גלישה נעימה

מילים: שירה שירים. לחן: מיקי גבריאלוב. שירה: אריק איינשטיין. הנך יפה רעייתי.

הנה הפסוק הראשון בפרק ד' - "הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, הִנָּךְ יָפָה--עֵינַיִךְ יוֹנִים, מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ; שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים, שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד". יש כאן מקרה מוזר למדי. לדובר עברית עכשווי הטקסט מובן לחלוטין (כפי שעדר העזים יורד מהר גלעד, כך גם שערה של הרעייה יורד מראשה). אבל, הטקסט הזה היה הרבה פחות ברור לדוברים קדומים יותר של העברית.

הפועל ג.ל.ש. מופיע בסך הכל פעמיים בתנ"ך - בשני המקרים בשיר השירים, ובשני המקרים כחלק מאותו דימוי. על פי אילון גלעד, בתרגום השבעים (תרגום התנ"ך ליוונית מן המאה השלישית לפנה"ס) העזים בכלל עולות אל ההר. מאות שנים אחר כך הסביר רש"י כי מקור הפועל הוא ארמי, ומשמעותו היא קרחת. רש"י מסביר כי העזים עוזבות את ההר, וההר נשאר קרח - הסבר שלא ממש עולה בקנה אחד עם הדימוי. משמעות אחרת של הפועל בארמית היא רתיחה (כפי שקיים היום בביטוי "הקפה גלש"), אבל גם פירוש זה נראה די דחוק. אברהם אבן עזרא (1089-1164) טען כי מקורו של הפועל בפועל הערבי ע'.ל.ש. שמשמעותו שעת הדמדומים שלפני זריחת השמש. על פי אבן עזרא מדובר, אם כן, בעזים משכימות קום.

בתחילת המאה העשרים החלו סופרים שונים להשתמש בפועל ג.ל.ש. במשמעות של ירידה מהר. בשנות השלושים החלה המילה להתייחד למשמעות של ירידה במורד הר על מחלקיים. אליעזר בן יהודה הוא שביסס את המשמעות הזאת, כנראה בהשפעת המילה האידית גליטש (שמקורה בגרמנית Glitchen) שמשמעותה להחליק. במשך השנים משמעותה של המילה התרחבה גם לגלישת גלים, ולאחר מכן גם לגלישה במרשתת (אינטרנט), בהשפעת המילה surf האנגלית.

את השבוע האחרון בילינו בחופשת גלישה (סקי) משפחתית בשבדיה הרחוקה. זאת הזדמנות טובה לדבר קצת על מגלשי סקי. בעבר היו המגלשיים בנויים עץ. המגלשיים הקדומים ביותר נמצאו ברוסיה (6,300 לפנה"ס), בשבדיה (5,200 לפנה"ס) ובנורבגיה (3,200 לפנה"ס). עד לאמצע המאה התשע עשרה גלישה שימשה לצרכים מעשיים - התקדמות על גבי שלג. מאמצע המאה התשע עשרה החלה הפריחה של ספורט הגלישה - הן כספורט עממי והן כספורט תחרותי. התפתחות זאת הייתה קשורה קשר הדוק לפיתוח טכניקות גלישה, לפיתוח מגלשיים חדשים, ולפיתוח מעליות גלישה (שהעלו את הגולשים לראש מסלול הגלישה).

המגלשיים הקדומים היו שונים מהמגלשיים המודרניים המוכרים לנו כיום. המגלשיים הקדומים היו עשויים חתיכת עץ קשה אחת שטוחה, למעט הקצה הקדמי שהתעקל מעלה. העץ נחתך לאורך הסיבים באמצעות גרזן (וטריזים), וכופף בטכניקה של כיפוף אדים. במקרים רבים המגלשיים היו הכלאה בין מגלשיים לבין נעלי שלג (snow shoes), שכן הם שמשו הן להליכה בשלג והן לגלישה (איטית, במונחים של ימינו) אם וכאשר התאפשרה. בלפלנד אנו מוצאים מגלשיים לא סימטריים - מגלש אחד צר, חלק וארוך ששימש לגלישה, ומגלש אחד רחב, מחוספס וקצר ששימש לדחיפה.

כשספורט הגלישה התפתח התגלו גם החסרונות של המגלשיים המסורתיים. הם היו כבדים למדי, נטו לשקוע במרכז (במקום בו הונחה הרגל) והיו קשים לתמרון. בשנת 1850 פיתחו בעלי מלאכה נורבגיים את המגלשיים המקושתים. המגלשיים האלה הבטיחו פיזור טוב יותר של המשקל, כך שניתן היה לבנות מגלשיים דקים יותר, קלים יותר, בעלי יכולת תמרון טובה יותר. העיצוב החדש הכתיב גם שימוש בחומרים חדשים - לא עוד שימוש בחתיכה אחת של עץ קשה, אלא שימוש בהדבקה של מספר שכבות דקות (למינציה) על מנת ליצור את הצורה והעובי הנחוצים. בתחילה היו המגלשיים בנויים שכבות של עץ, לאחר מכן הוחלפו חלק משכבות העץ בשכבות של מתכת או פלסטיק, ולבסוף נעלמו לחלוטין שכבות העץ.

כיום ניתן עדיין למצוא מגלשיים עשויים עץ. ישנם כאלה שבונים אותם בשיטה מודרנית של הדבקת שכבות (למשל Lucid Skis ממדינת מיין, ארה"ב), ויש כאלה שעדיין בונים אותם מחתיכה אחת של עץ (כמו למשל הבחור הזה). ואם יש לכם קצת זמן אני ממליץ לכם לצפות בסרטון הזה - שבע דקות מתוך הסרט של וורנר הרצוג Happy People: A Year in the Taiga. זה לא הסרט הכי דינמי שתראו, אבל הוא בהחלט מעניין.

ואנחנו? חלקנו התרכז בגלישה במדרון (down hill), חלקנו התרכז בגלישה מאוזנת יותר (cross country). עכשיו אנחנו כבר בארץ הקודש.

הברזה נעימה

יום שישי שעבר היה יום עמוס במיוחד בגן של הילדה. את התוכנית האומנותית פתח עבדכם הנאמן בפעילות של הכנת "לחם יהודי קלוע" - מה שמכונה "חלה" במקומותינו. הבוקר המשיך בחצר - כריס פינצ'בק (אחד האבות) הדגים נגינה בחמת חלילים. התוכנית האומנותית של היום הסתיימה בהדגמה של הברזת עץ אדר (מייפל), באדיבות אחד הסבים.

בשבוע שעבר חגגנו גם את תחילתו של האביב. למען הדיוק - לוח השנה חגג את תחילתו של האביב, תוך התעלמות מופגנת מן המציאות. תושבי מיין ממתינים ליום שמציין את תחילת האביב בכיליון עיניים. ביום זה אפשר להתחיל לקטר על מזג האוויר בלי להיחשב לנמושות שמתקשות (שלא לומר נהנות) להתמודד עם החורף. מרגע שהאביב נכנס לתוקף באופן רשמי מותר (שלא לומר מתבקש) לקטר על הטמפרטורות שמסרבות לעלות (אנחנו עדיין מתחת לאפס במשך רוב שעות היום) ועל השלג שממשיך לרדת. השנה הוספנו לשלל הקיטורים טענות הקשורות בהברזת עצי המייפל.

שימוש בלשד (sap) שמופק מעצי מייפל (אדר) מקובל מזה מאות שנים. ישנן עדויות לכך שכבר בתקופות מוקדמות היו האינדיאנים בצפון אמריקה מפיקים וצורכים את הלשד - שותים אותו בצורתו הנוזלית (maple sap) או מפיקים ממנו סוכר וסירופ. האירופאים שהגיעו לצפון אמריקה למדו את שיטות האיסוף והעיבוד, ובמהלך השנים שיכללו ותיעשו אותן. הרעיון פשוט מאוד - מחוררים את גזעו של העץ, מנקזים את הלשד לתוך כלי איסוף, ומרתיחים אותו עד לקבלת סירופ.

התהליך הפשוט מסתבך בשל שתי עובדות:

• ריכוז הסוכר בלשד נמוך (בסביבות 2%). היחס בין לשד לבין סירופ הוא 1:40. כלומר, מכל ליטר של לשד ניתן להפיק 25 מיליליטר של סירופ. אם מעוניינים בכמות משמעותית של סירופ אין מנוס מאיסוף והרתחה של ליטרים רבים מאוד של לשד.
• הלשד מופרש מן העץ בשל הפרשי לחצים, שנגרמים כתוצאה משינויי טמפרטורה. כאשר הטמפרטורה עולה מעל לאפס - לשד מופרש מן העץ. כאשר הטמפרטורה יורדת אל מתחת לאפס - ההפרשה נפסקת, מים נשאבים דרך השורשים אל תוך העץ, והם "הופכים" ללשד חדש. מדובר בחלון הזדמנויות צר למדי (שבועיים, שלושה) בו מזג האוויר משתף פעולה (מינוס בלילה, פלוס ביום) ומאפשר את איסוף הלשד.

הרופאה ששמעה על ההדגמה שנערכה בגן החליטה שגם אנחנו צריכים לנסות כוחנו בהכנת סירופ מייפל ביתי. האתגר הראשון שעמד בפנינו היה איתור עצי מייפל ביער שלנו. אני די טוב בזיהוי עץ מייפל כאשר הוא נמצא בצורתו הנגרית. איתור עצי מייפל ביער שלנו שגודלו קצת יותר מחמישה דונם, כשהקרקע מכוסה בשלג בעומק של חצי מטר, וכאשר העצים (הנשירים) עדיין מחוסרי עלים - זה כבר אתגר אמיתי. מבטים חודרים לעבר סידור הענפים ומישוש רגיש של קליפות עצים סייעו בידינו, ולבסוף איתרנו שני עצי מייפל מועמדים להברזה.

השלב השני הוא הכנסת הברזים. מחוררים את העץ באמצעות מקדח לעומק של אינץ' וחצי (38 מ"מ), דופקים פנימה את הברז, תולים עליו מיכל איסוף, ומחכים. ביומיים הראשונים הלשד זרם בקצב מדהים (כמה ליטרים ליום מכל ברז). אבל אז צנחו להן הטמפרטורות אל מתחת לאפס גם בשעות היום (ככה זה כשמתחילים את הבוקר עם מינוס 14), זרימת הלשד נפסקה, וזרימת הקיטורים החלה. עברו עלינו ארבעה ימים של יובש, ורק ביום שישי האחרון עלו הטמפרטורות והזרימה התחדשה לה.

השלב השלישי עימו טרם התמודדנו הוא הרתחת הלשד עד לקבלת סירופ מייפל. אנחנו מחכים להצטברות כמות גדולה של לשד בתקווה שלא נצטרך להרתיח יותר מפעמיים. ההרתחה היא תהליך ארוך, דביק ומסריח, שמבוצע לפיכך מחוץ לבית. לא משהו שעושים אם לא ממש צריכים.

והנה כמה תמונות להמחשה:

קידוח חור בזווית

נכנסים פנימה

הלשד מתחיל לנזול

דופקים ברז

מיכל האיסוף תלוי על הברז

אם תזמינו כרטיסים עכשיו יש סיכוי לא רע שתגיעו לחגיגת ההרתחה שתיערך בסוף השבוע הקרוב. אם לוח הזמנים שלכם קצת צפוף, אתם מוזמנים להגיע לחגיגת ההרתחה השנייה שתיערך בעוד שלושה שבועות. לאמיצים שיגיעו מובטחת ארוחת בוקר - פנקייק עם סירופ מייפל תוצרת בית.

מושינג

נפתח בשיר ילדים:

כולם יודעים את שמו השל המלחין - מתי כספי. אבל מי כתב את המילים ? המילים נכתבו על ידי נתן זך, מה שמביא אותנו למחשבה שלא מדובר בדיוק בשיר ילדים. הנה המילים - מוסר ההשכל משנת 1972 (השנה בה נכתב השיר) נשאר רלבנטי עד לימינו.

כלבלב הו בידי בם בם נכנס לאיטליז 

וגנב לו עצם משם הו בידי בם בם 

הקצב התרגז והרים את ידו הו 

כלבלב הו בידי בם בם 

בם בו. 

כלבלב הו בידי בם בם נמלט למחבוא 

וגרם לו עצם גנובה לא לו 

הו והעצם ערבה כה לחיכו 

הו בידי בם בם בו. 

הילדים שעברו בדרכם על ידו 

ראו רק את קצה זנבו של כלב בו 

בי די בם בם בו. 

המוסר הוא פשוט בידי בם בם בו 

מי שלא יוכל כאן לגנוב עצם לעצמו 

הו בידי בם בם 

לעולם לא יראה פה את קצה זנבו 

הו בידי בם בם 

בם בו. 

השיר הזה (שבוצע במקור על ידי תיקי דיין בליווי להקת הפלטינה) התנגן במוחי ביום ראשון שעבר. יצאנו מן הבית בשש בבוקר, ולאחר שעתיים ומחצה הגענו לעיירה גרינוויל (Greenville). שם פגשנו את סטיב, זאק ולהקת כלבי האסקי. נסיעה נוספת של עשרים דקות, ואנחנו באחד משערי הכניסה לקטע הצפוני של שביל האפלצ'ים - Hundred Mile Wilderness. הקטע הזה נחשב לקטע הפראי ביותר בשביל האפלצ'ים - הקטע "המאתגר" (כמו שהאמריקאים אוהבים לומר) ביותר מבחינת ניווט ועבירות.

אבל אנחנו לא באנו לכאן בשביל ללכת - אנחנו כאן בשביל מושינג (mushing). מושינג הוא שם כולל לתעבורה באמצעות כלבים. מקור המילה mush הוא ככל הנראה במילה הצרפתית marchez, שמשמעותה - להתקדם. אנחנו באנו לטייל באמצעות מזחלות כלבים (dog sledding).

לפני שנעבור לתמונות, הנה כמה תשובות לשאלות:

• טמפרטורה: מינוס 8 מעלות צלזיוס.
• קצב התקדמות: בין חמישה לעשרה קמ"ש.
• זמן כולל של הטיול: שהינו בחוץ כשבע שעות - כולל רתימת הכלבים בתחילת המסלול, הפסקת צהריים, ושיחרור הכלבים מהריתמה בסוף היום.
• הכלבים: כולם כלבי האסקי. כולם כלבים שנמסרו לאימוץ, ונאספו על ידי סטיב. לא מעט אנשים מביאים הביתה כלב האסקי, ומגלים עד מהרה שלא מדובר בכלב משפחה. אלה כלבים מאוד דעתניים, רגישים מאוד למעמדים החברתי, ובהעדר פעילות גופנית (ריצה של כמה שעות כל יום) הם פורקים את המרץ שלהם על כל מה שנמצא מסביבם.
• אנחנו: מדובר במאמץ פיזי משמעותי (ואני לא מדבר על הכלבים, שנהנים מכל רגע). בירידות עולים על המזחלת ונמשכים על ידי הכלבים במהירות גבוהה, במישור - ספק הולכים, ספק רצים עם רגל אחת על המזחלת ורגל אחת על השלג, בעליות - הולכים ליד המזחלת.
• הדינמיקה: מערכת היחסים שבין המושר (musher, האדם שנוהג במזחלת) לבין הכלבים מדהימה. הדינמיקה בין הכלבים לבין עצמם מעניינת לא פחות. ההתנהגות של חלק מן הכלבים מידרדרת ככל שמתקרבים לסוף המסלול - זה לא שהם מתעייפים, להיפך. הם מכירים את הדרך, ופשוט רוצים להמשיך לרוץ.
• שורה תחתונה: וואוו.

והנה התמונות

הכרות עם הכלבים

דובר הלהקה

הפסקת צהריים

הדור הצעיר עטוף היטב (ואפילו הצליח לתפוס תנומה) 

נבחרת הבנים משתרכת מאחור (חפשו אותנו, אנחנו בתמונה)

סוף סוף מצליחים להדביק את ... 

נבחרת הבנות שמובילה בביטחה

תיכף העונה נגמרת - הבטיחו את מקומכם עכשיו - רוצו להרשם.

רואים את הלבן בעיניים

השבוע החולף היה מאתגר למדי. יום ראשון הוקדש להתאוששות מהסופה - פינוי כמויות שלג נכבדות מהמדרגות ומדרך הגישה לבית. על פי הנתונים הרשמיים ירדו אצלנו כשישים סנטימטרים של שלג תוך שלושים ושש שעות, אבל זה נתון מטעה. בגלל הרוחות החזקות שנשבו, היו בגינה מקומות שלא כוסו בשלג ולעומתם מקומות עם שלג בגובה של מטר וחצי.

ביום ראשון בערב, בחושך, בשקט, בשלג קל מאוד להזדהות עם שירו של רוברט פרוסט (1874 - 1963). נכון שיש לשיר משמעות עמוקה (עם ובלי מרכאות) שעוסקת במסעו של אדם לקראת מותו, אבל אני מציע להתענג על השיר כפשוטו. נא לקרוא בקול רם - מילים פשוטות, חריזה מושלמת (שגולשת בין הבתים) ומקצב (ימבי) מופלא. פרוסט כתב את השיר תוך מספר דקות, לאחר לילה ללא שינה בו עבד על כתיבת שיר אחר.

Stopping by Woods on a Snowy Evening

Whose woods these are I think I know.   

His house is in the village though;   

He will not see me stopping here   

To watch his woods fill up with snow.   

My little horse must think it queer   

To stop without a farmhouse near   

Between the woods and frozen lake   

The darkest evening of the year.   

He gives his harness bells a shake   

To ask if there is some mistake.   

The only other sound’s the sweep   

Of easy wind and downy flake.   

The woods are lovely, dark and deep.   

But I have promises to keep,   

And miles to go before I sleep,   

And miles to go before I sleep.

 

את יום שני הקדשנו בבית הספר ל... ניחשתם נכון... פינוי כמויות אדירות של שלג. ביום ראשון מייסון (הקת"ח) ומרק (מ"מ הקת"ח, שגם צילם את התמונה שמימין) עבדו שבע שעות על פינוי שלג, אבל - בנדיבותם כי רבה - החליטו להשאיר גם לנו קצת שלג. נכון שיש מפלסת ונושף שלג (snowblower) אבל אין מנוס מלפנות את כל השבילים (הארוכים) והמדרגות (הרחבות) באופן ידני. שלוש שעות עבודה שהותירו אותנו רטובים, קפואים, וחסרי כל מוטיבציה לפעילות נגרית מכל סוג שהוא.

את יום שלישי פתחנו בסערה, שנמשכה כחמש דקות. לכל מכונה יש קול / רעש משלה. במשך הזמן לומדים להכיר מתי הרעש הוא ״רעש טוב״ ומתי הוא ״רעש רע״. דיברתי פעם עם נגר מטייבה והוא השתמש בביטוי ״רינת המכונה״ - אע׳ניה אלמאכינה.

בסביבות השעה תשע בבוקר החלה מערכת שאיבת האבק להשמיע ״רעש רע״. עוד שתי דקות והרעש הרע התחלף בפירפורי גסיסה, והמערכת נאלמה דום. כיבינו, הדלקנו, הורדנו את הפקק, העלנו את הפקק, דפקנו מפה, דפקנו משם, נשפנו מלמעלה, נשפנו מלמטה - שום דבר לא עזר. המנוע של המערכת פורק (מדובר במנוע גדול מאוד), הועמס על הטנדר, ונלקח אחר כבוד לתיקון. חדר המכונות שלנו הושבת, ואת שאר היום העברנו בהתרוצצות לחדר המכונות בבניין הסמוך.

את יום רביעי פתחתי בהגשה חוזרת של הגלגלים שחתכתי בשבוע שעבר עבור התשעה חודשים. הגלגלים שחתכתי מדובדבן (שבעה במספר) נסדקו עד כדי כך שלא ניתן היה לחרוט אותם. לא ממש ברור למה זה קרה, וכנראה ההסבר של אלד היה המדויק ביותר - because it is bloody wood. בכל אופן, אני נאלצתי לשוב ולהכין שבעה גלגלים מדובדבן.

בין לבין הספקתי להתקדם בבניית ארון המשקאות אותו הזכרתי לפני מספר שבועות. הכיפופים הסקנדינביים היו הצלחה כבירה, המסגרת בנויה כולה, וגם הדפנות הקבועות הושלמו. הספקתי אפילו לחרוץ את המסילות עבור הטמבור, אבל על כך ברשומה הבאה.

ומה עושיים מחר ? מחר מפנים את השלג של הסופה הנוכחית.

מתגלגלים בשלג

שילוב של גיל, קור, קרח, מלח ושלג הכריעו את אחד הצמיגים במכונית שלנו. עבור הגבר (גבר) הישראלי החלפת גלגל היא עניין פעוט - מרוקנים את תא המטען אל צד הדרך, מוציאים את הגלגל הרזרבי, מוציאים את הג'ק (מגבהה) והמפתח, מרימים את האוטו, נזכרים שצריך לפתוח את הברגים לפני שמרימים את האוטו, מורידים את האוטו, פותחים את הברגים, מרימים את האוטו, מחליפים את הגלגל, מורידים את האוטו, מהדקים את הברגים, מעמיסים את תא המטען (איך יכול להיות שכל הערימה הזאת יצאה משם), מוסיפים לחגיגה את הגלגל המפונצ'ר (רצוי ישירות על השמלה שחזרה כרגע מניקוי יבש), קופצים על המכסה של תא המטען עד שהוא נסגר, נכנסים לתוך האוטו, מפעילים את המזגן על המקסימום, מנסים להרגע. כמו שאמרתי, עניין פעוט.

כמה תובנות על החלפת גלגל בחורף בקמדן, מיין. החלפת גלגל בקור של מינוס שש מעלות, כשהאוטו חונה על כביש מכוסה שלג וקרח, היא משימה מאתגרת למדי - אפילו עבור הגבר הישראלי. בטמפרטורות האלה התחושות בידיים נעלמות והמוח מפסיק לתפקד. עד מהרה אתה מתקשה להחליט היכן מסתיים המפתח ומתחילה היד שלך. בטמפרטורות האלה, קל מאוד להשתכנע שמספיקים שלושה ברגים להחזיק את הגלגל במקומו. בטמפרטורות האלה, שיחרור הגלגל הרזרבי (מי הטמבל שהחליט למקם אותו בתחתית האוטו) הופך למבצע הרואי. בכל אופן, בסיום התהליך מומלץ להפעיל את החימום על המקסימום - כך תבטיח שהתחושה תחזור לאצבעות הידיים תוך פחות מעשרים וארבע שעות.

"התשעה חודשים" סיימו חודשיים של עקומות, וכעת הם עומדים בפני שבועיים של חריטה עם סטיב גליסנר (אותו הזכרתי ברשומה קודמת). אנחנו (ה - fellows) מכינים את חומרי הגלם עבור שיעורי החריטה. זאת הפעם השלישית שסטיב מלמד חריטה, וזאת הפעם השלישית בה אנחנו מכינים את חומרי הגלם. לכל אחד מאיתנו יש "תחום התמחות" משלו בהכנות.

אני מכין גלגלים - דיסקיות עץ בעובי 6/4 אינץ' (שלושים ושמונה מילימטר) ובקוטר של 12 אינץ' (קצת יותר משלושים סנטימטר). התלמידים עושים כמיטב יכולתם להפוך את הגלגלים לקערות עץ מעודנות. הפעם ההזמנה כללה שבעה גלגלים מדובדבן, ארבעה גלגלים מאשא (ash) ושני גלגלים מצפצפה (poplar). אני מסמן (בעזרת מחוגה) עיגול על חתיכות העץ, וחותך את הגלגלים בצורה חופשית (free hand) באמצעות מסור סרט.

בריטי בשם וויליאם ניוברי (William Newberry) המציא את מסור הסרט בשנת 1808. בשנת 1858 שיפר אנגלי אחר בשם הנרי ווילסון (Henry Willson) את ההמצאה. הוא הוסיף מנגנון למתיחת הסרט על ידי הרחקת הגלגלים זה מזה. מסורי הסרט מצאו את דרכם לארצות הברית בשנת 1865. במהלך השנים מסור הסרט עבר שינויים קוסמטיים כאלה ואחרים, אך המבנה הבסיסי נותר ללא שינוי. השיפור הדרמטי חל באיכות הסרטים (הלהבים), והיום ניתן לקנות סרטים טובים מאוד במחירים סבירים למדי.

אי אפשר בלי כמה מילים על "נמו" - אותה סופת חורף אימתנית שפקדה (פוקדת) את צפון מזרח ארצות הברית. אנחנו מסוגרים בבית (מה שנקרא באנגלית snowed-in) כבר יומיים. השלג החל לרדת ביום שישי בשעה שש בבוקר, ובצהריים הילדים כבר עשו סקי בגינה. ביום שישי אחרי הצהריים הצטרפו לשלג רוחות עזות עם משבים של 100 קמ"ש. בשעת כתיבת שורות אלה (מוצאי שבת) הרוחות עדיין מנשבות, השלג נרגע, ושכבת שלג בעובי של מטר מכסה את הגינה, המדרגות ושביל הגישה אל הבית. מחר בבוקר - מפנים את השלג.