גיהוץ נעים

הקורס של השניים עשר שבועות הגיע לקיצו. כמו שאומרים באנגלית – אין על מה לכתוב הביתה. התלמידים לא היו מוצלחים כל כך. לרוב יש שניים בקצה העליון, שניים בקצה התחתון, והשאר איפשהו באמצע. הפעם היו אפס בקצה העליון, ארבעה בקצה התחתון, והשאר התמקמו לא רחוק מהם. גם תחלופת המורים באמצע הקורס לא סייעה יתר על המידה. זוג המורים שלימד את חציו הראשון של הקורס היה מאוד מתודי ושמרני. זוג המורים שלימד את חציו השני של הקורס היה "אותו דבר, אבל בדיוק להפך". השינוי הדרסטי הותיר את התלמידים מבולבלים ומתוסכלים.

הקורס של התשעה חודשים עומד להתחיל מחר. בשבוע החולף ניהלנו קרב בלימה מרשים אל מול רשימת מטלות אינסופית שהלכה והתארכה לקראת סופו של השבוע. בואו של אלד (המורה הראשי) והתרומה שהגיעה מחברת פסטול הצליחו לשפר את מצב הרוח של כולם. לצערי, מחשש להגברת חוסר היציבות במזרח התיכון, אינני יכול להוסיף פרטים לגבי התרומה.

חרף קרבות הבלימה העבודה על הארון מתקדמת בקצב משביע רצון. הנה כמה תמונות של הארון במצבו הנוכחי. בתמונה הראשונה רואים את הארון במבט חזיתי. לאור הערות שקיבלתי החלטתי שלא לשלב אגוז אמריקאי בחזית, ובמקום זאת הוספתי פס (פלח) צר של Satinwood.

בתמונה השנייה רואים את הארון במבט צדדי. כאן רואים את טבעת האגוז האחורית.

בתמונה השלישית רואים את הארון כשהוא פתוח, ומחוסר שלוש הדלתות הימניות.

חדי הראייה יכולים להבחין בשוליים שהודבקו לדלתות על מנת שהן יזיזו האחת את השנייה. אלה שראייתם חדה כתער יכולים להבחין שהקצה של הדלתות והשוליים נראה די רע – רואים את השכבות שמהן מורכבים הדלתות והשוליים. הדרך המקובלת, במצבים כאלה, להעלים את הגועל-נפש היא לכסות את הבושה בפורניר.

לא כל כך קל להדביק פורניר על הקצוות. הבעייה היא שלא ניתן לקלוב (מלשון קליבה) את הפורניר אל הקצה עד להתייבשות הדבק. זה הזמן להשתמש בפטנט ישן שהשתכח עם השנים. מורחים את הפורניר ואת המשטח אליו הוא יודבק בדבק צהוב (Titebond II, במקרה שלי). מחכים לייבוש "חלקי" – קצת אחרי "שלב המסטיק" – משהו כמו שעה במיין וכנראה מחצית השעה בישראל. מצמידים את הפורניר אל המשטח, מניחים על הפורניר נייר, ו ... מגהצים. כן, מגהצים ולוחצים. החום גורם לדבק לשוב ולהפתח לפרק זמן קצר, והלחץ מצמיד את הפורניר אל המשטח. לא מומלץ עבור משטחים גדולים, אבל זה בהחלט פתרון הולם עבור קצוות בעייתיים.

שנה טובה, וגמר חתימה טובה.

נשיאים - יש, רוח - יש, גשם - יש

לפני שלושה שבועות נטשתי את הקוראים הנאמנים בדרכי לקנדה. ביום שישי ארזנו את התיקים ואת ציוד המחנאות, ובבוקר שבת יצאנו לדרכנו. שלוש שעות נסיעה (לא כולל הפסקת גלידה) ואנחנו בגבול. שישים שניות ואנחנו בצד הקנדי. שעתיים וחצי נוספות (לא כולל ארוחת צהריים) ואנחנו ב - Fundy National Park. את היומיים הקרובים בילינו בטיולים רגליים, בשייט בקאנו ובקאיאק, בגלישה במורד אומגה באורך מאתיים מטר, ובהתמודדות עיקשת עם יתושים אכזריים. במפרץ Fundy קיים ההפרש הגדול ביותר בין גאות לשפל - שמונה מטרים. בתמונה - סירות דייגים ברגעי השפל.

ביום שלישי בבוקר שמנו פעמינו אל Kejimkuji National Park שנמצא במרכז החלק הדרומי של נובה סקושיה. עוד לפני שיצאנו לדרכינו הבנו כי "המערכת", שאמורה הייתה להיכנס לאיזור לקראת סוף השבוע, החליטה להקדים את בואה. במהלך הנסיעה אל הפארק נפתחו ארובות השמיים, וגשמים עזים ניתכו ארצה. סקירה של אינפורמציה מטאורולוגית ממקורות שונים הבהירה לנו כי "המערכת" לא באה לביקור נימוסין חטוף. אם להשתמש במילותיו של טל ברודי "אני על המפה (הסינופטית), ואני נשארת על המפה".

מיותר לציין כי "קצת" גשם לא יגרום לישראלים נחושים לבטל את התוכניות שלהם, אבל הוא בהחלט יכול לגרום לתוכניות שלהם לעבור "התאמות" מסוימות. החלטנו להמיר את השינה באוהל בשינה בחדרי B&B, ולהמיר את הטיולים בטבע בטיולים בעיירות דייגים ציוריות, שמשקיעות את מירב המאמצים לשמור על האותנטיות שלהן - לכידת לובסטרים ושליית צדפות.

בתחילת המאה העשרים החל ייצוא נרחב של לובסטרים מנובה סקושיה לארה"ב. היצואנים היו מקבלים תשלום רק עבור לובסטרים שהגיעו בחיים אל היעד. אליה וקוץ בה (או שמא יש לומר - לובסטר וצבת בו) - הלובסטרים הם חיות טריטוריאליות ותוקפניות. הובלה של לובסטרים במיכל משותף גרמה ללובסטרים רבים להשיב את נשמתם אל הבורא טרם ההגעה אל היעד. הפתרון - נעיצת "קיסם" עץ בתוך המפרק של הצבת, כך שהלובסטר איננו יכול לפתוח אותה. הקיסמים, באורך שלושה סנטימטר, מחודדים בקצה אחד ומרובעים בקצה השני, יוצרו מעץ אורן. בתחילה הקיסמים יוצרו באופן "חובבני" על ידי אנשים שונים, בעיקר כאמצעי להשלמת הכנסה. בהמשך, בשנות השבעים הגיעה המהפיכה התעשייתית והוקם מפעל גדול לייצור הקיסמים. בשנות הזוהר שלו המפעל ייצר שלושים מיליון קיסמים בשנה. בתחילת שנות השמונים הקיץ הקץ על תעשיית הקיסמים - גומיות חזקות נכנסו לשימוש, ותוך זמן קצר דחקו לחלוטין את הקיסמים.

מאחר שמזג האוויר לא השתפר, החלטנו להקדים את שובנו הביתה, וביום שישי בצהריים עלינו על מעבורת שהובילה אותנו מהעיירה Digby אל העיר Saint John. קצת יותר משעה של נסיעה בגשם זלעפות אל הגבול, שתי דקות של תיחקור אדיב ותקיף של הלא-אזרח היחיד במכונית, ומשם כמעט ארבע שעות (לא כולל ארוחת ערב) של נסיעה בחושך, בגשם, בערפל, בכבישים צרים ומתפתלים (שנקראים, משום מה, highway) עד שהגענו הבייתה. די אם אציין כי במהלך רובה של הנסיעה נהגתי מתחת למהירות המותרת - לא דבר של מה בכך.

ומה קרה בינתיים בבית הספר? ניקיתי ועיגלתי את הדלתות המודבקות. כמו בסרטים מצוירים, לאחר יום ארוך של שימוש במשייפת אקסנטרית היד הימנית שלי המשיכה לרעוד באופן בלתי רצוי עוד שעות ארוכות. השלב הבא היה בניית ג'יג שסייע בקידוח הדלתות, ושימש כמסגרת זמנית לחיבור הצירים. הנה הדלתות מחוברות אל הצירים הזמניים (תמונה קדמית, אחורית וצדדית).

התוכנית המקורית הייתה לשלב פס של אגוז אמריקאי (walnut) בין שתי הדלתות הקדמיות, ולהקיף את הפנל האחורי בטבעת רדודה של אגוז אמריקאי. הייתה תמימות דעים כי הפס באמצע איננו מוצלח, ועדיף להצמיד את שתי הדלתות הקדמיות. כתוצאה מכך הטבעת שמקיפה את הפנל האחורי תצטרך להיות עמוקה יותר.

הפנל האחורי נחתך, והטבעות המקיפות אותו נבנו (כיפוף שכבות של 12 דפי פורניר) ונחתכו לגודל המתאים. הפורניר שיכסה את הפנל האחורי הגיע סוף סוף (מחיר מציאה של 80 דולר למטר מרובע) וכך גם הפרזול שישמש לבניית הצירים. השבוע הקרוב יוקדש לעבודה על הפנל האחורי (פורניר וחיבור הטבעות המקיפות), ועם קצת מזל אספיק גם לבנות את הצירים ולחבר את הדלתות.

וכמו שרותי נבון שרה (למילים של תלמה אליגון ולחן של קובי אושרת) - "גשם בעיתו, כמה עצב בא איתו / הכל עצר, הכל עמד, רק הגשם בא לו בזמן". טוב, לא צריך להגזים.

כריכים

האיש הראשון שמתועד אוכל כריך (סנדוויץ', בלעז) הוא ככל הנראה הלל הזקן, שחי במאה הראשונה לספירה. מסופר כי בתקופת בית המקדש, הלל הזקן "היה כורך פסח מצה ומרור ואוכל ביחד, לקיים מה שנאמר: על מצות ומרורים יאכלהו." אנשי יחסי הציבור של הלל כנראה לא היו מוצלחים כל כך, וכך נפקד מקומו מספר ימי ההיסטוריה הקולינרית כממציאו של הכריך.

במאה השמונה עשרה הצליח ג'ון מונטגיו במקום בו נכשל הלל הזקן. ג'ון מונטגיו היה הרוזן הרביעי של סנדוויץ' - עיירת חוף מנומנמת במחוז קנט שבאנגליה. הרוזן נודע בחיבתו הרבה למשחקי קלפים. על מנת שלא יצטרך להפסיק את המשחקים, היה אוכל חתיכות בשר בין שתי פרוסות לחם. אנשים החלו לבקש את המאכל ש (הרוזן) סנדוויץ' אוכל, ומשם הדרך לשימוש במילה הגנרית "סנדוויץ'" לתיאור כריך הייתה קצרה.

מי שמצפה לבידים (וגם עצים מלאים) בפורניר יודע כי צריך לצפות את הלביד משני הצדדים, גם אם אחד הצדדים לא יהיה גלוי לעין. הסיבה לכך היא הצורך לשמור על איזון בין שני הצדדים של הלביד - אם האיזון מופר, הלחות הנספגת בכל אחד מן הצדדים תהייה שונה, ועד מהרה הלביד יתעוות. מאחר שההתעוותות מהירה מאוד (עניין של שעות ספורות), המהדרין מקפידים לצפות את הלביד בפורניר משני הצדדים בעת ובעונה אחת.

במקרים רבים חותכים בצורה מדויקת את החתיכה אותה רוצים לצפות בפורניר, מדביקים עליה פורניר שגדול במעט מהמידה (5 מ"מ לכל כיוון), ממתינים לייבוש הדבק ונפטרים משאריות הפורניר. הדרך המקובלת בימינו להיפטר מן העודפים היא באמצעות ראוטר עם כרסום ישר עם מיסב. המיסב רץ על דופן הלביד והכרסום מגלח את הפורניר המיותר. אם הדבקנו פורניר משני הצדדים בעת ובעונה אחת אנחנו בבעיה - המיסב (והבורג שמעליו) לא יצליחו להכנס בין שני דפי הפורניר (ואם מדובר במיסב תחתון, קרוב לראוטר, העסק פשוט לא יעבוד).

כמה אפשרויות לפנינו לפתרון הבעייה. אפשר לחזור לימי קדם ולגלח את הפורניר באמצעות מקצוע - תענוג מפוקפק למדי עם תוצאות בינוניות ומטה, במיוחד כשצריך לגלח את צד הפורניר שהוא הגדם (end grain). אפשר לרוץ לחנות ולקנות כרסום ישר עם מיסב שממוקם באמצע (בתמונה משמאל שלקוחה מהקטלוג של WPW) - פתרון יקר שעשוי להיות בעייתי אם הלביד דק או שהצטבר הרבה דבק על צד הלביד (תופעה שכיחה כאשר מדביקים את שני הצדדים בעת ובעונה אחת.

הפתרון השלישי הוא להשתמש בג'יג הכריך. הג'יג מפתיע בפשטותו וביעילותו. כורכים חתיכת פורמייקה ישרה בין שתי שכבות דקות של לביד (או כל חומר אחר). במרכז הכריך חותכים חור עגול. את הגי'ג מחברים לשולחן ראוטר, כאשר הכרסום עובר דרך החור והקצה שלו מיושר עם קצה הפורמייקה. כעת מעבירים את הלביד עם שתי שכבות הפורניר, כאשר דופן הלביד מוצמדת לפורמייקה, והכרסום מגלח לו את שתי שכבות הפורניר.

כמה הערות:

1. חשוב שהפורמייקה תהייה ישרה (מה שנקרא באנגלית dead straight).
2. הפורמייקה צריכה לבלוט (מחוץ לכריך) יותר מאשר הפורניר בולט (מעבר ללביד).
3. מומלץ להשתמש בכרסום בעל קוטר גדול ככל האפשר - כך זווית התקיפה קהה יותר והחיתוך טוב יותר.
4. מומלץ לבצע את הגילוח ב - climb cutting, במקרה של שולחן ראוטר מניעים את הלביד עם הפורניר מצד שמאל אל צד ימין (הפוך מכרגיל). כך מקטינים את הסיכון של שבירת הפורניר ומשפרים את איכות החיתוך.
5. הפורמייקה הדקה מתמודדת היטב עם שאריות הדבק על דופן הלביד - בוודאי טוב יותר מההתמודדות של מיסב.

בתאבון.

פורניר (חלק ג')

ברשומה הראשונה בנושא פורניר הסברתי מה זה פורניר וכיצד מייצרים אותו. ברשומה השנייה בנושא הסברתי כיצד "תופרים" דפי פורניר. היום אסביר כיצד מדביקים את יריעות הפורניר אל המשטח. הרשומה תעבור מנושאים דביקים אל נושאים מלחיצים - מדיון בנושא דבקים לדיון בנושא הפעלת לחץ על הפורניר עד לייבושו של הדבק.

הדבק המסורתי ששימש להדבקת פורניר הוא hide glue שהוא דבק המיוצר מרקמות חיבור בבעלי חיים. בדבקים מסוג זה השתמשו המצרים כבר לפני 5,000 שנה, וטכניקת השימוש נותרה זהה למדי גם בימינו. את הדבק קונים בצורה מוצקה (פתיתים או דפים). על מנת להתמש בדבק יש להמיס אותו במים ולחמם לטמפרטורה של 60 מעלות צלזיוס (אם מחממים לטמפרטורה גבוהה יותר הדבק נהרס). זמן הפתיחה של הדבק קצר ביותר - דקות בודדות, ברגע שהטמפרטורה שלו יורדת מתחת ל - 50 מעלות יכולת ההדבקה שלו יורדת בצורה דרמטית. לדבקים שמיוצרים מבעלי חיים, בניגוד לדבקים הסינטטיים, יכולת "יניקה" טבעית - בעת תהליך ההתקררות הם "מצמידים" את החלקים המודבקים - הודות לכך כמעט שאין צורך להפעיל לחץ על החלקים המודבקים.

הדבקת פורניר אל משטח באמצעות hide glue היא תהליך שנשמע פשוט, אבל הוא דורש אימון - התכוננו לכמה כשלונות צורבים (אגו) וכואבים (כוויות בידיים). מחממים את הדבק ל - 60 מעלות. מכינים פטיש פורניר (veneering hammer), מים נקיים, סמרטוט, ניירות אפייה ומגהץ. מיד לפני שהדבק מוכן לשימוש מרטיבים את החלק החיצוני של הפורניר במים - הרטבה זאת באה למנוע (או לפחות להפחית) את הסתלסלות הפורניר בבואו במגע עם הדבק החם. שופכים את הדבק על המשטח ומפזרים אותו בצורה אחידה. מניחים את הפורניר על המשטח ומתחילים להצמיד אותו באמצעות פטיש הפורניר מן המרכז והחוצה, תוך דחיפת עודפי הדבק החוצה. אם עובדים בקיץ ישראלי ייתכן שהמגהץ יישאר ללא שימוש. אם עובדים בחורף בריטי, סביר להניח שהדבק יתחיל להתקרש לפני תום התהליך - או אז מחממים אותו ע"י גיהוץ הפורניר בחום נמוך ודרך הנייר. היתרון המרכזי של השיטה - אין צורך בהפעלת לחץ על הפורניר עם סיום ההדבקה. החסרונות של השיטה די ברורים, וזה עוד לפני שניסיתם אותה בעצמכם ולפני שהרחתם את הדבק.

אם אתם צמחוניים או מעוניינים בתהליך הדבקה קל יותר אתם מוזמנים לפנות אל הדבקים הסינטטיים. הדבקת פורניר היא תהליך ארוך למדי (מרגע מריחת הדבק ועד להפעלת הלחץ), לכן הדרישה המרכזית מהדבק היא זמן פתיחה ארוך. אפשר להשתמש בדבק נגרים כלשהו (ממשפחת ה - PVA), אבל זמן הפתיחה שלו הוא קצר למדי (באופן מעשי - כעשר דקות). אפשרות מוצלחת בהרבה היא שימוש בדבק ששמו Cascamite (לפעמים נקרא גם Extramite או Polymite). לדבק הזה זמן פתיחה ארוך - לפחות 30 דקות, והוא כמעט ואינו מושפע מטמפרטורה. הדבק מגיע בתור אבקה (מסריחה) אותה מערבבים עם מים. כמובן יש הוראות מדוקדקות לגבי כמות המים אותה יש להוסיף, אבל נגרים אמיתיים מוסיפים מים על פי הרגש (קחו בחשבון שאם מוסיפים יותר מדי מים לא ניתן להוסיף אבקה שכן יווצרו גושים, ואם מוסיפים פחות מדי מים נוצר גוש גדול שלא ניתן להמיס במים נוספים). מורחים את הדבק על המשטח, ומניחים עליו את הפורניר - הודות לזמן הפתיחה הארוך והצמיגות של הדבק ניתן "להסיע" את הפורניר על גבי המשטח עד שהוא מגיע למקום הרצוי. מומלץ להדביק את הפורניר לקצות המשטח באמצעות מסקינגטייפ או סלוטייפ - לא לצרכי הידוק אלא על מנת לשמור על הפורניר במקומו.

כל שנותר לנו כעת הוא להפעיל לחץ אחיד למשך מספר שעות על הפורניר על מנת שיידבק למשטח. שתי השיטות המקובלות הן הפעלת לחץ מכני על ידי הברגה או מנגנון הידראולי או הפעלת לחץ באמצעות ואקום (ריק). הפעלת הלחץ המכני מתבצעת במכשיר שמתקרא veneer press. יש אינספור גירסאות מסחריות וביתיות, אבל הרעיון זהה למדי - ברגים שמחוברים למסגרת, כאשר הם מהודקים הם דוחפים משטח, שלוחץ על הפורניר. אפשר כמובן להשיג לחץ (אמנם פחות אחיד וחזק) באמצעות קליבות ומוטות מקושתים - אפשר לייצר אותם לבד או לקנות מוטות מהודרים באריזת מתנה מ - BowClamp.

שיטה אחרת להפעלת לחץ היא באמצעות ואקום (אגב, חלק מהמכשירים המבוססים על ואקום נקראים אף הם veneer press). הרעיון פשוט למדי - הפורניר והמשטח מוכנסים לתוך "כיס" פוליאתילן שסגור משלושה צדדים. הצד הרביעי נסגר באמצעות ליפוף על גבי גליל, שמוכנס בלחץ לתוך גליל פתוח נוסף. לכיס הפוליאתילן מחובר "ונטיל" אליו מחברים (בחיבור מהיר) צינור, שמחובר אל משאבת ואקום. המערכת איננה סגורה באופן הרמטי, ועל מנת לייצר לחץ רצוף ישנן גרסאות בהן משאבת הואקום עובדת לאורך כל ההדבקה, וישנן גרסאות עם מד לחץ שמפעיל / מפסיק את המשאבה בהתאם ללחץ בתוך הכיס. בכל מקרה, גם באמצעות משאבה קטנה יחסית ניתן לייצר לחץ אחיד וגדול מאוד על גבי שטח נרחב. שיטה נוספת לייצור ואקום היא באמצעות מדחס ושסתום ונטורי - החסיד הבולט של השיטה הוא Joe - ניתן למצוא באתר שלו הרבה הסברים ותוכניות.

נסיים בדוגמא מרהיבה לשימוש בפורניר - כסא פרי יצירתו של ג'ון מוריס, שאיתו למדתי אצל מייקל. הגב הוא הדבקה (די מסובכת בגלל האורך והעקמומיות) של שני דפי פורניר בתבנית שנקראת book matching. הפורניר הוא סוג של מייפל שעבר דפורמציה, ונראה ממש כמו גב של תנין.

פורניר (חלק ב')

ברשומה הקודמת הסברנו מה זה פורניר וכיצד מייצרים אותו. ברוב המקרים, כאשר מכסים משטחים בפורניר משתמשים ביותר מאשר דף פורניר אחד - לעיתים בגלל שרוצים לקבל דפוס (patttern) מיוחד, אבל לרוב בגלל שרוחב המשטח אותו רוצים לכסות רחב יותר מרוחב דף פורניר. הרשומה היום תדון בחיבור (תפירת) דפי פורניר זה לזה, והכנתם להדבקה.

על מנת שהחיבור בין שני דפי פורניר יהיה טוב (והכוונה ב״טוב״ היא שלא יהיו מרווחים דרכם יבצבץ לו דבק או תתגלה השכבה שמתחת, או לחילופין שהדפים לא יעלו זה על זה) חייבים להבטיח כי הצדדים של דפי הפורניר חתוכים בצורה ישרה. באופן תעשייתי החיתוך מתבצע באמצעות גיליוטינות ייעודיות או באמצעות מסורים מיוחדים, חדים ודקים. כל מי שהעביר תחת עיניו פלטות מחופות פורניר יודע כי גם החיתוך התעשייתי רחוק משלמות, ולא אחת אנו זוכים להציץ בפלטה שמתחת לפורניר.

בנגריות קטנות נפקד מקומן של המכונות הייעודיות לתפירת דפי פורניר (זה לא שאנחנו לא רוצים לקנות אותן, אבל מנהל הבנק הוא איש קשה, אתם יודעים). האפשרויות שעומדות בפנינו הן חיתוך באמצעת מסור או חיתוך באמצעות סכין (יש גם שמנסים כוחם בשימוש בראוטר). בכל האפשרויות הללו מקבלים תוצאה סבירה (ואפילו טובה אם מדובר בחיתוך דף קצר למדי), אבל כשמחברים שני קצוות סבירים זה לזה מקבלים חיבור בלתי סביר. אז מה עושים? מקציעים את הקצוות.

איך מקציעים קצה של דף פורניר בעובי 0.5 מ״מ ? התשובה הקצרה: בזהירות. התשובה הארוכה (משהו כמו יום עבודה של בנייה): באמצעות ג׳יג ייעודי. אני אתאר את המתקן שאני משתמש בו, כפי שפותח ושוכלל בבית הספר לנגרות ב - Parnham, אשר שקע לו באיטיות עד לסגירתו הסופית בשנת 2000.

 

 

המתקן פשוט למדי, אבל הוא ממלא את ייעודו בצורה מרשימה. המתקן מורכב משני חלקים - הראשון הוא הבסיס, אותו מחברים לשולחן העבודה באמצעות קליבות, עליו מונח דף הפורניר, ועליו מניחים את המקצוע בעת תנועתו. החלק השני רוכב על הבסיס, מהודק אליו באמצעות ברגים, ומשמש להידוק דף הפורניר אל המתקן. מצורפות כאן כמה תמונות של המתקן - מחובר ומפורק. אורכו של המתקן שבתמונות הוא 120 ס״מ. לחלק העליון של המתקן ישנה עקמומיות (שמוענקת לו באמצעות הקצעה עקמומית של שלושת פסי האורך), כך שהקצוות עולים למעלה, ובעת הידוק הברגים מובטח שהחלק האמצעי יהיה מהודק היטב.

 

 

איך זה עובד? מכניסים (בזהירות) את דף הפורניר לתוך המתקן תוך השארת קצה בולט של מילימטר או שניים (מומלץ להשאיר קצה קטן ככל האפשר). מהדקים היטב את הברגים. נוטלים מקצוע מושחז היטב, מניחים אותו על הבסיס, מצמידים ככל שניתן לדופן (בשלב זה, המקצוע ייצמד לדף הפורניר), ומתחילים להקציע. בכל מעבר של המקצוע מורידים שכבה דקה של פורניר, עד שהמקצוע נצמד לגמרי לדופן המתקן - או אז מסתיים התהליך. פותחים את הברגים, ומוציאים (בזהירות) את דף הפורניר מתוך המתקן.

 

 

כאשר פותחים את הברגים ומכניסים / מוציאים את דף הפורניר יש לדאוג לרווח מסוים בין חלקי המתקן. ישנן כמה אפשרויות. הראשונה היא הוספת קפיצים קטנים המולבשים על הברגים בין שני החלקים, כאשר הברגים נפתחים הקפיצים מרימים קלות את החלק העליון. השניה היא שימוש בחתיכת עץ קטנה (קלין) אותה דוחפים בין שני חלקי המתקן עם פתיחת הברגים. השלישית היא הפרדה מוחלטת של שני חלקי המתקן - אפשרות זו נוחה כאשר מקציעים דפי פורניר ארוכים במיוחד.

כעת, כאשר יש לנו דפי פורניר עם קצוות ישרים עלינו לחבר אותם זה לזה. השיטה המקובלת היא הצמדתם באמצעות סלוטייפ או מסקינגטייפ. מצמידים את דפי הפורניר זה לזה, ומחברים אותם באמצעות חתיכות של נייר דבק בצורה מאונכת לחיבור. לאחר שמסיימים (החתיכות צריכות להיות סמוכות למדי), מדביקים נייר דבק על החיבור עצמו. חסידי השימוש בסלוטייפ מציינים את שקיפותו המאפשרת לראות את טיבו של החיבור. חסידי השימוש במסקינגטייפ מציינים את יכולתו להימתח המבטיחה הדבקה צמודה יותר של הדפים. לא כל כך משנה במה משתמשים, חשוב שנייר הדבק יהיה מאיכות טובה - גם מבחינת יכולת ההדבקה, אבל גם מבחינת יכולת ההפרדה בסיומו של התהליך.

אז זהו. חתכנו, הקצענו, וחיברנו את דפי הפורניר. עכשיו אנחנו מוכנים להדבקה - על כך ברשומה הבאה.

פורניר (חלק א')

היום אפתח סדרה של רשומות שיעסקו בפעולת חיפוי בת 4,000 שנה. פעולה שעד היום נחשבת לנחותה משהו, שנוקטים אותה על מנת להסתיר עבודת נגרות גרועה. גם כיום אנשים נרתעים מרהיטים שמחופים בפורניר, וחושבים שמציעים להם אופציה נחותה. במקרה זה, האמת רחוקה מהתדמית.

ברשומה הנוכחית אסביר מה זה פורניר וכיצד מייצרים אותו. ברשומה הבאה אסביר כיצד מכינים ("תופרים") פורניר להדבקה, וברשומה השלישית אסביר כיצד (ועל מה) מדביקים אותו.

משמעותה המילולית של המילה פורניר (אנחנו, אגב, ירשנו את ההגייה הגרמנית) הוא לחפות, לכסות. דף פורניר הוא יריעה דקה של עץ. העובי המקובל הוא בין 0.5 מ"מ ל - 3.175 מ"מ (כן, נכון, זה 1/8 אינץ'), אם כי לרוב דף פורניר לא יהיה עבה מ - 2 מ"מ. ככל שהעובי דק יותר דף הפורניר מתנהג יותר כמו דף ופחות כמו עץ - הוא גמיש יותר, ניתן למתיחה, ואינו מתכווץ ומתרחב כמו עץ.

ישנן שלוש שיטות עיקריות לייצור דפי פורניר: חיתוך באמצעות ניסור, חיתוך סיבובי, פריסה שטוחה. לפני שניגשים לחיתוך (ולהסברים) מרככים את העץ באמצעות אדים או השקעה במים חמים. תהליך ההכנה יכול לארוך ימים או שבועות - תלוי בסוג העץ ובטכניקת הייצור. בחלק מן העצים הבהירים יותר (אדר, למשל) תהליך ההכנה עלול לגרום לשינוי צבע, ולפיכך מוותרים על ההכנה או מצמצמים אותה למינימום ההכרחי.

חיתוך באמצעות ניסור (saw cutting)
שיטה זו הייתה השיטה היחידה לייצור דפי פורניר עד לתחילתה של המאה ה - 18 (שאז פותחו מכונות ייעודיות לחיתוך דפי פורניר). הרעיון פשוט - ניסור בול עץ באמצעות מסור לדפים דקים ככל האפשר. הדפים שהופקו היו עבים יחסית (כ - 3 מ"מ), ואובדן החומר (עובי המסור) היה גדול ביותר. גם היום עדיין משתמשים בשיטת ייצור זו כאשר מדובר בעצים עם גרעיניות מאתגרת (the grains go all over the place), או כאשר מדובר בנגרים שמעדיפים לחתוך את דפי הפורניר שלהם בעצמם.

חיתוך סיבובי (rotary cutting)
בשיטה זו מותקן בול העץ בתוך מחרטה ענקית, והוא מקולף באמצעות להב ארוך. השיטה מיועדת לייצור דפי פורניר רחבים במיוחד מעצים רכים, והיא משמשת בעיקר לייצור דפים עבור לבידים. ישנן וריאציות על השיטה כאשר מקלפים רק מחצית בול עץ (half round cutting) או כאשר מתקינים את בול העץ על המחרטה לא במרכזו (off centre cutting).

פריסה שטוחה (flat slicing)

בשיטה זו מותקן לוח העץ (שנחתך לרוב לחתיכות קטנות יותר) על מתקן שנע מעלה ומטה, ומפגיש בדרכו מטה את לוח העץ עם סכין אופקי (משהו בדומה לפומפיה). שיטה זו משמשת לחיתוך עצים קשים, ודפי הפורניר שמקבלים צרים למדי. ניתן לקבל דפוסים (patterns) שונים  לפי הצורה בה מותקן לוח העץ על המתקן (חיתוך משיקי או חיתוך אנכי).


עכשיו, כשיש בידינו את דפי הפורניר צריך לחבר אותם יחדיו ולהדביק אותם - על כך ברשומות הבאות.