיס עשרוני (מלא). על כל מוט מושחלים עשרה חרוזים, כאשר לצורך הנוחות שני החרוזים האמצעיים בעלי צבע שונה. החשבוניות המוכרות כיום בעולם המערבי (ומשמשות כעזר למידה בבתי ספר) מבוססות על החשבוניה הרוסית ועובדות על בסיס עשרוני מלא.
רגע לפני שאני מאבד את אחרוני הקוראים - אתנחתא מוסיקלית-בלשנית. "מעלה אבק" של להקת טיפקס. מילים ולחן: קובי אוז (וכל קשר לבחירות המתרגשות עלינו - מקרי בהחלט).
איך אומרים "חשבוניה" באנגלית (ובעצם בכל השפות "המערביות") ? Abacus. המילה הגיעה לאנגלית מיוונית (דרך לטינית). המילה היוונית המקורית הייתה ἄβαξ (אני אחסוך לכם את החזרה לשיעורי המתמטיקה. הוגים את זה - abax), ומשמעותה "לוח ציור". מדובר בלוח מכוסה בחול, שעליו ניתן היה לצייר באמצעות מקל (או אצבע). מקורה של המילה היוונית הוא בשפות שמיות. אנחנו מכירים שפה כזאת - עברית. אנחנו מכירים גם מילה כזאת - "אבק". החשבוניות המקוריות היו לוח מכוסה אבק (= abax) עליו סומנו חריצים, שבהם הונחו החפצים.
אנחנו (הנגרים) לא מבינים גדולים בחשבוניות, אבל באבק אין מומחים מאיתנו. אז, זהו, שלא בדיוק. אנחנו מצטיינים בייצור אבק, אבל יש לנו עוד כמה דברים ללמוד בכל הנוגע לנזקים שהאבק עלול לגרום לנו ובאפשרויות לצמצום הסיכון. הגיע הזמן למסע ההפחדה.
כשאנחנו נדרשים לתקנים בנושא בטיחות בעבודה, אנחנו יודעים למה לצפות. התקנים הישראלים נוכחים / נפקדים - או שלא ניתן למצוא אותם, או שהם פשוט לא קיימים. התקנים האמריקאיים מאופיינים באמירות מעורפלות (שמשקפות לחץ של קבוצות אינטרסים שונות) - "אין עדות חד-משמעית ש ... אבל מומלץ ש ...". בצר לנו אנחנו פונים לתקנים הבריטיים של ה - Health and Safety Executive. אפשר להתווכח על תוכנם, אבל לפחות יש תוכן שאפשר להתווכח עליו.
הנה מידע מתוך "דף אינפורמציה" של ה - HSE בנושא הסכנות הכרוכות בחשיפה לאבק של עצים.
באופן כללי, עצים קשים מסוכנים (רעילים) יותר מעצים רכים. פורניר ולביד הם לרוב תוצר של עצים קשים. שבבית וסיבית הן לרוב תוצר של עצים רכים, אבל החומרים המוספים להם עלולים להיות מסוכנים לכשעצמם.
זנים רבים יכולים להיות משווקים תחת שם מסחרי אחד. תחת השם rosewood משווקים קרוב לשלושים זנים שונים. אם מישהו מוכר לך רוזווד - ממש לא ברור מה הוא מוכר לך (לרוב, גם לו אין מושג). הקביעה "רוזווד הוא עץ רעיל" היא כל כך כללית ולא מדויקת, שהיא פשוט חסרת טעם. כדי להגביר עוד יותר את המבוכה - אותו זן יכול להיות משווק תחת שמות מסחריים שונים.
קיימת שונות גדולה בין עצים (specimen) מאותו זן. עץ אחד עלול להכיל הרבה מאוד גורמים רעילים, בעוד שעץ אחר עשוי להכיל מעט מאוד גורמים רעילים.
קיימת שונות גדולה בתגובה של אנשים שונים לאותה חשיפה לאבק. אדם אחד עלול לפתח תגובה קשה, בעוד שאדם אחר כלל לא יושפע.
התקן הבריטי מגדיר את החשיפה המקסימלית המותרת במקום עבודה - לאורך שמונה שעות עבודה, אין לחרוג מחשיפה ממוצעת של 5 מ"ג אבק למטר מעוקב אויר.
האבק עלול לגרום לגירוי של העור. על פי רוב מדובר בגירוי מקומי, שחולף כאשר נפסקת החשיפה לאבק. במקרים חמורים, החשיפה עלולה לגרום לדלקת עור. במקרים חמוירים עוד יותר, החשיפה עלולה להתניע תגובה אלרגית חריפה, שתתפרץ בעת חשיפה חוזרת לאבק.
האבק עלול לגרום לגירוי של מערכת הנשימה. האבק עלול לגרום לנזלת, להתעטשויות נמרצות, לאף סתום, לדימום באף, ובמקרים נדירים מאוד - לסרטן באף. על פי רוב, הגירוי נפסק כאשר נפסקת החשיפה לאבק. גם כאן, במקרים חמורים יותר עלולה להיות מותנעת תגובה אלרגית חריפה, שתתפרץ בעת חשיפה חוזרת לאבק.
האבק עלול לגרום לנזק לריאות. החל בהתקפי אסטמה, וכלה בנזק תמידי לתפקודי הריאות.
האבק עלול לגרום לגירוי של העינים. החל בכאב בעינים, עובר דרך הדמעה, וכלה בדלקת עינים.
האבק עלול לגרום לגירוי של הגוף כולו. במקרים נדירים עלול להיגרם גירוי כללי של הגוף - כאבי ראש, בחילות, צמא, צימצום שדה הראיה, וכיו"ב צרות מצרות שונות.
מספר מחקרים מצביעים על קשר בין חשיפה לאבק לבין פגיעה בתאי זרע ופגיעה במערכת הלימפה (מחלת הודג'קין).
רגע לפני שאתם מוותרים לחלוטין על נגרות, אתם בטח אומרים לעצמכם - אני משתמש בעצים "רגילים", לא יכול להיות שהם מסוכנים. אני מצטער לאכזב אתכם - הנה רשימה מאוד חלקית של עצים "רגילים" עם נזקים בריאותיים מדווחים.
אדר (maple) - ירידה בתפקודי ריאות.
אלון (oak) - אסטמה, התעטשויות נמרצות, גירוי עיניים.
ארז לבנון (cedar of Lebanon) - גיורי של מערכת הנשימה.
אורן (pine) - גירוי של העור,ירידה בתפקודי ריאות.
צפצפה (poplar) - התעטשויות נמרצות, גירוי עיניים, שלפוחיות על העור.
העצים הפחות "רגילים" גורמים לתגובות הרבה יותר "אקזוטיות" - לימבה גורם לדימום מהאף ומהחניכיים, ארז אדום גורם לנזק למערכת העצבים המרכזית, פאדוק גורם להקאות ולהתנפחויות של אברים, וונגה גורם לנזק למערכת העצבים המרכזית ולהתכווצוית בטניות, יו גורם לכאבי ראש, ירידה בלחץ דם ופגיעה בתפקוד לבבי.
אז מה עושים ? מחכים לרשומה הבאה שתציע כמה דרכים להקטין את הסיכון. שבוע טוב.
לעיתים קשה עד מאוד היא מלאכתו של הבלוגאי (כותב בלוגים). חפץ הוא לאזכר את פרק ד' בשיר השירים, אך עומדת בפניו ברירה אכזרית - באיזה שיר לבחור? ניתן לבחור בלחן של מיקי גבריאלוב בביצוע משותף שלו עם אריק איינשטיין. ניתן לבחור בלחן מוקדם יותר של נועם שריף בביצועה של אסתר עופרים. אפשר גם לחזור אל "שדות גולדברג" של מאיר אריאל ("שלחייך פרדס רימונים / כפרים עם נרדים").
אני בחרתי בשירה של רחל המשוררת - "גן נעול". השיר נכתב בשנת 1928, והיא הקדישה אותו ברמז לאהובה הנשוי זלמן שזר (לימים נשיאה השלישי של מדינת ישראל). הצירוף "גן נעול" הוא שיבוץ מפסוק י"ב שבפרק - "גן נעול, אחותי כלה; גל נעול, מעיין חתום". השיר הולחן בשנת 1979 על ידי שוקי שוקי, ובוצע על ידי הצמד שוקי ודורית.
על מנת להגיע אל יעדינו אנחנו צריכים לדלג על פסוק י"ג (ששימש את מאיר אריאל), ולהגיע אל פסוק י"ד - נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם, קָנֶה וְקִנָּמוֹן, עִם, כָּל-עֲצֵי לְבוֹנָה; מֹר, וַאֲהָלוֹת, עִם, כָּל-רָאשֵׁי בְשָׂמִים. אנו מוצאים כאן רשימה של בשמים, וביניהם את הקינמון - גיבור הרשומה שלנו.
הקינמון מוכר כבושם וכתבלין שנים רבות. קיימות עדויות כי הסינים השתמשו בו כבר בשנת 2,700 לפני הספירה. המצרים השתמשו בו בשנת 2,000 לפנה"ס כחלק מתהליך החניטה של מומיות. בתנ"ך, בנוסף לאיזכור שבשיר השירים, הוא מוזכר גם בספר שמות (ל', כ"ג) כאחד המרכיבים של שמן משחת הקודש. רגע - מה זה קינמון?
הקינמון (Cinnamomum) הוא סוג של עץ ירוק עד המשתייך למשפחת העראים. החלק בו אנחנו משתמשים הוא הקליפה. מקלות הקינמון הם למעשה חתיכות קליפה יבשה, וקינמון טחון הוא פשוט טחינה של חתיכות קליפה. המינים בהם משתמשים מחולקים לשתי קבוצות:
קינמון אינדונזי (מימין) וקינמון אמיתי (משמאל)
קינמון אמיתי (True Cinnamon) - מין של קינמון הגדל בסרי לנקה. הקינמון הזה נחשב למשובח ביותר, ולפיכך גם ליקר ביותר. במין זה משתמשים בקליפה הפנימית.
קסיה (Cassia) - בקבוצה זאת מוצאים שלושה מינים - קינמון אינדונזי, קינמון ויאטנמי, וקינמון סיני. במינים אלה משתמשים בקליפה החיצונית.
מקור המילה "קינמון" לוט בערפל, אך ככל הנראה מדובר במילה עברית (או לפחות שמית) שהתגלגלה דרך יוונית ורומית לרחבי העולם. הקבוצה השנייה של הקינמון - קסיה - מוזכרת אף היא במקרא (תהילים מ"ה) - עַל-כֵּן מְשָׁחֲךָ אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ, שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן--מֵחֲבֵרֶךָ. מֹר-וַאֲהָלוֹת קְצִיעוֹת, כָּל-בִּגְדֹתֶיךָ. "קציעה" היא "קליפה" (פעולת ההקצעה שאנחנו מבצעים בנגרות היא גירוד החלק החיצוני, גירוד הקליפה). גם כאן, המילה העברית "קציעה" התגלגלה דרך יוונית ורומית לרחבי העולם.
אדם צד ציפור קינמון (ציור מימי הביניים)
מקורו של הקינמון היווה תעלומה עבור העולם המערבי. הקינמון, שהופק במזרח, הועבר על ידי האינדונזים על גבי רפסודות למזרח אפריקה. משם הוא הועבר על ידי שיירות סוחרים למצרים, ומשם לשאר העולם המערבי. היו כאלה שחשבו כי מקורו של הקינמון בחצי האי ערב, והיו כאלה שהפליאו בתיאורים של ציפורי קינמון, שאספו ענפי קינמון לצורך בניית קיניהן.
התעלומה נפתרה בסופה של המאה החמש עשרה. הפורטוגזים גילו את סרי לנקה, השתלטו על האי, שיעבדו את התושבים, ותיעשו את אופן הפקת הקינמון. הם החזיקו במונופול על ייצור קינמון במשך למעלה ממאה שנה. במאה השבע עשרה כרתו ההולנדים ברית עם תושבים שהתגוררו במרכז האי, ותוך זמן קצר הם דחקו את הפורטוגזים, והשתלטו על גידול הקינמון. ההולנדים שיכללו את גידול והפקת הקינמון, תירבתו את עצי הקינמון, ושתלו אותם בחוות - הן בסרי לנקה והן מחוץ לאי. הבריטים הצטרפו לחגיגה בסוף המאה השמונה עשרה - הם דחקו את ההולנדים, והשתלטו על סרי לנקה. הופעתם של הבריטים הייתה מאוחרת מדי - לא רק שחשיבותו של הקינמון ירדה, אלא גם הפקתו התפשטה אל מחוץ לאי.
במטבח - הקינמון מוכר במערב כתבלין במתחם "המתוקים", אבל במזרח הוא משמש דווקא כתבלין במתחם "המלוחים". צריכה מוגברת של קינמון קסיה לאורך זמן מסוכנת, שכן הוא מכין חומר בשם קומרין - חומר שגורם לנזק לכליות ולכבד. ברפואה העממית יש לקינמון מגוון רחב של שימושים, אך התועלת שבשימושים אלה לא הוכחה באופן מדעי.
מדי שנה מיוצרים בין 27 ל - 35 אלף טון קינמון, כאשר בין 7 ל - 10 אלף טון הוא קינמון אמיתי, והשאר - קסיה. במטעים תעשייתיים מגדלים את עץ הקינמון במשך שנתיים, ואז חותכים אות הגזע קרוב לפני הקרקע. בשנה הבאה צומחים כתריסר חוטרים. את החוטרים חותכים, ומעבדים באופן מיידי, כשהם עדיין רטובים. מכים על החוטרים עם פטיש על מנת לשחרר את הקליפה, ומקלפים אותה. הקליפה מתגלגלת ומתייבשת לחלוטין תוך שש עד שמונה שעות. כעת חותכים את גלילי הקליפה לחתיכות קטנות יותר - אלה הם מקלות הקינמון המוכרים לנו. בשיטה המסורתית מקלפים את הקליפה של עץ הקינמון באמצעות סכין, ומניחים לעץ להמשיך לגדול.
אי אפשר בלי כמה מילים על "אתגר הקינמון" (Cinnamon Challange). מדובר באתגר שמתרוצץ (התרוצץ) במרשתת - אנשים מצלמים עצמם בולעים כפית קינמון טחון בתוך פחות משישים שניות. זה נשמע קל, אבל מסתבר שזה ממש קשה. זה נשמע בלתי מזיק, אבל מסתבר שהאתגר טומן בחובו סכנות בריאותיות אמיתיות ורציניות. הקינמון מייבש את הפה ואת הגרון, גורם לשיעול והקאות, לגירויים בדרכי הנשימה, והאתגר עלול להסתיים בדלקת ריאות או גרוע מכך בתמט ריאה. בקיצור - אל תנסו את זה בבית, אבל בהחלט מותר להסתכל על אנשים אחרים עושים את זה ...
ברשומה הקודמת דיברנו על חלק מן העצים המתאימים לבניית ריהוט חוץ. היום נדבר על העיצוב והבנייה של ריהוט חוץ, ונסיים בכמה הערות לגבי גימור.
גם אם בחרנו בעץ שמזדקן בכבוד, אנחנו חייבים לספק לו את התנאים המתאימים לתהליך ההזדקנות. הנה כמה עקרונות מנחים:
יש להניח תנועת עץ (התרחבות והתכווצות) מירבית - אם ברהיטים רגילים אפשר "לרמות" פה ושם, ולקוות שהעץ לא באמת ינוע בשיעור של 2%, הרי שבריהוט חוץ אין הנחות. השינוי בטמפרטורה ובלחות היחסית, החשיפה לגשם ולקרינה מנצלים את מלוא שני האחוזים שמוקצים להם. עוד לא נולד המחבר או הפירזול שיעצור עץ בדרכו להתרחב או להתכווץ.
יש להימנע מהיקוות של מים - מים שנשארים על הרהיט לאורך זמן הם מתכון בטוח לצרות. יש להימנע ממשטחים ישרים, ובוודאי ממשטחים קעורים. אם אין מנוס ממשטחים ישרים (בשולחן, למשל) - מומלץ לבנות אותם מכפיסים מרווחים ולא ממשטח רציף.
יש לשאוף למחברים פשוטים הבנויים היטב - עיקרון הנשיקה (KISS - Keep It Simple Stupid) הוא העיקרון המוביל כאן. יש לשמור את המחברים פשוטים, פונקציונליים, ועשויים היטב. יש להימנע ממחברים שעלולים לאגור בתוכם מים, ויש לשאוף למחברים הדוקים וסגורים ככל שניתן. מומלץ לחזק את המחברים באמצעות דיבלים מעץ או באמצעות ברגים.
יש להשתמש בדבק מתאים - יש להשתמש בדבקים המיועדים לשימוש חוץ. דבק D3 או D4 (אם הוא אירופאי) או דבק type-III (אם הוא אמריקאי). זה לא הזמן להיות הרפתקנים או לחסוך בכסף - יש לקנות דבק מחברה מוכרת בחנות עם תנועת קונים ערה.
יש להשתמש בפרזול הולם - עפי"ר, אני מסתייג משימוש בברגים ברהיטים שבנויים עץ מלא. כשמדובר בריהוט חוץ - שימוש בברגים הוא ממש "בסדר", ויש שיגידו שהוא אפילו "מתבקש". עדיף להשתמש בברגים המהודקים באמצעות אום, ולא כאלה שמהודקים אל תוך העץ. בכל אופן, יש להשתמש בברגים שמיועדים לתנאי חוץ. מומלץ לא לכסות את ראשי הברגים בפקקי עץ, שכן המים נקווים בין ראש הבורג לצד התחתון של הפקק.
יש לצמצם את שטח המגע עם הקרקע - יש להימנע מרכיבים (למשל קושרות) שבאים במגע מתמשך עם הקרקע. הרהיט שלכם איננו סירה - אל תשקיעו אותו במים.
הפערים בין מפלגת מי-צריך-גימור ("אם הרהיט יפה הוא לא צריך גימור, ואם הוא צריך גימור סימן שהוא לא יפה") לבין מפלגת גימור-תחילה ("גימור - כי לפעמים הרהיט הוא רק תירוץ") הולכים ומעמיקים כשמדובר בריהוט חוץ.
אנשי המי-צריך-גימור טוענים כי לא משנה מה תעשה וכמה תתאמץ - תוך כמה שנים הרהיט ממילא יזדקן ויקבל צבע אפור. הם מחזקים את הטענה הרציונלית שלהם בקביעה אמוציונלית - אנחנו אוהבים את המראה הטבעי האפור. אנשי הגימור-תחילה מסבירים בלהט שאם רק תיישם את הגימור "הנכון" (ותחדש אותו מדי שנה) תקבל רהיט צעיר לנצח. אנשי הגימור-תחילה מתקשים להחליט מהו אותו גימור "נכון" אותו יש ליישם, וכך נפתח בפניהם כר נרחב לדיונים אינסופיים.
אם התפקדת למפלגת הגימור-תחילה צפוי לך מסע ארוך ומפותל, רצוף עליות ומורדות, בדרכך אל המנוחה והנחלה - מציאת הגימור "הנכון". הנה כמה סיבות למסע הקשה הצפוי לך:
התחום באמת מסובך. מדובר בכימיה - תחום שרוב האנשים פשוט לא מבינים בו דבר וחצי דבר. רוב האנשים מסוגלים להסביר (או להבין די מהר) איך עובד מנוע של מכונית, אבל מי מסוגל להסביר איך עובד סבון ?
התחום משובץ במושגים "רופפים" שמותירים מקום לפרשנות נרחבת - מה ההבדל בין וורניש (תערובת של שמן, שרף ומדלל) לבין דניש אויל (תערובת של שמן עם וורניש). אני לא מבין מה זה "לכה עמידה", אז איך רוצים שאני אבין מה המשמעות של "לכה עמידה במיוחד" ?
ההרכבים (ותהליכי הייצור) המדויקים של חומרי הגימור נשמרים בסוד. החברות אינן חייבות לפרסם את ההרכב המדויק, והן נמנעות באדיקות מלחשוף את המידע הזה. גם חפירה מעמיקה מעלה תוצאות מאוד חלקיות.
חומרים בעלי שם זהה שמקורם בחברות שונות שונים מאוד זה מזה. חברים בכירים במפלגת הגימור-תחילה לעולם לא ימליצו לך על דניש אויל, הם ימליצו לך על דניש אויל של חברה מסוימת. אם הם רוקחים בעצמם שיקוי כלשהו של גימור - הם ישתמשו באדיקות בחומרי גלם מאוד ספציפיים.
יושבי ארץ הקודש נתקלים בקושי נוסף. חלק לא קטן מהמותגים המובילים בחו"ל לא מגיע לארץ, ולעומתם מוצאים כאן מותגים מקומיים ויחודיים. כך נוצר מצב בו מצד אחד חומר שמופיע בעיתונים או בספרים בחו"ל איננו רלבנטי לארץ, ומצד שני לא ניתן למצוא חומר על המוצרים המקומיים.
אז מה עושים? קוראים, שואלים, מנסים, ומשתכנעים שהמסע חשוב יותר מהגילוי עצמו. ואפשר גם לחצות את הקווים, ולעבור למפלגת המי-צריך-גימור.
ואם במפלגות עסקינן - נסיים בתשדיר הבחירות המיתולוגי משנת 1988. משה דואק בראש מפלגת תרשיש. דרך אגב, מדובר באותו משה דואק שהשליך רימון יד בכנסת ישראל (כשעדיין שכנה בבית פרומין) באוקטובר 1957, ופצע את דוד בן-גוריון, משה שפירא, גולדה מאיר ומשה כרמל.
בשישה עשר לאפריל, שנת 1978 התמנה רפאל איתן לרמטכ"ל האחד עשר של צה"ל. למען מירי רגב נציין שהוא החליף בתפקיד את מוטה גור, שממש (אבל ממש) לא היה הרמטכ"ל בעת שיחרור ירושלים. בכל אופן, עם כניסתו של רפול לתפקיד הוא הכריז על שורה של צעדים שלא זכו לאהדה רבה - השבת הכומתה אל הראש, איסוף תרמילים משומשים, וביטולן של הלהקות הצבאיות. דרך אגב, רבים זוכרים לו את הקמתו של פרויקט "נערי רפול", אבל מעטים יודעים כי הוא גם זה שהקים את תוכניות "תלפיות".
נחזור אל הלהקות הצבאיות - הלהקות מצאו דרכים שונות ומשונות להתמודד עם רוע הגזירה. להקת פיקוד צפון שינתה את שמה ל"חבורת הזמר של פיקוד הצפון", והריצה שתי תוכניות במקביל - תוכנית רשמית של שירה בציבור של שירי ארץ ישראל, ותוכנית רגילה וקצת פחות רשמית (שלא לומר מחתרתית משהו) בשם "בלילה על הדשא". התוכנית כללה את השיר (ניחשתם נכון) "בלילה על הדשא" שהפך עד מהרה ללהיט, והיה למעשה הלהיט האחרון שיצא מקו הייצור של הלהקות הצבאיות. את המילים כתבה אסתר ניצב (כותבת אלמונית מקיבוץ בית זרע). למנגינה שהלחין יאיר רוזנבלום מספר שנים קודם לכן עבור הסרט צ'רלי וחצי.
הנה מילות הבית הראשון של השיר, ואחריהן השיר בביצוע חבורת הזמר של פיקוד הצפון בשנת השלושים למדינת ישראל.
נשב בחוץ, כל כך יפה, יפה הליל
נשיר רעים, נשיר לקול צלילי מיתר
שירים פשוטים, שירים יפים
על אהבה וקיץ
שירי הלב ההם, שירי הלב ההם
שאין כמותם.
אמנם בבית השני מגלים כי החברים יושבים בחוץ על הדשא, אבל זה לא צריך להפריע לנו לדבר על ריהוט חוץ. מאחר שאנחנו נמצאים בבלוג שעוסק בנגרות, ומאחר שאנחנו סולדים מחומרים מודרניים (פלסטיק ומתכת), נדבר על ריהוט חוץ עשוי עץ.
כל מי שבונה או קונה רהיטי עץ, שעומדים לשהות בחוץ, חייב להכיר בעובדה כי אורך החיים שלהם מוגבל. לתנאים הסביבתיים (The Elements) השפעה רבה על שרידות הרהיטים, אבל ההשפעה שלנו על התנאים הללו מוגבלת למדי. אנחנו יכולים לנסות ולהשפיע בשלושה תחומים: בחירת חומר הגלם (סוג העץ), עיצוב, וגימור.
בחירת חומר הגלם
העץ האידאלי עבור ריהוט חוץ הוא עץ שיודע כיצד להזדקן בכבוד - לדהות באלגנטיות בלי להרקב. העצים המוצלחים ביותר בקטגוריה זאת הם העצים המכונים "אקזוטיים" - עצים שאינם מקומיים לאירופה או לארצות הברית. העצים הללו נוטים להיות כבדים, צפופים, עמידים לריקבון, וצבעם דוהה לגוונים אפורים יפים. אבל, שימוש בעצים אקזוטיים מעורר בעיות כלכליות ומוסריות. העצים הללו יקרים מאוד, וכמעט תמיד הגעתם למערב משלבת כריתה בלתי אחראית עם ניצול של האוכלוסיה המקומית.
קיימות גם חלופות מקומיות יותר. אחת החלופות המוצלחות היא אלון לבן (White Oak). הוא אמנם לא עמיד כמו העצים האקזוטיים, אבל בהחלט מדובר בעץ שיצליח לשרוד במשך שנים רבות. באלון יש הבדל באופי גרעינים בשתי תקופות הצמיחה - הגרעינים של הצמיחה המוקדמת (early growth) רכים ופתוחים יותר מאלה של הצמיחה המאוחרת (late growth). השחיקה של הגרעינים הרכים והפתוחים מהירה יותר, ולפיכך יורגש חספוס בפני השטח כעבור מספר שנים. על מנת להתגבר על הבעייה צריך להשתמש בעצים עם טבעות גדילה צפופות. כשמשתמשים באלון לבן (או בעצים אחרים) עבור ריהוט חוץ יש להימנע לחלוטין משימוש ב - sapwood, שכן אין לו כל עמידות בפני ריקבון.
רוביניה בת שיטה (Black Locust) היא צמח מקומי לצפון מזרח ארצות הברית, אך כיום הוא התאזרח בכל רחבי ארצות הברית וקנדה. במדינות ים תיכוניות רבות הוא נחשב למין פולש - הצמח מתפשט במהירות באמצעות נצרים, גדל בקצב מהיר, הצל שלו מפחית את התחרות מצד צמחים אחרים, וכך הוא משתלט על שטחים נרחבים. בארץ הוא נחשב לצמח מאוזרח, אך הרשויות ממליצות שלא להשתמש בו בגינון. הרוביניה עמידה מאוד בפני רקבון, ובנוסף - בצמח אין יותר מאשר שלוש שנים של sapwood, כך שמבזבזים מעט מאוד חומר. החסרון המרכזי - קשה מאוד להשיג את העץ באופן מסחרי.
ברוש קרח / גלברה (Bald Cypress) הוא צמח שמקורו באריזונה שבארצות הברית. כיום הוא נפוץ במדינות רבות, ובכללן ישראל. מדובר בעץ ברוש בעל צורה של פירמידה שגובהה עשוי להגיע לגובה של 15 מטר וקוטרה לרוחב של 4.5 מטר. העץ בעל משקל סגולי נמוך כך שהוא מומלץ לרהיטים שצריך להזיז לעיתים קרובות. הבעייה המרכזית - העץ מאוד שמנוני, כך שההדבקה שלו מצריכה שימוש בדבקים מיוחדים (דבקים אפקוסיים יעודיים).
ארז אדום (Red Cedar) הוא צמח נפוץ מאוד בקנדה ובצפון ארצות הברית, והוא מיובא לארץ באופן סדיר. העץ בעל עמידות טובה מאוד לריקבון, וגם הוא - כמו הברוש הקרח - בעל משקל סגולי נמוך. הבעייה - העץ מכיל לא מעט עיניים, שעשויות להפריע למחברים. יש לתכנן היטב מראש, ולהיות מוכנים לאחוזי פחת גבוהים.
עד כאן לרשומה זאת. בשבוע הבא נדבר על שני התחומים הנוספים: עיצוב וגימור הרהיטים.
הפעם נרחיק לבריטיש קולומביה (British Columbia), המחוז הדרום מערבי של קנדה. גודלו של המחוז הוא 944,735 קמ"ר (פי 43 משטחה של מדינת ישראל) ומתגוררים בו 4.4 מיליון תושבים (לעומת 7.8 במדינת ישראל). נכון לסקר משנת 2011, כ - 58% משטח הקרקע מכוסה ביער, שרובו המכריע (80%) מורכב מעצים מחטניים.
בשנות השישים סבלו היערות בבריטיש קולומביה מכריתה תעשייתית אינטנסיבית. הכריתה השאירה אזורים נרחבים חשופים, בלי יכולת להתחדש. בתחילה, נשות הכורתים היו אחראיות על שתילה מחדש של עצים באזורים החשופים. מאחר שפתרון זה היה בלתי מספק, חברות הכריתה בשיתוף ממשלת קנדה שכרו חברות לצורך ייעור מחדש של האזורים החשופים. מדובר היה בקבוצות של נשים וגברים צעירים, שהיו יוצאות לעומק היערות לתקופות של מספר חודשים. הצעירים ה"היפים", נהנו מחיי הטבע, מהחופש, מחיי השיתוף, מהעבודה הפיסית המאומצת, ומהשכר הגבוה.
דניאל ג'יימס הנהיג את אחת הקבוצות הללו. הקבוצה שלו פעלה בשנים 1977 עד 1987, מנתה כשלושים צעירים, ושתלה כשניים עשר מיליון עצים. במהלך אחת מעונות השתילה, יילד דניאל את אישתו ג'ני באוהל טיפי ששכן במחנה מרוחק. לזוג נולדה ילדה בשם נהני ארנצן (Nahanni Arntzen). את ילדותה בילתה נהני עם הקבוצה של אביה, כשהיא מצטרפת לכל פעילויותיה.
לפני מספר שנים נהני רצתה להראות לביתה תמונות שלה כשהייתה קטנה. היא פנתה לאביה, ושאלה אותו האם יש לו תמונות כלשהן מהתקופה ההיא. האב שלף ארגזים מלאים בשקופיות שהוא צילם במהלך השנים. תמונות נהדרות - הן מבחינה אומנותית, הן מבחינה טכנית, והן מבחינת ערכן ההיסטורי. נהני יזמה פרויקט kickstarter שמטרתו גיוס כסף לצורך הוצאת ספר עם מבחר מהתמונות שצילם אביה במהלך השנים. הפרויקט גייס את הסכום המבוקש, ולנו לא נותר אלא להמתין ליציאתו של הספר. בינתיים, הנה כמה תמונות מתוך האוסף העצום.
נפתח בשיר, נעבור דרך עובדות שכל אחד חייב לדעת, ונסיים בנגרות.
שירה:
תפוח בדבש - נעמי שמר ושלישית הגשש החיוור.
עובדות שכל אחד חייב לדעת:
קליפת התפוח הארוכה ביותר נוצרה על ידי Kathy Wafler Madison. בשנת 1976, בהיותה בת שש-עשרה, היא יצרה קליפת תפוח באורך של 52.53 מטר.
התפוח משתייך למשפחת הורדיים.
ישנם יותר מ - 7,000 זנים שונים של תפוחים.
התפוח לא באמת נפל על ראשו של ניוטון (מה שלא הפריע לקולג' בקיימברידג' שנקרא על שמו לשתול בחצר עץ תפוח, שזרעיו הובאו מבית הולדתו של ניוטון).
סין היא יצרנית התפוחים הגדולה בעולם.
האימרה המפורסמת An apple a day keeps the doctor away היא גירסא מודרנית לאימרה המקורית To eat an apple before going to bed, will make the doctor beg his bread.
הזרעים של התפוח מכילים ציאניד.
קיימות עדויות כי האדם אכל תפוח כבר בשנת 6,500 לפני הספירה.
במיתולוגיה הנורדית, האלה idun היא אלת התפוחים והנעורים. היא סיפקה לאלים תפוחים, ובכך העניקה להם נעורי נצח.
כשאומרים תפוח, הפה נהיה נפוח.
נגרות:
לא מרבים להשתמש בעץ התפוח לבניית רהיטים. מדובר בעץ קטן למדי (גובה 4-9 מטר, קוטר - 0.3 מטר), עם שיעור התכווצות / התרחבות גדול מאוד ועם נטייה לרקבון. לפיכך, קשה להשיג לוחות גדולים (במצב טוב) לצורך בניית רהיטים. אם כבר מוצאים לוחות בגודל סביר, הם יקרים מאוד. העץ דומה למדי לדובדבן - גרעינים קטנים, צפופים, מסודרים, אדמדמים.
בתמונה ארון שבנה מתיו קני (נגר ועורך ראשי במגזין Fine Woodworking). חזיתות המגירות בנויות תפוח, ושאר הארון בנוי אשא. מתיו מספר כי נאלץ לשנות את התיכנון המקורי של הארון, שכן לוחות התפוח לא היו גדולים דיים. מי שמעוניין בתמונות נוספות ובדברי הסבר מוזמן לדלג אל הרשומה של מתיו.
ביום שישי שעבר אספנו את הבן הגדול ממפגש של אתלטיקה קלה (מה שהאמריקאים מתעקשים לכנות - Track & Field). אתלטיקה קלה נחשבת לספורט של עונת האביב, אבל המפגשים הראשונים מבטאים את הכמיהה לאביב ולאו דווקא את הימצאותו בשטח. היה קר למדי - שתי מעלות מעל לאפס, שהרגישו כמו שתי מעלות מתחת לאפס, הודות לרוחות העזות שנשבו. לא נרשמו הישגים ספורטיביים מיוחדים, למעט שבירת שיאי מהירות בלבישת טרנינג בתום הריצות.
בכל אופן, אספנו את הבן, ופתחנו בדרך הארוכה אל הפארק הלאומי "ציון" שנמצא במדינת יוטה. שלוש שעות נסיעה לבוסטון, שינה חטופה, השכמה לפני שחר, נסיעה לשדה התעופה, טיסה של שש שעות ללוס אנג'לס, טיסת המשך בת שעה ללאס וגאס, איסוף רכב שכור, ונסיעה של שלוש שעות אל הפארק הלאומי. בפארק בילינו שבוע נהדר - הרבה טיולים ברגל, טיול באופניים, וטיול סנפלינג (מילה "לועזית" שלא ניתן למצוא בשום שפה אחרת. מי שרוצה להעמיק מוזמן לקרוא את הרשומה של רוביק רוזנטל "הסנפלינג הציוני"). והכי חשוב - טמפרטורות נורמליות - חולצה קצרה (!) מכנסיים קצרים (!!) סנדלים (!!!) - מה צריך יותר מזה?
בין לבין מצאתי זמן לסיים את קריאת הספר ercol - Furniture in the Making פרי עטה של Lesley Jackson. ארקול (ercol) היא חברת רהיטים בריטית שנוסדה בשנת 1920 ע"י מהגר איטלקי בשם לוצ'יאן ארקולני (1888-1976). החברה עדיין חיה, קיימת ומייצרת רהיטים. ארקולני היה שילוב נדיר של מעצב, איש מכירות, ומהנדס ייצור (הוא היה גם איש קשה ומטורף לא קטן).
בשנת 1942, במהלך מלחמת העולם השנייה, הוקמה באנגליה "הוועדה המייעצת לרהיטים שימושיים" (Utility Furniture Advisory Committee). מדובר היה בהלאמה מוחלטת של תעשיית הרהיטים הבריטית. הוועדה שלטה באמצעי הייצור (מי יקבל איזה עץ ובאיזה מחיר), הכתיבה את המוצרים (עיצוב, כמות, מחיר), וחילקה את העבודה בין המפעלים השונים.
בשנת 1944 הוועדה הזמינה אצל ארקול ייצור של 100,000 כיסאות ווינדזור (Windsor chairs). הכסאות הראשונים מהסוג הזה נוצרו במאה השש-עשרה בויילס או באירלנד. בהמשך, במאה השמונה-עשרה עבר הייצור שלהם לדרום מזרח אנגליה, לעיר בשם High Wycombe. הכיסאות סופקו ללונדון דרך השוק של ווינדזור, ומכאן קיבלו את שמם.
באופן מסורתי, עץ אשור (beech) משמש לבניית הרגליים, הקשת וכפיסי הגב, ועץ בוקיצה (elm) משמש לבניית המושב. הרגליים וכפיסי הגב היו נחרטים, באמצעות מחרטה פרימיטיבית, ביער מיד עם כריתת העץ (אשור), בעודו רטוב. המושב, שהיה בנוי חתיכה אחת של עץ, עוצב אף הוא בסמוך להפלת העץ (בוקיצה), בעודו רטוב. לבניית הקשת השתמשו בעץ רטוב, שכופף באמצעות כיפוף אדים. כל החורים נקדחו ביד, ומקומם נקבע על פי העין. הכיסא הורכב מחלקים רטובים, והושאר להתייבש ולקבל את צורתו הסופית.
ארקולני החליט להישאר עם סוגי העצים המקוריים, אך הוא הבין כי שיטת הבנייה המסורתית איננה מתאימה לבניית 100,000 כיסאות - חייבים להנדס את התהליך. הבעייה המרכזית שעמדה בפני ארקולני היא תנועת העץ, ובמיוחד של המושב ושל קשת הגב. בוקיצה הוא עץ ידוע לשמצה - במהלך ההתייבשות שלו (ובמיוחד אם היא מהירה) הוא מתעוות ומתפוצץ. כיפוף אדים הוא תהליך עם הדירות נמוכה למדי, תהליך שנתון למצבי רוח. כל ניסיון לייצור ממוכן, כאשר הקשתות אינו זהות לחלוטין, נידון לכישלון.
לאחר ניסויים רבים החליט ארקולני לייבש את העץ בטכנולוגיה יחודית - תנור אדים. הוא אמנם לא המציא את הטכנולוגיה, אבל הוא בהחלט שיכלל אותה והביא אותה לרמת שלמות. הרעיון הוא לייבש את העצים בתוך תנור שאליו מוזרמים גם אדי מים. לאורך זמן הייבוש שולטים הן בטמפרטורה והן בלחות, וכך מווסתים את תהליך הייבוש. בשיאה של תקופת הייצור היו בארקול 32 תנורים שכאלה, כל אחד בעל נפח של קצת יותר מ - 28 מטר מעוקב.
עצי הבוקיצה שעמדו לרשות ארקולני היו צרים למדי, ולא ניתן היה לבנות מהם את המושב. ארקולני הפך את החסרון ליתרון. עצי הבוקיצה נחתכו לפסים צרים, והודבקו יחדיו על מנת ליצור את המושב. לא רק שארקולני הצליח להשתמש בחומר גלם זול (עצי בוקיצה קטנים), הוא גם הגיע לניצולת גבוהה של חומר הגלם (פחת קטן הודות לחיתוך הפסים הצרים), ואף הגביר מאוד את יציבות המושב. ארקול נחשבת לראשונה שיצרה משטחים גדולים מהדבקה של פסי עץ דקים.
גם כיפוף קשתות הגב זכה לטיפול הנדסי הולם. חומר הגלם של הקשת הושרה בתמיסה מיוחדת למשך 45 דקות. הקשת כופפה (באמצעים הידראוליים) תוך שתי דקות. היא הוחזקה במצב המכופף באמצעות התקן מיוחד, והוכנסה לתנור למשך מספר שעות. התוצאה - קשתות מדויקות והדירות, ששמרו על צורתן.
חלפו שנתיים (!) מרגע שארקולני קיבל את ההזמנה ועד הרגע שבו יוצר הכסא הראשון באופן מסחרי. מיד עם יציאתם לשוק זכו הכסאות להצלחה מסחררת, והחברה ביססה עליהם קו מוצרים שלם שנמכר גם בימינו אנו. בשיא תקופת הדרישה (תחילת שנות השישים) ייצר המפעל כיסא כל עשרים שניות. ארקולני השיג את מטרתו - ייצור רהיטים יפים, שימושיים, במחיר שווה לכל נפש.
יש עוד המון מה לכתוב על האיש ועל החברה - אבל, הזמן מתקצר והרשימה מתארכת. שבוע טוב.
אני מקווה כי ברשומה הקודמת הצלחתי להעביר את המסר - עץ מתרחב ומתכווץ (נע). מאחר שאין לנו כל דרך למנוע את תנועת העץ, לא נותר לנו אלא להכיל (שלא לומר לחבק) את התנועה הזאת ברהיטים שאנו מתכננים ובונים.
ראשית נפריד בין קורות לבין לוחות. קורה היא רכיב שהרוחב והעובי שלו קטנים מחמישה ס"מ. לוח (או משטח) הוא רכיב שלפחות אחד מן המימדים שלו (רוחב או עובי) גדול מחמישה ס"מ (נכון - גם "קורות מסיביות" נופלות תחת הקטגוריה הזאת). מבחינה מעשית, קורה איננה נעה. זה לא שהיא באמת לא נעה, אבל במקרה הקיצוני נקבל שינוי של 2 אחוזים, כלומר שינוי בשיעור של מילימטר אחד. הרוב המכריע של המחברים והדבקים מצליחים להתמודד עם שינוי כזה בגבורה.
אנחנו צריכים להתמודד, איפוא, עם שלוש בעיות:
חיבור לוחות לקורות.
חיבור לוחות ללוחות.
הכלה של מבנה עשוי לוחות.
לא צריך להמציא שום דבר - פשוט צריך ללכת בעקבות פתרונות ותיקים ומוכחים.
חיבור לוחות לקורות - מסגרת ולוח - Frame & Panel
מסגרת ולוח הוא אחד המבנים הנפוצים ביותר בעולם הנגרות. משטח עץ שמוקף במסגרת. המסגרת איננה נעה, אבל המשטח שבתוכה מתרחב ומתכווץ. משטח של 40 ס"מ ישתנה, במקרה הקיצוני, בשיעור של 8 מ"מ. אם נחבר את המשטח באופן קבוע למסגרת אנחנו מזמינים צרות - או שהמשטח ישבר (יתעוות) או שהמסגרת תישבר - משהו רע יקרה.
הפתרון - לאפשר למשטח "לצוף" בתור המסגרת. יוצרים במסגרת חריץ עמוק דיו, שמאפשר ללוח להתרחב ולנוע בקלות יחסית. את הלוח אפשר (אך לא הכרחי) להדביק למסגרת באמצעיתו. חשוב שהלוח יהיה גדול דיו כך שגם אם הוא מתכווץ הוא איננו "בורח" החוצה מן המסגרת.
אם רוצים שהלוח יישב לפחות 6 מ"מ בתוך המסגרת, צריך לשלב לוח בגדול המסגרת + 12 מ"מ (2*6) + 2% של גודל הלוח - במקרה של מסגרת בגודל 40 ס"מ מדובר בלוח בגודל של 420 ס"מ. עומק החריץ צריך להיות 6 מ"מ + 2% של גודל הלוח - במקרה שלנו מדובר בחריץ בעומק 14 מ"מ. רוחב החריץ צריך להיות "קצת" יותר גדול מעובי הלוח - כך שתתאפשר תנועה של הלוח בתוך החריץ, אבל הלוח לא "ירקוד" בתוך החריץ.
חיבור לוחות לקורות - כפתורים - buttons
הדוגמא הקלאסית של חיבור לוח לקורות היא חיבור משטח עליון של שולחן למבנה הרגליים. הקורות אינן נעות, אבל משטח השולחן שיושב עליהן מתרחב ומתכווץ. לרוב מדובר במשטחים גדולים למדי, ככך ששיעור התנועה משמעותי מאוד. משטח שולחן ברוחב של 80 ס"מ, ישתנה במקרה הקיצוני בשיעור של 16 מ"מ.
הפתרון - לאפשר למשטח "לצוף" על גבי הקורות. מחברים את המשטח לקורות באמצעות כפתורים. בתרשים למטה מתוארת הדוגמא הקלאסית של כפתורי עץ שמחוברים באופן קבוע למשטח, ונעים בתוך חריץ בקורה. קיימות גירסאות רבות נוספות, כשהמודרניות יותר עשויות מתכת. שימו לב כי הקורה שאליה מחברים את הכפתורים נמצאת בניצב לכיוון הסיבים של המשטח. באופן מסורתי לא מחברים את המשטח לקורה שנמצאת במקביל לכיוון הסיבים - אם רוצים לחבר גם לקורה מקבילה, יש לדאוג לפתרון הולם שיאפשר את התנועה.
חיבור לוחות לקורות - קצה קרש לחיתוך לחם (קקל"ל) - breadboard ends
במקרים רבים מעוניינים להסתיר את הגדע של משטח באמצעות קורה שמחוברת בניצב למשטח. שתי הדוגמאות הקלאסיות הן קצה של לוח חיתוך, או קצה של משטח עליון של שולחן. המשטח מתרחב ומתכווץ, הקורה נשארת בגודל קבוע, וכל ניסיון להדביק את הקורה לקצה המשטח יסתיים במפח נפש.
הפתרון - לאפשר למשטח "לצוף" בתוך קורת הקצה. בעגה המקצועית הפתרון נקרא "חיבור קצה לקרש לחיתוך לחם" (breadboard ends). לפתרון הזה יש אין ספור גירסאות, אך לכולן עיקרון זהה - יוצרים בקצה המשטח לשון ארוכה, יוצרים בקורת הקצה מגרעת ארוכה. מחברים את הקורה והמשטח באמצעות דיבלים, כך שהלשון צפה בתוך המגרעת. הדיבל האמצעי קבוע במקומו (בלשון הצפה יש עבורו חור מדויק), ושני הדיבלים האחרים נעים בחופשיות בתוך החורים המאורכים שבלשון הצפה.
אני חייב לציין שאף פעם לא הבנתי את ההגיון האסתטי שעומד מאחורי הקקל"ל. אמנם נמנעים מהצגת גדם (end grain), אבל משלמים מחיר יקר - בחלק מן השנה המשטח חורג מאורך הקקל"ל, ובחלק מן השנה הקקל"ל חורג מרוחב המשטח. באופן אישי, אני מעדיף לחזות בקצת גדם ולהמנע מחוסר ההתאמה בין הקקל"ל למשטח.
חיבור לוחות ללוחות - שמירה על כיוון הסיבים
קיימות אין ספור טכניקות לחיבור לוחות זה לזה, אך בכולן חייבים להקפיד על עקרון פשוט מאוד - אחידות בכיוון הסיבים. חייבים להקפיד כי הלוחות מחוברים זה לזה עם כיוון (אוריינטציהׂ) זהה של הסיבים. ההיגיון פשוט מאוד - אם כיוון הסיבים זהה, כיוון התנועה זהה. אם כיוון הסיבים שונה - כיוון התנועה שונה, והתוצאה - לוחות ומבנים מעוותים ומחברים פתוחים.
בנוסף, כאשר בונים "קופסא" מלוחות יש לדאוג לכיוון סיבים כזה שיגרום לתנועה במימד העומק של הקופסא, ולא במימדי הרוחב והאורך של הקופסא. כמעט תמיד מימד העומק איננו מימד קריטי, וכמעט תמיד מימדי הרוחב והאורך הם כן מימדים קריטיים.
שלוש אפשרויות לחיבור לוחות. החץ מבטא את כיוון התנועה.
הכלה של מבנה עשוי לוחות
הדוגמא הקלאסית למבנה עשוי לוחות שמוכל במבנה אחר היא מגירה. המגירה מוכלת בתוך גוף הארון, ונעה על גבי מסילות. המגירה, שבנויה לוחות, מתרחבת ומתכווצת. גוף הארון והמסילות אינם נעים. חייבים ליישב את האינטרסים המנוגדים, או שיקרה משהו רע. אי אפשר למנוע את תנועת המגירה, ולכן חייבים להשאיר מרחב תנועה.
אם נבנה את המגירה כאשר כיוון הסיבים מאונך, הרי שהיא תשתנה בשני מימדים - הרוחב והאורך (העומק). במקרה כזה נצטרך לבנות את המפתח למגירה רחב יותר מהמגירה עצמה. אם נבנה את המגירה כאשר כיוון הסיבים מאוזן, הרי שהיא תשתנה במימד אחד - הגובה. במקרה כזה נצטרך לבנות את המפתח למגירה גבוה יותר מהמגירה עצמה.
באופן מסורתי בונים מגירות כאשר כיוון הסיבים מאוזן. הסיבה העיקרית (ככל שזה נוגע לתנועת עץ) - כאשר כיוון הסיבים מאונך צריכים להתמודד עם שיעור התרחבות (נומינלי) גדול בהרבה מזה שמקבלים כאשר כיוון הסיבים מאוזן. בסיבים מאונכים המימד שמתרחב הוא רוחב המגירה. בהנחה שרוחב המגירה הוא 40 ס"מ, אנחנו מדברים על התרחבות של 8 מ"מ. בסיבים מאוזנים המימד שמתרחב הוא גובה המגירה. בהנחה שגובה המגירה הוא 12 ס"מ, אנחנו מדברים על התרחבות של 2.4 מ"מ.
ישנן סיבות נוספות לכיוון סיבים מאוזן - חוזק המבנה, מניעת עיוותים במבנה, קל יותר "להסתיר" רווח אופקי מאשר רווח אנכי, קל יותר למשוך ולדחוף מגירה עם רווח אנכי (סיבים אופקיים) מאשר עם רווח אופקי. בעידן המודרני בו משתמשים במסילות מתכת שמחוברות הן לארון והן למגירה, פשוט בלתי אפשרי להתמודד עם שינויים במימד האופקי (סיבים אנכיים).
אם הגעתם עד הלום אתם ודאי מותשים וזקוקים למנוחה ארוכה. אנחנו כאן בשבילכם - הבלוג יוצא לחופשה של שבועיים בפארק הלאומי "ציון". נתראה בעוד שלושה שבועות. חג שמח.
לפני שנים מישהו הסביר לי מה ההבדל בין "הפתעה" לבין "תדהמה" - אפשר לקנות ביטוח כנגד הפתעה, אבל לא ניתן לקנות ביטוח נגד תדהמה. הפתעה נוצרת כאשר אירוע כלשהו מתרחש בנסיבות בלתי צפויות. אנחנו יודעים שהארוע יכול להתרחש, אבל נסיבות ההתרחשות אינן צפויות. אנחנו מופתעים כשמישהו נפטר בגיל צעיר - אנחנו איננו מופתעים מהמוות עצמו, אנחנו מופתעים מן הנסיבות - הגיל הצעיר.
תדהמה נוצרת כאשר מתרחש אירוע כלשהו בלתי צפוי. אנחנו נדהמים כאשר שלושה חוצנים נוחתים בחצר שלנו - איננו נדהמים מן הנסיבות, אנחנו נדהמים מעצם האירוע. אפשר לקנות ביטוח חיים, אבל אני מסופק אם מישהו יצליח לקנות ביטוח נגד נחיתת חוצנים בחצר. לפעמים, בגלל שלא רכשנו ביטוח לכסות אירוע מסוים קשה לנו להודות שמדובר בהפתעה ואנו מעדיפים להגדיר אותו כתדהמה. בהקשר זה חישבו שוב על המשפט "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה...".
כתבתי כבר בעבר על התרחבות והתכווצות של עץ, אבל בעקבות לא מעט שאלות, בקשות וטעויות (לא עלינו) החלטתי לשוב ולעסוק בנושא.
נפתח בחשיפה בלעדית של מספר עובדות כואבות.
עץ מתכווץ ומתרחב. כתוצאה משינוי הלחות היחסית באוויר, משתנה הלחות היחסית של העץ, וכתוצאה מכך מימדי העץ משתנים. המימד המשיקי (לטבעות הגדילה) משתנה באופן הגדול ביותר. המימד הרדיאלי (של טבעות הגדילה) משתנה בכמחצית משיעור המימד המשיקי. מימד האורך (כמעט ש) איננו משתנה.
מעבר ממצב רטוב (לחות גבוהה) למצב יבש (לחות נמוכה). גודל החץ מבטא את גודל השינוי.
שיעור השינוי משמעותי. הטבלה מדגימה את שיעור השינוי עבור מספר סוגי עצים. נתבונן בשורה שמתייחסת לאלון. כאשר הלחות היחסית באוויר היא 90%, הלחות היחסית של לוח אלון תהייה 20%. כאשר הלחות היחסית באוויר היא 60%, הלחות היחסית של לוח אלון תהייה 12%. אם ניקח לוח משיקי של אלון באורך מטר, השינוי בין שני המצבים יהיה בשיעור של 26 מ"מ. אם ניקח לוח רדיאלי של אלון באורך מטר השינוי יהיה של 15.6 מ"מ. אנחנו רואים כי עצים שונים מתנהגים באופן שונה. באופן כללי ניתן לומר כי ככל שהעץ קל יותר שיעור השינוי יהיה קטן יותר, וככל שהעץ כבד יותר שיעור השינוי יהיה גדול יותר.
הכוח שמופעל הוא רב עוצמה. באופן תמוה קשה למצוא נתונים מדויקים ברשת, אבל הכוח שמופעל כתוצאה מהתרחבות (והתכווצות) העץ הוא אדיר. אנחנו יודעים כי במקומות רבים (כולל בארץ ישראל) היה שימוש נרחב בטריזי עץ שהוספגו במים לצורכי חציבה.
"הכנה" לפיצול אבן באמצעות טריזי עץ רטובים. אתר פרה-היסטורי בקסטלרודרי, אירלנד
גימורים מפחיתים את שיעור השינוי אך אינם מבטלים אותו. חומרי גימור שונים "אוטמים" במידה כזאת או אחרת את העץ, וכתוצאה מכך "מבודדים" אותו משינויי הלחות שבאוויר. אבל, הרוב המכריע של חומרי הגימור איננו אוטם לחלוטין את העץ (למעשה, רוב חומרי הגימור אוטמים ברמה בינונית ומטה), ולפיכך העץ ממשיך להיות מושפע - גם אם במידה מופחתת - משינויי הלחות שבאויר.
הסיכום העגום:
עץ מתרחב ומתכווץ.
שיעור השינוי הרדיאלי הוא כמחצית משיעור השינוי המשיקי.
שיעור השינוי המשיקי הוא בסביבות 2% (נע בטווח שבין 1% לבין 3%).
הכוח שמופעל כתוצאה מהשינוי הוא אדיר.
גימור מפחית את שיעור השינוי, אך איננו מונע אותו.
אני מקווה ששיכנעתי אתכם - התרחבות והתכווצות עץ איננה בגדר תדהמה, היא אפילו לא בגדר הפתעה. כמאמר ההנביא חבקוק: "אִם-יִתְמַהְמָהּ, חַכֵּה-לוֹ--כִּי-בֹא יָבֹא, לֹא יְאַחֵר". אבל, לא צריך לשבת באפס מעשה ולקבל בהכנעה את רוע הגזירה. יש מה לעשות. על כך - בשבוע הבא. ועד אז, הבה נהנה משירה של להקת גזוז - חללית.
יום שישי שעבר היה יום עמוס במיוחד בגן של הילדה. את התוכנית האומנותית פתח עבדכם הנאמן בפעילות של הכנת "לחם יהודי קלוע" - מה שמכונה "חלה" במקומותינו. הבוקר המשיך בחצר - כריס פינצ'בק (אחד האבות) הדגים נגינה בחמת חלילים. התוכנית האומנותית של היום הסתיימה בהדגמה של הברזת עץ אדר (מייפל), באדיבות אחד הסבים.
בשבוע שעבר חגגנו גם את תחילתו של האביב. למען הדיוק - לוח השנה חגג את תחילתו של האביב, תוך התעלמות מופגנת מן המציאות. תושבי מיין ממתינים ליום שמציין את תחילת האביב בכיליון עיניים. ביום זה אפשר להתחיל לקטר על מזג האוויר בלי להיחשב לנמושות שמתקשות (שלא לומר נהנות) להתמודד עם החורף. מרגע שהאביב נכנס לתוקף באופן רשמי מותר (שלא לומר מתבקש) לקטר על הטמפרטורות שמסרבות לעלות (אנחנו עדיין מתחת לאפס במשך רוב שעות היום) ועל השלג שממשיך לרדת. השנה הוספנו לשלל הקיטורים טענות הקשורות בהברזת עצי המייפל.
שימוש בלשד (sap) שמופק מעצי מייפל (אדר) מקובל מזה מאות שנים. ישנן עדויות לכך שכבר בתקופות מוקדמות היו האינדיאנים בצפון אמריקה מפיקים וצורכים את הלשד - שותים אותו בצורתו הנוזלית (maple sap) או מפיקים ממנו סוכר וסירופ. האירופאים שהגיעו לצפון אמריקה למדו את שיטות האיסוף והעיבוד, ובמהלך השנים שיכללו ותיעשו אותן. הרעיון פשוט מאוד - מחוררים את גזעו של העץ, מנקזים את הלשד לתוך כלי איסוף, ומרתיחים אותו עד לקבלת סירופ.
התהליך הפשוט מסתבך בשל שתי עובדות:
ריכוז הסוכר בלשד נמוך (בסביבות 2%). היחס בין לשד לבין סירופ הוא 1:40. כלומר, מכל ליטר של לשד ניתן להפיק 25 מיליליטר של סירופ. אם מעוניינים בכמות משמעותית של סירופ אין מנוס מאיסוף והרתחה של ליטרים רבים מאוד של לשד.
הלשד מופרש מן העץ בשל הפרשי לחצים, שנגרמים כתוצאה משינויי טמפרטורה. כאשר הטמפרטורה עולה מעל לאפס - לשד מופרש מן העץ. כאשר הטמפרטורה יורדת אל מתחת לאפס - ההפרשה נפסקת, מים נשאבים דרך השורשים אל תוך העץ, והם "הופכים" ללשד חדש. מדובר בחלון הזדמנויות צר למדי (שבועיים, שלושה) בו מזג האוויר משתף פעולה (מינוס בלילה, פלוס ביום) ומאפשר את איסוף הלשד.
הרופאה ששמעה על ההדגמה שנערכה בגן החליטה שגם אנחנו צריכים לנסות כוחנו בהכנת סירופ מייפל ביתי. האתגר הראשון שעמד בפנינו היה איתור עצי מייפל ביער שלנו. אני די טוב בזיהוי עץ מייפל כאשר הוא נמצא בצורתו הנגרית. איתור עצי מייפל ביער שלנו שגודלו קצת יותר מחמישה דונם, כשהקרקע מכוסה בשלג בעומק של חצי מטר, וכאשר העצים (הנשירים) עדיין מחוסרי עלים - זה כבר אתגר אמיתי. מבטים חודרים לעבר סידור הענפים ומישוש רגיש של קליפות עצים סייעו בידינו, ולבסוף איתרנו שני עצי מייפל מועמדים להברזה.
השלב השני הוא הכנסת הברזים. מחוררים את העץ באמצעות מקדח לעומק של אינץ' וחצי (38 מ"מ), דופקים פנימה את הברז, תולים עליו מיכל איסוף, ומחכים. ביומיים הראשונים הלשד זרם בקצב מדהים (כמה ליטרים ליום מכל ברז). אבל אז צנחו להן הטמפרטורות אל מתחת לאפס גם בשעות היום (ככה זה כשמתחילים את הבוקר עם מינוס 14), זרימת הלשד נפסקה, וזרימת הקיטורים החלה. עברו עלינו ארבעה ימים של יובש, ורק ביום שישי האחרון עלו הטמפרטורות והזרימה התחדשה לה.
השלב השלישי עימו טרם התמודדנו הוא הרתחת הלשד עד לקבלת סירופ מייפל. אנחנו מחכים להצטברות כמות גדולה של לשד בתקווה שלא נצטרך להרתיח יותר מפעמיים. ההרתחה היא תהליך ארוך, דביק ומסריח, שמבוצע לפיכך מחוץ לבית. לא משהו שעושים אם לא ממש צריכים.
והנה כמה תמונות להמחשה:
קידוח חור בזווית
נכנסים פנימה
הלשד מתחיל לנזול
דופקים ברז
מיכל האיסוף תלוי על הברז
אם תזמינו כרטיסים עכשיו יש סיכוי לא רע שתגיעו לחגיגת ההרתחה שתיערך בסוף השבוע הקרוב. אם לוח הזמנים שלכם קצת צפוף, אתם מוזמנים להגיע לחגיגת ההרתחה השנייה שתיערך בעוד שלושה שבועות. לאמיצים שיגיעו מובטחת ארוחת בוקר - פנקייק עם סירופ מייפל תוצרת בית.
